אנטיגונה

אנטיגונה (יוונית: Αντιγόνη מילולית - זו שנועדה להתנגד) היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס, מלך תבאי ושל אשתו-אמו יוקסטה (לוקסטה). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.

אנטיגונה
Αντιγόνη
ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון
ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון
כתיבה סופוקלס
דמויות קראון (מלך תבאי)
אנטיגונה
איסמנה (אחותה של אנטיגונה)
היימון (בנו של קריאון)
ראש המקהלה
טירסיאס (הנביא העיוור)
אורידיקה (אשת קראון)
מקום ההתרחשות תבאי
סוגה טרגדיה יוונית
שפה יוונית עתיקה

הרקע לסיפור אנטיגונה

אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אתאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי נפלו שני האחים בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנווי.

עלילת מחזהו של סופוקלס

דודה של אנטיגונה, קריאון לבית מנוקיוס, מלכה החדש של תבאי, אוסר על קבורתו של פוליניקס בשמם של האלים, אך אנטיגונה מקדימה את ערך המשפחה לערך הציות לחוק ומאמינה כי ציווי האלים קודם לזה של בני האדם. היא מבצעת בחשאי את טקסי הקבורה הדתיים. אחותה איסמנה מנסה לשווא להניא אותה מכך. במחזה מתבצעים שני טקסי קבורה, אף שמבחינת הצו הדתי די באחד. על פי דעת רוב הפרשנים, יש בטקס הקבורה השני כדי להצביע על הטירוף האוחז במעשי אנטיגונה באהבתה לאחיה, ולהדגיש את הטוטאליות הבלתי מחושבת שבמעשיה. על פי דעת מיעוט בפירוש המחזה, איסמנה אחותה היא זו שמבצעת את טקס הקבורה הראשון, ואילו אנטיגונה מבצעת טקס קבורה נוסף, מלא וראוותני יותר, שמביא בסופו של דבר לתפיסתה. המקור לדעת המיעוט הוא בבקשתה של איסמנה להודות באשמה במהלך משפטה של אנטיגונה, ואילו המקור לדעת הרוב הוא בדחייה המוחלטת של אנטיגונה את חלקה של אחותה במעשיה.

כאשר אנטיגונה נתפסת במעשיה, היא מודה בהם ללא היסוס. קריאון דן אותה למוות, אך אחרי ויכוח עם בנו, היימון, הוא משנה את דעתו ודן אותה לעונש מיתה ברעב במערה מחוץ לעיר, על אף שהיא כלתו המיועדת של בנו היימון. כאשר הנביא טירסיאס חוזה שביתו של קריאון ימלא מקוננות, מתחרט קריאון ומחליט לשנות את רוע הגזרה. קריאון מחליט לשמוע בעצתו של הנביא, לשחרר את אנטיגונה מכלאה, ולערוך טקס קבורה לפוליניקס המת, קובר את פוליניקס והולך לשחרר את אנטיגונה, אך מגלה כי איחר את המועד: אנטיגונה כבר תלתה את עצמה. היימון הצליח להיכנס למערה ומתחבק עם אנטיגונה התלויה. שעה שאביו מגיע, היימון מנסה לפגוע בו בחרבו, אך בסופו של דבר מתאבד אף הוא. כאשר דבר מותו נודע לאשת קריאון, אורידיקה, שולחת גם זו יד בנפשה.

המקהלה מציגה בשיר הסיום את מסר היצירה, שהוא:

סוד האושר - בתבונה! כיבוד אלים - חובה./ מילים גבוהות ויהירות/ יביאו רק מכות גדולות/ כי רק בסוף, עם הזקנה,/ יקנה אדם תבונה.

תרגום: שמעון בוזגלו

השפעת מחזהו של סופוקלס

המחזה אנטיגונה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולד ברכט, ז'אן אנווי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים.

דמויות במחזה

  • קראון - מלך תבי
  • אנטיגונה
  • איסמנה, אחותה של אנטיגונה.
  • היימון, בנו של קריאון
  • ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
  • טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
  • אורידיקה, אשת קראון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליוס
 
 
יוקסטה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדיפוס
 
 
 
קריאון
 
אורידיקה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פולינקס
 
אטאוקלס
 
איסמנה
 
אנטיגונה
 
היימון
 
מגרוס
 

תרגומים לעברית

אנלוגיה לספור מקראי

הרקע למחזה אנטיגונה הוא מאבק על ירושת המלוכה. אחיה פוליניקס, שנהרג במלחמה על השליטה בעיר, נענש בכך שלא נקבר. דמיון רב מופיע במקרא בין סיפור זה לבין סיפורה של רצפה בת איה, שהייתה פילגשו של המלך שאול. דוד נותן ביד הגבעונים את שני בניה של רצפה ואת שארית בית שאול (מלבד מפיבושת בן יהונתן), והם מוקיעים אותם על הצור ולא מביאים לקבורה.[1] זהו עונש כבד מאד היות שהתורה מצווה על "לא תלין את המת" כדי שהארץ לא תטמא. זהו חטא כלפי האל והאדמה "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"[2]. בניגוד לאנטיגונה, רצפה אינה מפרה את צו המלך בגלוי, ואינה מערערת על סמכותו. היא מכסה את הגופות של בניה ושל בני מירב בת שאול בשק, ושומרת עליהן מפני חיית השדה ועוף השמים, מתחילת קציר השעורים ועד בוא הגשם. כשדוד שומע על המעשה האציל הזה הוא ניחם, מתרצה, ומורה בעצמו על קבורת הגופות. בניגוד לאנטיגונה, רצפה משיגה את מבוקשה בלי לגרום להחרפת הסיטואציה, בלי לגרום למוות מיותר נוסף, ואף גורמת למלך להודות בטעותו ולכפר עליה. כתוצאה מכך, גם הארץ מתרצה והגשם ניתן ארצה, אחרי שלושת שנות הבצורת: "וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל, וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ, כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ; וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן".[3]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט'
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק כ"ג
  3. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ג
אדיפוס

אדיפוס (ביוונית: Οἰδίπους, מבוטא אוֹיְדִיפּוּס) הוא מלך תבאי - דמות טרגית מן המיתולוגיה היוונית.

אדיפוס בקולונוס

אדיפוס בקולונוס (ביוונית: Οἰδίπους ἐπὶ Κολωνῷ) היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס.

המחזה מהווה את החלק השני בטרילוגיה התבאית של סופוקלס מבחינה כרונולוגית של הסיפור הוא מתרחש לאחר "אדיפוס המלך" ולפני "אנטיגונה" אולם על פי סדר כתיבתו על ידי סופוקלס הוא המחזה האחרון שנכתב בטרילוגיה והמחזה האחרון שכתב סופוקלס בכלל והוצגה על ידי נכדו סופוקלס השני ב-401 לפנה"ס.

המחזה מסמל את גאולתו של אדיפוס, אם ב"אדיפוס המלך" הוא הלך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וממלך תבאי האהוב ואיש משפחה הפך לרוצח אב וחוטא בגילוי עריות עם אמו ומאבד את ממלכתו ומשפחתו ב"אדיפוס בקולונוס" הוא מתחיל כעיוור אומלל שמשוטט בארץ אולם בסופו של דבר הוא עולה למעלת גיבור באטיקה ובקולונוס שנוכחותו תביא מזל טוב לארץ.

אדיפוס המלך

אדיפוס המלך (יוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς, "אוֹידיפוס הטיראן") היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלו על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי, כשלאחריו באים "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה".

אודה

אוֹדָה (מיוונית עתיקה: ᾠδή) היא סוגה של שירה לירית. מבנה האודה מורכב משלושה חלקים עיקריים: סטרופה, אנטיסטרופה ואפודה. האודה היא פואמה מבנית שתפקידה לשבח או להלל מאורע או דמות, לרוב על ידי שימוש בתיאורי טבע ונוף. מקורה בשירי ההלל היוונים והלטינים, שנכתבו לאירועים רשמיים.

אודות יווניות היו במקור קטעים שיריים, אותם ליוו תזמורות סימפוניות, כמו למשל במחזה "אנטיגונה" מאת סופוקלס המכיל אודות רבות. בהמשך, האודות הפכו לחיבורים אינדיבידואליים, כדוגמת ארבעת ספרי האודות של הורטיוס, ולעיתים הן שימשו כמזמור או דוקלמו בעל-פה.

במאות ה-17 וה-18 החלו משוררים בריטיים לכתוב אודות במבנה מודרני יותר, כדוגמת חמש האודות של ג'ון קיטס מ-1819 ("אודה לכד יווני", "אודה לפסיכה" ועוד) או האודות של פרסי ביש שלי.

אולה שור-סלקטר

אוֹלָה שׁוּר-סֵלֶקְטָר (נולדה ב-1 ביוני 1977) היא שחקנית תיאטרון וזמרת ישראלית.

אנטיגונה (אנווי)

המחזה אנטיגונה פרי עטו של ז'אן אנווי הוא טרגדיה בהשפעת המיתולוגיה היוונית ומחזה באותו שם (אנטיגונה מאת סוֹפוֹקְלֵס) מהמאה ה-5 לפנה"ס. באנגלית נוהגים להבדיל אותו מקודמו בביטוי המחזה בצורתו הצרפתית המקורית, on-tee-GONE. המחזה נכשל בתחילה, אף ברבות הימים הפך להצלחתו הגדולה ביותר של אנווי. העלילה דומה מאוד לזו שבמחזה המקורי של סופוקלס, למעט שלושה שינויים: נוספה האומנת שמגדלת את הבנות והושמטו פרשת תריסיאס ופרשת חרטתו של קריאון.

אנטיגונה מאפירוס

אנטיגונה (ביוונית: Ἀντιγόνη‏; לפני 317 לפנה"ס - 295 לפנה"ס) הייתה נסיכה יוונית, בתה של ברניקי הראשונה ואשתו של פירוס.

ג'ודית באטלר

ג'ודית באטלר (באנגלית: Judith Butler; ‏נולדה ב-24 בפברואר 1956) היא פילוסופית ותאורטיקנית בתחום המגדר יהודייה-אמריקאית. פרופסור לרטוריקה ולספרות השוואתית, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ופמיניסטית, שכתבה את "Gender Trouble" ב-1990 ואת "Bodies That Matter" ב-1994. שני הספרים מתארים את מה שכונה מאוחר יותר בשם תאוריה קווירית. אחת מהתרומות המרכזיות של באטלר לתאוריה ביקורתית היא המודל הביצועי של מגדר, שבו הקטגוריות "זכר" ו"נקבה" מובנות כחזרה של פעולות במקום קטגוריות טבעיות והכרחיות. טענה זו רואה בקטגוריות "זכר" ו"נקבה" כקטגוריות חברתיות, שתפקידים מגדריים חברתיים מוצמדים אליהן. באטלר אף טענה שהתנועה הפמיניסטית אינה יכולה להשתמש או להסתמך על הגדרה מסוימת, בלתי משתנית, של "אישה", ושהגדרה מסוג זה היא אימפריאליסטית ומזיקה, שכן היא מעודדת סקסיזם.

גדי צדקה

גדי צדקה (נולד ב-6 במרץ 1966) הוא מחזאי, במאי ושחקן שומרוני ישראלי. מייסדו ומנהלו של "התיאטרון העברי".

טיטאנים

הטיטאנים (ביוונית: Τiτᾶνες) הם ענקים מהמיתולוגיה היוונית, צאצאי אורנוס וגאיה והורי האלים האולימפיים.

טירסיאס

במיתולוגיה היוונית, טירסיאס (ביוונית: Τειρεσίας) הוא הנביא העיוור של תבאי.

יורם יוספסברג

יורם יוספסברג (נולד ב-2 במאי 1963) הוא שחקן, קריין ומדבב ישראלי.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

נביא

נביא, בתקופות הקדומות, היה אדם שהיה מתקשר עם אל כלשהו. אל הנביא היו מגיעים אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשי. לעיתים רבות מלכים היו מחזיקים בחצרם, נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית. לעיתים תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד או לראיית דברים נסתרים. בישראל מכל מקום הנביא אחז גם בעמדה מוסרית ושיפוטית, והיה בעל תפקידים נוספים: מתווך בין העם לאלוהים, מחנך רוחני ומוכיח בשער, ובשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו. יחסו של הנביא אל העם היה אמביוולנטי, מחד גיסא - הוא אחד מהם, ומאידך גיסא - הוא נציג האל בעולם.

נעמי פרומוביץ'

נעמי פרומוביץ'-פנקס (נולדה ב-12 באפריל 1971) היא שחקנית ישראלית, זוכת פרס התיאטרון הישראלי.

נשי טראכיס

נשי טראכיס (מיוונית עתיקה: "Τραχίνιαι") היא אחת משבע הטרגדיות של המחזאי היווני סופוקלס, אשר שרדו לאורך השנים. מועד כתיבת היצירה עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים, ונראה שנכתבה בוודאות אחרי שנת 450 לפנה"ס. על-פי החוקר האנגלי תומאס ובסטר , המחזה נכתב במקביל למחזה אנטיגונה או לצד המחזה היווני שאבד "הרקולס המטורף" מאת המחזאי אוריפידס. המחזה דן על סיבת מותו של הרקולס בגלל אשתו דיאנריה.

סופוקלס

סוֹפוֹקְלֵס (ביוונית: Σοφοκλής) היה מחזאי יווני נודע שחי במאה החמישית לפני הספירה באתונה. סופוקלס הוא השני בין שלושת הטראגיקונים היווניים הגדולים, צעיר מאייסכילוס בכמה עשורים, ומבוגר בכעשור מאוריפידס. סופוקלס התחרה מול שניהם בתחרויות דרמה רבות.

שנת הולדתו נתונה במחלוקת: יש גורסים שנולד בשנת 488 לפנה"ס, ויש גורסים שבשנת 495 או 496. על אף שהיה גם כהן ומדינאי, הוא ידוע בעיקר בזכות פועלו כמחזאי. סופוקלס חיבר 123 מחזות, וזכה בפרס הראשון בתחרויות הדרמה בחג דיוניסוס במסגרת הדיוניסיה העירונית (שבה כל מחבר הגיש ארבעה מחזות - שלוש טראגדיות ומחזה סאטירי אחד) כעשרים פעמים, יותר מכל מחזאי אחר. ככל הידוע, מעולם לא דורג למטה מהמקום השני.

מחזהו המפורסם ביותר, "אדיפוס המלך", זכה רק במקום השני בשנת הצגתו.

מלומדים רבים, ובהם אריסטו, החשיבו את סופוקלס לגדול המחזאים של התיאטרון היווני. ברם, ממאות היצירות שיצר בימי חייו, נשתמרו בשלמותן רק שבע טראגדיות, וכחצי מחזה סאטירי. ישנם שרידים (פרגמנטים) של כשבעים מחזות אחרים שלו. המפורסמות ביותר בין יצירותיו שנשתמרו הן שלוש טראגדיות תבאי, אשר עוסקות בסיפור אדיפוס ובתו אנטיגונה.

פילוטאס

פילוטאס (ביוונית: Φιλώτας; נולד כנראה בסוף העשור 370-360 לפנה"ס - 330 לפנה"ס) היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר הגדול. היה בנו של פרמניון, הגנרל ששירת עוד את אביו של אלכסנדר והמשיך עם אלכסנדר בעת כיבוש האימפריה הפרסית. בשיא הקריירה היה היפארכוס של ההטיירוי (המפקד הראשי של חיל הפרשים המוקדוני הכבד). השתתף בכל הקרבות החשובים של אלכסנדר הגדול מעלייתו של האחרון לשלטון בשנת 336 לפנה"ס ועד מותו של פילוטאס.

פילוטאס היה בין המתנגדים הקולניים ביותר מקרב האריסטוקרטיה לנסיונותיו של אלכסנדר לאמץ מנהגים פרסיים וזרים לתרבות היוונית.

פילוטאס נחשד בקשירת קשר נגד אלכסנדר והוצא להורג לאחר משפט ראווה פומבי. נטען שפילוטאס לא היה אשם בקשירת הקשר, אלא העלילו עליו עלילה, כדי לסלק את אחד המתנגדים הבולטים לשלטונו של אלכסנדר בצבא. בעקבות הוצאתו להורג, נרצח אביו פרמניון ללא משפט בהוראתו של אלכסנדר.

פרוטגוניסט

פרוטגוניסט (מיוונית: πρωτος - פרוטוס, ראשון, άγωνιστής - אגוניסטיס, לוחם. כלומר: הוא שמגלם את החלק הראשון, שחקן ראשי) המזוהה לעיתים עם הגיבור, הוא הדמות הראשית בדרמה שפעולותיה מהוות את מרכז העלילה של הסיפור. בספרות הקלאסית הפרוטגוניסט היה מונע מרצון טוב, כאשר דמות שמסייעת לו אינה בהכרח פרוטגוניסט, אך כיום אין זה תמיד נכון. פרוטגוניסט אינו יכול להתקיים בסיפור ללא קיומן של דמות או דמויות נגדיות שמכונות אנטגוניסט. הפרוטגוניסט אינו בהכרח בעל תכונות אופי של גיבור או הדובר של הסיפור.[דרוש מקור]מאחר ששאיפותיו של הפרוטגוניסט מייצגות בדרך כלל את המטרה הראשית בעלילה הראשית, נשפטים כל מאורעות העלילה על פיהן: כוחות שתומכים במטרותיו של הפרוטגוניסט ייתפסו על ידי הקורא כמקדמים, וכוחות שמתנגדים למטרותיו - כמעכבים.

דמות הפרוטגוניסט היא בדרך כלל דמות עגולה ומורכבת, אשר מסופר עליה רבות.

בספרות, ובמיוחד בטרגדיה, לפרוטגוניסט עלול להיות פגם או היבריס (בטרגדיה היוונית) אשר יוביל אותו לנפילתו, כדוגמת המלט. חלק מן הגיבורים אף נקראים גיבור טרגי כמו אנטיגונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.