אנטונינוס פיוס

טִִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (לטינית: Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus;‏ 19 בספטמבר 86 - 7 במרץ 161), הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, הרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. הכינוי "פיוס" ניתן לו אחרי עלייתו לשלטון, כנראה מאחר ששכנע את הסנאט להאליל את אדריאנוס.

אנטונינוס פיוס
Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus
Antoninus Pius Glyptothek Munich 337
פסל ראש וחזה של הקיסר אנטונינוס פיוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
לידה 19 בספטמבר 86
לנוביום , האימפריה הרומית
פטירה 7 במרץ 161 (בגיל 74)
לוריום , האימפריה הרומית
שם מלא טיטוס אורליוס פולביוס בויוניוס אריוס אנטונינוס
אימפרטור קיסר אורליוס אדריאנוס אנטונינוס פיוס (לאחר ההכתרה)
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה איטליה טירת סנטאנג'לו, רומא
בת זוג אניה גלריה פאוסטינה
שושלת הנרווה-אנטונינים
אב טיטוס אורליוס פולביוס
אדריאנוס (מאמץ)
אם אריה פדילה
צאצאים מרקוס אורליוס פולביוס אנטונינוס
מרקוס גלריוס פולביוס אנטונינוס
אורליה פדילה
אניה גלריה פאוסטינה הצעירה
מרקוס אורליוס (מאומץ)
לוקיוס ורוס (מאומץ)
קיסר האימפריה הרומית ה־15
10 ביולי 1387 במרץ 161
(22 שנים)
אדריאנוס, אביו המאמץ
מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, בניו המאומצים ששלטו במשותף ←

חייו האישיים

ילדותו ומשפחתו

אנטונינוס נולד בשנת 86, כבנו היחיד של טיטוס אורליוס פולבוס, שהיה קונסול בשנת 89, בלנוביום שבלאטיום. אביו וסבו מצד האב של אנטונינוס מתו כשהיה צעיר והוא גודל וחונך על ידי סבו מצד אמו, טיטוס אריוס אנטונינוס, איש תרבות וחברו של פליני הצעיר. אמו של אנטונינוס, אריה פדילה, התחתנה בשנית עם פובליוס יוליוס לופוס, שהיה קונסול בשנת 98 וילדה לו בת בשם יוליה פדילה.

נישואים וילדים

כאזרח פרטי בין השנים 110115 הוא נישא לאניה גלריה פאוסטינה. היו אלו נישואים מוצלחים ולזוג נולדו 4 ילדים. פאוסטינה שהייתה יפהפייה נודעה בחוכמתה ונהגה לדאוג לעניים ולעזור לרומאים מעוטי יכולת. היא מתה בשנת 141, ואנטונינוס מוכה האבל הנציח את זכרונה בבנית פורום על שמה, הטבעת מטבעות הנושאים את דיוקנה ואף הכרזה עליה כאלה.

קשריו עם אדריאנוס

לאחר שמילא בהצלחה רבה את תפקידי הקוואיסטור ופראיטור, אנטונינוס מונה לקונסול בשנת 120. לאחר מכן מונה על ידי הקיסר אדריאנוס לאחד מארבעת הפרוקונסולים האחראים למנהל באיטליה. לאחר מכן מילא בהצלחה רבה גם את תפקיד הפרוקונסול באסיה, מה שהעלה עוד את המוניטין שלו. אנטונינוס זכה להערכה רבה מצד אדריאנוס, שאימץ אותו באופן רשמי לבנו ויורשו ב-25 בפברואר, שנת 138, לאחר שבנו המאומץ ויורשו המיועד הראשון, לוקיוס אאוליוס, מת. התנאי לאימוצו של אנטונינוס היה שהוא יסכים לאמץ בעצמו את מרקוס אניוס ורוס (בן אחיה של אשתו), ואת לוקיוס, בנו של אאוליוס ורוס. שני בניו המאומצים של אנטונינוס היו לימים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, קיסרי רומא הבאים.

קיסר רומא

עם עלייתו לשלטון בשנת 138, הפך שמו של אנטונינוס ל"אימפרטור קיסר טיטוס אָיליוס הָדריאנוס אנטונינוס אוגוסטוס פונטיפקס מקסימוס". אחת מפעולותיו הראשונות כקיסר הייתה שכנוע הסנאט להעלות את אדריאנוס לדרגת אל, דבר שתחילה סירב הסנאט לעשות. מאמציו לשכנע את הסנאט הם כנראה הסיבה לכך שקיבל את הכינוי "פיוס" (Pius, בלטינית: מסור, "אדוק בחיבתו") שבו הוא נודע. שתי סיבות נוספות לכינוי יכולות להיות הן שאנטונינוס תמך בחותנו המזדקן בידו בישיבות הסנאט, או שהוא חנן את האנשים שאותם דן אדריאנוס למוות כשהיה על ערש-דווי. אנטונינוס בנה מקדשים, תאטראות ומאוזולאומים, קידם את האמנות והמדע, והרעיף כבוד וכסף על מורי הרטוריקה והפילוסופיה ברומא.

בניגוד בולט לקודמיו בתפקיד, טראיאנוס ואדריאנוס, אנטונינוס לא היה איש צבא. כפי שכתב עליו היסטוריון מודרני: "קרוב לודאי שמעבר לכך שאנטונינוס מעולם לא ראה, שלא לדבר על פיקד על, כח צבא רומי, סביר להניח שבמהלך שלטונו שארך עשרים ושתים שנים, הוא מעולם לא היה מצוי במרחק של פחות מ-500 מייל מלגיון"[דרוש מקור]. תקופת שלטונו של אנטונינוס הייתה השקטה ביותר בכל תקופת הקיסרות הרומית, ועל כן רבים נוהגים לציין אותה כשיאו של הפקס רומנה. אמנם היו מספר עימותים צבאיים בתקופת שלטונו- במאוריטניה, יהודה ובריטניה, אך אף אחד מהם לא נחשב לרציני. ההתמרדות בבריטניה היא כנראה הסיבה לבניית חומת אנטונינוס, שננטשה זמן לא רב לאחר מכן. גישתו של אנטונינוס לניהול האימפריה הייתה שונה מגישתם של רוב הקיסרים הרומאים האחרים בכך שהוא טיפל במשברים הללו מבלי לעזוב את איטליה אפילו פעם אחת במהלך כל שלטונו, והעדיף לנהל את ענייני החוץ של הפרובינקיות דרך הנציבים שלהן או דרך מכתבים קיסריים ששלח לערים מרוחקות. סגנונו השלטוני של אנטונינוס זכה לשבחים רבים על ידי בני זמנו וגם על ידי הדורות שבאו אחריו.

אנטונינוס פיוס והיהודים

עלייתו של אנטונינוס הביא הקלה ביחסיו הקיסרות עם היהודים, הוא ביטל את גזירות אדריאנוס ואישר ליהודים למול את בניהם בתנאי שהם לא ימולו נוכרים[1] (כלומר לא יעסקו בגיור).

בהיסטוריה אוגוסטה נזכר שאנטונינוס פיוס דיכא מרד יהודי שפרץ בתקופת שלטונו[2] אולם אין מידע ברור ממקורות אחרים על מרד כזה בתקופת שלטונו, ואם מרד כזה אכן התרחש, ייתכן שמדובר על המחצית הראשונה של שלטונו וניתן לראות זאת כתולדה של המלחמה של ימי אדריאנוס.[1] רוב החוקרים דוחים את הידיעה הזאת בשל איכותה המפוקפקת של ההיסטוריה אוגוסטה כמקור היסטורי.

ייתכן שאנטונינוס פיוס הוא הדמות "אנטונינוס" המופיע בגמרא כקיסר שהיה מיודד עם רבי יהודה הנשיא, אם כי זמנו של האחרון מאוחר ברובו מזה של אנטונינוס.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מנחם שטרן‏ - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 622
  2. ^ היסטוריה אוגוסטה, אנטונינוס פיוס, פרק 5, סעיף 4.
7 במרץ

7 במרץ הוא היום ה-66 בשנה (67 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 299 ימים.

אדריאנוס

פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס (בלטינית: Publius Aelius Traianus Hadrianus), הנקרא בקיצור אדריאנוס או הדריאנוס (24 בינואר 76 - 10 ביולי 138) היה קיסר רומא משנת 117 ועד מותו. אדריאנוס נחשב כשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו נחשבת כאחת המשגשגות בתקופות שלטון הקיסרים. במסורת היהודית הוא נזכר לשלילה בשל דיכוי מרד בר כוכבא, שבו קיפחו חייהם מאות אלפי יהודים ובהם עשרת הרוגי מלכות, ובשל גזירות השמד שגזר. בספרות חז"ל כונה "שחיק טמיא" (שיישחקו עצמותיו).

גליפטותק

הגליפטותק הוא מוזיאון לפיסול עתיק במינכן, גרמניה, המכיל בעיקר פסלים יוונים ורומאים, שפוסלו בין 700 לפנה"ס ועד 550 לספירה, וכן רצפות פסיפס ותבליטים.

בניית המוזיאון מומנה על ידי לודוויג הראשון, מלך בוואריה, ותוכננה על ידי הארכיטקט לאו פון קלנצה בסגנון הניאו קלאסי. בנייתו של המוזיאון נמשכה בין השנים 1816- 1834. הגילפטותק ממוקם ב"מתחם האמנות" (Kunstareal), חלק במרכז מינכן המכיל מוזיאונים רבים, ביניהם הפינקוטק הישן, הפינקוטק החדש, והפינקוטק המודרני.

המוזיאון תוכנן במקור לאחסן את האוסף הפרטי של לודוויג הראשון, והא נחשב למוזיאון הפיסול הציבורי הראשון מסוגו. בין פסלי המוזיאון ניתן למנות פורטומות של קיסרים רומים כגון אוגוסטוס, אנטונינוס פיוס וספטימיוס סוורוס, פסלי אלים יוונים ורומאים, ועבודה המיוחסת למירון, פסל של אישה זקנה שיכורה מחזיקה בקבוק יין.

היגינוס

היגינוס (בלטינית: Hyginus; נפטר ב-142 לספירה) היה האפיפיור בין השנים 138 או 139 ל-140. היגינוס מונה לכס הקדוש לאחר פטירתו של קודמו טלספורוס, בזמן שנתו הראשונה של הקיסר אנטונינוס פיוס. לפי ספר האפיפיורים, ה"ליבר פונטיפיקאליס" היה היגינוס ממוצא יווני וארגן את ההירארכיה הכנסייתית, אך אין לדעת אם פרט זה מדויק, כיוון שפעולה דומה מיוחסת גם לאפיפיור הורמיסדס. לפי אאוסביוס, נמשכה כהונתו ארבע שנים ונטען כי מת כמרטיר, אך לטענה זו אין סימוכין במקום כלשהו.

המאה ה-2

המאה ה-2 היא התקופה שהחלה בשנת 101 והסתיימה בשנת 200. היא המאה השנייה של המילניום הראשון.

השלום הרומאי

השלום הרומאי, או פַּקס רוֹמָנָה (לטינית: pax romana), הוא כינויה של התקופה שנמשכה משנת 27 לפנה"ס ועד שנת 180, בה שרר שלום ושקט יחסי ברחבי האימפריה הרומית. שקט זה התרחש בשלושה מישורים:

הבטחת אורח חיים מוגן לאזרחים בתוך שטחי העולם הרומי באמצעות קווי גבול מבוצרים ועוצמת הצבא הרומי.

הגעה לאיזון ושיתוף פעולה בין רומא ואיטליה לבין נתיניהן באימפריה, אם כתוצאה מכיבוש ישיר ואם כתוצאה מהסכמים כפויים.

הגעה להבנה ושיתוף פעולה בין המעמדות השונים בקרב הרומאים.השלום הרומאי היה תוצאה ישירה של הקמת הקיסרות ומשטר הפרינקיפאט על ידי אוגוסטוס קיסר, תהליך שהגיע לסיומו בשנת 27 לפנה"ס. הכוח רוכז בידיו של איש אחד, שהחזיק הן את הנהגת הצבא והן את המינהל הרומי. במהלך תקופת שלטונו הממושך של אוגוסטוס נקבעו רוב העקרונות שעליהם הושתת השלום הרומאי: הריבוד המעמדי ברומא מוסד, הצבא הרומי נבנה מחדש, תחת שליטתו הישירה של הקיסר, הוסדרו היחסים בין הסנאט לקיסר ואורגן המינהל בפרובינקיות הרומאיות על בסיס של קבע. גבולות האימפריה נקבעו פחות או יותר בהתאם לתחומיהן הטבעיים של ארצות הים התיכון: במערב, האוקיינוס האטלנטי, בצפון, נהרות הדנובה, ריינוס והאלבה, במזרח, מדבר ערב ונהר הפרת ובדרום, מדבר סהרה והאשד הראשון של נהר הנילוס.

יורשיו של אוגוסטוס המשיכו במידה זו או אחרת את עקרונות השלטון שהוא טבע, מה שאפשר תקופה של שלום יחסי עד שנת 69, השנה בה הסתיים שלטון השושלת היוליו-קלאודית עם התאבדותו של נירון. על אף המאבק העקוב מדם שנערך בשנה זו בין מצביאי הצבא על השליטה באימפריה, השלום הרומאי נשמר פחות או יותר והשלטון התבסס בשנית בידי המנצח, הקיסר החדש, אספסיאנוס.

התקופה שבין שנת 98 לשנת 180 לספירה נחשבת לתקופת הפריחה של האימפריה והשלום הרומי. הקיסרים, על אף שהנהיגו שלטון אבסולוטי, שמרו על אווירת פיוס עם הסנאט הרומי, הנהיגו מינהל מתוקן ונקי משחיתות, הראו מסירות לתפקידם ונראה שדאגו כמיטב יכולתם והבנתם לביטחונה ושגשוגה של הקיסרות. הפרובינקיות הרומיות ואזרחיהן השתלבו יותר ויותר במבנה האימפריה, נוצרה אחדות בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי האימפריה השונים, התרחשו תהליכים מואצים של עיור והתפתחות טכנולוגית והובטחו סחר חופשי ונתיבי תחבורה בטוחים ונוחים.

ימי שלטונו של אנטונינוס פיוס, בין השנים 138-161, היוו את שיאה של תקופת השלום הרומאי. היסטוריונים רבים מתארים תקופה זו כשיא הצלחתה של האימפריה. ההיסטוריון אדוארד גיבון אף הרחיק לכת וטען בחיבורו המפורסם, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שזהו שיא האושר בתולדות המין האנושי.

על אף שתקופת השלום הרומאי נחשבת לאחת התקופות השלוות והפורחות ביותר בתולדות העולם העתיק, היא הייתה רחוקה מאוד ממצב של שלום, הן מבית והן מחוץ. במהלך כל התקופה הייתה רומא שקועה במלחמות גבול עם הפרתים במזרח ועם השבטים הגרמאניים בצפון. בשנת 9 היא ספגה תבוסה צורבת מידי המנהיג הגרמני ארמיניוס בקרב יער טויטובורג, תבוסה בה הושמדו שלושה לגיונות. בימי הקיסר קלאודיוס נכבשה בריטניה, ובימיו של הקיסר דומיטיאנוס פלשו הדאקים לאימפריה והסבו לה נזק גדול. הקיסר טראיאנוס, ששלט בין השנים 98 ועד 117, הוביל את רומא לשורה של מלחמות, שמהלכן נכבשו דאקיה, ארץ הנבטים, ארמניה ושטחים נרחבים מהאימפריה הפרתית (כיבוש זה לא החזיק מעמד אחרי מותו).

בתחום הפנים סבלה רומא ממספר עימותים פנימיים, כגון מרידות היהודים השונות (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא), מלחמת 4 הקיסרים בשנת 69, ורציחתם של קיסרים שונים כגון קליגולה ודומיטיאנוס.

השלום הרומאי הגיע לקצו בשנת 180 לספירה, השנה בה עלה קומודוס לשלטון. שלטון העריצות של קומודוס ורציחתו, משברים כלכליים, עימותים חברתיים ומאבקים צבאיים מתמשכים, כל אלה הביאו את האימפריה למשבר חמור, שבמהלכו התרבו הפלישות החיצוניות והמלחמות הפנימיות. האימפריה לא התאוששה ממשבר זה (משבר המאה ה-3) עד לעלייתו של דיוקלטיאנוס לכס הקיסרות במאה ה-4 לספירה.

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

חמשת הקיסרים הטובים

חמשת הקיסרים הטובים הוא הכינוי שניתן לחמישה מקיסרי רומא ששלטו בה בזה אחר זה החל מסוף המאה ה-1. המונח נטבע על ידי ניקולו מקיאוולי בשנת 1517, והוא מתייחס לקיסרים נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס, שתקופת שלטונם נמשכה משנת 96 עד שנת 180.תקופת "חמשת הקיסרים הטובים" נחשבת לעת של שגשוג ברומא העתיקה. בתקופה זו התרחב שטחה של האימפריה, וכלכלתה הייתה יציבה. מקיאוולי טען שאחת הסיבות ליציבות זו נעוצה בעובדה שכל קיסר בחר את יורשו בעצמו ולא מינה את אחד מבניו לתפקיד. הקיסר היה מאמץ את היורש בגיל צעיר ומחנך אותו להמשיך את דרכו. לאמתו של דבר התמונה קצת שונה. לנרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס לא היו בנים שיכלו לרשת אותם. אימוץ, שהיה נוהג מקובל ברומא מסיבות פוליטיות וכלכליות , איפשר את יציבות השלטון. פליניוס הצעיר רומז כי אפשר שנרווה אימץ את טראיאנוס מחשש שהצבא התומך באחרון יתמרד כנגד נרווה. אדריאנוס אומץ על ידי טראיאנוס בסוף חייו ועצם מעשה האימוץ מוטל בספק. הראשון שסטה מדרך זו היה מרקוס אורליוס, שמינה את קומודוס בנו לרשת אותו. צעד זה התגלה כמשגה, ותקופת שלטונו של קומודוס נחשבת לתחילת התפוררותה של הקיסרות הרומית, תהליך שנמשך כ-200 שנה.

ההיסטוריון אדוארד גיבון התייחס בחיבורו "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" לתקופת שלטונם של חמשת הקיסרים הטובים. מניתוחו עולה שתקופה זו התאפיינה בשלטון אבסולוטי שהאוחזים בו נהגו בחוכמה, בטוהר מידות ובמתינות. זאת בניגוד לחלק מממשיכי דרכם, שהשתמשו בכוח הרב שהקנה תפקיד הקיסר ברומא לצרכיהם האישיים והפכו לעריצים.

שניים מ"חמשת הקיסרים הטובים" ידועים לשמצה בהיסטוריה של עם ישראל: טראיאנוס, שבתקופתו פרץ מרד התפוצות, ויורשו אדריאנוס, שדיכא באכזריות את מרד בר כוכבא ולאחריו הטיל את גזירות אדריאנוס.

טלספורוס

טלספורוס (בלטינית: Telesphorus; נפטר בשנת 137) היה אפיפיור משנת 125 או 126 עד 136 או 137. כהונתו החלה תחת שלטון הדריאנוס והוא חזה ברדיפת הנוצרים על–ידו, רדיפה שבאה אל קיצה תחת שלטון אנטונינוס פיוס. ספר השנים של הוותיקן טוען כי היה יווני במוצאו ושלט מ-127 או 128 עד 137 או 138. המסורת של מיסת חצות בחג המולד וחגיגת הפסחא ביום ראשון, שמירת שבעה שבועות של תענית לפני הפסחא ושירת הגלוריה מיוחסים בדרך כלל תקופת כהונתו, אך היסטוריונים רבים מפקפקים אם הייחוס הזה מדויק.

לפי אירנאיוס היה טלספורוס מרטיר, והוא האפיפיור השני בלבד (אחרי פטרוס הקדוש) אשר מות הקדושים שלו זכה לאישוש היסטורי. המסדר הכרמליתי רואה בטלספורוס הקדוש הפטרון של המסדר, משום שנטען שחי על הר הכרמל כנזיר מתבודד.

יואנס קסיפילינוס

יואנס קסיפילינוס (ביוונית: Ἰωάννης Ξιφιλῖνος, בלטינית: Ioannes Xiphilinus) היה נזיר ביזנטי שכתב תקציר (אפיטומה) לספרו של ההיסטוריון דיו קסיוס "תולדות רומא" (Ῥωμαϊκὴ Ἱστορία, Historia Romana). הוא חי בקונסטנטינופוליס במחצית השנייה של המאה ה-11, והיה אחיינו של הפטריארך יואנס השמיני מקונסטנטינופוליס.האפיטומה של דיו קסיוס נכתבה בהוראת מיכאל השביעי דוקאס, קיסר ביזנטיון בין השנים 1071 ו-1078, אך כתיבתה לא הושלמה. היא כוללת את ספרים 80-36, העוסקים בתקופת השנים מימיהם של פומפיוס ויוליוס קיסר ועד הקיסר אלכסנדר סוורוס. בספר 70 חסרים, ככל הנראה, תיאורי תקופת שלטונו של אנטונינוס פיוס והשנים הראשונות לשלטונו של מרקוס אורליוס. ספרים 78 ו-79 נכתבו על סמך מקור משובש ולא שלם. קסיפילינוס חילק את יצירתו לכמה חלקים, כל חלק הוקדש לחייו של קיסר אחד. הוא השמיט את שמות הקונסולים ולעיתים שינה או תיקן את המקור. חלקים מחיבורו של דיו קסיוס שאבדו, אינם ידועים בשום מקום אחר זולת האפיטומה של קסיפילינוס, ומכאן חשיבותה.

לוקיוס ורוס

לוּקְיוּס וֵרוּס (Lucius Verus‏ 130–169), היה מקיסרי רומי, שלט משנת 161 ועד למותו.

אומץ על ידי הקיסר אנטונינוס פיוס לפי פקודת אדריאנוס קודמו של אנטונינוס.

הוא שלט יחד עם מרקוס אורליוס בן מאומץ השני (שאף הוא אומץ בפקודת אדריאנוס) במשך שמונה שנים. עם מותו הפך מרקוס אורליוס לקיסר יחיד.

מנהרת אספסיאנוס וטיטוס

מנהרת אספסיאנוס וטיטוס (בטורקית: Titus Tüneli, מנהרת טיטוס) היא מערכת תעלות ומנהרות רומית באתרהּ של העיר ההיסטורית סלאוקיה פייריה, נמלהּ של אנטיוכיה ההלניסטית והרומית, כיום בגבולות חבל האטיי בטורקיה. המערכת נועדה להטיית מי שטפונות עונתיים שגרמו לנזקים בתוך העיר ולהצטברות סחף במעגני הנמל.

חציבת התעלות והמנהרות החלה בהוראת אספסיאנוס (69–79 לסה"נ), נמשכה בימי בנו ויורשו טיטוס (79–81 לסה"נ) והושלמה ככל הנראה במאה השנייה, בימי הקיסר אנטונינוס פיוס (138–161 לסה"נ). כתובת שגולפה בסלע בכניסה למנהרה הראשונה (העליונה) מייחסת את בנייתה לקיסרים אספסיאנוס וטיטוס.

כתובת במוצא המנהרה השנייה מציינת את הקיסר אנטונינוס פיוס. על אף מערכת ההטיה נסתם המעגן הפנימי לחלוטין במאה החמישית. את מקומו כנמל אנטיוכיה מילא מעגן סן סימיאון (St Symeon) שמדרום לו, והעיר סלאוקיה פייריה איבדה מחשיבותה.

מערכת הטיית מי השטפונות מתחילה בסכר ובערוץ גישה באורך כ-55 מטר. המים מתכנסים לתוך מנהרה מפולשת שאורכה כ-90 מטר, חצובה כולה בסלע. תעלת ביניים חצובה באורך 64 מטר מחברת בין מוצא המנהרה הראשונה לבין פתח המנהרה השנייה, שאורכה כ-31 מ'. מפתח המנהרה השנייה יוצאת תעלת ההדחה, אורכה כ-635 מ', וממנה מוזרמים המים אל הים. האורך הכולל של מערכת ההטיה הוא 875 מטר. אורך שתי המנהרות החצובות מגיע ל-121 מ'. הקיבולת ההידראולית של המערכת מוערכת ב-70 מטר מעוקב לשנייה והקיבולת ההידראולית של קטעי המנהרות היא פי שניים מזה. המנהרות והתעלות נכרו במסלע גירני, ככל הנראה תוך ניצול סדקים וחללים קארסטיים.

המערכת נבנתה בפיקוח מהנדסי הצבא הרומי ובעבודת פרך של עבדים ושל שבויים. לא מן הנמנע שהיו בהם יהודים שנשבו במהלך המרד הגדול. מקישים זאת מעדותו של יוסף בן מתתיהו על שליחת שבויים יהודים שנפלו בידי אספסיאנוס לחציבת תעלת קורינתוס, אך אין ראיות ישירות לכך שהועבדו במנהרות סלאוקיה פייריה.

מאז 15 באפריל 2014 נכללת מערכת זו ברשימה הראשונית של האתרים המועמדים להכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשל היותה "שריד מרשים מהתקופה הרומית בגודלו, בהשתמרותו ובמאפייניו האדריכליים וההנדסיים".

מצד סהרונים

מצד סהרונים (מכונה גם חאן סהרונים, מצד מחלת, קסר אלעין או חאן שער רמון) הוא מצודה נבטית על דרך הבשמים, בלב מכתש רמון, הקרויה על שם צמח סהרון משתלשל שגדל לידו. המצודה היא מבנה מרובע שאורך כל אחת מצלעותיה הוא 42 מטר. בליבה חצר מרכזית המוקפת בחדרי מלאכה, מרחצאות ובתנור.

מיקומו של המצד נבחר בשל קרבתו למעיין עין סהרונים, וככל הנראה היה פעיל בין המאות הראשונה והשלישית. ממצאים מחפירה ארכאולוגית שנערכה במקום מצביעים על שכבות אפר ולפיכך כנראה על שריפה שפגעה קשות במקום.

החקירה הארכאולוגית הראשונה של המקום הייתה של הארכאולוג הגרמני פריץ פרנק בשנת 1934. מהבדואים באזור הוא שמע כי שם המצד "קסר מחאלה" והניח בטעות כי מדובר בתחנה הרומית מואהילה (Moahila) המופיעה במסמך הרומי נוטיטיה דיגניטאטום (Notitia Dignitatum). כיום סבורים כי מיקומה של תחנה זו קרוב יותר לאילת. ב-1965 נחפר האתר בשנית.

רודולף כהן, שעמד בראש צוות חפירות במצד בשנים 1982/3, מצא דמיון בין החאן לבין זה שנמצא במואה הנבטית, מערבית למושב צופר בערבה. בחפירות שערך כהן נמצאו מטבעות נבטיים של המלכים חרתת הרביעי ורבאל השני מהמאה הראשונה לספירה, ומטבעות רומיים של הקיסרים אנטונינוס פיוס, קומודוס וקרקלה מהמאות 3-2 לספירה. נמצאו גם כלי בישול ועצמות רבות של גמלים.

כיום יש במקום חניון יום.

מקדש אנטונינוס ופאוסטינה

מקדש אנטונינוס ופאוסטינה היה מקדש שעמד בפורום של העיר רומא בשיאה של האימפריה הרומית. המקדש עמד בפורום לצד הויה סאקרה (הדרך הקדושה), אל מול הרֶג'ה.

המקדש הוקם בשנת 141 על ידי הקיסר אנטונינוס פיוס והוקדש לאשתו פאוסטינה, שהוכרזה כאלה לאחר מותה. לאחר מותו של הקיסר, שהוכרז אף הוא כאל בשנת 161 ביוזמת יורשו מרקוס אורליוס הוקדש המקדש גם לו.

בשנת 1602 הפך המבנה לכנסיית סאן לורנזו ממירנדה. נעשה ניסיון בימי הביניים להרוס את חזית המבנה שנותרה בסגנון יווני קלאסי באמצעות הפלת העמודים. מאחר שהעמודים היו שקועים בשפכים שהצטברו בויה סאקרה במשך השנים, ובשל חוזקם העמודים נותרו עומדים. ניתן לראות עליהם גם בימינו את החריצים שנוצרו בעת ניסיונות אלה.

מקדש ונוס ורומא

מקדש ונוס ורומא (בלטינית: Templum Veneris et Romae) הוא המקדש הגדול ביותר שהיה ברומא העתיקה. המקדש היה ממוקם בצידו המזרחי של הפורום, אל מול הקולוסאום.

המקדש הוקדש לאלות ונוס פליקס (ונוס המביאה מזל טוב) ורומא אַיטֶרנה (רומא הנצחית), והוקם בתקופת הקיסר אדריאנוס. הבנייה החלה בשנת 121 והמקדש נחנך בשנת 135 (אף שעבודות הבנייה הסתיימו רק בשנת 141, בתקופת שלטונו של הקיסר אנטונינוס פיוס.

מרקוס אורליוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus‏; 26 באפריל 121 - 17 במרץ 180), היה קיסר רומא. הוא שלט יחד עם לוקיוס ורוס משנת 161 ועד מותו של ורוס בשנת 169, והמשיך לשלוט עד מותו בשנת 180. הוא היה האחרון מבין "חמשת הקיסרים הטובים", ונחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר. את רוב ימי שלטונו הקדיש אורליוס להרחבת גבולותיה המזרחיים והצפוניים של האימפריה הרומית.

עמוד אנטונינוס פיוס

עמוד אנטונינוס פיוס (איטלקית: Colonna di Antonino Pio) הוא עמוד ניצחון אשר הוקם ברומא בשנת 161 לספירה על ידי קיסרי רומא לוקיוס ורוס ומרקוס אורליוס לכבוד הקיסר אנטונינוס פיוס.

קווינטוס לוליוס אורביקוס

קווינטוס לוליוס אורביקוס (בלטינית: Quintus Lollius Urbicus), היה מצביא רומאי בשירות הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס פיוס. בין יתר תפקידיו נשלח יחד עם יוליוס סוורוס לדכא את מרד בר כוכבא (132-136 לספירה).

הוא היה טריבון צבאי בכיר בלגיון השנים עשר פולמינטה בגרמניה העילית, קוואיסטור, לגאטוס של הפרוקונסול בפרובינקיה אסיה, טריבון הפלבס ופראיטור. בשני התפקידים האחרונים היה מועמדו של הקיסר אדריאנוס. לאחר מכן פיקד על הלגיון העשירי "גאמינה" שהוצב בפאנוניה.

כשפרץ מרד בר כוכבא, נשלח ליהודה בראש כוח עצמאי כלגאטוס של הקיסר. על השתתפותו בדיכוי המרד זכה בעיטור הצבאי "האסטה פורה" (Hasta pura, מילולית: ה"רומח הטהור") ובנזר זהב. ההיסטוריון ורנר אק טוען, כי היה מפקד הלגיון העשירי 'גמינה', ובא בלווית כוחות עזר נוספים יחד עם סוורוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מסתמך על כתובת הוקרה לטריבון הצבאי של לגיון זה, סקסטוס אטיוס סנקיו (Sextu) Attius Senecio), שקיבל אות הצטיינות על חלקו בדיכוי המרד כאשר פיקד על כוחות עזר שבאו עם הלגיון.אחרי המרד נבחר קווינטוס לוליוס לקונסול, וזמן מה אחר כך למושל הפרובינקיה גרמניה תחתית. בשנת 138 מינה אותו הקיסר אנטונינוס פיוס, יורשו של אדריאנוס, למושל בריטניה.

שנות ה-50 של המאה ה-2

שנות ה-50 של המאה ה-2 היו העשור השישי של המאה ה-2, החלו ב-1 בינואר 150 והסתיימו ב-31 בדצמבר 159.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.