אנטואן לאחד

אנטואן לאחדערבית: أنطوان لحد, תעתיק מדויק: אנטואן לחד; 1927 - 10 בספטמבר 2015), היה גנרל לבנוני, מפקד צבא דרום לבנון (צד"ל) משנת 1984 ועד לפירוקו לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000.

אנטואן לאחד
أنطوان لحد
Antoine Lahad
מלחמות וקרבות
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

ביוגרפיה

לאחד נולד בכפר קטרה, שברכס הרי השוף, למשפחה מארונית. התגייס לצבא לבנון. בתחילת דרכו בצבא היה לאחד קצין ב"משרד השני" - המודיעין הצבאי הלבנוני. מאז התקדם בסולם הדרגות, בין השאר בשל היותו מקורב לנשיא הלבנוני כמיל שמעון. בשנת 1958 היה לאחד בין קציני המודיעין הלבנוני שפיקחו על קבלת משלוחי נשק חשאיים מישראל עבור משטרו של נשיא לבנון דאז כמיל שמעון.

בין השנים 19721973 למד לאחד במכללה לפיקוד ומטה של צבא צרפת. בשהותו שם התוודע לשותפו לספסל הלימודים מנחם עינן. מבין הקצינים הערבים במכללה באותה תקופה, היה לאחד הקצין הערבי היחיד שיצר קשר כלשהו עם התלמיד מישראל.

ב-1984, לאחר שהפסיד בהתמודדות על תפקיד רמטכ"ל צבא לבנון, פנו אליו ראשי מערכת הביטחון הישראלית והציעו לו להתמנות למפקד צבא דרום לבנון (צד"ל), במקום רס"ן סעד חדאד שנפטר ממחלת הסרטן. באותה העת שימש לאחד כמפקד כוחות צבא לבנון באזור העיר ג'וניה. בטרם הסכים לקבל על עצמו את התפקיד התייעץ לאחד עם שני האנשים הקרובים אליו ביותר: אביו, ופטרונו הפוליטי כמיל שמעון. שני האישים הללו, בהסתייגות מסוימת, המליצו לו לקבל על עצמו את המשימה. לאחד גם קיבל, לפי דרישתו, הצהרה משר הביטחון דאז משה ארנס שלישראל אין עניין לא באדמת לבנון ולא במקורות המים שלה.

במהלך כהונתו כמפקד צבא דרום לבנון פעל להפיכתו ממיליציה נוצרית לארגון צבאי שמתיימר לייצג את כלל תושבי דרום לבנון. בשנות השמונים פעל לאחד תחת הסכמה שבשתיקה של ממשלת לבנון לפעילות צד"ל. עד אמצע שנות התשעים שילמה ממשלת לבנון את משכורותיהם של אנשי צד"ל שהצטרפו לארגון בשנות השמונים והשבעים מתוך שורות צבא לבנון. בסוף שנות השמונים אף ניסה לאחד לתווך, בלא הצלחה, בין ממלא מקומו של נשיא לבנון, גנרל מישל עאון, ובין מפקד הכוחות הלבנוניים דאז, סמיר ג'עג'ע.

בנובמבר 1988 נפצע קשה בניסיון התנקשות בחייו, לאחר שנורה מטווח קצר על ידי צעירה לבנונית בשם סוהא בשארה, בלשכתו שבמארג'-עיון, כנראה בשליחות ארגון קומוניסטי לבנוני. לאחר שהות בת חודשיים וחצי בבית החולים רמב"ם חזר לביתו בדרום לבנון.[1]

לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, הצטרף, בניגוד לרצונו, לאשתו ולילדיו שהתגוררו בפריז. משם עברו לתל אביב, בה פתח מסעדה לבנונית. בנוסף לפעילותו במסעדה, היה לאחד פעיל בהקמת מזקקת ערק אלנמרוד בגליל העליון.[2] בראיונות עמו הביע את תקוותו לחזור לארץ מולדתו. כמו כן מתח ביקורת קשה על נסיגת הבזק של צה"ל מלבנון, ועל התנהלותו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק.

בשנת 2004 פרסם לאחד אוטוביוגרפיה בשם "בעין הסערה" בהוצאת ידיעות אחרונות. בספרו הוא מתאר את תולדות חייו במשולב עם ניתוח מצבה המורכב של לבנון כמדינה המורכבת ממיעוטים ועדות שונות.

לאחד נפטר בפריז, היה נשוי ואב לשניים. הובא לקבורה בכפר הולדתו קטרה.[3]

Yosi Peled Antoine Lahad
יושבים משמאל לימין: אנטואן לאחד, ראש עיריית כרמיאל ברוך ונגר ואלוף פיקוד הצפון יוסי פלד

לקריאה נוספת

  • אנטואן לאחד, אוטוביוגרפיה: בעין הסערה: חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון. עורכת: אסטל גולן, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות תשס"ד, 2004.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כתבה מבמחנה, כפי שהועלתה באתר פרש.
  2. ^ ארי ליבסקר, ״ערק בהוקרה מהעם הלבנוני״, מוסף באזז, כלכליסט, 25 באוגוסט 2010
  3. ^ מחאה בלבנון נגד קבורת מפקד צד"ל לשעבר: "מרגל ובוגד", באתר וואלה! NEWS‏, 14 בספטמבר 2015
אטיין סאקר

אטיין סאקר (إتيان صقر, תעתיק מדויק: אִתיאן צַקְר), המכונה גם אבו ארז (בערבית: "אבי הארזים") הוא פוליטיקאי לבנוני ימני-לאומי, ומייסד מפלגת שומרי הארזים, ומיליציה בעלת אותו שם. סאקר והמיליציה שלו לקחו חלק משמעותי במלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. לאחר המלחמה המשיכו בפעולותיהם הצבאיות עד שסאקר גורש מהמדינה באשמת שיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון, המיליציה שסייעה לישראל ברצועת הביטחון עד שנת 2000.

בינת ג'בייל

בינת ג'בייל (בערבית: بنت جبيل, תעתיק מדויק: בִּנְת גְּ’בֶּיל) היא העיר השנייה בגודלה במחוז אל-נבטיה בדרום לבנון, מהווה את בירת נפת בינת ג'בייל במחוז אל-נבטיה, והייתה בשליטת צה"ל במשך 18 שנה.

העיר ממוקמת על גבעה הצופה על בקעת רמיש ליד הגבול הדרומי של לבנון עם ישראל, בגובה 770 מטר מעל פני הים. מתגוררים בה כ־30,000 תושבים, שיעים ברובם. קיימת מחלוקת לגבי מקור שמה: יש הטוענים כי השם ניתן על ידי שבטים תימניים שהתיישבו במקום ונתנו למקום שם המזכיר שמות של ערים תימניות, אחרים טוענים כי שם העיר מלמד על זיקה ליישוב גבל הממוקם כ־42 ק"מ צפונית לביירות.

בשיר ג'ומאייל

בשיר ג'ומאייל (בערבית: بشير الجميّل, תעתיק מדויק: בשיר אלגֻ'מַיְל) (10 בנובמבר 1947 - 14 בספטמבר 1982) היה מנהיג לבנוני נוצרי. נרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון. בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות.

האישה ששרה

האישה ששרה (בצרפתית: Incendies, מילולית: אש) הוא סרט דרמה קנדי שנכתב ובוים ​​על ידי דני וילנב.

הסרט מספר את סיפור המסע של אח ואחות אשר חיים בקוויבק אחר עברה של אימם המהגרת הערביה לאחר מותה בהתאם לצוואתה. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל ונציה ב-17 בספטמבר 2010. הסרט מבוסס על המחזה "שרופים", של וג'די מועווד. סיפור חייה של גיבורת הסרט נוואל מרואן מבוסס באופן חלקי על חייה של סוהא בשארה, נוצריה שניסתה להתנקש בחייו של אנטואן לאחד מפקד צבא דרום לבנון.

החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 1701, שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה במלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול בשטח לבנון.

הלוויית יצחק רבין

הלוויית ראש ממשלת ישראל יצחק רבין התקיימה בירושלים ביום שני, 6 בנובמבר 1995, לאחר שנרצח יומיים קודם לכן בתל אביב.

הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

הלחימה בדרום לבנון בין 1985 ל-2000 היא תקופה במהלכה הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה עם סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים, שגלו בעקבות המלחמה לתוניס, נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון, בה שלט ארגון צד"ל בראשות אנטואן לאחד. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס ארגון צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

מבצע דין וחשבון

מבצע דין וחשבון היה מבצע צבאי בגבולה הצפוני של מדינת ישראל שנערך בין 25 ביולי 1993 ו-31 ביולי 1993, אשר החל לאחר הסלמה במצב הביטחון בגבול הצפון. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.

מטרת המבצע הייתה להוציא את אוכלוסיית יישובי הצפון ממעגל הלחימה, האמצעי היה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה.

המבצע הופסק לאחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

מבצע ענבי זעם

מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון בין ה-11 באפריל וה-27 באפריל 1996 בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון.

מדינת לבנון החופשית

מדינת לבנון החופשית (בערבית: جمهورية لبنان الحرة, תעתיק מדויק: ג'מהורית לבנאן אלחֻרה; רפובליקת לבנון החופשית) הייתה מדינה דה פקטו עליה הכריז סעד חדאד ב-18 באפריל 1979. מדינת לבנון החופשית מעולם לא הוכרה כמדינה ריבונית על ידי אף גורם רשמי מחוץ ללבנון, וההכרזה עליה הביאה לניתוק מוחלט ביחסים בין סעד חדאד לממשלת לבנון. מדינת לבנון החופשית תפקדה במשך מספר שנים כיישות עצמאית בדרום לבנון, כאשר את מרבית השירותים לתושביה סיפקה מדינת ישראל.

מובלעת ג'זין

מובלעת ג'זין הייתה מובלעת בחלקה הצפוני של רצועת הביטחון בין השנים 1985 עד 1999 עליה היה אחראי צבא דרום לבנון. המובלעת הייתה סביב העיירה הנוצרית ג'זין, מרכז תיירות ונופש של עשירים לבנוניים ממוצא נוצרי בעיקר. העיירה עצמה נמצאת כ-35 ק"מ צפונית למטולה והמובלעת "מתחה" את צפון רצועת הביטחון עד אליה על מנת לשמור על רציפות טריטוריאלית. המובלעת כללה כמה כפרים והייתה בהתחלה בשטח כולל של כ-210 קמ"ר שהלכו והצטמצמו, יחד עם כמות כוחות צד"ל, עד לנסיגה מלאה ב-1 ביוני 1999, כשנה לפני נסיגת צה"ל מלבנון.

בין השנים 1976 ל-1982 נשלט האזור על ידי הסורים, בהסכמה ישראלית. ב-1984, כאשר התפנה צה"ל מרוב שטח לבנון, נמלטו אליו כ-35,000 פליטים נוצרים שנסו מחשש לחיסולם מצד הדרוזים. באזור התארגן כוח נוצרי ששמר עליהם ועל הכפרים הנוצריים באזור שמנו אז כ-15,000 תושבים. כוח זה הפך ב-1985 לגדוד בצבא דרום לבנון תחת פיקודו של גנרל אנטואן לאחד ופלוגה נוצרית של צבא לבנון אשר פעלו בשיתוף פעולה. שיתוף הפעולה בין צבא לבנון וצד"ל הופסק בתקופה זו והחלה להתפתח לחימה סביב מובלעת ג'זין כנגד גורמי טרור, בעיקר ארגון חזבאללה. עם השנים צומצמה נוכחות צד"ל במובלעת תוך כדי שכוחותיו ספגו אבידות רבות וקשות. הגדוד שב-1985 מנה יותר מ-600 חיילים הצטמצם לכדי כ-120 בתחילת שנת 1999. ב-1 ביוני 1999, התמוטטה המובלעת ומרבית כוחות צד"ל נסוגו ממנה למעט כ-200 חיילים שבחרו להישאר במקום ולהיכנע לצבא לבנון, הם נדונו לתקופות מאסר בין שנה לעשר שנים. בזמן הנסיגה נשארו רק כ-3,500 תושבים בכפרים שבאזור ג'זין.

מבחינת ישראל, יציאת צד"ל ממובלעת ג'זין לא השפיעה ברמה הטקטית על ההגנה על גבול הצפון. לעומת זאת, הייתה לה משמעות אסטרטגית ומדינית רבה והשלכות על נסיגת צה"ל מלבנון כעבור שנה. הנסיגה ממובלעת ג'זין הייתה כבר לאחר הבטחתו של אהוד ברק, עם היבחרו לראשות הממשלה בישראל, להוציא את כל כוחות צה"ל מלבנון. פינוי ג'זין הביא לשינוי ביחסים שבין צה"ל וצד"ל באופן כזה שהעמיד בשאלה את שיתוף הפעולה בין הכוחות לקראת יציאת צה"ל מרצועת הביטחון.

מוצב עישייה

מוצב עישייה היה מוצב של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון. המוצב היה ממוקם בפאתי הכפר עישייה, שבו התגוררו כ-3,000 תושבים נוצרים מארונים. מערבית למוצב עישייה שכן מוצב צד"ל ברוש, ומזרחית לו שכן מוצב צד"ל כאוכבא. מצפון למוצב עישייה היו ממוקמים מוצב צה"ל ריחן ומוצב צד"ל סוג'וד. המוצב היה מצפון לעיירה מרג' עיון.

ב-8 ביולי 1993 נהרגו שני חיילים מחטיבת גבעתי בעיישיה.

החל ממועד הערכות צה"ל על קו "אזור הביטחון" ועד שנת 1994 אויש המוצב על ידי אחת מהפלוגות החטיבתיות "גולני/"צנחנים" לסירוגין. מהמוצב יצאו פעילויות לכיוון רכס סוג'וד, ע'זלן, ריחן ומעבר חונה - המעבר מאזור הביטחון למובלת ג'זין שהייתה בשליטת צד"ל בפיקודו של הגנרל אנטואן לאחד.

משנת 1994 הפך המוצב למוצב גדודי. המוצב נועד לשמור על הציר בין העיירה מרג' עיון - עיירת הנוצרים הגדולה בדר"ל למובלעת ג'זין. בתקופה בה אויש מוצב ריחן על ידי כוחות צד"ל בלבד נחשב מוצב עישייה למוצב הצפוני ביותר של צה"ל, ואחת ממטרותיו הייתה לשמש כוח גיבוי למוצבי צד"ל הצפוניים סוג'וד, ע'זלן, ערמתא וחונה.

מוצבי צה"ל בקצה הצפוני של רצועת הביטחון (עיישיה, ריחן וסוגוד) נחשבו מסוכנים במיוחד, הן בשל ריחוקם והן משום שהדרכים המובילות אליהם נחשבו כמסוכנות ועמוסות מטעני צד. חזבאללה הצליח להטמין באזורים הללו זירות מטענים רבות, הרבה בזכות הערפל הכבד האופייני לאזור זה של דרום לבנון. חוליות אלו של חזבאללה זכו לכינוי "חוליות הערפל".

עמדת מארב הלילה של טנקים ליד מוצב עיישיה לכיוון מזרח נקראה צרצר 19, העמדה כסתה גם לכיוון דרום מזרח, שכלל גם את הציר הראשי עיישיה-ריחן. צרצר 19 עצמו לא היה נצפה מהמוצב ולכן הייתה פתיחת ציר של כמה מאות מטרים לעבר העמדה.

עמדת מארב הלילה של טנקים נוספת נקראה צרצר 20 והייתה ממוקמת על הר השמיס לכיוון פתחת הג'רמק.

מוצב עישייה פונה ופוצץ בעת נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000.

סוהא בשארה

סוהא פואז בשארה (ערבית: سهى فواز بشارة, תעתיק מדויק: סֻהא פואז בשארה; (נולדה ב-1967) היא לבנונית שנודעה בעקבות ניסיון ההתנקשות שלה במפקד צד"ל השני, אנטואן לאחד, בשנת 1988, בשליחות המודיעין הסורי.

סעד חדאד

סעד חדאד (בערבית: سعد حداد; 1938‏ - 14 בינואר 1984) היה איש צבא לבנוני ומייסדו של צבא לבנון החופשית שהפך ברבות הימים לצבא דרום לבנון.

עבאס מוסאווי

עבאס מוסאווי (בערבית: عباس الموسوي; 1952 - 16 בפברואר 1992) היה איש דת מוסלמי שיעי רב השפעה. מוסאווי היה מנהיג ארגון חזבאללה בשנים 1991–1992 עד שחוסל על ידי ישראל בשנת 1992.

מוסאווי נולד בכפר א-נבי שית' שבבקעת הלבנון, ולמד במדרשה אסלאמית בנג'ף שבעיראק. הוא הושפע עמוקות מן האידאולוגיה של האייתוללות הרדיקליים מוחמד באקר א-צדר ורוחאללה ח'ומייני. בשנת 1978 חזר ללבנון.

בשנת 1991 נבחר מוסאווי על ידי חזבאללה למזכיר הכללי של הארגון. הוא נחשב למתון, יחסית לחברים אחרים בארגון, והחליף את סובחי טופיילי, איש הקו הנוקשה. על אף מתינותו היחסית, עבאס מוסאווי כינה את ישראל "הסרטן של המזרח התיכון" והבטיח כי חזבאללה "ימחק כל זכר לישראל בפלסטין" ו"יגביר את פעילותו הצבאית, המדינית והעממית על מנת לפגוע בשיחות השלום".

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

צבא דרום לבנון

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בתקופה בה למדינת ישראל הייתה שליטה צבאית באזור, מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים.

צבא לבנון החופשית

צבא לבנון החופשית (בערבית: جيش لبنان الحر, תעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלחֻר) היה מיליציה נוצרית, מארונית ברובה, שפעלה בדרום לבנון במלחמת האזרחים הלבנונית ונלחמה במיליציות אסלאמיות. המיליציה נודעה בשיתוף הפעולה שלה עם ישראל, ממנה זכתה לסיוע צבאי ואזרחי.

לאחר כניסת ישראל ללבנון התרחבה המיליציה לכדי שישה גדודים והפכה לצבא קטן, ובאותה העת החל גיוס לוחמים דרוזים ומוסלמים (שיעים וסונים) למיליציה. לאחר מותו של מפקדה, רב-סרן סעד חדאד, שונה שמה של המיליציה לצבא דרום לבנון ובשם זה היא פעלה עד לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2000, כאשר חלק מלוחמיה הסגירו עצמם לשלטונות בביירות וחלק עזב את גבולות לבנון.

צבא לבנון החופשית היה מיליציה צבאית בלבד ולא מפלגה או גוף פוליטי, להבדיל מרובן המוחלט של המיליציות שנלחמו במלחמת האזרחים בלבנון. עם זאת, המיליציה אימצה קו אידאולוגי דומה למפלגות הנוצריות הימניות הלאומיות, איתן שמרה על ברית לאורך מלחמת האזרחים. המיליציה התנגדה לפלסטינים ולמיליציות האסלאמיות בלבנון, ויחסה אליהם היה תקיף מאוד. בשני גורמים אלו ראתה המיליציה טרוריסטים, ובפלסטינים בפרט פולשים. תומכי המיליציה נמנו מאז ומתמיד עם תומכי הקואליציה הנוצרית הכוחות הלבנוניים, והתמיכה התחלקה בעיקר בין הפלנגות הנוצריות לשומרי הארזים.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.