אנטיפטרוס האדומי

אָנְטִיפָּטְרוּס הָאֲדוֹמִייוונית: Αντίπατρος[1];‏ 113[2] או 104[דרוש מקור]43 לפנה"ס) היה מדינאי בתקופת הבית השני, בן בריתו של הורקנוס השני,[3] אפוטרופוס ארץ יהודה מטעם הרומאים,[4] ואביו של הורדוס הגדול מלך יהודה.

רקע היסטורי ומוצא

האדומים היו עם שמי, אשר חי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון בתקופת הבית השני. המקרא מייחס את מוצאם של האדומים לעשו. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת ממלכת יהודה באזור [דרוש מקור]. מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים החלה בניסיונות לגרשם (כך אירע לתושבי גזר ויפו אשר נכבשו בתחילת שלטון השושלת החשמונאית), אך לאחר שהכיבושים התפרסו על פני שטח נרחב, בימי יוחנן הורקנוס הראשון, החל גיור של השבטים השמים שנפלו תחת שלטון הממלכה. כך אירע לאדומים, וכך אירע גם ליטורים, תושבי הר חרמון, ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה ככפוי ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בעמם החדש, והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית.

אחד מן המתגיירים האדומים היה אנטיפס, אביו של אנטיפטרוס, אשר בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון היה למושל אדום מטעם הממלכה החשמונאית. מוצאו של אנטיפס ככל הנראה אדומי, אם כי סופרים המקורבים לבית הורדוס, כניקולאוס איש דמשק הפיצו את הכזב כאילו המדובר במשפחה מעולי בבל.[5] אנטיפטרוס נישא לקיפרוס, ערבייה נבטית. כפי הנראה בילה את תקופת נעוריו בקרב הנבטים, וכן בעזה ובאשקלון (שם נולד לו בנו הורדוס) וזכה לעושר ולמוניטין.

יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה (שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין") לגבי מוצאו המקורי של אנטיפטרוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס היה בנו של אדם בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה בידי שודדים אדומים וחי איתם משום שאביו העני לא יכול היה לשלם את הכופר כדי לפדות אותו. אי לכך, הוא גדל ביניהם וחונך במנהגיהם.[6]

בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון הייתה הממלכה החשמונאית בשיא כוחה והיקפה הטריטוריאלי. עם ישראל ישב על אדמתו ושלטה בו שושלת של שליטים שאין עוררין על שלטונם (אם כי אלכסנדר ינאי נאלץ לדכא מרד של הפרושים). מותה של שלומציון הביא את הקץ על אידיליה זו. שני בניה, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני התקוטטו על המלוכה, בריב שהיה עתיד לשים קץ לשושלת החשמונאית ולהביא את השעבוד לרומא, ולבית הורדוס.

באותה תקופה נחלשה השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה, ולבסוף הפכה לפרובינקיה רומית, דבר שגרם להתערבות ישירה של רומא בענייני האזור.

מלחמת הירושה בבית חשמונאי ועליית אנטיפטרוס

לשלומציון, מלכת יהודה מבית חשמונאי, היו שני בנים. הבכור, הורקנוס השני, היה אדם בעל אופי פאסיבי ותלותי, בעוד שהצעיר, אריסטובולוס השני היה בעל אופי אקטיבי ואמביציוזי. שלומציון העדיפה את הורקנוס, ומסרה לו את הכהונה הגדולה עוד בימי חייה. בסמוך למותה החל אריסטובולוס מגייס את צבאותיו, אך שלומציון לא הספיקה לפעול כנגדו בטרם מתה. לאחר מותה, בשנת 67 לפנה"ס קיבל הורקנוס את המלכות, אך עד מהרה הצליח אריסטובולוס לקחת מידיו את המלוכה. השניים נפגשו, וכרתו ברית בבית המקדש לפיה ניתנה המלוכה לאריסטובולוס, והכהונה הגדולה להורקנוס.

כאן עלה לראשונה אנטיפטרוס על במת ההיסטוריה. הוא ניצל את עושרו והשפעתו על מנת להתקרב אל הורקנוס, המלך המודח, והחל להסית אותו כנגד אריסטובולוס. ייתכן שהורקנוס, שהיה אדם פאסיבי מטבעו, לא היה מנסה לקבל שוב את המלוכה לאחר שכרת ברית עם אחיו, אך הרעל המתמיד שטפטף באוזניו אנטיפטרוס עשה את שלו. תחת השפעתו של אנטיפטרוס החליט הורקנוס לחזור בו מהסכמותיו עם אריסטובולוס, ולשוב ולדרוש את המלוכה. הורקנוס ואנטיפטרוס נמלטו אל חרתת, מלך הנבטים והבטיחו לו את נחלות החשמונאים בארץ הנבטים בתמורה לסיוע כנגד אריסטובולוס.

חרתת וצבאו, ועמם הורקנוס ואנטיפטרוס, עלו על ירושלים, וצרו עליה, בשנת 64 לפנה"ס. בימי הפסח, כאשר ביקשו הנצורים קורבנות לשם עבודת המקדש, קיבלו הורקנוס ואנשיו תשלום, ובתמורה הבטיחו לספק לכוהנים כבשים לשם הקרבת הקורבנות, אך במקום זאת העלו הורקנוס ואנשיו אל חומת הר הבית סלים ובהם חזירים. כן תבעו אנשי הורקנוס מן התנא חוני המעגל, אשר היה ידוע בכך שתפילתו נענית, ובכך שהצליח להביא גשם בימי בצורת, כי יקלל את אריסטובולוס, ומשסירב לכך הרגוהו.

ההתערבות הרומאית

המצור הסתיים בצורה טראגית. הגנרל הרומי פומפיוס אשר היה במסע מלחמה במזרח, שלח את מפקד צבאותיו סקאורוס לדמשק. אנשי שני הצדדים הגיעו אל סקאורוס וביקשוהו כי יסייע בידם. אריסטובולוס השכיל לשחד את סקאורוס בשוחד כספי משמעותי, וזה הגיע לירושלים ודרש מן הנבטים כי יסירו את המצור. הנבטים נענו לדרישה, אך משחזרו לעירם התקיפם אריסטובולוס בדרך והרג רבים מהם ובכללם גם את אחיו של אנטיפטרוס, פַּלִיוֹן.[7]

בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס (בראשה עמד אנטיפטרוס), ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס, שהיה מנוע עד כה להתערב עקב הברית שכרת יהודה המכבי עם רומא, ניצל היטב את ההזדמנות. הוא נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור, וכבשה. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים. כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי, ואת תחילת שלטונם של הרומאים שהביא בסופו של דבר לחורבן הבית. תפקידו של אנטיפטרוס באירוע זה, כמביא והמוציא והמושך מאחורי הקלעים, היה משמעותי.

פומפיוס הכריז על הורקנוס כאתנארך ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית.

הורקנוס המשיך לשלוט כשליט בובה, הן של אנטיפטרוס, והן של אדוניו הרומאים. בשנים שלאחר מכן, עד 62 לפנה"ס ניהל סקאורוס מלחמה בנבטים והסתייע בחיילים ששלח אנטיפטרוס. לאחר מכן הגיע הנציב גאביניוס אל סוריה במקומו. שנים אלו היו שנות מצב ביניים בין שעבוד לרומא ובין עצמאות חלקית, כאשר השליט בפועל, אנטיפטרוס, שנוא על העם, ומושל בשמו של הורקנוס, כשהוא משעבד את אנשי הממלכה ואת האינטרסים שלה לטובת האינטרס הרומאי.

בשנת 58 לפנה"ס נמלט אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס, מכלאו ברומא, והגיע ליהודה. הוא אסף אנשים חמושים, והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס נאלץ להמלט מירושלים, ולפנות לגאביניוס לקבלת עזרה. גאביניוס דיכא את המרד, שבה את אלכסנדר, והחזיר את הורקנוס לירושלים. מכל משרותיו נותרה עתה ביד הורקנוס רק משרת הכוהן הגדול. גאביניוס חילק את הארץ לחמישה מחוזות אוטונומיים, ושם בראש כל אחד מהם "סנהדרין" המורכבת מנכבדי המקום. פעולה זו כמעט ואיינה את כוחו של השלטון המרכזי שאמור היה להיות ביד הורקנוס.

בימי יוליוס קיסר

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון העליון ברומא נתנה הזדמנות אחרונה לאריסטובולוס ולאנשיו. בית הורקנוס נתמך עד עתה בידי אנשיו של פומפיוס, שהיו נתונים במלחמת אזרחים עם הכוח העולה של יוליוס קיסר. אריסטובולוס הושם בראש שני לגיונות, אך בטרם הספיק לפעול, הורעל על ידי אנשי פומפיוס ומת. בנו אלכסנדר השני נערף במצוותו של פומפיוס. אנטיפטרוס, שפומפיוס היה איש חסדו, אף שלח חיילים לסיוע לפומפיוס בקרב פארסלוס, אך לאחר תבוסתו של פומפיוס בקרב קפץ אנטיפטרוס על עגלתו של קיסר, ואף השפיע על יהודי מצרים להצטרף אל הלוחמים למען קיסר. קיסר הכיר תודה לתומכו זה, הכיר בכהונתו של הורקנוס, מינה אותו לאתנארך על היהודים, ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס על ארץ יהודה. פשר המושג אפיטרופוס אינו נהיר לחלוטין, וייתכן שהייתה זו מעין הקדמה לשלטון הנציבים שלעתיד לבוא. אנטיפטרוס קיבל את האזרחות הרומית, ופטור ממיסים לו ולבניו.

עתה ראה לנכון לחזק את מעמדו בארץ, הוא מינה את בנו הבכור פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הורדוס לכד את המורד חזקיהו והוציא להורג ללא משפט אותו ואת אנשיו. הורקנוס נאלץ, בניגוד לרצונו, להורות על העמדתו של הורדוס למשפט הסנהדרין בגין רצח זה. אל המשפט הופיע הורדוס כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, חגור בנשק, ושומרי ראש מקיפים אותו מכל עבר. אנשי הסנהדרין והורקנוס ביניהם נדהמו מפחד, ונראה היה כי הורדוס יצא זכאי בדינו. אך נאום תקיף של שמאי (ויש אומרים של שמעיה), היטה את הכף לרעתו של הורדוס. משראה הורקנוס כי הורדוס עומד לצאת חייב בדינו, הורה על דחיית המשפט למחרת, והורדוס נמלט בלילה אל דמשק. הורדוס מונה למושל סוריה, והפך לאויבו המושבע של הורקנוס. אנטיפטרוס יעץ להורדוס שלא לפעול עתה בגלוי כנגד הורקנוס, וזה נאלץ להמתין לבוא השעה.

בינתיים נרצח יוליוס קיסר. אחד מרוצחיו, גאיוס קסיוס לונגינוס, הגיע אל הארץ, ודרש תשלום סכום נכבד למימון המלחמה ביורשי קיסר. אנטיפטרוס ובניו נאלצו להתמודד עם צרה זו, ולנסות, כשם שהצליחו עד עכשיו, לנחש את המגמה אליה פני הרומאים, על מנת להתאים עצמם לשליטים שיבואו.

עתה סר חינו של אנטיפטרוס מעיני הורקנוס, והוא קירב אליו יועצים חדשים במקומו. אחד היועצים, מליכוס, הרעיל את אנטיפטרוס, בשנת 43 לפנה"ס, כפי הנראה שלא בידיעת הורקנוס. לימים הרגו הרומאים לבקשת הורדוס את מליכוס, וכך נקם הורדוס את רצח אביו.

לאחר מותו של אנטיפטרוס

פועלו של אנטיפטרוס הצליח, ולימים עלה בנו הורדוס על כיסאם של מלכי יהודה. לפועלם של אנטיפטרוס ושל בניו פצאל, פירורא, יוסף והורדוס, ואף בתו, שלומית, חלק ניכר בנפילת בית חשמונאי ובשעבוד ממלכת יהודה והפיכתה לנציבות רומית. על שמו של אנטיפטרוס קרא הורדוס את העיר החדשה שהקים בשנת 9 לפנה"ס בשפלה, אנטיפטריס[8].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אנטיפטרוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 49, 415 הערה 2: על פי "חישובי קוקינוס" - 109.Kokkinos, N. The Herodian Dynasty, 1998, p
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א, פסקה ג, סעיף 8: "היה לו להורקנוס ידיד אדומי ושמו אנטיפאטרוס".
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק י, פסקה ג.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א, פסקה ג, סעיפים 10-9.
  6. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר א, פרק 6, סעיפים 3-2.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ו, פסקה ג.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כא, פסקה ט.
40-49 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 49 - 40 לפנה"ס

אנטיפטרוס

האם התכוונתם ל...

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

גנאיוס פומפיוס מגנוס

גנאיוס פומפיוס מגנוס (בלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus‏, 29 בספטמבר 106 לפנה"ס - 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

היפסיקראטס

היפסיקראטס (ביוונית: Ὑψικράτης; בלטינית: Hypsicrates) היה סופר והיסטוריון יווני ברומא העתיקה, שפרח במאה ה-1 לפנה"ס.

עבודתו לא שרדה, אולם בקרב חוקרים ישנן השערות לגבי הסופר וחיבוריו. הוא ככל הנראה היה קשור לפונטוס וכתב חיבור על ההיסטוריה של האזור, שככל הנראה נעשה בו שימוש על ידי סטראבון.

סטראבון הזכיר את היפסיקראטס מספר פעמים בחיבורו "גאוגרפיקה". את אחד הקטעים ציטט יוסף בן מתתיהו בחיבורו "קדמוניות היהודים" - קטע העוסק בסיועם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני להצלת יוליוס קיסר באלכסנדריה בשנת 47 לפנה"ס.ייתכן והוא אותו היפסיקראטס ששירת כעבד אצל יוליוס קיסר ושוחרר על ידו בשנת 47 לפנה"ס.

יהדות מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

לפי משרד החוץ, ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין, ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה.

יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

מרים החשמונאית

מרים החשמונאית (ביוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס — 29 לפנה"ס) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

ניקולאוס איש דמשק

ניקולאוס איש דמשק (ביוונית: Νικόλαος Δαμασκηνός;‏ 64 לפנה"ס - תחילת המאה ה-1 לספירה) היה סופר יווני, פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית והיסטוריון החצר של המלך הורדוס.

פירורא

פירורא (ביוונית: Φερώρας, פֶרוֹראס; המאה ה-1 לפנה"ס) היה אחיו של הורדוס מלך יהודה, טטרארכוס (נסיך) באישור הרומאים, שהסתבך בשורת קנוניות מורכבות בחצר המלוכה.

פצאל (בית הורדוס)

פַצָאֵל (ביוונית: Φασάηλος‏; 77 - 40 לפנה"ס) היה נסיך מבית הורדוס.

בנם הבכור של אנטיפטרוס האדומי והנסיכה הנבאטית קיפרוס, ואחיהם של הורדוס, יוסף, פירורא ושלומית.

פצאל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פרובינקיה יודיאה

פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.

לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד.

לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.

קלאופטרה

קלאופטרה השביעית (תאה פילופטור, שמשמעותו "האלה אוהבת אביה"; ביוונית: Κλεοπάτρα Φιλοπάτωρ‏; 70 או 69 לפנה"ס - 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תלמי המוקדונית ששלטה במצרים התלמיית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה המשיכה להלהיב את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.

תלמי השלושה עשר

תלמי השלושה עשר תאוס פילופטור שמשמעותו "אב אוהב אל" (ביוונית: Πτολεμαῖος Θεός Φιλοπάτωρ; נולד ב-61/62 לפנה"ס - מרץ 47 לפנה"ס) היה מלך מצרים מבית תלמי, שמלך החל משנת 51 לפנה"ס ועד שנת 47 לפנה"ס, במשותף עם אחותו הבוגרת קלאופטרה השביעית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.