אנטיוכוס הרביעי

אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס)יוונית: Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς[1] - המתגלה; 215 - 164 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 175 ל-164 לפני הספירה. עלה לשלטון לאחר רצח אחיו, סלאוקוס הרביעי, ותוך כדי עקיפת בנו של סלאוקוס הרביעי ויורש העצר החוקי, דמטריוס הראשון.

אנטיוכוס הרביעי ירש ממלכה במשבר. תבוסתו המוחצת של אביו, אנטיוכוס הגדול, במלחמה נגד הרומאים (192 - 188 לפנה"ס) ותנאי הכניעה הקשים שנכפו על המדינה הסלאוקית, חיבלו בצורה קשה בממלכה, שהצליחה להשתקם מעט לאחר שעברה תקופה קשה בעת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. גרוע מהפגיעה הצבאית היה אובדן היוקרה המדינית ואובדן ההרתעה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטאו בהכרזת העצמאות של פריאפטיוס, מלך הפרתים, ששחרר את ממלכתו מעול השלטון הסלאוקי עוד בימיו האחרונים של אנטיוכוס השלישי. המרידות המשיכו גם בימי חייו של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, וסופן שהביאו לקיצה של הממלכה.

אנטיוכוס הרביעי הטיל על היהודים את גזירות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.

Antiochos IV Epiphanes
אנטיוכוס הרביעי
Bust of Antiochus IV-Altes Museum (Berlin)
פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין

נעורים ועלייה לשלטון

אנטיוכוס הרביעי נולד בשם מיתרדטס לאנטיוכוס השלישי (המכונה הגדול) וללאודיקה השלישית. הוא שינה את שמו ל"אנטיוכוס" לאחר מות אחיו, סלאוקוס הרביעי, המבוגר ממנו, או אולי לאחר עלייתו לשלטון.

אחיו, סלאוקוס הרביעי, ירש את השלטון מאביהם בשנת 187, וניסה להתמודד עם הבעיות שניצבו בפני הממלכה. הוא הצליח לשקם קצת את אוצר הממלכה ולעצור את הידרדרותה, אך בניסיונותיו לשקם את האוצר נאלץ להניח ידו על אוצרות בתי המקדש ונרצח על ידי הליודורוס, אחד משריו, שניצל את מצבה הקשה של הממלכה וחמד את הכסף לעצמו, ועמד בראש סיעה שהתנגדה למדיניות החוץ של סלאוקוס הרביעי. אנטיוכוס ניסה להמשיך בהתמודדות עם המשימות הבוערות ולהחזיר את הזוהר שאבד לממלכה, אך כוחו לא עמד לו, ולאחר מותו בבבל בשנת 164 לפנה"ס, שקעה המדינה בסדרה של מרידות בחלקיה החיצוניים של הממלכה ובמלחמות אזרחים פנימיות.

אנטיוכוס שבילה את ימיו כבן ערובה ברומא כדי להבטיח את קיום הסכם אפאמיאה על ידי הסלאוקים, הוחלף בשנת 178 לפנה"ס בבנו וביורשו החוקי של סלאוקוס הרביעי, דמטריוס הראשון. בעת שהותו של אנטיוכוס באתונה, שבה ניסה להציג עצמו כדמוקרט, קיבל אזרחות אתונאית ואף נבחר לאחת ממשרות השלטון בעיר.

עם רצח אחיו בשנת 175 לפנה"ס, ראה אנטיוכוס הזדמנות חדשה לעצמו. במקום להתמודד על תפקידים משניים ולהיבחר למשרות באתונה, שכבר ירדה ממעמדה הבכיר שהיה לה בתקופה הקלאסית, ביקש עתה אנטיוכוס מעמד גבוה יותר לעצמו. הוא זמם לנצל את שהותו של היורש החוקי, דמטריוס הראשון, ברומא, כדי לתפוס את השלטון בממלכה הסלאוקית לעצמו.

גם אאומנס השני, מלך פרגמון, לא טמן ידו בצלחת. המלך, שסייע רבות לרומאים במלחמתם נגד אנטיוכוס השלישי, אביו של אנטיוכוס הרביעי, ניסה לחדש את יחסי הידידות עם הסלאוקים, במיוחד נוכח האוזן הקשבת שגילה סלאוקוס הרביעי לטענותיו של פרנקס הראשון, מלך פונטוס, שהיה נתון בעימות עם פרגמון בגלל רצונו להרחיב את השפעתו על הערים היווניות באסיה הקטנה. גם הליודורוס שתפס את השלטון נראה בעיני הפרגמים והרומאים כאדם מסוכן בגלל שאיפותיו להחזיר את האימפריה הסלאוקית לעוצמתה ולמעמדה הקודמים.

מותו של אנטיוכוס השלישי, היריב המר, והפיכת החצר בממלכה הסלאוקית יצרו מצב חדש. לכן, ההזדמנות לעזור לטוען לכתר שיהיה חייב לו טובה בעתיד נראתה לאאומנס השני כדרך פעולה טובה, והוא הציע לאנטיוכוס הרביעי סיוע צבאי כדי להבטיח את שלטונו של אנטיוכוס. נראה שגם הרומאים, בני בריתו של אאומנס, תמכו בסיוע לאנטיוכוס הרביעי בגלל שאפתנותו של הליודורוס והפיגור בתשלומי פיצויי המלחמה לרומא.[2] הכוחות הפרגמים ליוו את אנטיוכוס לבירתו. כמו כן, קיבל מהם אנטיוכוס סכומי כסף גדולים להקמת בריתות פוליטיות וחלוקת שוחד. הסכם ידידות חדש נכרת בין הצדדים וחוזק בקורבן מסורתי.

עם חזרתו לארצו היה מעמדו של אנטיוכוס עדין. ניצבו מולו שני כוחות עיקריים: האוזורפטור הליודורוס ויורשיו החוקיים של סלאוקוס הרביעי. בנוסף, הייתה סיעה קטנה שביקשה להחזיר את קוילה-סוריה שנכבשה כ-20 שנה לפני כן לידי התלמיים. אנטיוכוס הצליח להתגבר על הבעיות כי היורש החוקי היה רחוק ברומא ואילו הליודורוס לא הצליח לעמוד בפני הצבא הפרגמי. האופוזיציה התפוגגה ואנטיוכוס הצליח להשתלט על המדינה בקלות.

השנים הראשונות בשלטון והפרשה המצרית

לאחר שעלה לשלטון, הסדיר את המנגנון הממשלתי. טימארכוס ממליטוס קיבל את מחוז מדי החשוב בצפון מזרח הממלכה והתיישב בסלאוקיה כדי לפקח על המחוז החדש שלו. אחיו של טימארכוס מונה לאחראי על אוצר הממלכה. גם המאהבת שלו קיבלה כמה ערים לרשותה.

הברית החדשה עם פרגמון, וגם הבנתו של אנטיוכוס שאין להתגרות ברומאים, דחפה אותו למדיניות חוץ פרו רומאית בשנים אלו. הוא נותר נאמן בעת המלחמה המקדונית השלישית (171 - 168 לפנה"ס), וגם בהמשך דרכו המדינית נזהר שלא להכעיס את המעצמה הרומית. עם זאת, לא כיבד את כל התנאים של הסכם אפאמיאה. אנטיוכוס מיהר להעביר את פיצויי המלחמה לרומאים כמתחייב מההסכם, ועוד הוסיף עליהם 500 אגרטלי זהב, שנשלחו לרומא עם אריסטוקרט בכיר בשם אפולוניוס. הרומאים כה שמחו לקבל את שינוי המדיניות הסלאוקי אחרי הפסקת התשלומים שיזם הליודורוס, ומהתוספת של אגרטלי הזהב שנתנו לאפולוניוס 100,000 אסים, פי 50 מגובה המתנות המקובל לשגריר זר. עם זאת, לא הקפיד אנטיוכוס למלא את החלק הצבאי של ההסכם. שכירי חרב גויסו גם באזורים שבהם הדבר נאסר, פילים חדשים נרכשו, וספינות מלחמה חדשות נבנו.

בינתיים, עניינים דחופים יותר מהברית עם אאומנס דרשו את תשומת לבו של אנטיוכוס. אפולוניוס שחזר מהשליחות ברומא, וביצע כעת משימה דיפלומטית וייצג את הממלכה הסלאוקית בחגיגות החניכה של תלמי השישי, דיווח על התפתחויות חמורות בבירה התלמיית. אחותו קלאופטרה, שהייתה העוצרת של בנה הצעיר, תלמי השישי, אחרי מות אביו בשנת 181 לפנה"ס, נפטרה בשנת 173 לפנה"ס. קלאופטרה הייתה נכס חשוב לסלאוקים כי היא בלמה את השאיפות של הסיעה האנטי סלאוקית בחצר התלמיית שדובריה הקולניים ביותר היו אאולאוס, הסריס הראשי, ולנאוס, יליד קוילה-סוריה, לנצל את מצבה הקשה של הממלכה הסלאוקית, אחרי תבוסתה בידי הרומאים. עם מותה עלו גורמים אלה ותפסו את הגה השלטון.

הסיעה האנטי-סלאוקית במצרים, ביקשה להשיב את קוילה-סוריה שאבדה אך לפני דור אחד, בעת המלחמה הסורית החמישית. הכנות נמרצות נעשו באלכסנדריה להשבת הטריטוריה האבודה, והשבת היוקרה המדינית שספגה מכה קשה בעת שלטונו של תלמי החמישי. אנטיוכוס חשש מההתפתחות העניינים במצרים, ערך הכנות להדיפת הסכנה המצרית. חששותיו של אנטיוכוס התאמתו כשהמצרים הכריזו מלחמה על הסלאוקים בשנת 170 לפנה"ס, והמלחמה הסורית השישית פתחה מחדש את המאבק בין היריבות הוותיקות.

במלחמה שפרצה בין הצדדים, ערך אנטיוכוס שתי פלישות למצרים, והצליח לכבוש אותה אחרי קרבות אחדים, ומצור שהטיל על כמה ערים, בהם אלכסנדריה. לדאבונו, הרומאים לא ראו בעין יפה את ההתפשטות הסלאוקית, והורו לו להתפנות ממצרים באופן משפיל: איגרת נמסרה לידיו והוקראה בקול בידי השליח הרומי, שצייר סביב אנטיוכוס עיגול בקרקע, והודיע לו שעליו לענות מיד ולא יחשב הדבר לסירוב. אנטיוכוס שביקש לשמור על יחסים טובים עם רומא וחשש מתגובתם, נענה לדרישותיהם ונסוג מאדמת מצרים תוך הסכמה לתנאיהם והמס הכבד שדרשו. בדרכו חזרה דיכא את מרד יאסון שפרץ בירושלים.

ניסיונות שיקום היוקרה המדינית

תקרית אלאוסיס הייתה מכה קשה מאוד ליוקרה המדינית של הסלאוקים. עתה היה ברור למעלה מכל ספק מי השולט באזור ומי הם פקודיו. לפגיעה הקשה ביוקרה המדינית היו תוצאות כמעט מידיות. הסטרפים המזרחיים שעוד חששו מהכוח הסלאוקי למרות הסכם אפאמיאה ראו מאין נושבת הרוח.

מעמדה של האימפריה הסלאוקית התדרדר עד כדי כך שאפילו בשביל מסע צבאי בתוך גבולותיו הייתה נדרשת, כך נדמה,[3] הסכמה מוקדמת של הרומאים. בצר לו ביקש אנטיוכוס להשיג את הסכמתם של הרומאים, גם אם הסכמה בשתיקה, למסע מזרחה להשבת המרות הסלאוקית באזור זה של ממלכתו. כלפי הסטרפים המזרחים ביקש להפגין את כוחו ואת עוצמתו.

בניסיון לשקם את יוקרתו המדינית ערך מפגן מרהיב בדרפנה, הפרבר הציורי של אנטיוכיה. החגיגות כללו מצעד צבאי גדול מאוד בהשתתפות כל הכוחות הפנויים של ממלכתו, משתה, חגיגות ואף קרבות גלדיאטורים, כנהוג אצל הרומאים. יוונים מכל רחבי העולם ההלניסטי הוזמנו לקחת חלק בחגיגות.

זמן לא רב אחרי שתמו החגיגות הופיעה משלחת רומאית בראשותו טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס האב. אנטיוכוס יצא מגדרו כדי להראות את פייסנותו ואף פינה את ארמונו ושיכן בו את הרומאים. הדיווח של המשלחת הרומאית לסנאט היה לטעמו של אנטיוכוס. הם דיווחו שלא נשקפת סכנה לרומא מידיו של אנטיוכוס.

מרידות ושנות חוסר היציבות

בשנת 165 או 166 לפנה"ס[4] מינה את ליסיאס לעוצר עבור בנו הקטין אנטיוכוס החמישי, ויצא לשקם את מעמדו בחלקיה המזרחיים של האימפריה. העימות הראשון היה מול ארמניה, שמאז חתימת חוזה אפאמיאה התנהגה כישות אוטונומית לכל דבר. לאחר הצלחתו בקרב, פנה מזרחה לעבר מדי, אך לא הספיק להשלים את משימתו. הוא מת בשנת 164 לפנה"ס, בגיל 51, בעיר גַבַּע (כיום איספהן) במדי על נהר יקרת.[5] טרם מותו ביקש להחליף את ליסיאס, שגילה אוזלת יד בהדברת מרד המכבים, בפיליפוס - נאמנו.

מותו

לפי מקורות שונים מותו של אנטיוכוס היה כרוך בדיכאון לאחר ששמע על התבוסות בקרבות[6], לפי ספר מקבים ב' אנטיוכוס מת לאחר מחלת מעיים, ולאחר מכן נפל ממרכבתו תוך כדי נסיעה מהירה[7]. במגילת אנטיוכוס מובא שהתאבד בקפיצה לים.

מפעלי בנייה

מפעלי בנייה ראוותניים, מימון לאמנים ולאנשי רוח, מנחות נדיבות למרכזים דתיים בארץ ובחו"ל היו האמצעים שבעזרתם היה נהוג בעולם העתיק להציג לציבור את שגשוגה של הממלכה. אנטיוכוס שניסה בכל כוחו לשקם את יוקרתו המדינית יזם מפעלי בנייה רבים ופיזר כסף ביד נדיבה לצורך זה.

חוץ לארץ

אנטיוכוס השקיע משאבים רבים להאדרת שמו ברחבי העולם ההלניסטי. מנחות נדיבות הועברו למרכזים הלניסטיים ביוון גופא ובאסיה הקטנה. אנטיוכוס תמך במפעלי בנייה, עוד בטרם עלה לשלטון. כך לדוגמה העביר מימון רב בעת שהותו באתונה, שאותה אהב במיוחד, לבניית מקדש זאוס. עם עלייתו לשלטון התמיכה הכספית שניתנה לחו"ל גדלה באופן ניכר, במטרה להציג את חוסנה של מדינתו.

המקדש לזאוס תוכנן עוד בימיו של הטיראן פייסיסטראטוס כ-350 שנה לפני כן, אך הוא מעולם לא הושלם. אנטיוכוס שכר את שירותיו של האדריכל הרומאי דקימוס קוסוטיוס (Decimus Cossutius) שהתחיל לבנות מקדש ענק המוקף בקולונדה כפולה של עמודים קורינתיים, אך במקום אבן פשוטה שבה רצה להשתמש פייסיסטרטוס, השתמש האדריכל בשיש מסוג יקר. שרידיו של המקדש הם עד היום אחת מהעתיקות המרהיבות ביותר באתונה. גם אנטיוכוס לא זכה להשלים את המפעל בימי חייו. המפעל עמד חצי גמור 300 שנים נוספות עד שהושלם על ידי הקיסר הרומי אדריאנוס בשנת 130 לספירה.

מלבד המימון לבניית המקדש, העניק תגליף מרהיב מצופה זהב בדמות ראש של גורגונה, אחת המדוזות, דמות חשובה מהמיתולוגיה היוונית.

אתונה לא הייתה המקום היחיד שבו השקיע אנטיוכוס. לאי דלוס העניק פסלים למזבח, באולימפיה פרוכת מהודרת עם רקמה מזרחית, במגלופוליס, בירת הליגה האכאית, מימן את שיפוץ החומות ואת הרחבתן, בטגאה מימן חיפוי חלק מהתיאטרון המקומי בשיש, ולקיזיקוס העניק מגש זהב גדול לסעודות ציבוריות בעיר.

סוריה

אנטיוכוס הרחיב באופן משמעותי את אנטיוכיה, על ידי בניית רובע גדול מוקף חומה, על מדרונו של הר סילפיוס הנקרא "אפיפניה" על שמו. כמו כן, הוספה אמת מים ושוק גדול. רובע זה השלים את מניין רובעיה של אנטיוכיה לארבעה, וכך היא נותרה עד סוף תקופת הסלאוקים. כל רובע היה מוקף חומה פנימית, וחומה חיצונית גדולה הקיפה את כל העיר.

תיאטרון, שאולי היה קיים ליד העיר, עוד לפני תקופתו של אנטיוכוס הרביעי, הוכנס לתוך תחומי העיר. באקרופוליס שהיה קיים, ככל הנראה, עוד לפני בוא היוונים לאזור, הקים מקדש ליופיטר קפיטולינוס. במקדש החדש לא הייתה תקרה מעוטרת, כמקובל במקדשים יווניים, אך על הקירות הוצבו מגיני זהב.

מסופוטמיה

בבל, שבה קיבל את התואר המכובד סוטר (המושיע) קיבלה מעמד של פוליס.

מפעלי בנייה אחרים

בנית עיר חדשה "אפיפניה" בארמניה. אנטיוכוס ביקש לבסס את ממלכתו על ידי הענקת זכויות פוליס לעריה. זכות זו הייתה הטבה שלטונית חשובה שלדעתו של אנטיוכוס הייתה יכולה לקשור את הערים שאין בהם יסוד יווני חזק בצורה הדוקה יותר למשטרו. כך למשל הוענק סטטוס של פוליס לאקבטנה. גם ביהודה ניסה אנטיוכוס לעשות את אותו הדבר, אך ניסיונותיו לא עלו יפה.

ערים רבות שינו את שמן לאנטיוכיה או אפיפניה כדי לזכות בחסדי השלטון. בנוסף, העניק רשות לטבוע מטבעות ארד למספר ערים חשובות בממלכתו. אנטיוכיה זכתה להטבה זו, אך גם סלאוקיה, אפאמיאה שהייתה מרכז העצבים הצבאי של ממלכתו וערים אחרות.

ארץ ישראל

אנטיוכוס ותושבי ממלכתו

המשיך את מסורת קודמיו וניסה למשוך יוונים לממלכתו. לצורך כך הועבר מימון נדיב לאמנים, סופרים ואנשי רוח יוונים שהיגרו לממלכה הסלאוקית. זכויות מיוחדות הוענקו לאזרחים אתונאים.

אנטיוכוס והיהודים

גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר ובמיוחד נאסרו ברית המילה, קידוש החודש, שמירת השבת ונכפתה אכילת בשר חזיר. בוטלה זכותם לחיות לפי דיני אבותיהם. עבודת אלוהים בבית המקדש בוטלה ותחתיה הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות אלה נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה. גזירות שמד אלה היו בין הסיבות המידיות לפרוץ המרד ולדלק שהניע את המורדים.

הנבואה בספר דניאל

על פי המסורת היהודית, קדמה למלכות אנטיוכוס הודעה נבואית מפורטת שנמסרה מפי האל לדניאל, ובה פורטו מעשי אנטיוכוס, גזירותיו ואף סופו. הנבואה כתובה בספר דניאל, פרק י"א, בו מופיעות נבואות גם על המלכים שקדמו לו ושהיו אחריו.

אלו הם הפסוקים הדנים באנטיוכוס, לפי הפרשנות הקלאסית (רש"י, רלב"ג ואחרים):

וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד; וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ; וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה; וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ; וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא; וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה

על פי פרשנים אלו מלך הצפון הוא אנטיוכוס אפיפנס. הנבואה מתייחסת למלחמתו עם מלך הנגב - תלמי מלך מצרים, ולכיבוש ארץ הצבי - ארץ ישראל. גזירותיו נגד היהודים נרמזו במילים "ובת הנשים יתן לו להשחיתה", משום שעם ישראל מכונה בשיר השירים "היפה בנשים". מלחמתו של מתתיהו בן יוחנן החשמונאי באנטיוכוס רמוזה במילים הבאות: "ולו לא תהיה", כלומר, גזירותיו של אנטיוכוס יתבטלו בסופו של דבר. המשך המרד, עליית החשמונאים לשלטון ואף סופם עקב מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, נרמזו בפסוק "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" (התייצבות ממלכת החשמונאים), "ובימים אחדים ישבר" (התפוררות הממלכה), "ולא באפיים ולא במלחמה" (לא על ידי אויב חיצוני, אלא על ידי מלחמת אחים).

פרשנים אחרים, דוגמת מלבי"ם, מוצאים את הנבואה על אנטיוכוס בפסוקים אחרים באותו פרק:

וְעָמַד עַל כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת; וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית; וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי; בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד עֵת; וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גָּדוֹל וְעָצוּם עַד מְאֹד וְלֹא יַעֲמֹד כִּי יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת; וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים; וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים לְבָבָם לְמֵרָע וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד; וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ; לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה; וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ

לפי פרשנות זו, המלך הנבזה שלא נתנו עליו הוד מלכות הוא אנטיוכוס אפיפנס, משום שאחיו הגדול - סלאוקוס הרביעי השאיר יורש עצר - דמטריוס הראשון, וזכייתו של אנטיוכוס במלכות באה על ידי דברי חלקלקות וחנופה. הנבואה מתארת את נסיבות מלחמתו עם תלמי, שהיו על ידי מרמה, כאשר נסע לבקר את אחותו קלאופטרה, אמו של תלמי. מספר פסוקים נוספים בנבואה זו רומזים למלחמותיו עם התלמיים, ולאחר מכן עוברת הנבואה לתאר את יחסי אנטיוכוס עם היהודים. המילים "ולבבו על ברית קודש ועשה" רומזות על מזימותיו ומעשיו כנגד היהודים. כך גם המילים "ושב וזעם על ברית קודש". תופעת ההתייוונות והצטרפות יהודים רבים לצדו של אנטיוכוס רמוזה במילים "ויבן על עוזבי ברית קודש".

לפי פרשנותו של המלבי"ם, הנבואה על סופו של אנטיוכוס לא נרמזה בהמשך פסוקים אלו, אלא בפרק אחר בספר דניאל:

וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי; וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם; וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד

פסוקים אלו מתארים בקצרה את עלייתו של אנטיוכוס אפיפנס, המכונה כאן "קרן צעירה", משום שכאמור, שושלת המלוכה הייתה אמורה להמשיך אצל דמטריוס בן סלאוקוס. מלחמותיו במצרים, בפרס ובארץ ישראל נרמזו במילים "אל הנגב ואל המזרח ואל ארץ הצבי". מעשיו נגד היהודים רמוזים בפסוק "ותגדל עד צבא השמים" - כינוי לעם היהודי, "הכוכבים" היו שומרי התורה שאנטיוכוס רמס והרג. הנבואה על סופה של מלכותו נכתבה במילים "ועד שר הצבא הגדיל", כלומר מלכותו תגדל עד שיבוא שר צבא גדול, הוא מתתיהו החשמונאי ובניו המכבים, "וממנו הורם התמיד", נסוב על השבת עבודת הקרבנות, ובפרט קורבן התמיד, אותם השיבו המכבים.

בספרות היוונית-רומית

Plate 13 of 22 for the Macklin Bible after Loutherbourg. Bowyer Bible. Sacrilege of Antiochus
חייל סלאוקי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת. צלחת חרוטה בתנ"ך מקלין

יוסף בן מתתיהו מונה בספרו "נגד אפיון" היסטוריונים שונים שהחזיקו בדעה כי אנטיוכוס הפר את בריתו עם היהודים מתוך חסרון כיס ושדד את בית המקדש שהיה מלא זהב וכסף: פוליביוס, סטרבון, ניקולאוס איש דמשק, טימאגנס, קאסטור ואפולודורוס.[8]

סופרים נוספים שילבו בסיפוריהם על כניסת אנטיוכוס למקדש גם את עלילת פולחן החמור היהודי.

דיודורוס סיקולוס

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כלל בחיבורו את הסיפור הבא:[9]
"אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש של אלוהים, שרק לכוהנים הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים; לכבות את המנורה הקרויה אצלם "תמידית" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר".[10]

דברי דיודורוס הם העדות הלא-יהודית הישירה והראשונה, שבה אושר מעשה החילול של בית המקדש בירושלים על ידי אנטיוכוס אפיפאנס.[11]

אפיון

על פי יוסף בן מתתיהו, הסופר המצרי האנטישמי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) כתב שבמקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור, שהיהודים סגדו לו, אך נעלם משם כשאוצרות המקדש נלקחו על ידי אנטיוכוס. יוספוס האשים את אפיון כשטען שבעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון ניסה גם הוא ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים את היהודים בקרבן אדם. אפיון סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש אדם שוכב על מיטה ולידו שולחן מלא במאכלי בשר. האיש נפל לרגלי המלך והתחנן שישחררו, כי נותרו לו רק מספר ימים לחיות. הוא בכה וסיפר שהוא יווני שעבר בארץ יהודה לחפש פרנסה, נחטף ונכלא בבית המקדש, תוך שהוא מפוטם במזון. האנשים המגישים לו מזון סיפרו לו שליהודים יש חוק סודי די חדש לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מוציאים אותו ליער, מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו, ונשבעים לשנוא יוונים תמיד.[12]

טקיטוס

ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 לספירה) מזכיר את המלחמה בין אנטיוכוס ליהודים ומנצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותם: "כל עוד היה המזרח בידי אשוּר, מדי ופרס, היו היהודים הבזויים שבעבדיהם; כאשר גברה יד המקדונים, השתדל המלך אַנטיוֹכוּס לבטל את אמונתם התפלה ולהקנותם את דרכי היוונים. אך המלחמה בפּרתים מנעתו מִשַפֵּר אומה מאוסה זו...עתה, שהיו המאקדוניה חסרי־אוֹנים...שׂמו היהודים מלכים (החשמונאים) על עצמם".[13]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  • (באנגלית)

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אנטיוכוס במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף); אפיפנס במלרע (ההטעמה בהברה האחרונה).
  2. ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 709
  3. ^ גולן עמ' 715
  4. ^ גולן עמ' 716 אחרי יוסף בן מתתיהו
  5. ^ עיר זו נודעה כמקום הקרב בו גבר אלכסנדר מוקדון על מרד ספיטמנס
  6. ^ מקבים א', פרק ו; קדמוניות היהודים עמוד 65
  7. ^ פרק ט ג-ט
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  9. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 4-3.
  10. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90; פרק 3 התנזרות מבשר חזיר, הקרבת חזיר בבית המקדש היהודי, עמ' 101.
  11. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ז, עמ' 384.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים ז-ח.
  13. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ח.
160-169 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 169 - 160 לפנה"ס

אנטיוכוס

אנטיוכוס (מיוונית: Ἀντίοχος, אַנְטִיוֹכוֹס, במלעיל דמלעיל - ההטעמה בהברה השלישית מהסוף)

האם התכוונתם ל...

אנטיוכוס החמישי

אנטיוכוס החמישי (Ευπάτωρ) "אאופטור" (173 - 162 לפנה"ס), ילד שמלך בממלכה הסלאוקית במשך שנתיים (164 לפנה"ס - 162 לפנה"ס) בטרם הוצא להורג. אנטיוכוס עלה לשלטון בגיל 9, לאחר מות אביו אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס). מי שמלך בפועל בממלכה היה ליסיאס.

שלטונם היה חלש ומושחת. הניסיון לעצור את המרד היהודי הסתיים בפשרה קלושה. התרפסותם בפני האימפריה הרומית כה הרגיזה את הערים היווניות של סוריה עד שהציר הרומאי גנאוס אוקטביוס נרצח בלאודיקה (לטקיה של היום) (162 לפנה"ס). בנקודת משבר זו נמלט דמטריוס, בנו של סלאוקוס הרביעי, משביו ברומא והתקבל בסוריה כמלך האמיתי. אנטיוכוס איופטור, בנו של מי שהשיג את המלוכה שלא כדין, הוצא להורג.

אנטיוכוס הרביעי, מלך קומגנה

גאיוס יוליוס אנטיוכוס (הרביעי) אפיפאנס (ביוונית: Γάιος Ἰούλιος Ἀντίοχος ὀ Ἐπιφανής; לפני 17 לספירה - לאחר 72 לספירה), היה מלך קומגנה האחרון, ומלך בה בין השנים 38–72 לספירה כמלך קליינט של האימפריה הרומית.

בית חוניו

בית חוניו הייתה משפחה של כהנים גדולים שנמנה ממשפחת הכהנים בני צדוק שפעלה בבית המקדש השני בתקופה ההלניסטית ממחצית המאה ה-4 לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס. מתקופתו של אלכסנדר הגדול ועד תקופתו של אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס).

שורשיה של המשפחה הוא מבית צדוק ממשמרת ידעיה מהכהן הגדול יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול של תקופת שיבת ציון, וממקימי בית המקדש השני. יהושע בן יהוצדק היה מצאצאיו של צדוק הכהן הגדול הראשון לאחר בניית בית המקדש הראשון.

הכהן האחרון הגדול המוזכר במקרא הוא ידוע הכהן המופיע בספר נחמיה. והוא היה אביו של חוניו הראשון. הכוהן הגדול שרת בתפקידו עד מותו, ולאחר מותו התפקיד היה מועבר לבנו. אם הבן היה צעיר לימים נמסר התפקיד לידי אחד מאחי אביו או דודיו. מסורת זו הופרה לראשונה בימי אנטיוכוס הרביעי.

בין בית חוניו, בית טוביה והכהנים ממשמרת בילגה התנהלו מאבקים על כוח ושררה ועל עמדת הבכורה. הכהן הגדול בנוסף להיותו מנהיג דתי היה גם בעל כח כלכלי, הוא עסק בגביית מיסים, שלט באוצרות בית המקדש וניהל את השוק בירושלים.

גזירות אנטיוכוס

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

דמטריוס הראשון

דמטריוס הראשון (ביוונית עתיקה: Δημήτριος) סוטר (ביוונית: Σωτήρ,‏ 198 לפנה"ס - 150 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין 162 לפנה"ס ל-150 לפנה"ס.

המאה ה-2 לפנה"ס

המאה ה-2 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 101 לפני הספירה. זוהי המאה השנייה לפני תחילת הספירה הנוצרית.

עם תחילת המאה ולאחר סיום המלחמה הפונית השנייה והניצחון על קרתגו, החלה לפרוח הרפובליקה הרומית והפכה לאימפריה ים-תיכונית ששלטה על יוון, צפון אפריקה והמזרח התיכון. עם זאת, שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההדרדרות של רומא דווקא לאחר שיא פריחתה. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים.

בסין, הייתה תקופה זו גם שיא בשלטונה של שושלת האן המערבית.

בין 167 לפנה"ס ל-160 לפנה"ס התרחש בארץ ישראל מרד החשמונאים - מרד של היהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית ובתומכיה המתייוונים. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

יאסון

יָאסוֹן (ביוונית: Ἰάσων), או בשמו העברי יהושע או ישוע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 - 172 לפנה"ס. יאסון היה מבית חוניו. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

יהודה המכבי

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית.

ליסיאס (עוצר)

ליסיאס (ביוונית: Λυσίας, נפטר 162 לפנה"ס) נזכר לראשונה במקורות בספר מקבים א' (ראו ציטוט להלן), כאשר נהיה מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית עם יציאתו של אנטיוכוס הרביעי אפִּיפָאנֶס למזרח בשנת 165 לפנה"ס, ושלט בגבולות מצרים, אסיה הקטנה ונהר הפרת. כמו כן, היה עוצר בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי אאופטור.עם כניסתו לתפקיד, ליסיאס המשיך במדיניות הגזרות בה החל אנטיוכוס והיה עליו להוציא אל הפועל אך למעשה פעל לביטול הגזרות. בשנת 162 נהרג ליסיאס יחד עם אנטיוכוס החמישי בפקודת דמטריוס הראשון.

מנלאוס (כהן גדול)

מנלאוס (ביוונית: Μενέλαος, מֶנֶלָאוֹס; מלטינית: מֶנֶלָאוּס) היה כהן גדול ומנהיג יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, בין השנים 163-172 לפנה"ס. מנלאוס, תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הסלאוקי, גרם לחילול בית המקדש ולבזבוז אוצרותיו שהיו רכוש העם, ובכך הניח את התשתית לגזירות רדיפת הדת של אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפנה"ס. יש הטוענים כי מנלאוס, ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה, יאסון ואלקימוס, הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם תופעת ההתייוונות ומשמעויותיה במסורת היהודית.

מרד החשמונאים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

מתתיהו הכהן

מתתיהו הכהן (נפטר ב-166 לפנה"ס) (מכונה גם מתתיהו החשמונאי או "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול") היה כהן ממשפחת חשמונאי, מנהיג ומצביא. הוא החל את מרד החשמונאים כנגד הממלכה הסלאוקית ושליטה אנטיוכוס הרביעי, והיה אבי השושלת של שליטי ממלכת החשמונאים.

ניקנור

נִיקָנוֹר (ביוונית: Nικάνωρ) היה מצביא סלאוקי בתקופת מרד החשמונאים. הוא היה מתומכיו של דמטריוס הראשון סוטר, שדרש את המלוכה הסלאוקית לו ולזרעו. נהרג בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס.

לאחר שלום ליסיאס (הסכם שלום בין יהודה המכבי לבין אנטיוכוס החמישי מלך הממלכה הסלאוקית) כל הגזירות שנגזרו בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי בוטלו ויהודה זכתה לאוטונומיה דתית מלאה. לאחר שאנטיוכוס החמישי ושר צבאו ליסיאס נרצחו על ידי דמטריוס ותומכיו, שאחד מהם היה ניקנור, החלה שוב המלחמה בין הממלכה הסלאוקית ויהודה.

ניקנור עמד בראש צבאותיהם במלחמתם ביהודה המכבי. בקרב הראשון שהתחולל בינו לבין יהודה המכבי בקרבת כפר שלם, כמה קילומטרים מירושלים, נוצח ניקנור, וצבאו אולץ לסגת באי סדר לירושלים. בירושלים ניקנור דרש מראשי העם להסגיר את יהודה המכבי ואף איים על בית המקדש.

לאחר שנודע לניקנור שיהודה המכבי וסייעתו נמצאים בצפון יהודה, קרוב לשומרון, הוא וצבאו יצאו לכיוונו על מנת למצוא אותו. בצבאו של ניקנור היו הרבה יהודים, אשר לא הסכימו לחלל את השבת. ניקנור סירב לכבד את רגשותיהם הדתיים ולכן רבים מהם ערקו.

לאחר שניקנור וצבאו הגיעו לבית חורון (כ-10 קילומטרים מירושלים), הוא הקים מחנה והמתין לתגבורת ועסק בהכנת צבאו לקרב.

בקרב שהתחולל סמוך למקום זה, תקף צבאו של יהודה המכבי, שכלל כ-3,000 חיילים, את צבאו של ניקנור בהפתעה, והנחיל לו מפלה קשה. ניקנור נהרג. ידו הימנית וראשו הובאו לתצוגת ראווה לירושלים. על פי ספר חשמונאים ב, ראשו נתלה על חומת החקרא. צבאו של ניקנור נס משדה הקרב, ויהודה שלח את חיליו הקלים לדלוק אחריהם על מנת להגביר את מספר אבדותיהם.

יום ניצחון זה נקבע כחג בשם "יום ניקנור" בי"ג באדר, על פי מגילת תענית, אך מכיוון שנפסקה ההלכה ש"בטלה מגילת תענית", הוא אינו נחוג יותר.

בברייתא בירושלמי על מסכת יומא נטען ששער ניקנור קרוי על שם ניקנור (הברייתא אינה מופיעה בירושלמי לפנינו אך כך מצטטה רבי שלמה סיריליו בפירושו למסכת שקלים, פרק ו', הלכה ג'):

"למה נקרא שמו שער ניקנור? שפעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד שער ניקנור והיה מניף ידו על בית המקדש ואמר: 'אימתי תיפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואהרסנה?' וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, תפשוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור".

ספר מקבים ד

ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. הספר השתמר בגרסאות אחדות של תרגום השבעים, אך לא נכלל בקאנון של הכנסיות הנוצריות, מלבד הכנסייה הגאורגית.

קרבות המכבים

קרבות המכבים היו סדרה של שמונה קרבות במהלך מרד החשמונאים, בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות של הממלכה הסלאוקית, שהתרחשו בין 166 לפנה"ס לבין 160 לפנה"ס שהתלקחו בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי וחילול בית המקדש. הקרבות התבצעו בשטח יהודה או בסמיכות קרובה אליה (שניים בצפון יהודה, אחד במערבה, שלשה במרכז מצפון לירושלים, ושניים בדרום יהודה, כאשר החדירה של הכוחות הסלאוקים ליהודה החלה בצפון והסתיימה במזרח, בכיוון הפוך לתנועת שעון). רובם של הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים, ומיעוטם (2 קרבות), שהיו קרבות חזיתיים בשטח פתוח, בניצחון הסלאוקים. בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת וללוחמת גרילה. אף שהמרד כשל, יונתן, האח של יהודה, הצליח למנף אותו להקמת אוטונומיה מנהלתית ברשות המעצמה, והוא היה בסופו של דבר הגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.

תלמי השישי

תלמי השישי (יוונית: Πτολεμαῖος Φιλομήτωρ, בתעתיק עברי: פטולמאוס פילומטור שמשמעותו פטולמאוס אוהב אמו; 145-186 לפנה"ס) מלך במצרים התלמיית והיה המלך השישי מבית תלמי. מלך בין השנים 164-180 ו-163–145 לפנה"ס. היה בנו של תלמי החמישי.

תלמי השישי עלה למלוכה בגיל 6. בצעירותו שלט ביחד עם אמו קלאופטרה הראשונה שהייתה אחותו של אנטיוכוס הרביעי. הם שלטו יחדיו עד פטירתה בשנת 176 לפנה"ס. בשנת 175 לפנה"ס לערך, נשא לאישה את אחותו קלאופטרה השנייה ומלך יחד אתה. בהמשך הצטרף אחיו הצעיר שהפך ברבות הימים למלך תלמי השמיני.

בית סלאוקוס
סלאוקוס הראשוןאנטיוכוס הראשוןאנטיוכוס השניסלאוקוס השניסלאוקוס השלישיאנטיוכוס השלישי (הגדול)סלאוקוס הרביעי • אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס) • אנטיוכוס החמישידמטריוס הראשוןאלכסנדר הראשוןדמטריוס השניאנטיוכוס השישידיודוטוס טריפוןאנטיוכוס השביעידמטריוס השני • אלכסנדר השני • קלאופטרה תאה • סלאוקוס החמישי • אנטיוכוס השמיניאנטיוכוס התשיעי • סלאוקוס השישי • אנטיוכוס העשירי • דמטריוס השלישי • אנטיוכוס האחד עשר • פיליפוס הראשון • אנטיוכוס השנים עשראנטיוכוס השלושה עשר • פיליפוס השני • סלאוקוס השביעי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.