אניטה שפירא

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

Anita Shapira
פרופסור אניטה שפירא

חייה ופועלה

PikiWiki Israel 10439 Anita Shapira
אניטה שפירא מרצה בקיבוץ עין השופט בשנות השבעים

אניטה שפירא נולדה בוורשה שבפולין ב-1940, ושרדה עם משפחתה את השואה. לאחר פוגרום קיילצה ב-1946 עזבה המשפחה את פולין, עלתה ארצה דרך צרפת באניית מעפילים ב-1947 והתיישבה בתל אביב. בוגרת בתי הספר "בלפור" ותיכון עירוני ה' בתל אביב. סיימה את התואר הראשון בהיסטוריה כללית ויהודית ב-1964 באוניברסיטת תל אביב. למדה לתואר שני בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וסיימה את התואר ב-1968. נושא התזה היה: "ההתפתחות הפוליטית של גדוד העבודה" תחת הנחייתו של פרופסור שלמה נאמן. לימדה בתיכון קלעי ובבית ברל. עשתה דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל, אותו קיבלה ב-1974. נושא הדיסרטציה היה: "המאבקים למען עבודה עברית 1939-1929", והיא נעשתה תחת הנחייתו של פרופסור דניאל קארפי.

בשנות התשעים השתתפה בוויכוח כנגד הפוסט-ציונים. עסקה בנושאים כמו שלילת הגלות והיחס לשואה ולניצוליה. היא מרבה לבדוק את היכולת המוגבלת של ההיסטוריון לעצב את הזיכרון הקולקטיבי וחולשתו אל מול מיתוסים, אמצעי התקשורת וספרות.

עמדה בראש פרויקט מחקר לחקר תולדות ההעפלה, שהניב למעלה מעשרה ספרים. היא מטפחת פורום של חוקרים צעירים במסגרת המכון לחקר הציונות.

במסגרת פעילותה בקרן הזיכרון לתרבות יהודית יזמה כניסה של הקרן לטיפוח העברית בארצות הברית, על מנת לנסות להכניס בחזרה את השפה העברית לתודעה הציבורית היהודית באמריקה.

אניטה שפירא יזמה את הקמתו של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל ועמדה בראשו בשנים 1999-1996.

מונתה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב בשנת 1981 ומונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1985.

בשנים 1989-1985 כיהנה כחברת ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) של המועצה להשכלה גבוהה. בשנים 1987 עד 1990 הייתה יושבת ראש הוועד המנהל של הוצאת עם עובד. בשנים 1990–1995 הייתה דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1988 עד 2010 שימשה בחבר המנהלים של מרכז זלמן שזר. מ-1995 עד 2009 היא הופקדה על הקתדרה ע"ש רובן מרנפלד לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב. משנת 2000 עד 2012 היא כיהנה כראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב. משנת 2008 עד 2013 היא כיהנה כעמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השנים 2008-2002 שימשה כנשיאת קרן הזיכרון לתרבות היהודית.

אניטה שפירא עורכת את כתב העת Journal of Israeli History יחד עם פרופ' דרק פנסלר מאוניברסיטת טורונטו. כמו כן היא עורכת יחד עם פרופ' סטיבן זיפרשטיין מאוניברסיטת סטנפורד את סדרת הביוגרפיות Jewish Lives היוצאת לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל.

פרסים בהם זכתה

בשנת 1977 זכתה בפרס מטעם יד בן צבי על ספרה "המאבק הנכזב". בשנת 1992 זכתה בפרס לרגל 50 שנות עם עובד לספר העיון המצטיין, "חרב היונה". בשנת 1993 זכתה בפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריה "ישראל" על הגרסה האנגלית של ספרה Land and Power. בשנת 2004 זכתה בפרס זלמן שזר בהיסטוריה יהודית, על ספרה "יגאל אלון - אביב חלדו". בשנת 2005 זכתה בפרס הרצל מאת עיריית הרצליה, על מצוינותה במחקר הציונות. אניטה שפירא היא כלת פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשס"ח. בשנת 2012 זכה ספרה Israel: A History בפרס National Jewish Book. בשנת 2014 זכה ספר זה גם ב-Azrieli Award for Best Book in Israel Studies in English or French.

מחקרה

תחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית. היא עוסקת בהיסטוריה יהודית וישראלית בתקופה משנת 1881 ועד ימינו.

ספרה הראשון של שפירא, שהיה מושתת על הדוקטורט שלה, הוא המאבק הנכזב: עבודה עברית 1939-1929. הוא עוסק בהיסטוריה חברתית ופוליטית של שנות העשרים והשלושים. מלבד המאבקים סביב נושא העבודה העברית עוסק הספר גם באידאולוגיות השונות שרווחו ביישוב ביחס לבעיה הערבית, וכן הוא מציג את המאבקים בין שמאל וימין בתוך היישוב היהודי על ההגמוניה ועל דרכי הפעולה של הגשמת הציונות.

ספרה השני הוא ברל: ביוגרפיה, והוא עוסק בברל כצנלסון. בספר זה פרצה שפירא לתודעה הציבורית. ביוגרפיה זו זכתה להצלחה גם בציבור הרחב וזכתה לשמונה מהדורות. זוהי היסטוריה של היישוב עם דגש על תנועת העבודה מימי העלייה השנייה ועד תום מלחמת העולם השנייה, כשדמותו של ברל כצנלסון מהווה את הציר שמוליך את הסיפור גם מהצד החברתי והתרבותי, מכיוון שהוא היה אישיות שטיפוח הצד התרבותי היה חשוב בעיניו לא פחות מהפוליטיקה.

לאחר מכן הוצע לשפירא לכתוב ביוגרפיה של יגאל אלון, היא החלה לעבוד על הנושא והחלה לכתוב גם על נושאים אחרים, בעיקר על ציונות וכוח. היא בחנה את השאלה – מתי השלימה התנועה הציונית עם המחשבה שעל מנת להגשים את הציונות לא יהיה מנוס משימוש בכוח. הרעיון החל ממאמר שנהפך ברבות הימים לספר בשם חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881, והוא עלה במוחה ממאמרו המפורסם של מנחם בגין בעת מלחמת לבנון "בזכות מלחמת ברירה". שפירא התחקתה אחר ראשית הציונות, ובחנה את השימוש בכוח לאורך השנים. הספר כלל שני חלקים: החלק הראשון עוסק בתקופה שעד המרד הערבי ודן באתוס הדפנסיבי שאפיין עד אז את התנועה. החלק השני עוסק בתקופה שלאחר המרד הערבי, ודן באתוס האופנסיבי, שמכיר בצורך השימוש בכוח, ואינו דוחה אותו. זהו תוצר הלוואי של עבודתה על יגאל אלון ולמעשה כלל לא עוסק בו, אלא בהיסטוריה של המנטליות או בהיסטוריה של התפתחות רעיונית, עם דגש על היחס הנפשי אל רעיונות מאת בני התקופה. פועל יוצא נוסף מן העבודה על הביוגרפיה של יגאל אלון היה ספרה מפטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, שמציג את המאבק בין בן-גוריון לבין יוצאי ההגנה והפלמ"ח, אותם רצה בן-גוריון להחליף בנאמניו יוצאי הצבא הבריטי, תוך כדי מלחמת העצמאות. ספרה ההליכה על קו האופק עוסק ביחסה של תנועת העבודה לשימוש בכוח. בביקורתו על ספרה זה, קרא לה ההיסטוריון אילן פפה "להשתחרר ולו במקצת מכתונת המשוגעים שכופה על החוקרים האידאולוגיה הציונית".[1]

בתקופה זו התחילה לעסוק רבות בנושאים הקשורים לתרבות ולזיכרון קולקטיבי, כפי שבא לידי ביטוי בכמה ממאמריה, כמו המאמרים על לטרון ועל חרבת חיזעה. בשורה של מחקרים היא עסקה ביחסה של החברה הישראלית לשואה ולניצולי השואה.

בינתיים השלימה את הביוגרפיה של יגאל אלון, תחת השם אביב חלדו. הספר עוסק בעיקר בתקופה שעד 1950 ואף שהוא כולל היסטוריה של המערכות של מלחמת העצמאות, שאלון השתתף בהן כמצביא החשוב ביותר באותה מלחמה, זהו אינו ספר על היסטוריה צבאית. שפירא משתמשת בהיסטוריה צבאית כדי לבחון את התפתחות הביוגרפיה של יגאל אלון וההתפתחות של דורו בארץ, דור הפלמ"ח - דור הצברים הראשון, וחושפת בספר את תהליך ההתבגרות של הדור דרך תחנות שאלון עבר. למשל – כפר תבור, בית הספר החקלאי כדורי, גינוסר ואחר כך פעילותו הצבאית. זו ביוגרפיה של איש אחד, אך גם הביוגרפיה של דור הפלמ"ח.

ספרה התנ"ך והזהות הישראלית הוא מסה ארוכה בצירוף מסמכים שעליהם מבוססת המסה. הספר מנסה להסביר מדוע ירד מעמדו של המקרא בזהות הישראלית.

ספרה יהודים, ציונים ומה שביניהם הוא אסופת מאמרים שכתבה בשנים 19992007. הקובץ עוסק בנושאי זהות, תרבות וזיכרון, בהמשך לקובץ המאמרים הקודם שלה יהודים חדשים, יהודים ישנים.

ספרה ברנר: סיפור חיים, מתאר את חייו, כתיבתו הספרותית והשקפת עולמו של יוסף חיים ברנר. לסופר העברי ברנר נודעה חשיבות הרבה מעבר להשפעת הספרים שכתב. מכלול מאמריו והרצאותיו יחד עם קורפוס כתביו הספרותיים ביטאו את מצפונה של החברה היהודית החדשה המתגבשת בארץ ישראל, וברנר היה לחבריו מורה דרך רוחני בתהפוכות ההיסטוריה היהודית במאה העשרים. המסע בעקבות חיי ברנר שעורכת אניטה שפירא בספרה, הוא בה בעת מסע אל תהומות נפשו של האדם, הסופר, ואולי גם הדור.

ספרה ככל עם ועם, ישראל 2000-1881, משרטט קווים לדמותה של התנועה הציונית ושל שני ילידי רוחה: היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ומדינת ישראל. ספר זה הוא ניסיון להציג תמונה כוללנית של הניסיון המדיני, החברתי, הכלכלי והתרבותי של היהודים להקים ישות עצמאית. הציר המרכזי של הספר הוא תיאור תהליך בנייתן של אומה ושל חברה יהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל על מעלותיה ועל חסרונותיה.

ספרה Ben-Gurion: Father of Modern Israel, מבקש לפרוש בפני הקורא את דמותו של דוד בן-גוריון כאדם פרטי וכן לעקוב אחר התהליך הארוך שהוביל להתפתחותו למעמד של מנהיג לאומי ואחד מן האישים המשמעותיים בקורות המאה העשרים. הביוגרפיה העדכנית על בן-גוריון מעניקה זווית התבוננות שונה על אישיותו ועל האופן שבו אפשר להבין את הישגיו, כישלונותיו ותפקידו בזירה ההיסטורית.

אניטה שפירא משתמשת בספרות להדגמה ולשימוש בהלכי רוח ולא כנושא לניתוח ספרותי.

חלק מספריה תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לרוסית ולצרפתית.

ספרים שכתבה

  • .Ben-Gurion: Father of Modern Israel, Yale University Press, 2014
  • בן-גוריון, דמותו של מנהיג, ספרית אפקים, עם עובד, 2015.

ספרים ואוספים שערכה

  • אגרות ברל כצנלסון, 1937-1930. 200 אגרות, מבוא ואפרט מדעי מפורט, עם עובד, 1984.
  • סוגיות בתולדות הציונות והיישוב (סדרה) עורכת: אניטה שפירא, עורכת משנה: רעיה אדלר.
  • "העלייה השנייה": הרצאות ברל כצנלסון בפני הבחירות הסוציאליסטיות. (1928), ערכו וההדירו אניטה שפירא ונעמי אביר, תל אביב 1990.
  • הציונות, מאסף ד', יחד עם דניאל קארפי וגדליה יוגב.
  • ציונות ודת, אסופת מאמרים, יחד עם שמואל אלמוג ויהודה ריינהרץ, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, מכון טאובר, אוניברסיטת ברנדייס, בוסטון.
  • עצמאות: חמישים השנים הראשונות, אסופת מאמרים, עורכת: אניטה שפירא, הוצאת מרכז שז"ר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח.
  • עידן הציונות, אסופת מאמרים, יחד עם יהודה ריינהרץ ויעקב הריס, מרכז שז"ר בשיתוף עם אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת ברנדייס, ירושלים 2000.
  • מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, אסופת מאמרים, עורכת: אניטה שפירא, מרכז שז"ר, ירושלים 2001.
  • אנו מכריזים בזאת, 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2008.
  • יצחק רבין, סיפור ישראלי: אלבום היסטורי המבוסס על תצוגת המוזיאון במרכז רבין יחד עם נורית כהן-לוינובסקי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2016.

מאמרים נבחרים פרי עטה

  • "ההיסטוריה של המיתולוגיה: קוים להיסטוריוגרפיה על אודות בן-גוריון והשואה", אלפיים 18, 1999, עמ' 24–53.
  • "חרבת חזעה, זיכרון ושכחה", אלפיים 21, 2000, עמ' 9–53.
  • "מדור הפלמ"ח לדור ילדי הנרות: זהות ישראלית בהשתנות", יוסי מאלי, עורך, מלחמות, מהפכות וזהות דורית, תל אביב, 2001, עמ' 129–142.
  • "משפט אייכמן: דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הוצאת יד ושם, סדרת עיון ומחקר - הרצאות ומסות, חוברת מס. 2 (חוברת נפרדת), ירושלים 2002.
  • "History, Mmemory and Identiry", in : Stuart A. Cohen and Milton Shain (ed), Israel: Culture Religion and Society, 1948-1998, Bar Ilan University 2000, pp. 6-22.
  • "יהדות וישראליות: מבט היסטורי", נרי הורביץ, עורך: דת ולאומיות בישראל ובמזרח התיכון, תל אביב 2002, עמ' 205–225.
  • "גולדה: נשיות ופמיניזם", ישראל, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, היסטוריה, תרבות, חברה, 3, אביב תשס"ג, 2003, עמ' 57–69.
  • " לאן הלכה שלילת הגלות", אלפיים, כתב עת רב תחומי לעיון, הגות וספרות, עורכת ניצה דרורי-פרמן, קובץ 25, תשס"ג 2003, עמ' 9–54.

ספר יובל לכבודה

  • מאיר חזן ואורי כהן (עורכים), תרבות, זיכרון והיסטוריה בהוקרה לאניטה שפירא (שני כרכים), מרכז זלמן שזר ואוניברסיטת תל אביב, יוני 2012.

קישורים חיצוניים

על כתביה

הערות שוליים

  1. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 110–111.
Journal of Israeli History

Journal of Israeli History (אנגלית: כתב העת להיסטוריה של ישראל) הוא כתב עת העוסק בהיסטוריה של ישראל המודרנית ושל התנועה הציונית, היוצא לאור משנת 1980 בהוצאת ראוטלדג' (Routledge) והמכון לחקר הציונות וישראל באוניברסיטת תל אביב. תחילה נקרא כתב העת "Zionism", אחר כך שונה שמו ל-"Studies in Zionism", וב-1994 קיבל את שמו הנוכחי.

בכתב העת מתפרסמים מאמרים מקוריים של חוקרים בתחומי ההיסטוריה ומדעי החברה, מדעי היהדות ומזרחנות.

עורכת כתב העת היא ההיסטוריונית אניטה שפירא, עורכת המשנה היא פיליפה שמרת. חברי המערכת הם: פרופ' דן לאור, פרופ' מנחם מאוטנר, פרופ' יוסף מאלי, פרופ' אשר ססר ופרופ' שלום רצבי.

אחד העם

אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.

ביוגרפיה

המונח בִּיּוֹגְרַפְיָה (מיוונית: ביו - חיים, גרפיה - כתיבה) משמעו כתיבת תולדות חיים של אדם (במינוח האקדמיה ללשון העברית: סִפּוּר חַיִּים). המונח מתייחס לרוב לסוגה בספרות ובקולנוע, המתאר את תולדות חייו של אדם מסוים. ביוגרפיה יכולה לתאר אדם ממשי או בדיוני, אך השימוש במושג מתייחס בדרך כלל לדמות שחיה במציאות. ביוגרפיה מתאפיינת בתיאור אינטימי ומפורט של חיי האדם, והיא עוסקת לא רק בעובדות יבשות, אלא גם ברגשותיה ומחשבותיה של הדמות. פעמים רבות מלמדת הביוגרפיה לא רק על האדם שבו היא עוסקת, אלא שופכת אור דרכו על כל הסביבה שבה חי.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

הבלתי מפלגתיים

הבלתי מפלגתיים הייתה תנועה עממית של פועלים בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. היה זה הכוח השלישי בתנועת העבודה הישראלית בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, לצד הפועלים שהתארגנו במסגרת המפלגתית שכללה את המפלגות פועלי ציון והפועל הצעיר. בסיס הכוח של המפלגות היה הקיבוץ היהודי בגולה. חלק מהפועלים שעלו בעלייה השנייה לא מצאו את מקומם במפלגות הקיימות עד אז. עבור חלק היה זה בשל חילוקי דעות אידאולוגיים ועבור אחרים, בשל הרצון להתבסס באופן עצמאי בארץ ישראל תוך דאגה לפועלי ארץ ישראל, וללא הזיקות והשיקולים שהנחו את המפלגות ושהיו קשורים לארגון הציבור היהודי בגולה (שאלת השפה העברית כשפת תרבות בגולה למשל, או הקשר עם האינטרנציונל הסוציאליסטי).

הבולטים בין מנהיגי הבלתי מפלגתיים היו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי ודוד רמז. פעילותם המרכזית ביישוב הייתה הקמת הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי הגליל והסתדרות פועלי השומרון, ארגונים שדאגו להתיישבות עצמאית של פועלים, לרווחת העובדים, לעזרה ההדדית ולביטוח סוציאלי ובריאותי לעובדים.

בפברואר 1919, התאחדו הבלתי מפלגתיים ומפלגת פועלי ציון בארץ ישראל ויצרו את "אחדות העבודה". צעד זה תרם להקמתה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

אניטה שפירא סיכמה את דעתו של ברל כצנלסון במילים: "אסור שהגולה, עם דרכי מחשבתה הנושנות ודרכי הארגון שלה, שאינן רלוואנטיות למציאות הארצישראלית, תמחץ בכוחה את הגרעין המתעצם [של פועלים ארצישראליים]".

ההיסטוריונים החדשים

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

היסטוריוגרפיה ישראלית

היסטוריוגרפיה ישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם (היסטוריוגרפיה) של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו.

שורשיה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית במפעלי החקר של ההיסטוריה היהודית על ידי משכילים יהודים במתכונת המדעית המודרנית, שראשיתם בשלהי מאה ה-18. מפעל מחקר, אשר המשיך ושגשג במאה ה-19, ה-20 וה-21 בחיבוריהם של יהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם. תחילתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשלהי המאה ה-19; במאה ה-20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, הוא התפתח ושגשג על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור.

בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית.

בראשית מאה העשרים והעשרים ואחת היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

הפרס הלאומי לספרים יהודיים

הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ובקיצור: NJBA) הוא פרס ספרותי המוענק מטעם המועצה למען הספר היהודי באמריקה (Jewish Book Council) בארצות הברית, בקטגוריות שונות של סוגה ספרותית (ספרות עיונית, שירה וסיפורת) במטרה לעודד ספרות יוצאת מן הכלל בנושאים בעלי עניין יהודי.

הפרס מוענק החל משנת 1949. בין זוכי העבר הבולטים: פיליפ רות, הווארד פאסט, אלי ויזל, יצחק בשביס זינגר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, מיכאל אורן, הלל בבלי, יצחק זילברשלג, יהודה עמיחי, נתן שחם, נתן שרנסקי, אורי אורלב, איתמר רבינוביץ', בן ציון נתניהו, סול בלו, דוד הרטמן, מנחם אלון, שבתי טבת, אניטה שפירא, דוד גרוסמן, מאיר שלו, ברנרד לואיס, פולה פרדריקסן, צבי אקשטיין, ג'ונתן ספרן פויר, דניאל אלעזר ואחרים.

השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית

השואה השפיעה רבות על גיבושה ועיצובה של הזהות הציונית, בארץ ישראל ובגולה. התנועה הציונית ראתה בהשמדתו השיטתית של העם היהודי באירופה אישור לכך שהקמת בית מדיני לעם היהודי היא כורח המציאות. לא מן הנמנע שההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל, כפי שהתקבלה בעצרת האו"ם, הושפעה רבות מאירועי השואה וכחלק מחשבון הנפש של מדינות העולם בנושא.

היסטוריונים שונים, ובהם אניטה שפירא ותום שגב, עסקו בהרחבה באופן שבו השואה הדהדה בתרבות הישראלית והשפיעה על יצירת הנרטיב ההיסטורי והשיח החברתי. מוסכם ומקובל כי אירועי השואה שימשו, ועודם משמשים, כגורם מעצב לזהות היהודית וחלק בלתי-נפרד מהשיח החברתי בישראל. אחת מהתופעות עליה קיימת הסכמה היא "שלילת הגלות", שבאה לידי ביטוי ברבדים ותחומים חברתיים ותרבותיים שונים.

עם השנים, ניסו גם חוקרי תרבות רבים לעמוד על האופן שבו השפיעה השואה על החברה והתרבות הישראלית. תוצרי תרבות רבים עוסקים בנושא השואה, מזוויות שונות, ובהם ספרים, מחזות, סרטי קולנוע (תיעודיים ועלילתיים), שירים, יצירות אמנות ועוד. אחת הבולטות בקרב חוקרים אלה היא נורית גרץ, שעסקה רבות בתפקיד השואה בהגדרה העצמית של הציונות ובשינוי שעברה תפיסת השואה במהלך השנים, כתוצאה מהשינויים והאירועים ההיסטוריים שאירעו בחברה הישראלית.

יגאל אלון

יגאל אלון (פַּיְיקוֹביץ') (10 באוקטובר 1918, ד' בחשוון, תרע"ט – 29 בפברואר 1980, י"ב באדר, תש"ם) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל.

אלון, יליד מֶסְחָה (כפר תבור), שהגן על שדות המושבה עוד מנעוריו, הצטרף לאחר מכן לקיבוץ גינוסר ולתנועת העבודה, שהייתה עבורו שינוי אידאולוגי מבית גידולו. בימי המרד הערבי התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש ולאחר מכן לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה ומפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה ומגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בגידולו של הארגון ובארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת תנועת המרי העברי לאחר המלחמה, הוא תכנן ויישם מבצעים נועזים דוגמת ליל הגשרים ופעולות נגד חסימת נתיבי העפלה לארץ. במלחמת העצמאות פיקד אלון על המבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, עמד בראש חזית הדרום ופיקד על כיבוש כל הנגב עד לאילת. הוא התגלה כטקטיקן מוכשר, הדוגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ולא צפויות, ומוכן לקחת סיכונים בשל כך.

לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה בן-גוריון, וכשהוא עטור תהילת המלחמה ונתפס כמייצג הבולט ביותר של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אף על פי שהגיע עם השנים לתפקידים בכירים כסגן ראש הממשלה, שר החינוך והחוץ, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון" והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, אלון נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.

יוסף חיים ברנר

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881, נוביה מליני, נפת סוסניצה, פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית (כיום נפת בּוֹרְזְנָה, מחוז צ'רניהיב באוקראינה) – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, יפו), מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים וחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכר באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.

לאה מירון-כצנלסון

לאה מירון כצנלסון (15 בינואר 1888 בוברויסק, רוסיה - 30 במרץ 1967 עין חרוד) הייתה פעילת מפלגת פועלי ציון ברוסיה, מאנשי העלייה השנייה שהתיישבו בחוות כנרת. כצנלסון הייתה מנהיגת פועלות, נציגתן בארגוני עובדים וייסדה את משק פועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים. הייתה בת זוגו של ברל כצנלסון, אם כי לא נישאה לו רשמית, והייתה פעילה בשימור מורשתו.

מרכז זלמן שזר

מרכז זלמן שזר הוא מרכז בירושלים העוסק במחקר, הוראה והפצת ידע בתחומי תולדות עם ישראל להיסטוריונים, לתלמידים ולציבור הרחב. במסגרת המרכז נערכים קורסים, ימי עיון והשתלמויות ופועלת הוצאת ספרים ברמה אקדמית.

מרכז יצחק רבין

מרכז יצחק רבין הוא מכון חינוכי-היסטורי בתל אביב, שהוקם ב-1997 להנצחת זכרו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שנרצח כשנתיים קודם לכן, ולקידום סובלנות ודיון דמוקרטי בחברה הישראלית, והוא מתבסס על דגם הספריות הנשיאותיות לכבודם של נשיאי עבר של ארצות הברית. המרכז הוקם בידי פרופ' אניטה שפירא ולאה רבין, המרכז ממומן על ידי משרד האוצר, מתרומות ומהכנסות שונות שלו. המרכז גם מארגן חלק מאירועי הזיכרון הפומביים ליצחק רבין.

המרכז תוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה בשיתוף האדריכל צחי הלברשטט. עיצוב התצוגה במוזיאון נעשה על ידי אורי אברמסון. המרכז נחנך באופן רשמי ב-14 בנובמבר 2005, במלאת עשור לרצח רבין (על פי לוח השנה העברי) אך טרם השלמת הגיבוש של כל התכנים וסיום בניית הבניין עצמו.

ספרית אפקים

ספרית אפקים היא סדרת ספרי עיון שיוצאת לאור בהוצאת עם עובד.

הסדרה נוסדה ב-1969, והעורך הראשון שלה היה אהוביה מלכין. בתחילה הסדרה הוגדרה בתור "ספריה לבעיות החברה בת-זמננו", אך מאוחר יותר בחירת הספרים שהופיעו בה הלכה והתגוונה לתחומים רבים, בעיקר במדעי החברה ובמדעי הרוח.

סדרת ספרי העיון של ספרית אפקים כוללת ספרים במגוון רחב מאד של תחומים, מאת מחברים ישראלים (לדוגמה אהרן קציר, יעקב טלמון, שלמה בן עמי, אליעזר שביד, שלמה אבינרי, גרשם שלום, עמוס עוז, עמנואל סיון, זאב שטרנהל, בני מוריס, אביעזר רביצקי, אניטה שפירא, בעז נוימן) ומאת מחברים בולטים מן העולם (לדוגמה ריימון ארון, אלבר קאמי, ישעיה ברלין, פואד עג'מי, פרימו לוי, ארווין יאלום, איאן קרשו, ג'ארד דיימונד, ניל פרגוסון).

עורך ספרית אפקים מאז 1987 הוא פרופ' אלי שאלתיאל.

עם עובד

הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, המוכרת במותג עם עובד, היא הוצאת ספרים ישראלית שנוסדה בשנת 1942 על ידי ההסתדרות הכללית ביוזמת ברל כצנלסון, שהיה העורך הראשון.

קונטרס (כתב עת)

קוּנטרס או בשמו המלא: קונטרס: ידיעות, שיחות ומכתבים, היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה ובמידה מסוימת היה גם ביטאון ההסתדרות לפני ייסוד דבר. כתב העת ראה אור כשבועון בין השנים 1919–1930 ו-1943–1945. השם "קונטרס" פירושו חוברת העוסקת בנושא מסוים (מלטינית: commentarius - פנקס רשימות), חיבור קצר או אוסף הערות בנושא מסוים.

עורכו הראשון של קונטרס היה ברל כצנלסון, ולאחר שהקים את "דבר" והיה לעורכו, ערכו את כתב העת דוד רמז, מרדכי קושניר ויצחק יציב. גיליונות מסוימים יצאו גם בשמות "אגרת", "חוברת", "גיליון", "פנקס", "מכתב לחברים". בשנתו הראשונה צורף לקונטרס מוסף ספרותי חודשי בעריכת יוסף חיים ברנר בשם "האדמה", אך לאחר רצח ברנר פָּסקה הוצאת המוסף.

כצנלסון שידל את חברי המפלגה ששהו בחו"ל לשלוח כתבות לקונטרס ככתבי חוץ. כך משה שרת, ששהה בלונדון בשליחות התנועה הציונית, שלח כתבות תחת שם העט "בן קדם"; אליהו גולומב כתב מגרמניה; ומשה ביילינסון, שלמד רפואה באיטליה, היה כתב העיתון ברומא. עוד כתבו בעיתון אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), אברהם תרשיש, ברל רפטור ואף אב"א אחימאיר, לפני שהפך לרוויזיוניסט. ה"קונטרס" הודפס בדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות".

מעל גיליונות קונטרס התפרסמו דוחות פעילות מפלגתיים והסתדרותיים, תיאור מפורט של כל ועידה ומועצה ומאמרי פולמוס ארוכים של נציגי פועלים, בעיקר בנוגע לדרכה האידאולוגית והמעשית של הסתדרות העובדים ובנוגע לאיחוד שורות הפועלים העבריים בארץ ישראל. מעל דפי העיתון התנהל גם המאבק הגדול של התקופה כנגד גדוד העבודה. העיתון היה מפלגתי מובהק, ועמד כנגד עיתון "הפועל הצעיר". חוקרת התקופה אניטה שפירא מעירה כי "לא היה זה עיתון קל ונוח לקריאה" וכי "היו מפועלי ארץ ישראל שחטאו, בסתר ושלא בסתר, בקריאת "דאר היום", עיתונו ה"ימני" של איתמר בן-אב"י, שהיה בו מן הלחלוחית הסנסציונית שחסרה [...] בדפיו הצנועים של הקונטרס". "קונטרס" הפסיק להופיע בשנת 1930, על רקע איחוד "אחדות העבודה" עם "הפועל הצעיר" והקמת מפא"י ועל רקע הכפילות המיותרת עם העיתון היומי המצליח דאז, "דבר".

כאשר ב-1943 עמדה שוב מפא"י על סף פילוג, חידשו המזוהים עם רעיונות "אחדות העבודה" (סיעה ב') את הופעת "קונטרס" בעריכת יחיאל הלפרן, אך כעבור שנה וחצי הופסקה שוב הופעתו.

שלילת הגלות

מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית, התפיסה הרעיונית הציונית מתייחסת לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. שלילת הגלות כללה את דחייתן של לשונות היהודים, שנוצרו תוך שימוש בשפות הלועזיות בתפוצות ישראל, כגון היידיש ולדינו.

במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.

שרה שמוקלר

שרה שמוקלר (1889 בוברויסק – 6 במאי 1919, קבוצת כנרת) הייתה אחות ורוקחת, מאנשי העלייה השנייה. הייתה יד ימינו של ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב וביסוד המעלה. עבדה בחקלאות בחוות כנרת ובדגניה. בת זוגו של ברל כצנלסון. נפטרה מקדחת בגיל 24. דמותה משמשת סמל לחלוצות התקופה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.