אסכולה

אסכולה, או אסכולת חשיבה, היא אסופה או קבוצה של אינדיבידואלים, לרוב אינטלקטואלים, החולקים באופן מובחן מאפיינים משותפים של רעיון, או קונסטרקט פילוסופי, דיסציפלינארי, אמוני, חברתי-תנועתי, כלכלי, תרבותי, או אמנותי.

אסכולות לעיתים מסווגות על פי הרלוונטיות התקופתית שלהן, ולכן אפשר שיכונו "חדישות" או "קלאסיות", כאשר הדיכוטומיה הזו משקפת מעבר-פרדיגמתי (Paradigm Shift), מצב בו ליכוד מסוים (למשל בתחום המדע, דוגמת ציבור הביולוגים) עובר מהשקפה אחת לאחרת, כמו שקרה בעת זניחת הלאמארקיזם, לטובת האבולוציה הדרווינאית. יש לציין שמצבים בהם קיימות רק שתי גרסאות אסכולאריות לתחום נתון הם נדירים, ובדרך כלל יש רבות, אם כי, אכן, יש מקרים בהם גרסה אסכולארית מסוימת היא אחרונה בשרשרת.

אסכולות לעיתים משוימות על שם (או כינוי) מייסדיהן, כמו למשל "אסכולת רינזאי", שנקראה על כינויו של לינג'י יקסאן, או האסכולה האשערית הקרויה על שמו של התאולוג המוסלמי אבו אל-חסן אל-אשערי. כמו כן, אסכולות משוימות על שם המקומות בהן נוצרו, כמו למשל האסכולה הפילוסופית האיונית (על שם העיר איוניה ביוון, או האסכולה הפילוסופית הוורשאית (על שם העיר ורשה בפולין).

ראו גם

אסוציאציה

אַסוֹצִיאַצְיָה (בעברית: תַּסְמִיךְ, סִמּוּךְ) היא כל קשר הנלמד בין שני עצמים כלשהם.

האסוציאציה מקשרת בין עצמים שיכולים להיות מסוגים שונים - עובדות, רעיונות, פעולות, דימויים, גירויים ותגובות, זיכרונות וכדומה.

האסוציאציה מוגדרת על-פי תאוריות הלמידה הקיימות כקשר בין גירויים לתגובות. רוב תאוריות אלה הושפעו מהאסכולה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה, אסכולה אשר עוסקת בחקר ההתנהגות הגלויה של בעלי חיים ובני-אדם.

ישנם הסברים אפשריים רבים לגבי סיבת קיומו של קשר זה, כגון היווצרות סינפסות חדשות במוח, דפוסים של פעילות עצבית או רשתות של רעיונות מופשטים הקיימות במוחנו.

הפסיכואנליזה וגישות טיפוליות אחרות מתמקדות בחוויה הפסיכולוגית המתעוררת באמצעות גירוי או אירוע, כך שאסוציאציות הופכות לכלי בעל חשיבות רבה במהלך הטיפול. לדוגמה המילה "זבוב" עשויה להעלות אצל המטופל באסוציאציה את המילה "כנפיים", מילה זו עשויה להעלות באסוציאציה את המילה "מטוס" וכן הלאה.

שרשרת אסוציאציות זו יכולה לשמש בידי המטפל כדי לאבחן ולאתר קונפליקטים והגנות פסיכולוגיות אצל המטופל.

טכניקה זו משמשת גם במחקרי למידה מילוליים ובמחקרים פסיכובלשניים הבודקים כיצד נוצרת משמעות למילה כלשהי. כאן קיימת הבחנה בין אסוציאציות סינטגמטיות (מילה עוקבת מבחינה תחבירית, כגון כיסא-גדול) לאסוציאציות פרדיגמטיות, (מילה קשורה מבחינת המשמעות, כגון כיסא-שולחן). ילדים נוטים להעלות אסוציאציות סינטגמטיות, ומבוגרים נוטים להעלות אסוציאציות פרדיגמטיות. על פי ההנחה יש במוח "אזורי אסוציאציה", כגון האונה המצחית והקודקודית, שבהם מתרכזת הפעילות השכלית של למידה, חשיבה והסקה.

משום שהמידע בזיכרון לטווח ארוך מקודד על בסיס משמעות תוך קישוריות לידע קודם, האסוציאציה היא אחת הדרכים לשפר את יכולת השליפה מהזיכרון.

שימוש באסוציאציות נעשה גם בחיבור הגדרות לתשבצים ובמיוחד לתשבצי היגיון.

האוניברסיטה הפתוחה

האוניברסיטה הפתוחה (מכונה בראשי תיבות האו"פ) היא אחת מתשע האוניברסיטאות בישראל המוכרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה. ייחודה של האוניברסיטה הפתוחה הוא בקבלת כל אדם ללימודי תואר ראשון, ללא תנאים מוקדמים כגון: תעודת בגרות, ציון פסיכומטרי או עמידה בבחינות קבלה.

שיטת הלימוד באוניברסיטה הפתוחה משלבת הוראה בלמידה מרחוק באמצעות טכנולוגיות ומפגשים פרונטליים למעוניינים. מרכזי לימוד של האוניברסיטה הפתוחה פזורים ברחבי ישראל. קבלת התואר באוניברסיטה הפתוחה מותנה בעמידה בהצלחה בדרישות הקורסים השונים, ובעיקר בהצלחה בבחינות. כמו כן, נדרשת ידיעת השפה האנגלית. עיקר התארים שהאוניברסיטה מציעה הם תארים ראשונים, אך ישנם גם מספר מועט של תארים שניים, ודרישות הקבלה אליהם דומות למקובל ברוב האוניברסיטאות האחרות.

סגל האוניברסיטה הפתוחה (נכון לשנת הלימודים תשע"ח) כולל 2,089 עובדים (מתוכם: 1,302 נשים ו-787 גברים): חברי סגל אקדמי בכיר – 97. חברי סגל זוטר מרכזי הוראה - 309. חברי סגל זוטר מנחים - 801. חברי סגל מנהלי – 881. מספר המשרות המלאות עומד על כ-1,080 משרות (למעט מנחים).

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

האסכולה האפיקוראית

האסכולה האפיקוראית הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה באתונה בערך בשנת 307 לפנה"ס והתבססה על תורתו של הפילוסוף אפיקורוס.

האסכולה החנבלית

האסכולה החנבלית (בערבית: حنبلى) היא אסכולה סונית המיוחסת לאימאם אחמד אבן חנבל (855-780) מבגדאד.

אסכולה זו נחשבת למחמירה ביותר, כיוון שהיא מתנגדת בחומרה לשימוש בהיקש בפסיקת הלכה ודורשת להשתמש רק בפירוש המילולי של החדית' כסמכות פסיקה. היא מתנגדת גם לכל שימוש בחירות שיפוטית או לשיקול דעת רציונלי לפירוש האסלאם, ולכן תומכיה היו ממתנגדיו הבולטים של מדע הכלאם (התאולוגיה).

האסכולה החנבלית מקובלת בקטר ובחלקים מערב הסעודית.

האסכולה החנפית

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767-699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס). גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798-731) והאמאם אלשיבאני (749-804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869 - קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקניין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטן, טורקמניסטן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכוהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (غير مسكرة - לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות. אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית).

האסכולה הסטואית

האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" - אכסדרת עמודים), היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה ב"סטיו הססגוני" באתונה, שבו הורה מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה. עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). אסכולה זו השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי.

האסכולה הפיתגוראית

האסכולה הפיתגוראית היא אסכולה פילוסופית קדם-סוקרטית, שנוסדה על ידי הפילוסוף פיתגורס ונקראה על שמו.

הפיתגוראים התארגנו בחבורות סגורות, תערובת של אסכולה מדעית ושל כת דתית שדמתה מאוד לאורפיים אך טענה שהפילוסופיה ולא אורח חיים דתי-פולחני, מטהרים את הנפש. הם הקפידו על סודיות ומבחן הקבלה לאגודה היה בין השאר שתיקה למשך 5 שנים (התגליות המתמטיות קיבלו מעמד דתי, נשמרו בסודיות יותר מרעיונות דתיים אחרים). הפיתגוראים עסקו במתמטיקה, מטאפיזיקה, מוזיקה ואסטרונומיה, האמינו בגלגול נשמות, הקריבו קורבנות, ונמנעו מאכילת בשר (צמחונות).

האסכולה הפריפטטית

האסכולה הפריפטטית (περιπατητικός) הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה על ידי אריסטו באתונה בשנת 335 לפנה"ס.

אריסטו נהג ללמד כשהוא מתהלך בחברת תלמידיו בשבילים מכוסים (peripatoi ביוונית). שבילים אלה הקיפו את בנייני הליקיאון. המונח היווני (peripatein) מתייחס למי שמתהלך ומשוחח בעת ובעונה אחת, ומכאן הכינוי "פריפטטים", שדבק בתלמידי אריסטו בליקיאון. הפריפטטים היו מדענים ומלומדים שהקדישו את זמנם למחקר ועסקו בזואולוגיה, בוטניקה, ביוגרפיה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה, ספרות ומשפטים.

אחרי מות אריסטו בשנת 322 לפנה"ס תלמידו תאופרסטוס עמד בראש אסכולה זו. אחרי מות תאופרסטוס בשנת 287 לפנה"ס ירש את מקומו סטראטון מלאמפסאקוס, אך האסכולה הפריפטטית לא שרדה זמן רב, ולימוד המדעים עבר מאתונה המתרוששת לאלכסנדריה שבמצרים, והליקיאון הלך ונשכח.

בראש בית הספר עמדו:

אריסטו (334-322) לפנה"ס

תאופרסטוס (322–288) לפנה"ס

סטראטון מלאמפסאקוס (288-269) לפנה"ס

ליקו מטוראס (269-225) לפנה"ס

אריסטו מקיאוס (קיאה) (225-190) לפנה"ס

קריטולאוס (190-155) לפנה"ס

דאודורוס מצור עד 140 לערך לפנה"ס

ארימנאוס עד 110 לערך לפנה"סלאסכולה זו השתייכו אודמוס מרודוס, אריסטוקסנוס, דיקארכוס וקליארכוס.

הסגנון הבינלאומי

הסגנון הבינלאומי הוא אסכולה אמנותית פונקציונלית בתחומי האדריכלות והעיצוב, החל בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 עד שנות ה-70 של אותה מאה.

הסגנון הבינלאומי הושפע רבות מאסכולת בית הספר לעיצוב ואדריכלות "באוהאוס" שפעל בדסאו שבגרמניה ושרבים מתלמידיו ומרציו תכננו בסגנון הבינלאומי. מסיבה זו, מכונה פעמים רבות הסגנון הבינלאומי - "סגנון הבאוהאוס".

אבות הסגנון הבינלאומי הם האדריכלים ואלטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה ולה קורבוזיה (לה קורבוזיה אינו קשור לבית ספר הבאוהאוס). לספרו של אדולף לוס, "אורנמנט ופשע" הייתה השפעה רבה על אדריכלים אלו ועל התפתחות הסגנון. כמו כן, רעיונותיו של לה קורבוזיה בדבר "הבית כמכונת מגורים" וגישתו הפונקציונליסטית והרעיונות המינימליסטיים של מיס תרמו גם הם להתפתחותו.

מד'הב

מַדְ'הַב (בערבית: مذهب), הוא מושג בערבית שפירושו אסכולה אסלאמית במחשבה דתית או בהלכה (פיקה). ב־150 השנים הראשונות לאסלאם היו אסכולות רבות, והבולטות שביניהן נעשו לאסכולת דמשק (שנקראה פעמים רבות "אווזאעיה", أوزاعية), כופה, בצרה ואסכולת אל-מדינה, ששרדה כאסכולה המאלכית, ואילו האסכולות העיראקיות התגבשו כאסכולה החנפית. האסכולות השאפעית, החנבלית, הט'אהרית והג'רירית הן מאוחרות יותר.

רבים רואים בהלכה השיעית אסכולה נפרדת, הנקראת האסכולה הג'עפרית, שנוסדה על ידי האימאם השישי ג'עפר א-צאדק.

ארבע האסכולות הסוניות לא נחשבות ככתות או עדות נפרדות, מכיוון שהייתה הרמוניה רבה בין המלומדים מהאסכולות השונות במשך ההיסטוריה המוסלמית. ההבדל ביניהן הוא בפרשנות לחדית', איך מפרשים את דברי הנביא. בנוסף להן התפתחה מיסטיקה, השמה את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה, הסופיות.

אימאם אבו חניפה היה ה"מייסד" של האסכולה החנפית, וחי בכופה שעיראק, בשנים 767-699. על פי המסורת, הוא למד אצל האימאם ג'עפר א-צאדק.אימאם מאלכ בן אנס נולד זמן קצר לאחר מכן, וחי בעיר מדינה. ישנם דיווחים כי הם חיו באותו הזמן, ולמרות שמאלכ היה צעיר בהרבה, הכבוד ההדדי שלהם ידוע. למעשה, אחד מהתלמידים החשובים של אבו חניפה, שעל תורותיו מבוססת הרבה מהאסכולה החנאפית, למד גם הוא ממאלכ.אימאם א-שאפעי למד גם הוא אצל תלמידים של אבו חניפה ומאלכ, והיה לו כבוד רב לשניהם. אל שאפיעי חי בין השנים 767–820, שהיה המלומד הכי חשוב של עולם האסלאם. חשיבותו הייתה גדולה מאוד כיוון שהיה בן לשבט קורייש ומצד אביו הייתה לו קרבה למשפחת הנביא.אימאם אחמד אבן חנבל למד עם א-שאפעי. אבן חנבל נחשב לבר סמכא במסורת המוסלמית וספר המסורות שלו, "מוסנד אחמד" (مسند أحمد), זוכה למעמד רם בקרב המוסלמים הסונים.הסונים מאמינים כי לכל ארבע האסכולות יש את ההדרכה הנכונה, וכי ההבדלים ביניהם אינם ביסודות אמונתם, אלא הם הבדלים דקים יותר בהלכה ובשיפוט, שהם תוצאה של החשיבה העצמאית של ארבעת האימאמים והמלומדים אחריהם. בגלל המתודולוגיות השונות בפרשנות ובהבנה של המקורות הראשוניים, הם הגיעו למסקנות שונות לגבי נושאים רבים. לדוגמה, ישנם הבדלים דקים בין שיטות התפילה בארבע האסכולות, אך ההבדל אינו גדול עד כדי כך שלא ניתן להתפלל יחד. למעשה, כל מוסלמי השייך לאסכולה אחת יכול להתפלל עם אימאם של אסכולה אחרת ללא בלבול.

מועתזילה

המועתזילה (المُعْتَزِلَة, תעתיק מדויק: מֻעְתַזִלַה) היא אסכולה תאולוגית עתיקה באסלאם.

מטאפילוסופיה

מטא-פילוסופיה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר הפילוסופיה עצמה אשר מנסה לעמוד על טיבה ולדון בהנחות היסוד שלה, בשיטותיה ובמטרותיה.

בענף זה אין הסכמה על מהות הפילוסופיה, אך ניתן להבחין בכמה אסכולות עיקריות לנושא זה. האחת, אשר לה נטו יותר הרציונליסטים מתורת ההכרה, גורסת שהפילוסופיה חוקרת את משמעות החיים, ומחפשת מהם חיים טובים. זוהי השאלה שפותחת את ה"פוליטיאה" של אפלטון, וגם את "המאמר הקצר על אלוהים, האדם ואושרו" של שפינוזה. אלו גורסים שהפילוסופיה עוסקת בדבר מסוים אשר מספק לאדם צורך גדול יותר מאשר הצרכים החומריים או הכבוד והתהילה. העיסוק בפילוסופיה נעשה דרך התבונה, ומקנה לאדם דרך טובה לחיות, אשר אינה תלויה בדבר. מהבחינה הזו, פילוסופיה היא מדע הומניסטי. היא אינה רק מחפשת לתאר את העולם, אלא גם למצוא מתוכו דרך טובה יותר לחיות. מכאן גם חשיבותה.

אסכולה אחרת טוענת כי דברים אלה לוקים בבעיית הראוי-מצוי. הם גוזרים כי אין למצוא טענה נורמטיבית (טענה העוסקת במה שרצוי) מתוך תיאור המצב הקיים. דבר זה מאלצם לגזור מסקנות אחרות על הפילוסופיה.

התשובה שנוטה אסכולה זו להציג, היא שפילוסופיה היא מדע השאלות. לודוויג ויטגנשטיין, לדוגמה, טוען שהפילוסופיה של הרציונליסטים עוסקת במשחקי הגדרות ושפה, שהם חסרי משמעות. ויטגנשטיין טוען שמשמעות החיים והעולם חייבת להימצא מחוץ לו, שכן העולם עצמו הוא משולל ערכים. אין הדבר אומר שאין משמעות לחיים. הדבר רק אומר שמן הנמנע לדון בה. היא דבר שלא ניתן להביעו במלים.

"6.522) הלא ייאמר, לבטח ישנו. הוא מראה את עצמו. הוא הוא המיסטי...7) מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (מאמר לוגי-פילוסופי). על פי הנחה זו, הדבר היחיד אשר יכולה הפילוסופיה לספק, זה את ההבנה שהיא חסרת מובן.

נאופלאטוניזם

נאופלטוניזם הוא מונח מודרני לאסכולה פילוסופית דתית ומיסטית שהתגבשה במאה ה-3 לספירה. המונח הוטבע על ידי תומאס טילור (Thomas Taylor) בתרגומו לשש האנאדות של פלוטינוס. הסיבה שהוגים אלה נקראו נאופלטונים, למרות שהם כינו את עצמם אפלטונים, היא המחשבה לפיה הפילוסופיה של הוגים אלה שונה באופן מהותי מהפילוסופיה של אפלטון.

הנאופלטוניות יצרה סינתזה בין מגוון אסכולות פילוסופיות, בהן האסכולה הפיתגוראית, האסכולה הסטואית והפילוסופיה של אפלטון. כמו כן, היא קלטה לתוכה אמונות, פולחנים ומנהגים מהפוליתאיזם היווני והמזרחי, כולל אלכימיה ומאגיה.

פלוטינוס נחשב כאביו של הנאופלטוניזם משום שהיה הראשון שניסח בצורה בהירה ונרחבת תורה זו. קדמו לו הפילוסופים מאסכולות הביניים שהכינו את הקרקע לעליית האסכולה הנאופלטונית. מבין האסכולות הנאופלוטיניות המאוחרות, הבולטת ביותר הייתה האסכולה האתונאית שהייתה למעשה האקדמיה האפלטונית שהפכה לפלוטינית. בניגוד לאסכולה האלכסנדרונית, שחלק מאנשיה קיבלו על עצמם את הנצרות, אסכולה זו נשארה אחד מהמבצרים האחרונים של הפוליתאיזם עד לסופה.

נומינליזם

נומינליזם היא אסכולה בפילוסופיה, שראשיתה בהגות של פייר אבלאר, הטוענת כי רק פריטים קיימים במציאות, אבל אידאות מכלילות (כלומר מושגים מופשטים המייצגים קבוצה של פריטים ולא פריט ספציפי אחד), אינם אלא פיקציה לשונית ומושגית, ולא מציאות.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת חוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

פרגמטיזם

פרגמטיזם היא אסכולה פילוסופית שהתגבשה בארצות הברית בסביבות 1870. צ'ארלס ס' פרס, שנחשב למייסדה, תיאר אותה כך:

"תתארו את ההשפעות הפרקטיות של האובייקט שבמחשבתכם. ואז, המחשבה שלכם על ההשפעות האלה היא כל מה שאתם חושבים על האובייקט"הפרגמטיזם מתנגד לרעיון שתפקידה של המחשבה הוא לתאר, להדגים ולייצג את המציאות. במקום זאת, פרגמטיסטים מחשיבים את המחשבה ככלי ומכשיר לחיזוי, פתרון בעיות ופעולה. לטענת הפרגמטיסטים רוב העיסוק הפילוסופי, כגון טבע הידיעה, השפה, המשמעות המדע והאמונה, מוסבר בצורה הטובה ביותר לאור שיטתם.

הפילוסופיה של הפרגמטיזם מתייחסת אל ההשלכות הפרקטיות של רעיונות על ידי בחינה שלהם לאור הניסיון האנושי, כך שאמיתותה של טענה נקבעת על פי תוצאות מעשיות והתועלת שהיא משרתת.

הפרגמטיזם מתמקד בעולם כמקום משתנה, ועל כן הוא גורס כי האמת מותאמת לגילויים המדעיים והיא יחסית לזמן, מקום ומטרת החקירה.

קונפוציאניזם

קונפוציאניזם (סינית: 儒學, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים" היא פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין.

הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית.

מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות על מנת להסביר את תורתו עשוי בתחילה אדם בעל תפיסה מערבית שלא להבין את ההיגיון העומד מאחורי המאמרות והמאחד אותן לכדי תורה אחת.

הקונפוציאניזם מהלך על הגבול הדק בין אסכולה פילוסופית לבין דת. חוקרים ואישים שונים במשך השנים הגדירו אותו בצורה שונה.

רציונליזם

רציונליזם (בעברית: שכלתנות) הוא מונח בפילוסופיה שלו מספר משמעויות:

רציונליזם היא התנהגות המקדמת את מטרותיו של האדם, המטרה אינה נקבעת בהכרח באופן מושכל, אולם המבחן הרציונלי בודק אם הפעולה שננקטה מקדמת את אותה מטרה בצורה האידיאלית או לא.

הגישה העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, היא גישה שונה מגישתו של רנה דקארט - ה"רציונליזם הטהור", שלפיו ניתן להכיר את המציאות גם על ידי השכל והלוגיקה, אלא גישה המשלבת בין "הרציונליזם הטהור" של דקארט לבין אמפיריציזם של דייוויד יום, לפיו החושים והניסיון הם מקור הידע היחיד. לפי הגישה המשלבת, האדם מבסס את הנחות היסוד שלו על תצפיות אמפיריות ומשתמש בהיגיון דדוקטיבי על בסיס אותן הנחות. את הגישה הזאת נהוג לכנות - נאו-רציונליזם.

אסכולה בפילוסופיה המערבית הגורסת כי מותר ואף צריך להניח קיומן של ישויות, תופעות וידע באמצעות היקשים לוגיים המתבססים על ידע קיים בצורה א-פריורית. מקובל לראות באסכולה הזאת אסכולה מנוגדת לאמפיריציזם, שעל-פיו מותר להניח קיומן של ישויות ותופעות רק על-פי התנסות ישירה. אסכולת הרציונליזם גורסת גם כי חלק מהידע שיש לאדם הוא מולד, וזאת בניגוד לאסכולת האמפיריציזם שעל-פיה כל הידע נלמד מן הניסיון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.