אנטיתזה

אנטיתזה או אנטיתזיס ( ביוונית ἀντίθέσις ניגוד. אנטי - נגד, תזה - עמדה) היא ניגוד ישיר או הפך מדויק למשהו. לדוגמה: גיהנום אנטיתזה לגן עדן; אי-סדר אנטיתזה לסדר.

ברטוריקה, אנטיתזה היא צורת דיבור המביעה ניגוד רעיוני על ידי הפך חד משמעי במילים, פסקאות או משפטים, בעזרת מבנה דקדוקי מקביל, כמו בדוגמה: "כשצריך שקט אתה מדבר, וכשצריך דברים אתה שותק; כשאתה נמצא אתה רוצה להיעדר, וכשאתה נעדר אתה רוצה להיווכח; בזמן שלום אתה רוצה מלחמה, בזמן מלחמה אתה דורש שלום; במועצה אתה שר על אומץ, אך בקרב אתה רועד".

המשפט הידוע באנגלית "Man Proposes, God Disposes" - "האדם מציע, האלוהים משליך לפח" הוא דוגמה לאנטיתזה. אנטיתזה מופיעה גם בספרו של ג'ון דריידן, "הצביה והפנתר": "שחור מדי לגן-עדן, ועם זאת לבן מדי לגיהנום".

אנטיתזה יכולה להיות כפולה או מתחלפת לסירוגין כמו במשפט הבא של הקיסר אוגוסטוס: "הקשיבו, אנשים צעירים! הקשיבו לאדם זקן, שאנשים זקנים שמחו להקשיב לו כשהיה צעיר".

בין הכותבים האנגלים שעשו שימוש בולט באנטיתזה נמצאים אלכסנדר פופ (Alexander Pope), אדוארד יאנג (Edward Young), סמואל ג'ונסון ואדוארד גיבון.

בדיאלקטיקה, הסינתזה היא התוצאה הסופית של הניסיונות ליישב את הסתירה הפנימית בין האנטיתזה והתזה.

איליה קפיטולינה

אַיְליה קָפּיטוֹלִינה (בלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה, על חורבות ירושלים.

קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בפרק הזמן שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד ראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו מספר על התקופה שלאחר החורבן בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים ברומאים; כן מופיע מעט מידע על ירושלים, בעיקר בתקופת איליה קפיטולינה, בכתביו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הלה מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים, ובעיקר בכתבי ההיסטוריון ואב הכנסייה אוסביוס.

השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים של רומא. מועד הקמת העיר שנוי במחלוקת: על פי דעה אחת, המסתמכת על עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. לפי דעה אחרת, המסתמכת על עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי המרד. מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא תרמו להשערה שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד. השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה כעדות הכיתוב על מטבעות ערביים בני התקופה.

איליה קפיטולינה הייתה, במידה רבה, תמונת ראי של ירושלים המפוארת של בית שני. אך בניגוד לעיר בתקופת הורדוס, ליהודים הייתה בה דריסת רגל מועטה בלבד, ואדוניה הנוכרים עשו כל שביכולתם כדי לנתק את הקשר בין העיר ליהדות. בתנאים אלו עלתה ופרחה הקהילה הנוצרית של ירושלים, נושאת הדגל של דת חדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים.

הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות וצדקתה של הנצרות, אף על פי שהעיר הפגאנית הייתה אנטיתזה לנצרות והאימפריה הרומית ואף רדפה את הנוצרים.

מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.

אמריקאים ישראלים

אמריקאים ישראלים הם תושבי קבע ואזרחים אמריקאים אשר מוצאם ישראלי (יהודים ולא יהודים). לפי מפקד האוכלוסין האמריקני של שנת 2000, כללה האוכלוסייה הישראלית-אמריקאית באותה העת 106,839 אנשים.

אסכולת ארץ ישראל

אסכולת ארץ ישראל או האסכולה הארצישראלית הוא כינויה של אסכולת אמנות שפעלה בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. סגנון הציור של הקבוצה הושפע מן האמנות המודרנית האירופית, ובעיקר מן הציור הפוסט אימפרסיוניזם. סגנון זה היווה אנטיתזה לסגנון ולאסכולה שנלמדו באקדמיית 'בצלאל' באותה עת. בין נציגיה הבולטים של אותה אסכולה היו ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, ישראל פלדי ואחרים.

ארנו ברקר

ארנו ברקר (Arno Breker; ‏ 19 ביולי 1900 - 13 בפברואר 1991) היה ארכיטקט ופסל גרמני, אשר מזוהה בעיקר עם עבודתו בתקופת הנאצים. המשטר הנאצי תמך ביצירה של ברקר, אשר נחשבה בעיניהם כ"אמנות גרמנית", שהייתה אנטיתזה לאמנות המודרנית, שבה הנאצים ראו אמנות מנוונת.

בריטפופ

בריטפופ (Britpop) הוא זרם מוזיקלי שפרח בבריטניה בשנות התשעים של המאה ה-20, והגיע לשיא הצלחתו בין השנים 1994–1996. הבריטפופ התאפיין בהופעתן של מאות להקות, ששאבו את עיקר השפעתן מהמוזיקה הבריטית של שנות ה-60, ה-70 וה-80. עם זאת, הקו המקשר בין הלהקות השונות לא היה המוזיקה, אלא ארץ מוצאן וההקשר ההיסטורי-תרבותי בו צמחו ופעלו. למרות סיווגן הז'אנרי כבריטפופ, להקות אלו לא עשו בהכרח מוזיקת פופ, ורבות מהן היו בעלות צליל שונה זו מזו. הלהקות הללו כיוונו את עיקר מאמציהן לנוער הבריטי ותרבותו, ואכן שירתן רוותה הקשרים תרבותיים-לאומיים בריטיים, שזר לא יבינם. לצד הצלחתו האדירה של זרם זה, אש צולבת כוונה אל הבריטפופ ופעמים רבות הוא תואר כזרם לא מקורי ולא מחדש, שעסוק בלנסות ולהחיות את העבר.

בתחילתו ובמהותו היה זרם הבריטפופ תנועת ריאקציה לסגנונות מוזיקליים שונים, שפרחו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. מחד גיסא, יצא הבריטפופ כנגד המוזיקה ששלטה דאז במצעדים הבריטיים: מוזיקה אלקטרונית, מונוטונית-משהו, שהתמקדה במקצב ובמשקל קבועים, בלופים ארוכים, פסיכדליים, חוזרים ונשנים תוך הפניית עורף לרוק הגיטרות הקלאסי. מאידך גיסא, היווה הבריטפופ אנטיתזה לסצנת הגראנג' האמריקאית, ששלטה באותם ימים בשוק המוזיקה העולמי. אנטיתזה זו היא בעלת סגולות מיטונימיות, כיוון שהבריטפופ לא יצא רק נגד המוזיקה האמריקאית, אלא גם כנגד התרבות האמריקאית שהלכה ופעפעה אל תוך התרבות הבריטית הפופולרית.

הבריטפופ הצליח לסחוף אחריו המונים, וזכה לתמיכתם ולעידודם של כלי התקשורת הבריטים, לרבות מגזיני המוזיקה. השפעתו אף חרגה מתחומי המוזיקה אל תחומי האמנות, הספרות והקולנוע. אולם, זרם הבריטפופ היה ונשאר תופעה בריטית, והוא כמעט ולא הצליח לחדור את מעטה השריון של אמריקה.

גאורג וילהלם פרידריך הגל

גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בעידן הנאורות.

הפילוסופיה של היגל שילבה, והשאירה חותם, במגוון רחב של תחומים - בהם הפסיכולוגיה, מדע מדינה, ההיסטוריה, חקר אמנות, חקר הדת, והפילוסופיה.

הישגו העיקרי של הגל הוא התפתחותו של ניסוח ייחודי לאידיאליזם, שלפעמים כונה "אידיאליזם מוחלט". חשיבות מיוחדת נודעה לשיטת החשיבה שלו, המכונה דיאלקטיקה, אשר מתיימרת להתגבר על ניגודים רעיוניים. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של "הרוח" (Geist), ולסיפור האדון והעבד מתוך "הפנומנולוגיה של הרוח".

הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל: הלאומיות והפשיזם מחד (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה), והקומוניזם מאידך. הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטת היגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם והמטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס. הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי כתב ש"כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם גרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל".

האדם האחרון

האדם האחרון (מגרמנית: Der letzte Mensch) הוא מושג בספר כה אמר זרתוסטרא המשמש את ניטשה לתיאורו של אדם המהווה אנטיתזה לעל-אדם, עליו מבשר זרתוסטרא.

האדם האחרון עייף מחייו, אינו לוקח סיכונים ותר אחר שלווה וביטחון בלבד.

הופעתו העיקרית של מושג האדם האחרון בספר כה אמר זרתוסטרא תופסת מקום מרכזי בפרולוג של הספר, כאשר זרתוסטרא נושא נאום בפני קהל האנשים המחכים להופעתו של לוליין על חבל, וטועים לחשוב שזרתוסטרא עומד להציגו.

לאחר ניסיונו הכושל של זרתוסטרא להביא לקבלתו של העל-אדם בקרב הקהל, הוא מנסה לעורר בקרב הקהל סלידה מפני הפוכו של העל-אדם, הוא האדם האחרון. לפי דבריו, האדם האחרון הוא המטרה לקראתה צועדת החברה האירופאית, חברה אשר מתאפיינת בחוסר יכולת לבצע גדולות והיעדר יכולת לחלום. ביטוי נוסף של האדם האחרון בחברה האירופאית הוא שחברה זו נעדרת סיבה או תכלית לקיומה.

בחברה עדרית זו אין הבחנה בין שולט לנשלט, בין חזק לחלש, בין הצטיינות לבינוניות. העייפות וחוסר התכלית מבטלות קונפליקטים ואתגרים חברתיים. כתוצאה מכך, כל פרט חי בשוויון מוחלט ובהרמוניה. יצירתיות וגאונות נתונים לדיכוי, ולכן אין ביטוי למקוריות או לייחודיות של הפרט. כך למשל, מתאר זרתוסטרא כיצד תראה החברה של האדם האחרון:

האדם האחרון יוצא כנגד הרצון לעוצמה, אותו כוח רצון ושאיפה העומד בבסיסו של הטבע האנושי. חברתו מנוונת, ניהיליסטית ונטולת מטרות, חסרת הפרדה בין טוב לרע ורודפת תענוגות משניים. אולם לאחר הזהרותיו מפני האדם האחרון, ההמון קורא לזרתוסטרא "הבא לנו את האדם האחרון, הפוך אותנו לזה האדם!" וצחוק נשמע ברחבי הקהל.

כתוצאה מתגובה זו, זרתוסטרא מפנה גבו לקהל בעגמומיות ותוהה בליבו לגבי הבנתם את רעיונותיו "אני לא הפה לאלו האוזניים", ולגבי רגשותיהם כלפיו "הם שוזפים בי מבטם וצוחקים צחוק רווי שנאה, ישנו קרח בצחוק זה".

ניטשה מדגיש כי האדם האחרון נגרם בשל מות האלוהים, אך תוצאותיו של מאורע עצום זה עודן בלתי ניתנות לחיזוי.

היפות והאמיצות

היפות והאמיצות הייתה תוכנית רדיו סאטירית ששודרה ב"רדיו תל אביב" בשנים 1999-1997.

התוכנית הייתה אנטיתזה לתוכנית הטלוויזיה "היפים והאמיצים" ששודרה באותו זמן בטלוויזיה.

לתוכנית רדיו זו היו 3 עונות שידור.

עונתה הראשונה שודרה מסוף שנת 1997 בהנחיית מיכל ניב ותמר מרום בשעות 09:00 עד 11:00 (לאחר התוכנית "לחמניות" בהגשת מרב מיכאלי). בעונתה השנייה בספטמבר 1998 החליפה עינב גלילי את תמר מרום.

עונתה האחרונה של התוכנית מספטמבר 1999 שודרה בשעה 16:00 עד 18:00 להגברת נתוני השמיעה בתוכנית.

התוכנית הסאטירית הייתה דיאלוג בין שתי המנחות בשפה פוסט-פמיניסטית תוך שימוש במילים ייחודיות כגון "מוסית", "מרפסת" וכדומה.

התוכנית הייתה פופולרית ואף היה משא ומתן להעבירה לטלוויזיה.

בתוכנית היו פינות קבועות בהם השתתפו מרב מיכאל, וארז טל, מירי חנוך ושרי אנסקי.

התוכנית האחרונה שודרה ב-20 בינואר 2000, יום לפני התאבדותה של השדרנית מיכל ניב.

במלאת שנתיים למותה של מיכל ניב הושמעו ברדיו תל אביב בסוף כל שעה קטע ארכיון מתוך התוכנית "היפות והאמיצות".

הנצחיים

הנצחיים (באנגלית: Eternals) הם גזע בדיוני שמופיע בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס. הגזע הופיע לראשונה בחוברת Eternals #1 מיולי 1976, ונוצר על ידי הכותב והמאייר ג'ק קירבי.

בדומה לגזעים בדיוניים דומים ביקום מארוול, הנצחיים מתוארים כתוצר של תהליך אבולוציוני שנוצר בידי גזע רב-עצמה בשם השמימיים, היוביל בסופו של דבר להיווצרות האנושות. הנצחיים מחשיבים את עצמם למגני האנושות, וכתוצאה מכך עוסקים במאבק ארוך-שנים נגד גזע אויב בשם הסטיות - אנטיתזה לדמותם של הנצחיים, שנוצרו כיפי תואר ובעלי כוחות-על. מלבד אריכות ימים דמוית אלמוות, לנצחיים יכולת לתמרן ולשלוט באנרגיה קוסמית בדרכים שונות, כאשר כל נצחי בוחר למקד את כוחו בתחום אחד. במרוצת השנים נסגדו הנצחיים בידי בני האדם כאלים, חיו לצדם, ובעידן המודרני חלקם נעשו לגיבורי-על, ואף היו חלק מקבוצות כמו האוונג'רס, דפנדרס, גיבורים להשכרה ועוד.

באפריל 2018 הכריז נשיא היקום הקולנועי של מארוול, קווין פייגי, על תחילת הפקת סרט לייב אקשן אודות "הנצחיים". ביולי 2019 הוכרז כי הסרט, בבימויה של קלואי ז'או, עתיד לעלות לאקרנים ב-6 בנובמבר 2020, וכי יככבו בו בין היתר אנג'לינה ג'ולי, ריצ'רד מאדן, סלמה הייק, קומיל נאנג'יאני, בריאן טיירי הנרי, קית׳ הרינגטון ואחרים.

הסמית'ס

הסמית'ס (באנגלית: The Smiths) הייתה להקה בריטית שפעלה בשנים 1982–1987.

להקת הסמית'ס מוכרת, הן על ידי מאזיני מוזיקה והן על ידי מבקרי מוזיקה, כאחת מהלהקות הבריטיות הבולטות שפעלו בשנות ה-80, וזאת על אף שנות פעולתה המעטות. בשנים אלו הצליחו הסמית'ס להתיך רוק גיטרות וליריקה אירונית ושנונה, וכך הם למעשה הניחו את היסודות למהפכת הבריטפופ, שבאה לידי ביטוי מלא בשנות ה-90, בפעולתן של להקות כמו בלר, פאלפ, סווייד ואואזיס. המוזיקה שיצרה הלהקה הייתה בגדר אנטיתזה לפופ האלקטרוני המסחרי שזכה בשנות ה-80 לפופולריות רבה.

הפרעה טורדנית-כפייתית

טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית או OCD) היא הפרעה נפשית המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות טורדניות הגורמות סבל. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, והם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, ולעיתים הן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון.

במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים סווגה ההפרעה בעבר כהפרעת חרדה, אך במהדורות החדשות של מדריכים אלו שונה הסיווג. במדריך DSM-5 של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, הופרדה קבוצת ההפרעה הטורדנית הכפייתית וההפרעות המקורבות לה לקבוצה נפרדת, הכוללת גם את הפרעת האגירה, הפרעת גוף דיסמורפית, טריכוטילומניה, דרמטילומניה (פציעת העור העצמית הטורדנית), וההפרעות הטורדניות-כפייתיות הנגרמות על ידי מחלות "גופניות", תרופות או סמים וכו'. במדריך ICD-10 סווגה ההפרעה בתוך הקטגוריה "הפרעות נוירוטיות, תלויות-דחק וסומטופורמיות".

השם בשפה האנגלית של הפרעה זו Obsessive Compulsive Disorder, ידוע גם בראשי התיבות OCD. שם זה מתורגם לעברית באופן רשמי כ"הפרעה טֵירדונית כפייתית" ("טירדון" הוא התרגום הרשמי ל"אובססיה"), אולם בציבור מקובל הרבה יותר השם "טורדנות כפייתית".

ונום (קומיקס)

ונום (באנגלית: Venom) הוא דמות בדיונית המופיעה בחוברות הקומיקס של ספיידרמן ביקום מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Amazing Spider-Man #299 ממאי 1988 ונוצרה על ידי דייוויד שולר, דייוויד מיצ'ליני, מייק זק וטוד מקפרלן. הדמות משמשת כמעין אנטיתזה לספיידרמן בכל הקשור לכוחות על ולאופי. במקור, ונום הוצג כנבל, אך עם הזמן דמותו השתנתה לאנטי-גיבור.

ונום הוא חייזר סימביוט (משלב: קלינטאר) איתו התמזגו מספר דמויות, כאשר הידועה מביניהן היא זו של אדוארד "אדי" ברוק. ונום הוא תוצר של סימביוזה בין חייזר טפיל לבין הגוף המארח של אדי ברוק ומאוחר יותר של מאק גארגן, פלאש תומפסון ועוד רבים אחרים. אויבו הבולט ביותר הוא קרנג' (קטל), הסימביוט הטפיל של הרוצח הסדרתי קליטוס קסדי.

דמותו של ונום מדורגת במקום 22 ברשימת מאה נבלי-העל הגדולים של כל הזמנים לפי אתר IGN, במקום ה-67 ברשימת מאה הנבלים הגדולים של כל הזמנים לפי מגזין ויזארד וכן במקום ה-33 ברשימת 50 דמויות הקומיקס הגדולות של כל הזמנים לפי מגזין אמפייר. את דמותו בסרט "ספיידרמן 3" גילם טופר גרייס.

ב-5 באוקטובר 2018 יצא לאקרנים הסרט "Venom" על ונום, כאשר טום הארדי מגלם את אדי ברוק. סרט זה הוא סרט ראשון ביקום הקולנועי של סוני עבור הדמויות של ספיידרמן.

כת השטן

המונח כת השטן מתייחס בדרך כלל לקבוצת מאמינים הסוגדים לדמות השטן, או לכל מה שמאפיין אותו בתרבות מאז ימי הביניים ועד המאה ה-21. לפעמים בתקשורת מונח זה משמש גם לתיאור כנסיית השטן.

לילית (מיתולוגיה)

לילית באגדות חז"ל ובספר הזוהר היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכונה ליליתו ומקורה באלות למשתו ואישתר. 'לילית' מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות. בפולקלור היהודי היא מזוהה עם רצח תינוקות והליכותיה הן אנטיתזה לדמותה של אישה יהודייה נשואה וכשרה. בימינו יש הרואים בה דמות פמיניסטית. לפי המיתוס, 'לילית' מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך. 'לילית' מוזכרת פעם אחת בתנ"ך בספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ" (ישעיהו, ל"ד, י"ד). יש המפרשים שמדובר במין ציפור, בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).

מונותאיזם

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלים רבים. מקור המילה מיוונית: μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות. המונח כשלעצמו מציין רק את ייחודו או בלעדיותו של האל האחד, ושלילת אלים נוספים, אך יש המייחסים לרעיון המונותאיסטי גם את שלילת הגשמות האלוהית.

מלון בוטיק

מלון בוטיק הוא מונח רווח ופופולרי בארצות המערב לתיאור בתי מלון קטנים יחסית המצטיינים באינטימיות, ייחודיות ומגע של יוקרה.

המילה בוטיק בצרפתית מציינת חנות קטנה, בדרך כלל בתחום האופנה, המציעה סחורה ייחודית של פריטי ביגוד, הנעלה או תכשיטים בעיצוב אישי ובכמות מוגבלת, וזאת בהבדל מובהק מסניף של רשת שיווק גדולה או חנות כלבו המציעים סחורה מתועשת ואחידה. המונח אומץ לתחום המלונאות לאפיון מלון קטן וייחודי המנסה להציג אנטיתזה למלון סטנדרטי, אחיד ורשתי הדומה למלונות אחרים.

שרוליק

שְׂרוּלִיק או ישראליק (ההגייה זהה, כאשר זהו שם חיבה אשכנזי לשם "ישראל") הוא דמות מצוירת המסמלת את ישראל, פרי יצירתו של הקריקטוריסט והמאייר דוֹש (קָרִיאֵל גַרדוֹש), ניצול השואה שעלה לישראל מהונגריה, אשר הופיעה במשך שנים רבות בקריקטורות שפרסם ב"מעריב".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.