אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני". יש המתייחסים לכלל האמצעים הפיגורטיביים כ"מטפורה", או במונח "מטאפוריקה", אף כי המונח מתייחס למעשה רק לאחד האמצעים.

מיון האמצעים הפיגורטיביים

ניתן למיין את השימוש באמצעים פיגורטיביים על-פי שני מישורים בלתי-תלויים: אופן הקשר שנוצר בין השדות הסמנטיים מצד אחד, ו"תוכנו" של קשר זה, מצד שני.

על פי אופן יצירת הקשר, סוגים עיקריים של אמצעים פיגורטיביים הם:

  • מטפורה - העברה של הנושא הראשי לעולם הסמנטי של הנושא המשני, כך שנוצר בעצם איחוד בין המושג המקורי לבין התמונה המילולית.
  • דימוי - השוואה בין הנושא הראשי למשני, היוצרת ביניהם קשר של דמיות, שוויון או "יותר מ..."
  • מטונימיה - החלפה של נושא ראשי בנושא משני שאינו דומה לו אלא נמצא קרוב אליו במקום או בזמן.
  • סינקדוכה - אמצעי הדומה למטונימיה; החלפה של חלק בשלם או של פרט בכלל ולהפך.
  • מריזם - אמצעי הדומה לסינקדוכה; החלפה של כלל ברשימה של מרכיביו.

על פי תוכן הקשר, סוגים עיקריים של אמצעים פיגורטיביים הם:

  • האנשה (פרסוניפיקציה) - מתן תכונות אנושיות לחפץ או למושג שאינו אנושי.
  • החפצה (ראיפיקציה) - מתן תכונות של חפץ לאדם או לבעל-חיים.
  • הגזמה (היפרבולה) - שימוש בתיאור מוגזם בבירור על מנת ליצור ערך רטורי.
  • סינסתזיה - ערבוב רשמים משני חושים שונים זה בזה.
  • אנטונומזיה - שם פרטי שמציין מושג כללי, כגון "ביאליק" במקום "המשורר הלאומי" במשפט: שייקספיר הוא הביאליק האנגלי.

שני המיונים הם בלתי-תלויים, ויכולים לשמש כצירי שתי-וערב למיון אמצעים פיגורטיביים; כך למשל, תיתכן האנשה שהיא מטפורה ('רגלי ההר'), האנשה שהיא דימוי ('העיר שקטה כמו תינוק'), והאנשה שהיא מטונימיה או סינקדוכה ('הבית הלבן חש שיש סיכוי לשלום'); וכך גם באשר לשאר האפשרויות.

Herr, deine Augen sehen nach dem Glauben, רי"ב 102

Herr, deine Augen sehen nach dem Glauben! (גרמנית: "אדוני, עיניך רואות האמונה") היא קנטטה דתית מאת יוהאן סבסטיאן באך. הקנטטה נכתבה במסגרת משרתו בלייפציג עבור יום ראשון העשירי אחרי חג השילוש, ובוצעה לראשונה ב-25 באוגוסט 1726.

אוריינות מקצוע הספרות

אוריינות מקצוע הספרות הוא תחום באוריינות המשלב היבטים בהוראת ספרות, בתוך מסגרת פדגוגית בסדרה של תהליכי למידה. חלק מהאוריינות של המאה ה -21 הכוללת קבוצה של מיומנויות מורכבות אשר תלמידים צריכים לשלוט בהן, ובהקשר של לימוד ספרות להגיע להבנה של טקסטים ספרותיים מורכבים. לימודי הספרות מפגישים את הלומד עם עולם של טקסטים המכיל קונבנציות משלו. קונבנציות אלו הן אופני בחירה, ארגון וצירוף של חומרי הלשון הכלים בהם משתמשים לפרשנות וביקורת וכן הקריאה.

אימפליקטורה

אימפליקטורה (מאנגלית: To Implicate, לרמוז) מונח בסמנטיקה ופרגמטיקה המתאר משמעות הנרמזת מהדברים הנאמרים, אולם לא נאמרת במפורש. מכיוון שהאימפליקטורה רק נרמזת, היא אינה תנאי לבחינת ערך האמת של המבע - האימפליקטורה של מבע מסוים יכולה להיות שקרית, אולם המבע עצמו יוסיף להיות אמיתי.

על פי עקרון שיתוף הפעולה של ה.פ. גרייס, כדי שבני אדם יבינו זה את זה, מתקיימת בכל אקט תקשורתי הנחה של שיתוף פעולה, הנחה שהדובר והנמען מנסים להגיע לאותה מטרה – העברת מידע.

מתוך עקרון שיתוף הפעולה יוצאים 4 חוקים בסיסיים:

כמות - המוען מוסר את כל המידע שהנמען נזקק לו, ורק אותו.

איכות – המוען אינו מוסר מידע שהוא מאמין כי הוא שקרי, או מידע שאין לו יכולת לגבות בראיות הולמות.

רלוונטיות – על המידע שהמוען מוסר להיות רלוונטי.

סגנון (Manner) – על המוען להימנע מדו משמעות, ערפול וכדומה.לדברי גרייס, הפרה של אחד או יותר מהחוקים הללו, ושמירה על עיקרון שיתוף הפעולה מייצרת אימפליקטורה, רמיזה למשמעות שלא נאמרה במפורש.

דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר / מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה (אטריבוּט) או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. משתמשים בדימוי פעמים רבות כטכניקה ברטוריקה.

האנשה

האנשה (בלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.

הגזמה

הַגְזָמָה (הִיפֶּרְבּוֹלָה) היא אמצעי פיגורטיבי (ציור לשוני), ואמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.

הגזמה אינה קריקטורה: מטרתה אינה ליצור רושם מגוחך או משעשע, אלא להדגיש את האובייקט או את עמדתו של הדובר. לצורך זה היא משמשת גם במסגרת הרטוריקה (אמנות הנאום) ובשפת הדיבור, במשפטים כגון "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם..." או "עמנו, הקיים לנצח נצחים..."

ניתן לממש את ההגזמה באמצעות מטונימיה, על ידי החלפת מושג מדויק במושג קרוב אליו אך גדול ממנו, כמו בדוגמת "אמרתי לך מיליון פעם" לעיל או בשורה "אותו רגע וברחובות עמדה מלכת כל האנושות" (אמיר גלבוע). לחלופין, ניתן לממש אמצעי זה גם באמצעות מטפורה או דימוי, על ידי השוואה המאדירה את האובייקט ("מנשרים קלו, מאריות גברו").

החפצה

הַחְפָּצָה (באנגלית: Objectification, מהמילה הלטינית objectum - חפץ, דבר) - התייחסות אל אדם, או אל כל דבר שאינו חפץ, כאל חפץ. אין המדובר רק בדה-הומניזציה, שלילת אנושיותו של האדם, אלא בהגדרתו מחדש כאובייקט.

בעבדות, למשל, יש החפצה, משום שיש בה התייחסות אל אדם כאילו היה רכושו של אדם אחר, ככלי המשרת את רצונותיו וצרכיו.

בספרות זהו אמצעי ספרותי הפוך להאנשה. בעוד שעבור האנשה די בייחוס פעולות בסיסיות לחפץ או לחיה, כגון דיבור, רגש וחשיבה, כדי שתיאור אדם ייחשב כהחפצה יש לייחס לו פעולות או תכונות שהחברה שוללת מבני אדם. למשל, שייכות ממונית, שימוש בגוף האדם למטרות בזויות, העדר יחס של כבוד והעדר תכונות אנושיות.

במונח נעשה שימוש ביקורתי בתאוריה המרקסיסטית, בעקבות ג'רג' לוקאץ', שביקר את השיטה הקפיטליסטית וטען כי היא הופכת את הפועל לסחורה ולרכוש.

במאה ה-20 נעשה במונח גם שימוש תכוף בתאוריות פמיניסטיות, המבקשות להסביר את היחס אל האישה בחברה המערבית כאל חפץ או אובייקט מיני . המושג מתייחס למצב בו, לדוגמה, שיעור הנשים המופיעות בעירום חלקי או מלא בסרטי קולנוע גדול פי שלושה מזה של הגברים. דוגמה נוספת היא השימוש במין בפרסומות .

טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

כתיבה יוצרת

כתיבה יוצרת היא כתיבה שמטרתה אמנותית. תוצאת הכתיבה היוצרת היא טקסט, אשר בדרך כלל, לא ניתן לסווגו כאחת מסוגות הטקסט הנפוצות: טקסט ענייני, טקסט עיוני, רשימה, טקסט מדריך ומפעיל, פרסומת, מכתב או חוזה.

צורות הכתיבה היוצרת הנפוצות הן סיפורת (פרוזה), שירה, מחזה או הגיגים. כתיבה יוצרת היא למעשה תהליך של יצירת טקסט ספרותי.

מטונימיה

מֶטונימיה (מיוונית: μετωνυμία - מט-אונימיה -"החלפת שם", "שימוש בשם אחר במקום השם המקורי", והפועל - μετ-ονομαζειν מט-אונומאזין) היא אמצעי פיגורטיבי הממחיש מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום או כסמל. התוצאה היא ביטוי שאינו הגיוני כפשוטו, אך מובן בקלות בשל הסמיכות בין הגורמים. לדוגמה, בביטוי "הבית הלבן הודיע ש...", מחליף המושג "הבית הלבן" (במשמעות הפשוטה: מבנה פיזי, שאינו יכול לדבר) את המושג "דוברו של הנשיא" (או "אנשים הנמצאים בסביבתו של הנשיא"), הקשור אליו בקשר של קרבה פיזית והגיונית.

במטונימיה, בניגוד למטפורה, לא מתבצעת העברה של תכונות בין שני הגורמים (אין אנו אומרים בשום דרך שדוברו של הנשיא הוא בעל תכונות הדומות לבית הלבן) אלא רק נוצר קישור אסוציאטיבי בין שני הגורמים, המאפשר לנו לראות אחד כמייצג את האחר.

דוגמאות דומות הן "הקרמלין" במקום השלטון הרוסי או הסובייטי, "השער הנשגב" במקום השלטון העות'מאני, "קה ד'אורסה" (שם הרחוב) במקום "משרד החוץ של צרפת".

אמצעי פיגורטיבי הקרוב למטונימיה (או הנחשב למקרה פרטי שלה) הוא הסינקדוכה, שבה הקשר בין שני הגורמים הוא כקשר בין חלק לשלם, בין הספציפי לכללי, או בין החומר לחפץ.

הבלשן רומן יאקובסון הבדיל בין 'הציר המטאפורי' ('ציר הברירה') - הדמיון בין מילים נרדפות או קרובות תוכנית זו לזו, לבין 'הציר המטונימי' ('ציר הצירוף') - הקישור בין מילים המתחברות זו לזו לכלל רצף הגיוני. יש להבדיל בין הגדרה זו לבין המושג 'מטונימיה' כתחבולה ספרותית, שכן היא רחבה יותר מההגדרה המקובלת, שניתנה לעיל, וכוללת בתוכה, למשל, גם את הסינקדוכה.

הצורות הנפוצות של מטונימיה, כפי שהן ידועות ברטוריקה הקלאסית הן החלפת:

תוכן במיכל: "לשתות כוסית" (במקום המשקה וכו'). "היציעים (במקום הצופים ביציעים) שרקו"

המשתמש בכלי בכלי עצמו: הכינורות (במקום הכנרים)

סיבה במסובב: להרים ראשו (במקום לקבל ביטחון), לרעוד (במקום לפחד), קיבל פיק ברכיים, יש לו פה גדול

מסובב בסיבה: לקרוא א.ב.יהושע (במקום ספר שלו), האם את אוהבת את ברהמס? (במקום מוזיקה שלו)

אדם או מוסד במקום שבו נמצא: "הבית הלבן" במקום נשיא ארצות הברית, ה"שמאל" (בזמנו, בפרלמנט)

מוצר במייצר או המקור שלו: "מיצובישי" אדום, קח "פריגת"!

דבר בסמל או סימן: כל השמנה וסולתה של העיר, הכס הקדוש (במקום האפיפיור ולשכתו), ניצחון הסהר על הצלב (המוסלמים על הנוצרים), מרדו בכתר (במקום במלך), רודף שמלות (במקום מחזר סדרתי)

כללי בפרטי: הפרוטה מצויה בכיסו

נפשי או מוסרי בגופני: יש לו לב רחב; קשה עורף. יש לה בטן מלאה על,

אדם או קבוצת אנשים בחפץ אופייני: כיפה אדומה, הכומתות הירוקות,

הנשלט או הנמצא בפיקוד בשולט או המפקד: יהודה מכבי ניצח (במקום צבאו של יהודה)

מוחשי במופשט: התקשורת אשמה.(במקום עיתונאים), האקדמיה שותקת (המרצים, החוקרים וכו), זוועה, תועבה (על ציור מסוים)

מופשט במוחשי: לפרוק את העול, מי שולט בכובע, בעל שיעור קומה, עוקר הרים (במקום חריפות שכל)

מטפורה

מֶטָפוֹרָה (מיוונית: μεταφορά; צירוף של התחילית מטא (μετά = אחרי, מעבר) והפועל פראין (φέρειν = לסחוב, לשאת)) היא אמצעי לשוני שנעשה בו שימוש על מנת להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר. פירוש המשפט "X הוא מטפורה ל-Y" הוא ש-Y מתואר על ידי תכונותיו של X. במינוח המקובל לתיאור היחסים בין שני האיברים, X נקרא "תחום המקור" ו-Y נקרא "תחום היעד".

כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה, קשר של דמיון, בין שדה סמנטי אחד לאחר. עם זאת, בניגוד לדימוי, אין במרבית המטפורות מילת השוואה ("כמו", "כ", "דומה ל" וכו'), ולרוב לא מצוינת אף התכונה המשותפת לשני השדות הסמנטיים. כך, לדוגמה, במשפט "דן הוא שועל" לא מצוינת אף מילת השוואה בין "דן" לבין "שועל", ואף לא מצוינת התכונה המשותפת לשמות עצם אלו. ייתכן כי דן הוא אכן שועל ותו לא, ואז אין המדובר במטפורה כלל ועיקר. מאידך, דן גם יכול להיות ערמומי כשועל או, לחלופין, זריז כשועל. נמען המטפורה משלים לבדו הן את מילת ההשוואה והן את התכונה האנלוגית. עם זאת, בהקשרים של תורת הספרות משתמשים לעיתים במונח 'מטפורה' או 'מטפוריקה' לתיאור כלל האמצעים הפיגורטיביים המשמש בטקסט, כולל דימויים ומטונימיות.

מריזם

מריזם הוא אמצעי פיגורטיבי המציג דבר יחיד על ידי מניית חלקיו (לרוב שני ניגודים המייצגים את השלם), או באמצעות רשימה של כמה מילים נרדפות המייצגות את אותו הדבר.

ניגון עתיק

ניגון עתיק הוא שיר שכתב המשורר העברי נתן אלתרמן. השיר הופיע לראשונה בקובץ השירה עיר היונה, 1957. הולחן מספר פעמים. אחד מלחניו הידועים הוא של מרדכי זעירא.

השיר מתאר מערכת יחסים קיצונית בין גבר לאישה. תחילתו לכאורה באהבה ומסירות, וסופו בקנאות אובססיבית ורצחנית.

סינסתזיה

סינסתזיה (בכתיב לועזי: Synesthesia; סינ = תחילית שמשמעה יחד, אסתזיס = חושים; בעברית: עירוב חושים או ערבוב חושי) היא תופעה שבה גירוי אובייקטיבי אשר נתפס באופן חושי אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר. כלומר, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים.

סינקדוכה

סִינֵקְדוֹכָה (מיוונית: Συνεκδοχή; מהשורשים היווניים סינ- [עם] + אק- [מחוץ] + דכסתאי [לקבל]; מילולית: לקבל ביחד, או לקבל בו-זמנית) היא אמצעי פיגורטיבי נפוץ בספרות ובשירה, וכן בלשון הדיבור הרגילה; הסינקדוכה קרובה באופיה למטונימיה.

מאפיינים אפשריים של סינקדוכה:

החלק מייצג את השלם - ב"חסרות ידיים עובדות" הידיים מיצגות את האנשים העובדים; מובן "עשרים ראשי בקר" שהראשים מייצגים את כל הפרה; כשאדם מציע לחברתו נישואין, הוא "מבקש את ידה", כשכמובן שהוא לא רוצה להתחתן רק עם ידה אלא עם כל כולה.

השלם מייצג את החלק - "פתאום הגיעה המשטרה" כשבעצם הגיעו שתי ניידות; "כל העיר יצאה לרחובות" כשמדובר רק על חלק מהתושבים.

המין הספציפי מייצג את הסוג הכללי - למשל מותגים שהפכו לשם גנרי כגון "פריג'ידר" בתפקיד "מקרר", "פלא-פון" במקום "טלפון סלולרי".

הסוג הכללי מייצג את המין הספציפי - "יצור" במקום "אדם".

היחיד מייצג את הרבים או השם הקיבוצי - "סוס ורוכבו" (סוסים ורוכביהם), "איש לביתו" (אנשים לבתיהם).

הרבים או השם הקיבוצי מייצגים את היחיד.

החומר מייצג חפץ העשוי ממנו - "גל פרידמן זכה בזהב" במקום "מדליית זהב"; "תביא את הניירות" במקום "מסמכים העשויים נייר".הסינקדוכה משמשת לפעמים לאפיון דמות ספרותית באמצעות הדגשת אלמנט בולט אחד במראה שלה ("רגל-עץ", "אבו ארבע"), או ייחוס תכונות אופי לאברי גוף שונים ("עיניו החכמות", "אפו השתלטני").

עטור מצחך

"עטור מצחך" (מוכר גם בשם "עטור מצחך זהב שחור", על פי שורתו הראשונה) הוא שיר ישראלי שנחשב כאחת מהקלאסיקות של הזמר העברי. מילותיו נכתבו על ידי המשורר והשחקן אברהם חלפי, והוא הולחן על ידי המוזיקאי יוני רכטר. הביצוע המקורי והידוע ביותר של השיר הוא של הזמר אריק איינשטיין.

פגישה לאין קץ

פגישה לאין קץ הוא שיר שכתב המשורר העברי נתן אלתרמן. זהו השיר השני בקובץ השירים "כוכבים בחוץ" שפורסם בשנת 1938, ונחשב לאחת מפסגות יצירתו של אלתרמן. יש הרואים בשיר זה מפתח להבנת המורכבות בשירתו של נתן אלתרמן.מושא השיר (האדם או הדבר עליו נכתב השיר) אינו מובן מהשיר עצמו, וניתן לפירושים שונים, כגון אישה אהובה, המדינה, השירה, ואחרים. ניתן למצוא בשיר רמזים לכל אחד מהפירושים.

זו שעליה נכתב השיר אינה מושגת - "שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם". הכותב מוכן ורוצה לתת לה את כל כולו ללא הגבלה - "לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ", "עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב"; להקריב עבורה, ואף עבור צאצאיה, את רכושו - "אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעולָלַיִך, מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוקִים"; ואת עתידו ותפילותיו - "תְפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶת, תְפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!"

השיר עמוס סמלים וטכניקות ספרותיות. בין היתר:

אוקסימורון - הביטוי "פִּתְאומִית לָעַד". למעשה, אף שם השיר "פגישה לאין קץ" הוא אוקסימורון (פגישה על פי הגדרתה תחומה בזמן).

האנשה - "רָקִיע לַח אֶת שִׁעולו מַרְעִים", "עָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת".

אנאפורה - "שָׁם לוהֵט יָרֵח כִנְשִׁיקַת טַבַּחַת, שָׁם רָקִיע לַח אֶת שִׁעולו מַרְעִים, שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְמִטְפַּחַת..."

אמצעים פיגורטיביים -"...עֵינַי בָּךְ הֲלומות, עֵת בִרְחוב לוחֵם, שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל, תְּאַלְּמִי אותִי לאלומות".

אליטרציה - "שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל",הכותב, שבתחילת השיר מדבר על הנֶצַח בו ישאף אל אהובתו, מבלי שתהיה מושגת, מסיים את השיר באופן היחיד שבו יוכל להגיע אל מושא אהבתו: במותו. "יוֹם אֶחָד אֶפּול עוד פְּצועַ ראש לִקְטֹף אֶת חִיּוּכֵנו זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבות".

השיר "פגישה לאין קץ" הוא מהשירים הנלמדים לבחינות הבגרות בישראל.

השיר הולחן בידי נעמי שמר ובוצע לראשונה בידי "השלושרים" ב-1970. לאחר מכן חודש על ידי זמרים רבים, ובהם אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יגאל בשן, אסף אמדורסקי ועמיר בניון. בשנת 2000 הלחין גם המוזיקאי יונתן בר גיורא את השיר, ולחנו זכה לביצוע מאת יוסי בנאי.

שירה

שִׁירָה היא צורה של אמנות - כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

שירים שונים (נתן זך)

שירים שונים הוא קובץ שיריו השני של נתן זך, אשר ראה אור בשנת 1960. הספר מוּכּר כספרו הראשון של זך, זאת בשל התכחשותו המאוחרת לספר שיריו הראשון שירים ראשונים.שירים שונים הוא אחד המייצגים המובהקים של התמורה השירית שחוללו זך ומשוררים אחרים בני דור המדינה בשירה העברית בשנות ה-50. עם יציאתו של הספר, הפך זך לאחת הדמויות המכוננות והמשפיעות ביותר בשדה הספרות העברית. מעמד זה אִפשר לזך להציב שורה חדשה של מושגי ביקורת ומאפיינים שיריים, אשר הולידו תפיסה מחודשת בנוגע לשאלה מהי שירה במיטבה.

הספר מציג מוזיקליות שירית חדשה, המבוססת על חיוּוי שירי מינימליסטי, מתוחכם ומאופק מבחינה רגשית. כמו כן, מבחינה לשונית הספר מתאפיין בדלות אמצעים פיגורטיביים ובלשון הדיבור, והטון-הדובר נוטה להשתמש לא אחת באירוניה.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוגמצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיביים • טכניקות ספרותיותנקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטירומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעהקהלמחברתורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.