אנציקלופדיה מקראית

אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו היא אנציקלופדיה לענייני התנ"ך המבוססת על תוצאותיו של המחקר האקדמי המודרני. את האנציקלופדיה יזמו קבוצת חוקרים מן האוניברסיטה העברית, שייצגו בעיקר את האסכולה הירושלמית (השמרנית יחסית) בחקר המקרא. המערכת המייסדת של האנציקלופדיה מנתה את הפרופסורים אלעזר ליפא סוקניק ומשה דוד קאסוטו. הכרך הראשון יצא לאור עוד בחייהם של המייסדים, בשנת 1950[1], ומלאכת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה נמשכה עד 1982.

אנציקלופדיה מקראית
עטיפת כרך ט' של האנציקלופדיה המקראית

כותבי הערכים

הערכים נכתבו בדרך כלל על ידי טובי המומחים שעסקו בחקר המקרא החל משנות החמישים של המאה העשרים ועד שנות השמונים. בסיומם של הערכים מופיעות ראשי תיבות של שמו ושם משפחתו של הכותב, וראשי תיבות אלה מפוענחים בתחילתו של כל כרך (למשל: ב"מ = בנימין מזר). ישנם ערכים שנכתבו על ידי המערכת, ואלו מסומנים באות מ. או ללא סימון.

מטרת האנציקלופדיה

האנציקלופדיה באה לענות על צורך מוחשי של מחסור בידע מקיף, מסודר ומובנה בעברית שיסכם את מכלול הידיעות שהצטברו בעת החדשה על התנ"ך, ויהווה בסיס לכל מחקר עתידי. במובן זה, הצליחה האנציקלופדיה המקראית במטרתה, ואין כמעט מחקר העוסק בנושא מקראי, שאינו מפנה אליה.[דרוש מקור]

היסטוריה של עריכת האנציקלופדיה

בשני הכרכים הראשונים (1950, 1954) היה סוקניק היו"ר וקאסוטו העורך הראשי, וסייעו בעדו נפתלי הרץ טור-סיני, שמואל ייבין ובנימין מזר. בכרך השלישי (1958), שנערך לאחר פטירת סוקניק וקאסוטו, היו העורכים טור-סיני, יבין ומזר. בכרך הרביעי (1962) כבר מונה בנימין מזר ליו"ר, והצטרף לעריכה חיים רבין. בכרך החמישי (1968) הצטרפו יעקב ליוור ושמואל אפרים ליונשטם. בכרך השישי (1972) הצטרף חיים תדמור כ"עורך-מרכז", ונוסף גם יעקב שלום ליכט. בכרך השביעי והשמיני (1976, 1982) הפך חיים תדמור לעורך ראשי, ושמואל אחיטוב מונה כ"עורך-מרכז". הכרך התשיעי, כרך המפתחות, יצא לאור שנים אחדות לאחר סיום העבודה (1989). בכתיבת הערכים השתתפו חוקרים נוספים, כגון משה צבי סגל ורבים אחרים.

הערך "פרשנות" יצא לאור כספר נפרד בהוצאת מוסד ביאליק (משה גרינברג [עורך], פרשנות המקרא היהודית – פרקי מבוא, ירושלים תשמ"ג).

ספרים נוספים המבוססים על ערכים מתוך האנציקלופדיה המקראית הם: ח' רבין, שפות שמיות: פרקי מבוא, ירושלים תשנ"א (הדפסה שנייה: תשנ"ג); י' ליכט (עורך), מועדי ישראל, ירושלים תשמ"ח.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האנציקלופדיה המקראית, הארץ, 11 בספטמבר 1950
אבגתא

אֲבַגְתָא הוא דמות מקראית, אחד מסריסי המלך אחשוורוש המוזכר במגילת אסתר.

אהליבמה בת ענה

אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי (על פי תרגום השבעים: אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בּן צִבְעוֹן הַחִוִּי)היא דמות מקראית, אשת עשו ממשפחת שעיר החורי.

לפי רשימת היחס של בני שעיר החורי, ענה בן צבעון הוא אבי משפחה חורית, ולו בת בשם אהליבמה. מסיבה זו סוברים חוקרים שונים, שהמלה החוי המופיעה בבר' לו, ב, אינה אלא טעות המעתיק, והצורה הנכונה היא החרי.

שלושת האלופים יעוש (יעיש), יעלם וקרח נחשבו לבני עשיו מאשתו אהליבמה.

אכסאל

אִכְּסָאל (בערבית: إكسال) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, הממוקמת בבקעת כסולות שבעמק יזרעאל, למרגלות הרי נצרת שבגליל התחתון.

אלשיה

אַלַשְיָה הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה באזור המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. ממלכה זאת הייתה מקור לסחורות רבות ובמיוחד נחושת למצרים העתיקה וממלכות עתיקות אחרות במזרח הקרוב. שמה של אלשיה מופיע על גבי טקסטים עתיקים רבים כמו מכתבי אל-עמארנה, מגילת ון אמון וטקסטים נוספים. בתקופה מסוימת הייתה אלשיה כנראה תחת שליטת האימפריה החתית, הממלכה נכבשה על ידי גויי הים.

השערת החוקרים היא שאלשיה הוא שמה הקדום של קפריסין או של אזור בקפריסין. בדיקות מדעיות של החומר מהם נעשו הלוחות של המכתבים שנשלחו מאלשיה, שנעשו באוניברסיטת תל אביב אישרו את האפשרות שהם נוצרו בקפריסין.

אנציקלופדיה

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה (באנגלית: encyclopaedia או encyclopedia) היא מאגר כתוב של הידע האנושי הקיים, בתחום מסוים או בכל תחומי הידע, שנאסף כדי להנחיל אותו לאחרים ולדורות הבאים.

בני ימין

בני ימין (בִּנִי יַמַינַ - Bini Yamina) היו קבוצה של שבטים נודדים (לפחות ארבעה) מהמאה ה-18 לפנה"ס בצפון מסופוטמיה באזור נהר הפרת התיכון ליד נהר הבליח. בני ימין הוזכרו תכופות בתעודות שנמצאו בגנזך המלכותי של מארי עיר ממלכה עתיקה שנחרבה במאה ה-18 לפנה"ס על ידי חמורבי.

בת שוע

בַּת שוּעַ היא דמות מקראית, אשתו הראשונה של יהודה בן יעקב בספר בראשית.

דלילה

דְּלִילָה היא דמות תנכ"ית המופיעה בספר שופטים, פרק ט"ז. דלילה הייתה אשתו השלישית של שמשון. תמורת כסף, היא גילתה לפלשתים את מקור כוחו של שמשון והביאה למותו.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

חיים רבין

פרופסור חיים מנחם רבין (ט"ו בכסלו ה'תרע"ה, 22 בנובמבר 1915 - כ"ד באייר ה'תשנ"ו, 13 במאי 1996) היה בלשן וחוקר הלשון העברית והלשונות השמיות.

יובל (דמות מקראית)

יוּבָל הוא דמות מקראית, המוזכר בספר בראשית, פרק ד', פסוקים כ'-כ"א כבנם השני של למך בן מתושאל ועדה אשתו. יובל מתואר כשם בתור "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב", כלומר אביהם של המנגנים וממציא אומנות הנגינה.

מבחינה משפחתית, יובל הוא אח ליבל גם מאב וגם מאם. מאשת אביו השנייה, צלה, הוא אחיהם של תובל קין ושל נעמה. שלושת האחים מייצגים את אבות הטיפוס של המלאכות האנושיות - תובל קין הוא ממציא חרשות המתכת, יבל פיתח את רעיית הצאן ויובל יצר מוזיקה.

ייחוס המצאת פעילות אנושית לדמות מייסדת נפוץ במיתולוגיות רבות אם כי בדרך כלל הדמות המייסדת תהיה על־אנושית ויצורף גם סיפור המתאר את אופי ההמצאה, אך אצל פרומתאוס שנתן לבני האדם את האש לפי המיתולוגיה היוונית. בספרות הכנענית, כפי שזו משתקפת בכתבי אוגרית, מוזכר אל שהמציא אף הוא את אומנות הנגינה.על פי המדרש, גם נעמה, אחותו של יובל עסקה בנגינה. בימי הביניים וברנסאנס היו פרשנים נוצריים שהציגו את פיתגורס ויובל כאבות המוזיקה. בפירוש אברבנאל לבראשית ד' כא' הוא מביא מסורת זו בשם ספר יוסיפון על פיה הזרז להתפתחות היצירה המוזיקלית אצל יובל היה הריתמוס שהפיק אחיו, תובל קין, במהלך עבודת המתכת.

מקור שמו של יובל לא ברור. ייתכן ששמו הוא למעשה שיקוף של שם אחיו יבל, רועה הצאן שמכונה כך על שם היובֵל - הזכר המוביל את העדר. קיימים מספר אחים בגנאלוגיה המקראית בעלי שמות קרובים. היו שפירשו את שמו של יובל עצמו מלשון היובֵל, כאשר לפי פירוש זה משמעותו היא שופר.

ייתכן גם כי מקור השם בכינוי בתנ"ך לפלג מים או ואדי, כפי שכתוב בספר ירמיה, פרק י"ז, פסוק ח': "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו".

כתובת אזתוד

כתובת אַזַתִוַדַ (בכתיב מלא: אזתיוודה, Azatiwata; ידועה גם בשם כתובת קאראטפה) היא כתובת דו-לשונית בפיניקית ולוּוית של המלך אַזַתִוַדַ, שהתגלתה בקאראטפה (Karatepe) שבטורקיה ב-1946. אַזַתִוַדַ היה מלך הדננים, שחי בממלכה נאו-חתית באזור קיליקיה במאה ה-9 או ה-8 לפנה"ס.

מצפה (עיר מקראית)

מצפָּה הייתה אחת מערי נחלת שבט בנימין. ידועה כעיר מרכזית בארץ ישראל, ואחת מערי שפיטתו של שמואל. המלכתו הפומבית של שאול התקיימה במצפה.

מרדוך-אפלה-אידינה השני

מרדוך-אפלה-אידינה השני, הידוע גם בשמו התנכ"י מְרֹדַך בּלְאֲדַן וגם בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן, היה נסיך כשדי שמלך על השבט הכשדי בית יַכִּין והפך למלך בבל. הוא מלך על בבל בין השנים 721/2–710 לפנה"ס, ופעם נוספת למשך תשעה חודשים בשנת 703 לפנה"ס, בתקופת השושלת העשירית, שכונתה גם השושלת האשורית. משמעות שמו היא "מרדוך נתן (לי) יורש".

משכן גבעון

משכן גבעון היה מבנה מקודש שנבנה לאחר חורבן המשכן בנוב, בערך בשנת 876 לפסה"נ (או כ-200 שנים קודם לפי מניין שנות המלוכה עד חורבן ביהמ"ק). המבנה בגבעון התקיים במשך כ-50 שנה, 44 שנה עד תחילת בנית בית המקדש ושבע שנות בניתו. לאחר השלמת בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך (2936 ליצירה) נגנז משכן גבעון, ונחנך בית המקדש. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות (משנה, זבחים יד,ז). כמו כן ארון הברית לא שהה במשכן גבעון, אלא בקריית יערים ומקום זמני בירושלים. מקומו של משכן גבעון מזוהה על ידי רוב החוקרים (אנציקלופדיה מקראית, עמ' 419, ערך גבעון) כעשרה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים, במרום ההר (895 מטר מעל פני הים) מדרום לגבעון המקראית (הכפר אל-ג'יב), במקום שבנוי הכפר נבי סמואל.

לפי המסורת היהודית משכן גבעון עמד בין השנים ב'תתפ"ד - ב'תתקכ"ח (876 לפנה"ס - 832 לפנה"ס), או 1004 לפנה"ס - 961 לפנה"ס לפי מניין המלכים עד לחורבן.

משכן גלגל

משכן גִּלְגָּל הוא מבנה מקודש שנבנה עם הכניסה לארץ ישראל והעלייה מנהר הירדן (ספר יהושע, פרק ד', פסוק י"ט), בסביבות שנת 1272 לפנה"ס (ב'תפ"ח ליצירה). המבנה שימש במשך 14 שנה, ולאחר סיום חלוקת הארץ לשבטים פורק משכן גלגל, ובמקומו הוקם המשכן בשילה. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות. יש אומרים שההיתר נבע מכך שבאותה תקופה ארון הברית לא היה במשכן, אלא עם מחנה הלוחמים. קשה לזהות במדויק את מקומו של משכן גלגל אף שמסתבר שהיה בקרבת יריחו והירדן. יש המשערים שמדובר בח'רבת א-נת'לה, חמישה ק"מ דרומית-מזרחית ליריחו העתיקה.

קינן

קֵינָן הוא דמות מקראית, בנו של אנוש, ואביו של מהללאל. דור רביעי לאדם. כך לפי המסופר בבראשית, ה', ט'-י"ד וכן בדברי הימים א, א', ב'.

קינן חי 910 שנים. הוא נולד בשנת שכ"ה לבריאת העולם (3436 לפנה"ס) ומת בשנת א'רל"ה (2526 לפנה"ס). את בנו, מהללאל, ילד בהיותו בגיל 70. היו לו בנים ובנות נוספים.

ב"ספר הישר" מסופר שהיה קינן למלך הראשון שמלך על בני האדם.

אטימולוגיית השם "קינן" היא מהמילה "קין" עם ניון. להרחבה עוד משמעות השם ראו קין#מקור השם.

ריכוז הפולחן

חוק ריכוז הפולחן במקרא הוא חוק המופיע בתורה המגביל את טקסי הפולחן למקום יחיד אשר אותו יבחר ה'. החוק גם מחייב את העם להרוס את כל מקומות הפולחן המפוזרים ברחבי הארץ שהקימו הגויים לאלילים. לפי הכתוב בספר דברים לחוק זה ישנם שני מרכיבים אותם יש לקיים. המרכיב הראשון הוא טיהור הארץ ממתקני הפולחן האליליים והמרכיב השני בא לידי ביטוי בריכוזו של הפולחן במשכן במקום אחד אשר אותו יבחר האל. עד לקיומו של חוק זה ניהלו בני ישראל את טקסי הפולחן לפי הכתוב בחוק המזבח המופיע בספר שמות לפי המשנה, מסכת זבחים, פרק י"ד היתר הפולחן במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה. לפי ספר מלכים, גם רוב מלכי יהודה וישראל שמלכו לאחר הקמת המקדש בירושלים איפשרו פולחן בבמות, ואת ריכוז הפולחן בירושלים יישמו מלכי יהודה חזקיהו ונינו יאשיהו, שהמשיך ליישם את ריכוז עבודת האל, במסגרת הרפורמה הדתית שהחיל לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום, בזמן בדק הבית שערך בבית המקדש.

שמאל (ממלכה עתיקה)

שַמאַל (נקראה בפי מלכיה יאדי) הייתה ממלכה עתיקה ששכנה בדרום טורקיה. בירתה שכנה בתל הארכאולוגי זינג'ירלי הויוק. במאה ה-10 לפנה"ס, התיישבו באתר הקדום הארמים והקימו ממלכה ארמית בשם שמאל שהתקיימה עד המאה ה-7 לפנה"ס. עד לכיבושה על ידי האימפריה הנאו אשורית והפיכתה לפחווה אשורית. אתר העיר שוכן ליד הרי נור בנפת גזיאנטפ במחוז דרום-מזרח אנטוליה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.