אסיה הקטנה

אסיה הקטנה (יוונית: Μικρά Ασία; לטינית: Asia Minor) הוא מונח גאוגרפי לחצי אי בחלקה המערבי של טורקיה, הנקרא גם אנטוליה (יוונית Ανατολία מ-ανατολή - "זריחת השמש" או "מזרח", טורקית Anadolu). כיום מציינים שני המושגים - "אסיה הקטנה" ו"אנטוליה" - את חלקה האסייתי של טורקיה. במערבה גובלת אסיה הקטנה במיצר בוספורוס, בים השיש (ימת מרמרה), בדרדנלים ובים האגאי. בדרומה גובלת אסיה הקטנה בים התיכון, ובצפונה - בים השחור. ממזרח ודרום-מזרח תחומה אנטוליה על ידי קווים דמיוניים המפרידים בינה לבין יתר חלקי אסיה.

1907 map of Asia Minor-Atlas of Ancient and Classical Geography by Samuel Butler
מפה של אסיה הקטנה כפי שהוגדרה בעבר, וחופפת ברובה לגבולות טורקיה.
AnatolieLimits
הגדרה מסורתית של אנטוליה (מסומנת בכתום)
Cappadocia Turkey
קפדוקיה במרכזה של רמת אנטוליה
KackarDagi fromNorth hory
נוף בקצ'קר
Iğdırdan Ağrı Dağı
הר אררט

גאוגרפיה

מרכזה של אסיה הקטנה ברמת אנטוליה, רמה מורמת שכוסתה לאחר היווצרותה בסחף. הרמה מוקפת בהרי צפון אנטוליה מצפון, המפרידים בינה לבין הים השחור, ובהרי הטאורוס מדרום, החוצצים בינה לבין הים התיכון. שתי שרשראות ההרים, תוצר של קימוט, נפגשות בצידה המזרחי של הרמה. לאורך חופי הים השחור והים התיכון משתרעות רצועות חוף צרות. השטחים המישוריים הנרחבים מעטים ומוגבלים לאזור ימת טוז (Tuz Gölü - "ימת המלח") ואגן קוניה (Konya Ovası) במרכזה של הרמה, ולאזורי הדלתה של מספר נהרות גדולים.

רמת אנטוליה

גובהה של הרמה נע בין 600 מטר במערב ל-1,200 מטר במזרח. גובה זה, יחד עם ההרים המקיפים אותה, מעניק לרמת אנטוליה אקלים יבשתי המתאפיין בעונות מובהקות ובמשרע טמפרטורות קיצוני בין יום ללילה ובין חורף לקיץ. הטמפרטורה בחורף עשויה לצנוח עד מינוס 40 מ"צ ושלג עשוי לכסות את האדמה משך 120 יום בשנה. הקיץ חם ויבש ומתאפיין בטמפרטורות של מעל 30 מ"צ. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה סביב 400 מ"מ, אם כי בהרים עולה נתון זה. באגן קוניה ובאגן מלטיה יורדים פחות משקעים, והכמות השנתית נעה סביב 300 מ"מ בממוצע.

חופי הים השחור והרי צפון אנטוליה

אזור הים השחור בצפון מתאפיין בחוף צר, מסולע ותלול, ובנהרות בעלי זרימה מהירה המתאפיינים במפלים. צמוד מדרום לו נמצאת שרשרת ההרים של צפון אנטוליה שחלקה המזרחי ידוע כהרי הפונטוס (Doğu Karadeniz Dağları - "הרי הים השחור המזרחיים"). השרשרת כולה מקבילה לחופי הים והיא עשויה ממספר רכסי קמט נפרדים. פסגות ההרים מגיעות עד 1,800 מטר במערב ול-4,000 מטר ברכס הקצ'קר (Kaçkar) שבמזרח. בין רכסים אלה זורמים מספר נהרות גדולים מהרמה שמדרום להרים אל הים השחור. הארוך מבין נהרות אלה הוא הקיזילאירמאק שאורכו מגיע ל-1,150 ק"מ. בשל מחסום טבעי זה והמעברים המעטים שחוצים אותו, היה אזור הים השחור נפרד מיתר חלקי אסיה הקטנה לאורך חלקים ניכרים בהיסטוריה.

חופי הים התיכון והרי הטאורוס

המישור המשתרע לאורך חוף הים התיכון נפרד מרמת אנטוליה על ידי הרי הטאורוס. המישור צר ומתרחב להיקף משמעותי רק באזור העיר אנטליה ובמיוחד במישור צ'וקורובה (Çukurova) סביב העיר אדנה. מישורים אלה והמורדות הדרומיים של הרי הטאורוס, המגיעים עד גובה של 2,750 מטר, נהנים מאדמה פורייה ומאקלים ים תיכוני המעודד חקלאות.

מזרח אנטוליה

הרי הטאורוס והפונטוס נפגשים במזרחה של אסיה הקטנה. חבל ארץ זה מתאפיין בהרים הגבוהים באסיה הקטנה ובטורקיה כולה (הרי האנטי-טאורוס), ושיאו בהר אררט שגובהו 5,137 מטר. האקלים באנטי-טאורוס קשה ורב משקעים ביחס לרמה שממערב לו. הרים אלה הם מקורותיהם של שלושה נהרות גדולים: נהר אראס הזורם מזרחה אל הים הכספי, והפרת והחידקל הזורמים דרומה עד למפרץ הפרסי.

במרכזה של מזרח אנטוליה שוכנת ימת ואן המשתרעת על שטח של 3,755 קמ"ר בגובה של 1,719 מטר. בדרום מזרחה של אסיה הקטנה אזור גבעי המשתפל מגובה של 800 מטר עד לגובה של 500 מטר סמוך לגבול הסורי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

‪‬

איוניה

איוניה (יוונית Ιωνία, טורקית İyonya) הייתה ברית ערים בקצה המערבי של אסיה הקטנה, סביב העיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אשר כללה גם את האיים כיוס וסמוס.

איוניה גבלה באיוליס (Aeolis) מצפון, בלידיה ממזרח ובקאריה מדרום, ולפי המסורת היוונית נוסדה על ידי מהגרים איונים שהגיעו מתחום מושבם באטיקה שביוון, ואשר העניקו לה את שמה. לפי מסורת זו התיישבו האיונים באיוניה 140 שנה לאחר מלחמת טרויה, היינו בסביבות שנת 1040 לפנה"ס. סביר שלא רק איונים אלא גם שבטים הלנים אחרים התיישבו באיוניה, והעיר סמירנה (איזמיר) עצמה הייתה במקור יישוב איולי. ברי בכל אופן שהשבטים ההלנים התערבבו אלה באלה ובאוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.

בשנת 800 לפנה"ס לערך הקימו 12 ערי איוניה את "הליגה האיונית", ברית תרבותית-דתית, ללא מאפיינים מדיניים-צבאיים, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם סמירנה, היא איזמיר. איוניה עצמה הייתה חבל ארץ גאוגרפי קטן למדי, וחלק מערי הברית שכנו בחבלים הגאוגרפיים של קאריה ולידיה ושתיים מהן היו היישובים ההלנים באיים כיוס וסמוס. בשל האדמה הפורייה והשטחים החקלאיים בשפכי נהרות מערב אסיה הקטנה, נחשבה איוניה לעשירה מבין הממלכות ההלניות בחוף המזרחי של הים האגאי. העיר מילטוס התבלטה הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).

כשכנותיה סבלה גם איוניה מפלישת הקימרים לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. המלך גיגס מלידיה (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), המזוהה לעיתים עם גוג המקראי, פלש לערי איוניה וכבש את שטחן של סמירנה ומילטוס. עם זאת רק בתקופת קרויסוס, מלך לידיה בין השנים 560 עד 545 לפנה"ס, השלימה האחרונה את השתלטותה על ערי איוניה. קרויסוס בנה את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק. עם תבוסת קרויסוס לכורש, נכבשה גם איוניה על ידי הפרסים והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. ערי איוניה נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המיסים ומחובת השירות הצבאי שנכפה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארטריה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. עם זאת המרד דוכא תוך מספר שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן.

אנקרה

אַנְקָרָה (בטורקית: Ankara (מידע • עזרה)) היא בירת טורקיה, העיר השנייה בגודלה במדינה ובירת נפת אנקרה. לעיר מעמד של עיר מטרופוליטנית (Büyükşehir - "עיר גדולה") ולפי הערכה בשנת 2007 מנתה אוכלוסייתה 3,641,931 תושבים.

העיר הממוקמת במרכזה של אסיה הקטנה, משמשת מרכז שלטוני, מסחרי, חינוכי ותחבורתי חשוב בטורקיה. בדומה לערי בירה אחרות בעולם העיר משופעת באתרים לאומיים, מוזיאונים, פארקים ומוסדות לחינוך גבוה.

בית סלאוקוס

שושלת בית סלאוקוס שלטו בממלכה הסלאוקית, שנוסדה בידי אבי השושלת, סלאוקוס הראשון (ניקטור, "המנצח"; חי בשנים 358 עד 281 לפנה"ס לערך). סלאוקוס הראשון היה אחד מהגנרלים של אלכסנדר הגדול, והוא ייסד את הממלכה הסלאוקית לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס. בתחילה השתרעה הממלכה על שטחי מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, המישור האיראני, ועד לנהר האינדוס (בפקיסטן של ימינו). הוא ייסד את בירת הממלכה, סלאוקיה על החידקל, בשנת 305 לפנה"ס בערך.

ביתיניה

ביתיניה (ביוונית Βιθυνία, בלטינית Bithynia) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בצפון-מערב אסיה הקטנה (כיום בטורקיה). ביתיניה הייתה ממלכה עצמאית החל משנת 297 לפנה"ס ועד שנת 74 לפנה"ס, עת ניקומדס הרביעי, מלכה האחרון, מסרה מרצונו לידי הרפובליקה הרומית שעשתה אותה לפרובינקיה.

האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית (בטורקית עות'מאנית: دولت علیۂ عثمانیہ, בטורקית מודרנית: Osmanlı İmparatorluğu, בערבית: الدولة العثمانية) הייתה אימפריה טורקית שהתקיימה למשך 624 שנים, משלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-20, השתרעה מדרום-מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה עד שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה לטורקיה המודרנית. ארץ ישראל נכללה גם היא בתחומיה של האימפריה העות'מאנית.

הים השחור

הים השחור (טורקית: Karadeniz; רוסית: Чёрное море; אוקראינית: Чорне море; גאורגית: შავი ზღვა; רומנית: Marea Neagră) הוא ים בין-יבשתי השוכן בין דרום-מזרח אירופה ובין אסיה הקטנה. הים השחור מחובר לים מרמרה על ידי מצר הבוספורוס, החוצץ בין חלקה האירופאי והאסיאתי של טורקיה ובין שני חלקי העיר איסטנבול. רומניה, בולגריה והחלק האירופאי של טורקיה תוחמים את הים השחור ממערב. הגדות הצפונית והמזרחית נתחמות על ידי אוקראינה, רוסיה וגאורגיה. כל חופו הדרומי הוא טריטוריה טורקית.

אורכו 1,200 קילומטרים ממזרח למערב, רוחבו המרבי 610 קילומטרים, ושטחו 436,400 קמ"ר (לא כולל ים אזוב). עומקו המרבי 2,206 מטרים. אל הים מתנקזים חלק גדול מנהרות מזרח אירופה, לרבות הדנייפר, הדניסטר, הבוג הדרומי והדנובה. הוא מקבל מים גם מנהרות חלקה המזרח אירופאי של רוסיה כמו נהר הדון אשר זורם אל ים אזוב וגם מהקווקז המערבי כמו נהר הקובן אשר זורם גם הוא לים אזוב, כמו כן מגיעים אליו עוד כמה נהרות קטנים. לכן מליחות הים השחור נמוכה משמעותית ממליחות הים התיכון, והוא אגן דילול.

ערים חשובות לחופו של הים השחור הן אודסה, איסטנבול, סמסון, קונסטנצה, בורגס, ורנה, סבסטופול, בתומי, אורדו, ילטה וסוצ'י. בשנים שלאחר סיום המלחמה הקרה, הפכו עשרות ערים ועיירות לאורך חופי הים השחור לאתרי נופש ותיירות פופולריים.

בעת העתיקה כונה הים ביוונית בשם "Εὔξεινος Πόντος" (אפקסינוס פונטוס) - "הים הידידותי", כנראה לשון נקייה לעובדת היותם של חופיו מאוכלסים בשבטים עוינים ליוונים בטרם תהליך הקולוניזציה. הרומים כינו אותו Pontos Axeinos (הים האואקסיני).

הים השחור הוא אחד מארבעה ימים הנקראים בעברית ובשפות נוספות על שם צבעים נפוצים - כשהאחרים הם הים הלבן, הים האדום, והים הצהוב.

היסטוריה של טורקיה

שורשיה של ההיסטוריה של טורקיה נעוצים בתולדותיו של שטח המהווה כיום את הרפובליקה של טורקיה, וכונה באופן מסורתי בכינויים "אסיה הקטנה" או "אנטוליה" בהתייחס לחלקו הארי שבאסיה, בעוד שתראקיה תיארה את חלקה האירופי של המדינה.

האזור הוא בין הראשונים שבהם התפתחו יישובי קבע חקלאים בעולם. תולדותיו שזורים בתולדות המזרח התיכון מן העת העתיקה ועד ימינו. לעיתים שימשה אסיה הקטנה צומת חשוב בין אימפריות שונות ולעיתים הייתה בעצמה מרכזה של אימפריה חשובה שחלשה על שטחים שגבולם חרג בהרבה מגבולותיה של אסיה הקטנה.

האימפריה האחרונה ששלטה על אסיה הקטנה היא האימפריה העות'מאנית וממנה נוצרה המדינה הטורקית המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה-20. טורקיה התנערה באופן חלקי מהעבר העות'מאני שלה ואימצה זהות מודרנית יותר וכיום היא בין המדינות החשובות במזרח התיכון.

הממלכה הסלאוקית

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד נהר האינדוס, ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בשטחה בעולם ההלניסטי.

הממלכה נוצרה במהלך מלחמות הדיאדוכים, שקרעו לגזרים את האימפריה שכבש אלכסנדר מוקדון.

במהלך המאה ה-3 וה-2 לפנה"ס, ניהלה מלחמות רבות נגד הממלכות ההלניסטית האחרות ובייחוד נגד מצרים התלמיית.

המלכים האחרונים לבית סלאוקוס, פיליפוס השני וסלאוקוס השביעי, שמרו על כיסאם עד שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס; אך הממלכה הסלאוקית איבדה למעשה את רוב כוחה ושטחה קודם לכן, זאת בעקבות עלייתה של האימפריה הפרתית במזרח הממלכה, כיבושי בית תלמי בדרומה של הממלכה, מלחמות אזרחים וירושה רבות, והתפשטותה של רומא למזרח החל מ-192 לפנה"ס, ועד הדחת אנטיוכוס ה-13, אחרון השליטים משושלת סלאוקוס, בידי פומפיוס בשנת 64 לפנה"ס.

במהלך שלטונה של הממלכה הסלאוקית על ארץ ישראל, פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים, שבעקבותיו הצליחו היהודים להשיג עצמאות מדינית ראשונה מאז חורבן בית ראשון.

העת העתיקה

העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476). העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאובדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.

טורקיה

טורקיה (בטורקית: Türkiye; בכתיב ארכאי: תורכיה), או בשמה הרשמי הרפובליקה הטורקית (Türkiye Cumhuriyeti "טִירְקִיֶיה גֻ'מְהוּרִיֶּתִי"), היא מדינה במזרח התיכון ובחבל הבלקן שבאירופה. היא גובלת בדרום בים התיכון, בסוריה ובעיראק, במערב בים האגאי, בצפון-מערב ביוון ובבולגריה, בצפון בים השחור, בצפון-מזרח בגאורגיה ובמזרח בארמניה, באזרבייג'ן (דרך נחיצ'יבאן) ובאיראן. שפתה הרשמית היא הטורקית (שעד 1928 עשתה שימוש באלפבית הערבי-פרסי, וכיום נכתבת באלפבית לטיני).

האזור בו שוכנת כיום טורקיה המודרנית היה ערש הולדתן של תרבויות חשובות, בהן האימפריות הביזאנטית והעות'מאנית. בשל המיקום האסטרטגי של טורקיה, בנקודת המפגש בין אסיה ואירופה, התרבות הטורקית היא מיזוג מיוחד במינו של המסורת המערבית והמזרחית. יש לה גם חשיבות גאו-פוליטית אסטרטגית משמעותית.

על אף שרוב תושביה מוסלמים, טורקיה היא רפובליקה חילונית, מאוחדת, חוקתית, אך פרלמנטרית-לשעבר כשב-2017 הוחלפה שיטת המשטר לנשיאותית לאחר משאל עם שנכנס לתוקף עם הבחירות לנשיאות ב-2018. מוסטפא כמאל אטאטורק הקים את המערכת הפוליטית שלה ב-1923, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. טורקיה נמנתה עם החברות המייסדות של האומות המאוחדות, ושל ארגון המדינות האסלאמיות, והצטרפה לנאט"ו ב-1952.

מאז 2005 מנהלת טורקיה משא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי, כשב-2017 היא נדחתה באופן רשמי על ידי האיחוד עקב "צעדיה של טורקיה אל עבר משטר אוטוקרטי". הממשל של ארדואן, מאז עלייתו לשלטון, הנהיג חוקים ותקנות שמגבירים את השפעת האסלאם, ובכך מערערים את השפעת עקרונות ששת החצים ומחלישים את חופש העיתונות.

יוונית

יוונית (Ελληνικά (מידע • עזרה) - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קפריסאי וניב צפון־מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

לבנט

הלֶבַֿנְט (מצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבטורקיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין.

לידיה

לידיה (ביוונית Λυδία, בלטינית Lydia בטורקית Lidya ובעברית המקראית לוד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

מאוזוליאום

מאוזוליאום הוא מבנה קבורה מפואר, המשמש לעיתים כמקום סגידה לנפטר או לנפטרים הקבורים או חנוטים בתוכו.

המאוזוליאום הראשון, אשר טבע את המושג, היה המאוזוליאום בהליקרנסוס מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהוקם בעיר הליקרנסוס, בירת ממלכת קאריה (בדרום מזרח אסיה הקטנה, כיום בודרום (Bodrum) שבטורקיה). את אחוזת הקבר בנתה ארטמיסיה השנייה, אלמנתו של מאוסולוס, סאטרפ (בפרסית: אחשדרפן - נציב) קאריה, לזכר בעלה. כיום נותרו שרידים מועטים של קבר זה במקום, אך חלק מפסלי הקבר נמצאים במוזיאון הבריטי בלונדון. מאוזוליאום זה נמנה עם שבעת פלאי תבל.

סולטנות רום

סולטנות רום הייתה סולטנות סלג'וקית-טורקית ששלטה באסיה הקטנה החל בשנת 1077 ועד ל-1307, תחילה מאיזניק ולאחר מכן מקוניה. בשיאה השתרעה הסולטנות מהים התיכון בדרום ועד לים השחור בצפון.

עמים טורקיים

העמים הטורקיים או טוראנים נפוצים בעיקר במרכז אסיה, דרום מערב אסיה, הקווקז, חצי האי קרים, אסיה הקטנה וסיביר.

העמים הטורקיים מונים יחד כ-150 מיליון בני אדם שמחולקים לקבוצות הבאות:

אוזבקים

קזחים

טורקמנים

אויגורים

בני טובה

יקוטים

קירגיזים

טורקים

אזרים

טטרים

בשקירים

צ'ובשים

בלקרים

קומיקים

גגאוזיםמקורם של העמים הטורקיים במרכז אסיה, וחלקם נדדו לקווקז ולאסיה הקטנה. השפות והניבים של הטורקיים קרובים זה לזה ומדוברים בפי כל העמים הטורקים. במהלך ההיסטוריה גם חלק מהעמים המונגוליים וההודו-איראניים אימצו ניבים טורקיים.

פונטוס

פונטוס הייתה ממלכה הלניסטית ומאוחר יותר פרובינקיה רומית, בצפון מזרח אסיה הקטנה במהלך העת העתיקה.

בימי קדם פונטוס חלשה על שטחים נרחבים בצפון מזרחה של אסיה הקטנה (כיום טורקיה) וגבלה בים השחור (אז נקרא "פונטוס אוקסינוס"), ממנו קיבלה את שמה. האזור שימש כמקור ראשי למחצבים בעת העתיקה, והיוונים הקימו בו מושבות לאורך חופיו. תחת שלטון פרס התפתח בחבל מעמד אצולה שהחזיק בנחלות גדולות, שאליו היו משעובדים ברמות שונות הכפריים באזור.

הממלכה ההלניסטית הוקמה על ידי מיתרידטס הראשון, מלך פונטוס, בנו של אחד הגנרלים של אלכסנדר הגדול. זמן מה אחרי הקמתה, אוחדה פונטוס עם קפדוקיה. פונטוס הייתה כנראה היחידה החזקה והדומיננטית במדינה החדשה, דבר שבחלקו ניתן להסיק מכך שהאזור החדש המשיך להיות ידוע רק כ"פונטוס". בשיאה כללה הממלכה גם חלקים מקולכיס, ביתיניה, פפלגוניה וארמניה הקטנה, וכן חלקים נרחבים מיוון ואיי הים האגאי למשך זמן מועט.

הממלכה התפרסמה בעיקר בזכות מלכה האחרון, מיתרידטס השישי, שהיה מאויביה המרים של הרפובליקה הרומית. מיתרידטס השישי עלה לשלטון לאחר מאבקי ירושה מרים בינו לבין אימו ואחיו הצעיר בערך בשנת 111 לפנה"ס וזמן קצר לאחר מכן כבר פלש לחצי האי קרים על פי בקשת היוונים המקומיים, הביס את הסקיתים והוכתר למלך שם. במהלך מלכותו הגדיל את שטח ממלכתו עד למזרחה של יוון, ופתח בשלוש מלחמות כנגד האימפריה הרומית. מיתרידטס הובס סופית בשנת 64 לפנה"ס על ידי פומפיוס הגדול, תבוסה שלאחריה התאבד עקב פריצת מרד נגדו בהנהגת בנו.

בעקבות הניצחון הרומי, חילק פומפיוס את המדינה בין גלטיה, ובין פרוביניקה חדשה שיצר, פונטוס וביתניה. הפרובניקיה החדשה הייתה פרובינקיה כפולה וחלקה המזרחי שמר על השם פונטוס. הפיכתה של פונטוס לפרובינקיה רומית פתחה לפני הרומאים את האגן המזרחי של הים התיכון, ולאחריה נכבשו במהירות גם ממלכת יהודה, סוריה וחלק מארמניה. הפרובינקיה פונטוס הייתה ידועה בעיקר באוצרותיה ובפירותיה. התושבים המקומיים, תוך כדי ניצול מרבי של השטחים הפוריים של האזור, היו לנפחים מצטיינים ולספקי סוגי מתכות שונים ברחבי האזור.[דרוש מקור] הכלכלה והיצוא המקומי היו למפורסמים בכל רחבי האימפריה, כשמסופר על ידי לוקולוס שהדובדבנים הראשונים הגיעו לאירופה מפונטוס. כמו כן, השוק המקומי היה עשיר במצרכים נוספים כגון יין, דבש, עצים וכדומה.[דרוש מקור]במהלך מלחמת האזרחים הרומית, שפרצה בשנת 49 לפנה"ס, ניסה פארנקס השני, בנו של מיתרידטס, להשתלט מחדש על ממלכת אביו. אחד הקרבות המפורסמים במהלך ניסיון זה היה קרב זלה ב-47 לפנה"ס, בו הניצחון הרומי היה כה מהיר עד שיוליוס קיסר סיכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. בשנת 36 לפנה"ס מסר מרקוס אנטוניוס את מזרח פונטוס לידי נסיך מקומי בשם פולומון, ויצר את ממלכת החסות פונטוס פולמוניאקוס. ממלכה זו שרדה כיחידה מדינית עצמאית עד לשנת 64, שנה בה סופחה לפרובינקיה גלטיה. מאות שנים לאחר מכן, בערך ב-295, תחת דיוקלטיאנוס, חולקה פונטוס מחדש לפרובינקיות חדשות, ולמעשה חדלה מלהתקיים כישות אחת.

בין המקורות הראשיים על ההיסטוריה ותיאור של חבל הארץ נמצאים כתביו של הגאוגרף סטרבון, יליד פונטוס.

תרגום יונתן בן עוזיאל ממקם את "ארץ שנער" המקראית כארץ פונטוס (בראשית י, י; יד, א).

פריגיה

פריגיה (ביוונית Φρυγία - "פרייה"; בטורקית Frigya) הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה. הפריגים התיישבו באזור החל מ-1200 לפנה"ס והקימו את ממלכתם במאה ה-8 לפנה"ס. פריגיה נשטפה על ידי שבטים קימריים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולאחר מכן נכבשה על ידי ממלכת לידיה, שכנתה ממערב, עד לכיבושה בידי הפרסים, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

רומניוטים

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית שאינה אשכנזית ואינה ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל, ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה ביהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא "יווניטיקה", ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה. קהילה קדומה הייתה קיימת ברומניה כשהגיעו יהודים רומניוטים לרומניה, לחבל הדנובה לאחר הכיבוש הרומאי והתיישבו שם. הקהילה נטמעה ונשתכחה לאחר השתלטות הספרדים והאשכנזים על יהדות רומניה. "בית כנסת הגדול" בו התפללו בנוסח הרומניוטים קיים בקונסטנצה שבמזרח רומניה[דרוש מקור]. בית הכנסת כיום ריק ממתפללים.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדים והפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.