אנתרופולוגיה

אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגְיָה (מ-יוונית: άνθρωπος - "אדם" ו-λογία- תורה; תורת האדם) היא ענף מדעי העוסק בחקר האדם. היא עוסקת באדם בכל הזמנים, ובכל רובדי חייו. המוקד המרכזי של האנתרופולוגיה הוא התרבות, והיא יוצאת מתוך הנחה כי לאורך השנים, האדם, בכל מקום, פיתח יכולת לראות את העולם בצורה סמלית, ולעצב את עצמו, את החברה ואת העולם כולו, על פי הסמלים הללו. ההבדל העיקרי בין האנתרופולוגיה לבין שאר מדעי החברה, הוא הדגש ששמה האנתרופולוגיה על השוואות בין תרבותיות. אולם הבדל זה הטשטש בזמן האחרון, לאור השימוש הרב בשיטות אנתרופולוגיות, לחקר קבוצות יחידות.

האנתרופולוגיה חוקרת כיצד המשמעות נוצרת ומשתנה דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות – אוכל, מיניות, פוליטיקה, דת, רפואה, אמנות, תפיסות של עצמי, רגשות, כלכלה, זהויות, בתים, צריכה, אלימות, ועוד.

האתנוגרפיה, התיאור התרבותי המעובה של אותן תופעות, מתבססת על תצפית משתתפת, שיטת מחקר המאפשרת להקיף רמות שונות של ידע במחקר יחיד.

ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים:

יש גם חלוקות נוספות, לשניים, כשצד אחד עוסק בתאוריה והצד השני בעבודה האמפירית.

Human
ציור של איש ואישה בצלוחית אשר הושמה בחללית פיוניר 11

היסטוריה של האנתרופולוגיה ומוסדותיה

האנתרופולוג אריק וולף אפיין בעבר את האנתרופולוגיה כמדעית ביותר מבין מדעי הרוח, או הרוחנית ביותר מבין מדעי החברה. הבנה של צורת התפתחותה של האנתרופולוגיה תורמת להבנה של היחס שלה לנושאי מחקר אקדמיים אחרים.

את האנתרופולוגיה ניתן לראות כתוצר של תנועת הנאורות. בתקופה זו, האירופאים החלו לחקור בשיטתיות את ההתנהגות האנושית. מסורות המשפט, ההיסטוריה, הפילולוגיה והסוציולוגיה התפתחו, ותרמו להתפתחות מדעי החברה, שהאנתרופולוגיה היא אחת מהם. באותו זמן, הזרם הרומאנטי שבא בתגובה לנאורות, הוציא מתוכו הוגים כהרדר ולאחר מכן וילהלם דילת'י, שהניח את הבסיס של מושג התרבות, המרזי לדיסציפלינה.

תנועות אינטלקטואליות אלה בעבר התמודדו עם אחד הפרודקסים של המודרנה: ככל שהעולם נעשה יותר נגיש ויותר מאוחד ומשולב, החוויות של האנשים מהעולם הן יותר מפוררות ונפרדות. התלות ההדדית בכלכלה לא הובילה לסולידריות אנושית גדולה יותר, אלא היא חופפת לחילוקים גזעיים, אתניים, דתיים ומעמדיים גוברים והולכים. אלה הם תנאי החיים שהאנושות היום צריכה להתמודד עמם, אך התהליכים הללו החלו כבר במאה ה-16, והואצו במאה ה-19.

מבחינה מוסדית, האנתרופולוגיה נתבדלה מחקר הטבע (על ידי כותבים כבופון). היה זה חקר בני האדם – בדרך כלל, אנשים החיים בקולוניות האירופאיות. חקר השפה, התרבות, הפיזיולוגיה והארטיפקטים של הקולוניות האירופאיות היה מקביל פחות או יותר לחקר החי והצומח באותם מקומות. מסיבה זו, למשל, לואיס הנרי מורגן היה יכול לכתוב גם על "הליגה של האיריקוי" וגם על "הבונה האמריקאי ופועלו". זו גם הסיבה שהתרבות החומרית של עמים "מתורבתים" כמו סין תמיד הוצגה במוזיאונים יחד עם אמנות אירופאית, בעוד שחפצים מאפריקה או תרבויות אמריקניות ילידיות הוצגו במוזיאוני טבע יחד עם עצמות דינוזאורים. בשנים האחרונות נוהגי האוצרות השתנו באופן דרמטי, ואין מקום לראות באנתרופולוגיה רק את הרחבתם של השלטון הקולוניאלי והשובניזם האירופאי, שכן היחס שלה כלפי האימפריאליזם היה ועודנו מסובך.

האנתרופולוגיה התבדלה מחקר הטבע הכללי, ובסוף המאה התשע עשרה הדיסציפלינה החלה להתגבש לצורתה המודרנית. בשנת 1935, לדוגמה, ט. ק. פנימן כתב היסטוריה של הדיסצפלינה שכותרתה "מאה שנות אנתרופולוגיה". בזמן זה, שדה המחקר נשלט בידי "השיטה ההשוואתית". ההנחה הייתה כי כל החברות עוברות תהליך אבולוציוני אחיד, מהפרימיטיבי ביותר למפותח ביותר. חברות לא-אירופאיות נראו לפיכך כ"מאובנים חיים" מבחינה אבולוציונית, שניתן לחקור אותם על מנת ללמוד על עברן של החברות האירופאיות. מלומדים כתבו היסטוריות של נדודי עמים פרהיסטוריים, שהיו לפעמים חשובות אך לפעמים דמיוניות. בזמן זה האירופאים לראשונה הבינו כיצד הפולינזים נדדו לרוחב האוקיינוס השקט, אם כי יש שחשבו כי מקורם היה במצרים! לבסוף, מיינו ודירגו את בני האדם על פי מושגי גזע, שהתבססו על ההבדלים הביולוגיים בין הגזעים.

במאה ה-20, הדיסציפלינות האקדמאיות החלו להתארגן סביב שלושה מוקדים עיקריים. ה"מדעים" מנסים למצוא את חוקי הטבע על ידי ניסויים, שניתן לחזור עליהם או להוכיח את הטעות שבהם. "מדעי הרוח" שיקפו ניסיון לחקור מסורות לאומיות שונות, בהיסטוריה ובאמנות, על מנת לספק לאנשים במדינות לאום חדשות עם תחושה של קוהרנטיות. "מדעי החברה" התפתחו בזמן זה כניסיון לפתח שיטות מדעיות שניתן לחקור על ידיהן תופעות חברתיות, בניסיון לספק בסיס אוניברסלי וידע חברתי. האנתרופולוגיה לא מתאימה באופן ברור לאף אחת משלוש הקטגוריות הללו, וענפים שונים של האנתרופולוגיה שואבים מכל אחת מהן.

האנתרופולוגיה שאבה משיטות של מדעי הטבע וגם פיתחה שיטות חדשות, שהשתמשו לא רק בראיונות פרונטליים אלא גם ב"תצפית משתתפת", ושאבה מהתאוריה החדשה של אבולוציה על ידי בחירה טבעית. חשוב ביותר למדע חדש זה הוא המושג של "תרבות", שאנתרופולוגים מגדירים - לפחות אחת ההגדרות - כיכולת אוניברסלית של המין האנושי לחשיבה, למידה ופעולה חברתית (והמסורות המתפתחות בחברה ששורדת מספיק זמן), שהם רואים כתוצר של האבולוציה האנושית. התרבות היא פרי של התאמה לתנאים המקומיים, שלובשת צורה של אמונות ומנהגים מגוונים. לפיכך, "תרבות" היא מעל לחלוקות של טבע לעומת תוצר אנושי, וכן מעל לחלוקות הארופאיות של פוליטיקה, דת, משפחה, וכלכלה כדברים נפרדים. לפיכך, האנתרופולוגיה היא דיסציפלינה הוליסטית. היא ניצבת מעל לחלוקות בין מדעי הטבע, הרוח והחברה, וחוקרת את הממדים הביולוגיים, הלשוניים, החומריים והסימבוליים של האנושות בכל צורותיהם.

אנתרופולוגיה בארצות הברית

דרכה של האנתרופולוגיה בארצות הברית נפרצה על ידי הצוות של הלשכה לענייני אינדיאנים והלשכה של ה"סמית'ונייאן" לאתנולוגיה אמריקאית, שם עבדו אנשים כמו ג'ון ווסלי פאוול ופרנק המילטון קושינג. אנתרופולוגיה אקדמאית יוסדה בידי פרנץ בועז, שהשתמש בעמדותיו באוניברסיטת קולומביה וב American Museum of Natural History על מנת להכשיר ולפתח דורות רבים של תלמידים. אנתרופולוגיה בועזיאנית הייתה אקטיבית מבחינה פוליטית, והייתה חדשנית כלפי מחקר שמומן על ידי הממשלה האמריקאית או פטרונים עשירים. היא גם הייתה אמפירית מאד, וסקפטית כלפי הכללות רחבות וניסיונות להעמיד חוקים אוניברסליים. בועז חקר ילדי מהגרים על מנת להראות כי גזע ביולוגי אינו קובע דבר, וכי ההתנהגות האנושית היא תוצאה של חינוך ולא של הנתונים הטבעיים.

כשהוא שואב משורשיו הגרמניים, הוא טען כי העולם מלא בתרבויות שונות זו מזו, במקום בחברות שניתן למדוד את האבולוציה שלהן על פי ה"התפתחות" שלהן. בועז הדגיש, כי יש לחקור כל חברה בנפרד, וטען כי הכללות בין-תרבותיות כגון אלו שנעשו במדעי הטבע אינן אפשריות פה. בועז נלחם בזה נגד האפליה כלפי מהגרים, אמריקאים-אפריקאים ואינדיאנים. אנתרופולוגים אמריקנים רבים תמכו ברעיונות של בועז לרפורמה חברתית, ותאוריות גזעניות הן עדיין מטרות להתקפה בידי אנתרופולוגים כיום.

הדור הראשון של תלמידיו של בועז כלל את אלפרד קרובר, רוברט לואי ואדוארד ספיר. כל המלומדים האלה פרסמו מחקרים מפורטים שהיו הראשונים לתאר את החברות האינדיאניות. במחקרים אלה הם סיפקו שפע של פרטים שהם תקפו את התאוריה של תהליך אבולוציוני אחיד. ההתמקדות שלהם בשפות אינדיאניות גם עזרה לבלשנות לבסס את מקומה כמדע אוניברסלי ולשחרר אותה מההתמקדות שלה בשפות אינדו-אירופאיות.

הפרסום של ספר הלימוד של אלפרד קרובר "אנתרופולוגיה", סימן נקודת מפנה באנתרופולוגיה האמריקאית. לאחר שלושה עשורים של אספת חומר, הדחף להכליל גדל. דבר זה היה ברור במיוחד במחקרי ה"תרבות ואישיות" שנעשו על ידי תלמידיו הצעירים של בועז, כגון מרגרט מיד ורות בנדיקט. כשהן מושפעות על ידי פסיכולוגים פסיכואנליטיקאיים כמו זיגמונד פרויד וקרל יונג, חוקרות אלה ניסו להבין את האופן שבו האישיות הנפרדת מעוצבת בידי הכוחות התרבותיים והחברתיים שבהשפעתם היא גדלה. בעוד שחיבורי תרבות ואישיות כמו "התבגרות בסמואה" (Coming of Age in Samoa) ו"החרצית והחרב" (The Chrysanthemum and the Sword) עדיין פופולריים בציבור האמריקני, למיד ולבנדיקט מעולם לא הייתה את ההשפעה על האנתרופולוגיה שיש שציפו לה. בעוד שבועז תיכנן כי רות בנדיקט היא שתירש את מקומו כראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, רלף לינטון הוא שהשיג את התפקיד, ומיד הוגבלה למשרדיה ב American Museum of Natural History.

אנתרופולוגיה בבריטניה

בעוד שבועז תקף את יריביו על ידי שימת לב לפרטים, בממלכה המאוחדת האנתרופולוגיה המודרנית נוצרה על ידי דחית החקר ההיסטורי לטובת מדע חברתי שמתמקד בבחינת מצבם של חברות בהווה.

שני שמות החשובים ביותר במסורת זו הם אלפרד רדקליף-בראון וברוניסלב מלינובסקי. שניהם פרסמו את חיבוריהם הראשונים ב-1922. מחקרי השדה הראשונים של רדקליף-בראון באיי אנדמן נערכו בשיטה המסורתית והישנה, אך לאחר שהוא קרא את כתביו של אמיל דורקהיים הוא פרסם תיאור של מחקריו (שהוכתר "תושבי איי אנדמן") ששאב רבות מהסוציולוג הצרפתי. לאחר זמן הוא פיתח גישה הידועה כפונקציונליזם-סטרוקטורלי, שהתמקדה בכיצד מוסדות בחברה גורמים לאיזון במערכת החברתית כדי לשמור על פעילותה ההרמונית והתקינה. מלינובסקי, מאידך, תמך ב"פונקציונליזם" בלבד, תוך שהוא שם דגש על צורכי היחיד, וכיצד החברה עונה על צרכים אלה. מלינובסקי ידוע לא רק בזכות תרומתו התאורטית כי אם גם בגלל האתנוגרפיה המפורטת שלו, תרומתו המתודולוגית העצומה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, וכן בגלל יומניו האישיים שפורסמו לאחר מותו. ספרו הקלאסי "ימאים במערב האוקיינוס השקט" (Argonauts of the Western Pacific) יעץ לנסות להביט מ"נקודת המבט של היליד", ולגישה בעבודת שדה שנעשתה לסטנדרטית בתחום.

משנות השלושים המאוחרות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, פורסמה שורה של מונוגרפים וספרים שחיזקו את הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית. אתנוגרפיות מפורסמות כוללת את "הנואר" מאת אדוארד אוונס-פריצ'רד ו"דינמיקות של שבטיות אצל הטלנסי" ("The Dynamics of Clanship Among the Tallens") מאת מאייר פורטס, וספרים ידועים הם "מערכות אפריקניות של קירבה ונישואין", ו"מערכות פוליטיות אפריקניות".

אנתרופולוגיה בצרפת

לאנתרופולוגיה בצרפת יש ייחוס פחות ברור מאשר המסורות הבריטיות או האמריקניות. רבים מחשבים את מרסל מוס כמייסדה של המסורת האנתרופולוגית הצרפתית. מוס היה חבר בקבוצת ה"אני סוציולוג'יק" של אמיל דורקהיים, ובעוד שדורקהיים וחוקרים אחרים חקרו את מצבן של חברות מודרניות, מוס וחבריו (כגון הנרי הוברט ורוברט הרץ) שאבו מהאתנוגרפיה והפילולוגיה על מנת לבחון חברות שלא היו "מפוצלות" כמו החברות הלאומיות האירופאיות. בייחוד, הספרון "על המתנה" של מוס, אשר נעשה לרלוונטי מאוד במחקרים אנתרופולוגיים של חליפין והדדיות.

בשנים שבין המלחמות, ההתעניינות הצרפתית באנתרופולוגיה חפפה לתנועות תרבותיות רחבות יותר כמו סוריאליזם ופרימיטיביזם, ששאבו את השראתם מהאתנוגרפיה. מרסל גריול ומישל לייריס הם דוגמאות של אנשים שצירפו את האנתרופולוגיה עם האוונגרד הצרפתי. בזמן זה מה שנודע כ"אתנולוגי" הוגבל למוזיאונים, ולאנתרופולוגיה היה יחס קרוב למחקרי פולקלור.

מעל לכל, קלוד לוי-שטראוס הוא שעזר למסד את האנתרופולוגיה בצרפת. בנוסף להשפעה העצומה של הסטרוקטורליזם בדיסצפלינות שונות, לוי-שטראוס ייסד קשרים עם אנתרופולוגים בריטיים ואמריקאיים. באותו זמן הוא ייסד מרכזים ומעבדות בתוך צרפת על מנת ליצור מוסדות מתאימים בתוך האנתרופולוגיה, בזמן שהוא מכשיר תלמידים משפיעים כמו מוריס גודלייר ופרנסואה הריטייר שישפיעו אחר כך בעולם האנתרופולוגיה הצרפתית. הרבה מהאופי המיוחד של האנתרופולוגיה בצרפת היום הוא כתוצאה מכך שהמחקר מתבצע במעבדות מחקר שממומנות על ידי המדינה, ולא במחלקות האקדמאיות באוניברסיטאות.

אנתרופולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה

לפני מלחמת העולם השנייה, "האנתרופולוגיה חברתית" בריטית ו"אנתרופולוגיה תרבותית" אמריקאית היו עדיין מסורות נפרדות. בקווים כלליים ניתן לומר כי האנתרופולוגים הבריטים שהו יותר זמן בשדה המחקר, חקרו יותר באפריקה ובאסיה, חקרו חברות סטטיות תוך ראיית עולם פונקציונליסטית המדגישה מערכות חברתיות. האנתרופולוגים האמריקאים שהו זמן מועט יותר בשדה, חקרו בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, חקרו חברות דינמיות על סף הכחדה תוך כדי שימת דגש על ההיבטים התרבותיים כגון טקסים וסמלים והשפעתם על החברה. לאחר מלחמת העולם השנייה שתי המסורות התקרבו זו לזו עד כדי מסמוס מרבית ההבדלים ויצירת אנתרופולוגיה "חברתית-תרבותית". בשנות ה-50 וה-60 האנתרופולוגיה הלכה אחר התבנית שהציבו מדעי הטבע. חוקרים כגון ליד סלרס וקליפורד גירץ התמקדו בתהליכי המודרניזציה שמדינות חדשות מפתחות. אחרים, כגון ג'וליאן סטיוארד ולזלי וייט התמקדו באיך חברות מתפתחות ומתאימות את עצמן לנישה האקולוגית שלהן – גישה שנעשתה פופולרית על ידי מרווין האריס. אנתרופולוגיה כלכלית, שהושפעה מקרל פולניי, ונוסתה בידי מרשל סהלינס וגרג דלטון התמקדה בכיצד הכלכלה המסורתית התעלמה מגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה, הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית החלה להיסדק כשמקס גלקמן ופיטר וורסלי התנסו במרקסיזם וכותבים כמו רודני נידהם ואדמונד ליץ' הכניסו את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לתוך המחקרים שלהם.

הסטרוקטורליזם גם השפיע על מספר התפתחויות בשנות ה-60 וה-70, כולל אנתרופולוגיה קוגניטיבית וניתוח מרכיבי. כותבים כמו דייוויד שניידר, קליפורד גירץ, ומרשל סהלינס פיתחו מושג עמוק יותר של תרבות כרשת של משמעות או סימול שנעשתה לפופולרית מאד. בהתאם לרוח הזמן, הרבה מהאנתרופולוגיה נעשתה לפוליטית בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ומלחמת העצמאות האלג'יראית, ומחבריהם של ספרים כמו "המצאה מחדש של האנתרופולוגיה" דאגו לגבי הרלוונטיות של הדיסצפלינה ומרקסיזם נעשה יותר ויותר פופולרי.

בשנות ה-80 נושאים של כוח, כגון אלה שנבחנו ב"אירופה והאנשים ללא היסטוריה" של אריק וולף – היו מרכזיים בדיסציפלינה. ספרים כמו "אנתרופולוגיה ושוויון קולוניאלי" דנו בקשר בין האנתרופולוגיה לאי שוויון קולוניאלי, בעוד שהפופולריות הרחבה של מחברים כמו אנטוניו גראמשי ומישל פוקו הביאו נושאים של כוח והגמוניה למרכז ההתעניינות. מגדר ומיניות נעשו לנושא פופולרי, וכך גם היחס בין היסטוריה לאנתרופולוגיה, התעניינות שהושפעה על ידי מרשל סאהלינס, ששאב מלוי-שטראוס ומפרננד ברודה כדי לבחון את היחס בין מבנים תרבותיים לגורמים אישיים.

בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. זה היה חלק מנטייה כללית לפוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. כיום אנתרופולוגיה מתמקדת בגלובליזציה, ברפואה ובביוטכנולוגיה, בזכויות ילידים ובאנתרופולוגיה של אירופה.

אנתרופולוגיה יישומית

אנתרופולוגיה יישומית עוסקת ביישומן של התאוריות האנתרופולוגיות והמתודולוגיה האתנוגרפית על מנת להפיק ידע שיסייע לבעיות וסוגיות קונקרטיות. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים מגוונים, כגון בריאות הציבור, צרכנות, ובעיות הגירה. דוגמה למחקר אנתרופולוגי-יישומי יהיה חקר התנהגויות מרחביות של אוכלוסיות עירוניות לצורך שיפוץ המרחב העירוני, כך לדוגמה יתכננו אחרת גן ציבורי בשכונה חרדית לעומת שכונה חילונית. דוגמה נוספת היא שימוש בטכניקות חקירה של האנתרופולוגיה הפיזית לצרכים של זיהוי פלילי.

פוליטיקה באנתרופולוגיה

ההתעסקות המסורתית של האנתרופולוגיה בתרבויות שאינן מערביות עירבה אותה בפוליטיקה בדרכים שונות. עמים ילידים שונים מרגישים לעיתים כי האנתרופולוגיה היא סוג אקדמי של קולוניאליזיציה, שמתקיימת רק בשל השימוש שלה בתרבות הילידית, פעמים רבות ללא רשות. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אנתרופולוגים בריטים, ובעיקר אלה שעבדו באפריקה, נחשבו כמשתפי פעולה עם הכוחות הקולוניאליים. היום דאגות אלה מתבטאות בצורה של דאגה על ניצול של משאבים ביולוגיים ובעלות על תרבות ילידית, וכן מאבקים מתמשכים לשימור שרידים ילידיים ותרבות חומרית.

הדגש של האנתרופולוגיה האמריקאית על יחסיות תרבותית וההתנגדות למושג הגזע תמיד היה פוליטי. כפי שצוין למעלה, בועז היה רפורמטור חברתי ידוע, שהאקטיביזם שלו וההוראה המסורתית האנתרופולוגית שלו היו קשורים זה בזה. ההתפתחות של סוציו-ביולוגיה בשנות השישים נתקלה בהתנגדות של אנתרופולוגים כגון מרשל סהלינס, שטען כי רעיונות כאלה הם חזרה על טעויות העבר. מחברים כמו קווין ב. מק'דונלד שאבו מפסיכולוגיה אבולוציונית על מנת להסביר את האנתרופולוגיה הבועזיאנית, כשהוא טוען כי בואזיניזם הוא חלק מאסטרטגיה יהודית שמאלנית להחליש את חברת הגויים. מחקר על ידי ליטלפילד תומך בגישה זו, אף שרבים הצביעו על חוסר הלמדנות של מק'דונלד, ועל נקודות המוצא האנטישמיות שלו. מחברים כמו ג'ון רנדל בייקר המשיכו לפתח את המושג הביולוגי של גזע בשנות ה-70 של המאה ה-20, וההתפתחות של הגנטיקה הייתה מרכזית בחזית זו. ככל שהגנטיקה התפתחה כמדע, אנתרופולוגים ביולוגיים כמו ג'ונתן מרקס המשיכו להתנגד לרעיונות עממיים של גזע, יחד עם התייחסות להתפתחויות האחרונות בביולוגיה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה שוקד, פרקים באנתרופולוגיה חברתית, הוצאת שוקן, 1980.
  • קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990.
  • משה שוקד ושלמה דשן, החוויה הבין-תרבותית: מקראה באנתרופולוגיה, הוצאת שוקן, 1998.
  • אורית אבוהב, קרוב אצל אחרים - התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2011.
  • 2018 ,Schools and Styles of Anthropological Theory, edited by Matei Candean

קישורים חיצוניים

אלמנות

אלמנוּת היא מעמדו האישי של מי שבן-זוגו נפטר. אשה שבן זוגה נפטר בעודה בחיים, קרויה אלמנה; גבר שזוגתו נפטרה בעודו בחיים נקרא אלמן. בתרבויות שונות קיים יחס שונה למצב האלמנוּת בכלל, ולאלמנים ולאלמנות כקבוצות נבדלות מבחינה מגדרית בפרט.

אנתרופולוג

אנתרופולוג הוא מדען העוסק בענף האנתרופולוגיה, קרי מדען החוקר את ההתנהגות האנושית בהקשרה התרבותי והחברתי. מאחר שהדיסציפלינה האנתרופולוגית חוקרת את האדם כחלק מהתרבות בה הוא חי, ניתן לומר כי האנתרופולוג חוקר תרבויות.

האנתרופולוגים הראשונים חקרו תרבויות שהיו רחוקות וזרות להם, בעיקר שבטים וחברות פשוטות באפריקה ובצפון ודרום אמריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו אנתרופולוגים רבים לחקור גם תרבויות קרובות יותר לתרבות ממנה באו. כמחצית ואף יותר מעבודות השדה האנתרופולוגיות בשנות החמישים והשישים, נערכו בקהילות כפריות קטנות במדינות מודרניות או מתפתחות. בשנים שלאחר מכן החלו אנתרופולוגים רבים לחקור בשכונות עירוניות, בהרבה מקרים בשכונות עירוניות של התרבות ממנה בא האנתרופולוג עצמו.

כיום האנתרופולוגים חוקרים תרבויות זרות ומוכרות כאחד, כאשר כל שדה מחקר - זר או מוכר - מציג בפני האנתרופולוג יתרונות וחסרונות שונים.

כלי המחקר הראשי של האנתרופולוג, הוא האנתרופולוג עצמו. האנתרופולוג צופה, משתתף ומשתדל לחוות את שדה המחקר גם דרך העיניים של הנחקרים. האנתרופולוגים הקדימו בכך את שאר החוקרים במדעי החברה בהיותם החלוצים שחקרו בשיטות מחקר איכותניות שאינן מתבססות על מחקר כמותני.

אנתרופולוגים ידועים:

פרנץ בועז

ברוניסלב מלינובסקי

אלפרד רדקליף-בראון

מרגרט מיד

קליפורד גירץ

קלוד לוי שטראוס

מרי דאגלס

ויקטור טרנר

מקס גלקמן

ג'יין גודול

אתנוגרפיה

אֶתְנוֹגְרַפְיָה (מיוונית: ἔθνος "אתנוס" - אומה, עם ו-γράφω "גראפו" - אני כותב) היא תיאור איכותי של תופעות בחברה האנושית, על-סמך עבודת שדה. אתנוגרפיה היא שיטת מחקר הוליסטית המחזיקה בדעה כי מרכיביה של מערכת, בהכרח אינם יכולים להיות מובנים באופן מלא ומדויק כאשר הם מוצגים ונחקרים באופן בלתי-תלוי האחד בשני. לסוגה יש מקורות היסטוריים כמו-גם פורמליים, ביומני-מסע ובדוחות משרד קולוניאליים. מספר מסורות אקדמיות, בעיקר הקונסטרוקטיביסטית והרלטיביזם הדוגמתי, גרסו כי האתנוגרפיה היא שיטת מחקר לגיטימית לחלוטין.

אתנולוגיה

אתנולוגיה (Ethnology מיוונית: Εθνολογία) היא ענף של אנתרופולוגיה שעוסק בהשוואה בין אמונות ומנהגים של חברות שונות. בין מטרותיה נמנות שחזור ההיסטוריה האנושית וניסוח חוקים על תרבויות, על שינויים תרבותיים ועל הכללות לגבי טבע האדם.

אתניות

אתניות נקבעת על פי מוצא משפחתו של אדם. היא מבוססת על המאפיין התרבותי המקושר לקבוצה חברתית מסוימת של בני אדם. לרוב כשמתואר מוצאו של אדם, יצויין היכן נולד, והיכן הוריו וסביו נולדו (דוגמה: אם נולדתי בארה"ב לסבים שנולדו בסקוטלנד אז אני ממוצא סקוטי).

ישנו גם מצב שבו המוצא יכול גם להתפרס על פני מדינות שונות ואינה חייבת להתרכז במדינה אחת בלבד (דוגמה: קוריאני הוא אדם שעלול להגיע או מצפון קוריאה או מדרום קוריאה).

היהודים, בנוסף לדתם, הם גם צאצאים לאחת משלוש תת-קבוצות ייחודיות של מוצא אתני: יהודים-אשכנזים, יהודים-ספרדים, ויהודים-מזרחים.

דת

דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

דת היא אחד האוניברסלים האנושיים: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). רוב בני האדם מאמינים בדת זו או אחרת.

בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיזית של הגוף.

על פי פרופסור בנימין בית-הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות), ולהן קרוב לשישה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-2.4 מיליארד מאמינים, האסלאם עם כ-1.7 מיליארד מאמינים, וההינדואיזם עם קצת יותר ממיליארד מאמינים. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשנייה, המשותף לכולן רב על המפריד.

פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש.

האדם הלבן

האדם הלבן הוא מונח תלוי הקשר חברתי ותרבותי, המתאר קטגוריה חברתית או סיווג של בני האדם, המתבסס על מאפיינים חיצוניים כמו צבע עור בהיר. זאת בדומה לקטגוריות אחרות, כגון "שחורים" או "צבעונים" (קבוצה המכילה שחורים ושחומים ביחד). יש התומכים בהנחה, שאינה מדויקת[דרוש מקור][מפני ש...], כי צבע העור משקף את המרחק הגניאולוגי שבין בני-האדם, ואף משתמשים בסיווג זה למטרות גזעניות.

הגדרת קבוצת המשתייכים לקטגוריה 'האדם הלבן' תלויה באלה המגדירים אותה ומשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן, בהתאם להקשר החברתי והתרבותי, ובדרך כלל נחשבה לתקינה פוליטית.

המונח מתייחס כביכול רק לצבע עורו של האדם אך למעשה מגדיר גם למאפיינים חיצוניים אחרים, כגון צורת עיניו ושפתיו, וגם אלו מהווים רק סמלים חיצוניים למוצאו מאירופה וממערב אסיה, להיותו צאצא של קולוניאליסטים (מתיישבים) שהגיעו מיבשת זו או להשתייכותו לפלח האוכלוסייה המהווה את הרוב באמריקה הצפונית.

האדם השחור

שחורים הוא מונח נפוץ בארצות המערב לאנשים בעלי צבע עור חום כהה.

בארצות הברית נעשה שימוש בכינוי שחור (black) לצד אמריקאים-אפריקאים ה"שחורים" החיים בארצות הברית. בישראל היה מקובל בעבר הכינוי כושים, שהיא מילה שמקורה בתנ"ך לציון אנשים מממלכת כוש שלפי הפירוש המקובל שכנה בסודאן של ימינו, אולם, בהשפעה עקיפה של אי תקינותו הפוליטית של הביטוי "ניגר" בארצות הברית הפך גם הכינוי "כושי" בהדרגה לבלתי תקין פוליטית בישראל במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ומסוף שנות ה-90 ואילך הוא נחשב ביטוי של גזענות.בישראל שימש הביטוי "שחורים" לעיתים גם ככינוי (בדרך כלל, כינוי גנאי) לבני עדות המזרח וליוצאי אתיופיה. היו שהשתמשו גם בתרגום היידישאי של המילה - "שווארצע". כיום משמש הביטוי לעיתים קרובות במשמעות אחרת, ככינוי לציבור החרדי, בשל הלבוש האופייני.

התיישבות

התיישבות היא פעולה, שמהותה:

הבאת אנשים (הנקראים מתיישבים) למגורי קבע באזור (או תחום) גאוגרפי מסוים (הנקרא אזור ההתיישבות) או הגעתם של מתיישבים בכוחות עצמם, כדי להתגורר באופן קבוע באזור זה.

הכנת התשתית (או להשתמש בתשתית קיימת) לאכלוס אזור ההתיישבות באנשים, לשם מגורי קבע.תשתית זו כוללת לכל הפחות תשתית מגורים (בתים), אך עשויה לכלול גם מבנים אחרים, תשתיות מים, אנרגיה, ביוב, תחבורה וכיוצא באלו.

טקס

טקס הוא אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות, המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה. הפעולות הסמליות המהוות את הטקס, מכילות לרוב חלקים מהאלמנטים הבאים: עלילה, שירה, תהלוכה, ריקוד, פעילות עם אובייקטים קדושים ועוד. במהלך הטקס מובעות המשמעויות החברתיות הבסיסיות בעיני המשתתפים והקשרים החברתיים ביניהם מתחזקים. באמצעות הטקס היחיד והחברה מבטאים את החשיבות שהם מייחסים לנושאים המועלים בו.

מונותאיזם

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלים רבים. מקור המילה מיוונית: μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות. המונח כשלעצמו מציין רק את ייחודו או בלעדיותו של האל האחד, ושלילת אלים נוספים, אך יש המייחסים לרעיון המונותאיסטי גם את שלילת הגשמות האלוהית.

מנהג

מנהג הוא התנהגות מקובלת בחברה מסוימת. למנהג חלק מרכזי בקביעה של הנורמה באותה חברה. המנהג מעביר דיסציפלינה המשליכה על צורת התנהגות, דיבור, לבוש וכדומה.

יש המקשרים בין מנהג לבני אדם בלבד, אך אם מנתחים זאת ברובד הראשוני אפשר לייחס גם לחיות מנהגים וטקסים (כגון: מחול חיזור אצל ציפורים ובעלי חיים אחרים). מובן שבני אדם מאופיינים עם מנהגים יותר מורכבים שחלקם אינם מושתתים על יצרים ואינסטנקטים.

מסורת

מסורת היא מערכת של תרבות – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות – הנמסרת מדור לדור בקבוצה או בחברה מסוימת. לרוב המסורת מהווה למעשה את הבסיס להגדרה של הקבוצה, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

צבר פעולות הקשורות אחת לשנייה, אשר מבוצעות על ידי פרטים כפעולה חברתית וחוזרות על עצמן כרוטינה, מתוך תנאי מוסכם. עבור רוב המסורות:

בתחילתן (בטרם היות ה'מסורת'), לכל פעולה היה ייעוד פרקטי תועלתני עצמאי.

בהמשך (בעת קיום פעולות אלה), צבר הפעולות הפך לישות מאובחנת, עצמאית, חשובה ונעלה מסט הפעולות הפרקטיות היחידניות המרכיבות את המסורת.

פרקטית (בהתייחסות רטרוספקטיבית), קיום המסורת נתפש כמקדם ערך מורכב, מופשט, של הקמת ושימור מבנה חברתי במתכונת מסוימת, אשר משרת את רצון מבצעי צבר הפעולות.במקרה שבו צורך בשימור צביון קולקטיבי של מבנה חברתי אינו מתקיים, לא יימצאו פרטים שיקיימו את צבר הפעולות. הן לא יתקבעו כמסורת, ושימורן ייפסק.

עלייה לרגל

עלייה לרגל או צליינות (בארמית צלי - מתפלל) היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.

פולחן

פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.

הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.

על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות[דרוש מקור].

אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.

פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).

קהל

קהל הוא ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, למשל באולם תיאטרון, אולם קונצרטים או מופע רוק, מגרש ספורט, הפגנה, קרנבל, כנסייה/בית כנסת/מקדש, ברחוב ועוד. מאידך הקהל עשוי להתקבץ וירטואלית, למשל קהל צופי תוכנית טלוויזיה, מאזיני רדיו או קוראי עיתון מסוים אינם מצויים יחדיו באותו מיקום, ולעיתים גם לא באותה עת.

מעורבות הקהל בהתרחשות עשויה לנוע בין אי-מעורבות כלל, מעורבות מינימלית כגון מחיאות כפיים או קריאת "אָמֵן" או מעורבות רבה ופעילה בתוכני האירוע, כמו למשל מעורבותם של צופי סרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי" המתחפשים לדמויות מן הסרט ומשתמשים במגוון אביזרים כדי להמחיז את הסצינות המוצגות על המרקע. מעורבות קהל רבה מתקיימת גם במופעי בידור בהם שחקנים מקצועיים מציגים סיפור מסגרת מז'אנר התעלומה הבלשית תוך שילוב אנשים מהקהל בצוות השחקנים ואלתור העלילה תוך כדי התקדמותה.

ביהדות, קהל הוא גם ציבור המתפללים בבית כנסת או הנוכחים בטקס דתי (כגון בר מצווה, חתונה). בהקשרים אלו יש המתייחסים לנוכחים בביטוי: "קהל קדוש". בגולה המילה "קהל" שימשה לעיתים במשמעות הקהילה היהודית או ראשי הקהילה.

קללה

קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.

שבט

שֵׁבֶט הוא ארגון חברתי-פוליטי, המאורגן על בסיס "קלאנים" (אנגלית: clan) או "ליניאג'ים" (אנגלית: lineage) או קבוצות גיל, או התאגדויות שונות המהוות גורם המאחד את סך פרטי השבט. השבט מהווה קבוצה של קהילות עצמאיות, בעלות תרבות ושפה משותפות, אשר שוכנות באותה יחידה גאוגרפית.

השימוש הרווח בשפת היומיום, של המושג שבט, מתייחס עם זאת לצורת התאגדות היסטורית-פרימיטיבית של קהילות, ללא חשיבות לגודלן ולצורת היחסים החברתיים בתוכן.

תרבות

תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם.

בין השאר הטקסים והמיתוסים. קבוצות שונות בעולם יכולות להיות בעלות ערכי תרבות שונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.