אמפורה

האַמְפוֹרָה (ברבים אַמְפוֹרֵי, Amphoræ. שמה בעברית על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית: קנקן) היא כלי חרס בעל שתי ידיות שהיה נפוץ ביוון העתיקה ובארצות שהושפעו ממנה. תפקידה העיקרי הוא אחסון מוצרים מתכלים, ובאופן פחות שכיח תיפקדה ככלי לאחסון אפר המתים וכפרס בתחרויות (מכאן מגיע המנהג להעניק גביע). חלק מהאמפורי היו בעלות בסיס מחודד, כדי לאפשר את ערימתן בחול או בסוג אחר של אדמה רכה, בעוד שהאמפורי שבסיסן היה טבעתי שימשו לצרכים ביתיים או דתיים. במקרה האחרון, הכלים זוגגו ועוטרו במיני דמויות, כאשר האמפורי השימושיות־גרידא היו פשוטות במראן, ולרוב הובחנו רק לפי חותמת יוצרם או בעליהם.

'אמפורה' היא מילה לטינית, אך נלקחה מהמילה היוונית אֶמְפוֹרִיוּס או אַמְפִיפוֹרִיוּס, שילוב המילים : "אמפי" ו"פוריוס" ("נושא"), משם הפועל פֶרֵאִין ("לנשוא").

האמפורי הומצאו על ידי היוונים הקדומים, וסוגלו על ידי הרומאים כאמצעי ראשי בהעברת ואחסון יין, שמן, זיתים, תבואה, דגים ושאר סחורות. הן יוצרו בממדים תעשייתיים מימי היוונים ואילך, והיו בשימוש באגן הים התיכון עד המאה ה-16. לאמפורי חשיבות רבה בארכאולוגיה הימית, הואיל ומציאת אמפורה בגוף ספינה טרופה יכול, במקרים רבים, להצביע על גיל ולאום הספינה. לרוב הן משתמרות כה היטב שתוכנן המקורי עדיין מצוי בתוכן, ובכך מספקות מידע חשוב ביותר על מנהגי האכילה והמסחר של עמי הים התיכון העתיקים.

Indo-GreekBanquet
משתה, האישה מחזיקה בידה אמפורה

סיווג האמפורי

אמפורת צוואר - מהקדומות בזני האמפורי, היא נולדה בסמוך לחורבן יוון המיקנית (~ 1200 לפנה"ס, הידוע בשם "התקופה הפרוטוגאומטרית"), וכתוצאה מחורבן זה. היא באה להחליף את סממני התרבות המיקנית שחלשה על יוון, אך התבססה על המודל המיקני. בסיסה עגול וקוטרו קטן מקוטר גופהּ; גופהּ אליפטי מנקודת המוצא בבסיס עד למעלה ממחצית הגוף, יתר הגוף עגול לגמרי. לאמפורה ידיות אנכיות ופרבוליות, הן יוצאות מחלקו העליון של הגוף ומגיעות לצוואר. הצוואר דק מהגוף, מעגלי ולעיתים מתרחב. בתקופה הגאומטרית גופה התארך ונעשה דק יותר, הצוואר התארך כמו כן, בתום התקופה המדוברת הגיע הצוואר לאורך של כשליש מגודל הכד. באותה העת הפכה האמפורה לכלי הקשור במנהגי קבורה, והגיע לגדלים של 60 סנטימטרים. ראשוני העיטורים הם דתיים, אך מאוחר יותר נוספו עיטורים חגיגיים ומיתולוגיים. עם תום התקופה הגאומטרית (~ 700 לפנה"ס) ותחילת תקופת הדמות השחורה נעשה הגוף דק יותר, וקיבל צורה דומה למרבית האמפורי האחרות.

אמפורה נוֹלִית -שמה הוא אחר העיר הדרום־איטלקית נולה, בה נמצאו דוגמאות רבות של הדגם המדובר (בנוסף לקפואה וסביבותיה). הדגם הומצא לקראת 490 לפנה"ס על ידי 'צייר ברלין', אומץ על ידי ממשיכיו, והמשיך להתקיים מספר דורות קצר. האמפורה היא תת-דגם של אמפורת הצוואר, גובהּ הממוצע הוא 30 סנטימטרים. צווארה ארוך ודק יותר מצוואר אמפורת הצוואר הפשוטה, הבסיס טבעתי. העיטורים נעשו בטכניקת הדמות האדומה.
אמפורה מחודדת - יוצרה בחלקה המוקדם של המאה ה-5 לפנה"ס, ואוירה בטכניקה האדומה והשחורה, אולם האדומה נדירה יותר. האמפורה היא תת-דגם של אמפורת הצוואר, גובהּ 50-60 סנטימטרים. הצוואר ארוך ודק מאמפורת הצוואר, הגוף עגול בחלקו העליון ומתחדד כלפי מטה. הבסיס קטן באופן משמעותי, ולפעמים נעדר.
אמופרה פָּנַאתֵנַאִית - הכדים הללו שימשו כפרסים בתחרויות הספורט שנערכו בפסטיבל הפאנאתנאיה מדי ארבע שנים באתונה, לכבוד האלה אתנה. האמפורה היא תת-דגם של אמפורת הצוואר, גובהּ נע בין 60 ל־80 סנטימטרים. הצוואר קצר ודק. הגוף עגול ומתחדד לעבר הבסיס. הבסיס קטן וכפתורי. האיורים היו בטכניקת הדמות השחורה, והמשיכו את קיום הטכניקה אף על פי שהופסק השימוש בה, בכל שאר התחומים. האיורים מראים את אתנה ותחרויות ריצה, מרוצי סוסים, מרוצי מרכבות ואגרוף בתקופה יותר מוקדמת. בתקופה יותר מאוחרת הטלת דיסקוס, כידון, קפיצה והופליטודרומוי (ריצה בלבוש הופליט) היו לנושא האיורים.
אמפורה נִיקוֹסְתֶנִית - השם ניתן לדגם אחר ניקוסתנוס, קדר יווני שבית מלאתו הפיק את הזן המסוים הזה. האמפורה היא תת-דגם של אמפורת הצוואר, גובהּ הממוצע הוא 30 סנטימטרים. היא דומה לאמפורה הנולית (ואולי מקורה בדגם איטלקי, כמו הראשונה), אולם גופה בחלקו העליון נעשה ריבועי. הידיות ארוכות ורחבות יותר, ומגיעות לקצה הצוואר, הוא פה הכד. הפה עצמו מפושק. רוחב הצוואר קטן לקראת המרכז, ומתרחב משם ועד לפה. בסיסה גבוה ואלגנטי מיתר הבסיסים. הכדים לרוב אוירו הן בטכניקה השחורה והן באדומה.
אמפורת צוואר פרוטואטית - יש הבוחרים לא להתייחס לסוג זה של אמפורי כדגם עצמאי. מקורו באמפורי עתיקות שידיותיהן הגיעו עד לקצה הצוואר. המיוחד לאמפורי אלו הם העיטורים. הופעתם רבה באטיקה, ונושא האיורים עליהן נעשה יותר מזרחי ומיתולוגי, עם השנים.
אמפורה טיראנית - אמפורה מהמאה השישית לפנה"ס שיוצרה באתונה למטרות יצוא. אמפורי רבות מהסוג המדובר נמצאו באיטליה, במיוחד באתרי ישוב אטרוסקיים, ומשם שם הדגם (טיראנים הוא שם נוסף לאטרוסקים). גופה עגול בחלקו העליון, ואלפטי בתחתון. הידיות יוצאות מתחילת החלק המעגלי של הגוף ומגיעות למרכז הצוואר. פי האמפורה רחב מצווארה. בסיסה יציב, עגול וגדול מגופה בנקודת המפגש של השנים. העיטורים נעשו בטכניקת הדמות השחורה. הידיות, הבסיס והפה נצבעו לגמרי בשחור. הדמויות כללו הופליטים, בעלי חיים ושאר דמויות, עיטור מעניין לסוג הזה הם הקרניים שיוצאות מהבסיס.
Amphorae
אמפורי הובלה בתצוגה, טורקיה

אמפורה מקשתית - משפחת אמפורי שמקורה במשפחת אמפורי הצוואר. היא נולדה בסמוך לשנת 700 לפנה"ס, וזכתה לפופולריות במאה ה-6 לפנה"ס עד לתחילת המאה החמישית. אמפורה זאת גם מכונה אמפורת בטן, שכן יחודה העיקרי מאמפורת הצוואר הוא בעובדה שאין לה צוואר ממשי. חלקה עליון ממשיך את עוקמת הגוף, ורק שפתי הכלי שוברות את צורת הגל.

אמפורה מקשתית מסוג B - העתיקה במשפחת האמפורי המקשתיות, הייתה בשימוש מתחילת המאה ה-6 לפנה"ס עד לערך 520 לפנה"ס. בתחילה היה לה צוואר דק יחסית וגובהּ נע בין 20 ל־50 סטימטרים. דוגמאות נמצאו באיטליה ויוון, באחרונה שימשה למטרות קבורה. גרסה יותר מפותחת של האמפורה הציגה שפה קעורה ובסיס טבעתי.
אמפורה מקשתית מסוג C - ואריאציה של האמפורה המקשתית מסוג B. השוני העיקר בין השתיים הוא מבנה השפה, בדגם C מדובר בשפה מגולגלת. הדגם היה בשימוש מהמאה הששית לפנה"ס עד ל־450 לפנה"ס. הדגם עוטר בשתי הטכניקות; גובהו : 40 סנטימטרים.
אמפורה מקשתית מסוג A - פיתוח נוסף מדגם B. האמפורה הופיעה באמצע המאה ה-5 לפנה"ס, והמשיכה להתקיים כמאה שנים. ידיותיה ארוכות ושטוחות יותר ושפתה רחבה יותר מדגם B. היא עוטרה בעיקר טכניקה השחורה.

אמפורת הובלה - סוג נפוץ של אמפורי ששימשו להובלת סחורות רבות, ובעיקר יין. גובהן נע בין 50 ל־70 סנטימטרים. בסיסן היה מחודד, כדי לערום אותן היתר קלות, או לקבור אותן באדמה רכה. ידיותיהן ארוכות למדי: הן מתחילות בקצה הגוף, ומגיעות לקצה הצוואר. הצוואר עצמו די מוארך. הדגם לא נצבע, עקב שימושו.

קישורים חיצוניים

אופלונטיס

אופלונטיס (לטינית Oplontis) היה יישוב רומי לחופו המזרחי של מפרץ נאפולי, אשר שכן בין הים לבין הר וזוב. העיר שהייתה ככל הנראה פרבר חצי עירוני של פומפיי, חרבה כמוה וכמו הרקולנאום בעת התפרצות הר הגעש וזוב ב-24 באוגוסט 79, וכמו הרקולנאום נקברה תחת שכבת אפר געשי שזרם בנחשולים פירוקלסטיים. אופלונטיס הופיעה במפת פויטינגר וכיום שוכנת במקום העיירה טורה אנונציאטה. ב-4 בדצמבר 1997 הוכרז האתר הארכאולוגי במקום, יחד עם פומפיי והרקולנאום, כאתר מורשת עולמית.

הממצא העיקרי באתר הוא וילה פופיאה (Villa Poppaea) שהייתה שייכת לקיסר נירון והייתה בשימושה של אשתו השנייה פופיאה סבינה (Poppaea Sabina) עד שהרג אותה בשנת 65. הווילה נחשפה ונחקרה בשנת 1964 למרות שקיומה היה ידוע כבר במאה ה-18. היא שימשה לפופיאה כביתה העיקרי מחוץ לרומא. הווילה, השוכנת בעומק של כעשרה מטרים מתחת לפני הקרקע הנוכחיים, משתרעת על פני שטח של 3,000 מ"ר ומוקפת בגן שבו ניטעו כמאה עצים. סמוך לווילה נבנתה בריכה באורך של 60 מטר וברוחב של 15 מטר, וזו נחקרה רק בשנות השבעים של המאה ה-20.

לפי הממצאים במקום הייתה הווילה ריקה בעת ההתפרצות וייתכן שעברה שיפוצים לאחר רעידת האדמה שפקדה את מפרץ נאפולי בשנת 62. גג הבניין שרד ברובו את ההתפרצות והעניק הגנה לפרסקאות בווילה שהשתמרו היטב הן בצורתם והן באיכות צבעיהם. הם נחשבים למוצג השמור ביותר מסוגו מבין כל יצירות האמנות הקיסריות הרומיות, ומציגים חלונות הנדמים כנפתחים אל הנוף בסגנון "אחיזת עיניים" (Trompe-l'oeil).

בשנת 1974 נתגלתה וילה נוספת אשר הייתה שייכת לאדם בשם קראסיוס טרציוס (Crassius Tertius) אשר שמו נסתבר מחותם ארד שנמצא באתר. בווילה זו שהייתה מאוכלסת בעת ההתפרצות נתגלה אוסף גדול של כדי אמפורה, מטבעות ותכשיטים, כמו גם גופותיהם של הקרבנות.

אמפולה

אמפולה (מלטינית ampulla צורת הקטנה של ἀμφορεύς (אמפורה מיוונית); בעברית: בַּקְבּוּקִית) היא שפופרת זכוכית או פלסטיק אטומה המכילה בתוכהּ כמות קטנה של חומר שיש לשומרו ממגע עם אוויר. הוצאת החומר נעשית על ידי שבירת ראש האמפולה.

אמפורה פאן-אתנאית

אמפורה פאן-אתנאית היא טיפוס של כד יווני אשר נוצר באטיקה.

באמפורות הפאן-אתנאיות, צד אחד תמיד הציג את האלה אתנה מחזיקה חנית ומגן, עם רגל אחת קדימה. היא מופיעה כמגינה על העיר האהובה עליה, אתונה. דוגמה לכך היא האמפורה הפאן-אתנאית ממוזיאון המטרופולין בניו יורק. פעמים רבות מתווסף הכיתוב "TONAΘENEΘENAΘΛON", המתרגם ל"אני מהמשחקים באתונה". בצד השני היה תיאור של האירוע התחרותי שבגינו ניתן הפרס.כיום מהוות האמפורות הפאן-אתנאיות את העדות החזותית החשובה ביותר בכל הנוגע לאתלטיקה וספורט יווני עתיק. מדובר בכלים גדולים, אשר הכילו לעיתים 39 ליטר של שמן זית מעצי הקודש אשר היה הפרס למנצחים בתחרויות הפאנאתנאיה. הפרס הזה היה נחשק ביותר, וישנן עדויות של אמפורות פאן-אתנאיות שתוקנו בזהירות, על אף שכבר לא יכלו להכיל נוזלים.

אמפורת צוואר אטית אדומת-דמויות המתארת את תסאוס תוקף אמזונה

"אמפורת צוואר אטית אדומת-דמויות המתארת את תסאוס תוקף אמזונה" הוא הכינוי שניתן לכד אמפורה שנוצר באתונה במחצית המאה ה-5 לפנה"ס. עיטור הכד, המיוחס לאסכולה של הצייר פוליגנוטוס (Polygnotos), מציג נושא מן המיתולוגיה היוונית של תסאוס הנלחם באמזונה.

ארון קודש

ארון קודש הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי הכנסת של יהודי אשכנז. בבתי כנסת ספרדים מקום זה נקרא היכל.

ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת, והשני הוא גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי אשכנז, ובשל הקרבה הסמבולית לארון הברית, נקרא ארון קודש. כיום ניתן למצוא בבתי כנסת אשכנזיים גם ארונות קודש מהסוג השני.

בית הכנסת העתיק במעון

בית הכנסת העתיק שוכן בחורבת מעון (ערבית חרבת אל-מעין) שהיא אתר ארכאולוגי השוכן ליד צומת מעון, ממזרח לקיבוץ נירים שבנגב הצפון-מערבי וכ-20 ק"מ מדרום לעזה.

במקום שכן יישוב יהודי בשם מעון המזוהה עם "מנואיס" שבמפת מידבא. היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית במאות ה-5 וה-6, אולם למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר ממנו הוא בור מים ושני מבנים. בית הכנסת נחשף בעת סלילת הכביש הסמוך בשנים 1957-1958. אורכו של המבנה 17 מטרים ורוחבו 15 מטרים. תקרתו הייתה עשויה קורות עץ וטין, והיו בו שלוש סטראות שביניהן הפרידו שתי שדרות ובכל אחת מהן ארבעה עמודים. באמצע המאה ה-6 נפרץ הקיר הצפון-מזרחי של מבנה בית הכנסת והותקן בו אפסיס הפונה לכיוון ירושלים.

המבנה ידוע בעיקר בזכות רצפת הפסיפס הצבעונית שבו, שהשתרעה על פני אולם התווך שלו. אורכה של הרצפה עמד על 10.2 מטרים ורוחבה היה 5.4 מטרים, אך רק מחציתה המערבית השתמרה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך אמפורה ונושאים 55 עיגולים ב-11 שורות, שבתוכם פירות ובעלי חיים. בחלקו התחתון של הפסיפס נראה טווס ובחלקו העליון מנורת שבעת קנים, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, אתרוג וסמלים יהודיים נוספים. כתובת בארמית שרדה בחלקה והיא מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה כולה:

כלומר "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן דאישין, תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים". על הרצפה נמצאו מספר ממצאים נוספים ובהם מטבעות, חפצים שהיו ככל הנראה חלק מארון הקודש, קמעונות ושברי נרות חרס וזכוכית.

רצפת בית הכנסת דומה בסגנונה לרצפת פסיפס שהתגלתה בשרידי כנסייה בחירבת שלאל, כיום בגן לאומי אשכול, כתשעה ק"מ ממזרח למעון. חיילים אוסטרליים גילו את הפסיפס בחירבת שלאל במלחמת העולם הראשונה ב-17 באפריל 1917, והוא הועבר לקנברה בירת אוסטרליה, ושובץ שם באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. על גבי הפסיפס בשלאל נמצאה הערה המתארכת את יצירתו לשנת 561 או 562 לספירה. ייתכן ששני הפסיפסים הורכבו על ידי אותו האמן בשליש השלישי של המאה ה-6.

רצפת פסיפס מעוטרת מאותה תקופה נמצאה גם בכנסייה ביזנטית ליד כיסופים. כנסייה זו כמו בית הכנסת במעון היו חלק מההתיישבות הצפופה שהתקיימה בתקופה זו, באזור שבין עזה לבאר שבע.

רצפת בית הכנסת במעון ניזוקה עם השנים, וב-2006 היא הועברה לשיקום במעבדות השימור במוזיאון רוקפלר בירושלים. בשנת 2009 הוחזרה הרצפה למקומה ומעליה הוקמה סככה. בשנת 1957 נתבקשה האמנית נעמי הנריק להכין עותק של הפסיפס עבור בית הנשיא.

בתלמוד הבבלי במסכת חולין דף צו עמוד א, מסופר על מעשה שאירע בבית הכנסת של מעון

גביע (פרס)

בתחרויות, גביע הוא הפרס שמקבלים היחיד או הקבוצה שזכו בתחרות. אף שהחפץ עצמו, שצורתו על פי רוב היא של כוס גדולה ולעיתים צלחת או מדליה, עשוי במקרים רבים ממתכת יקרה ובעל ערך בזכות עצמו, הרי שהכבוד שבזכייה בתחרות יוקרתית, כמו גם הפרס הכספי הנלווה אליו, עולה בדרך כלל על ערך הגביע עצמו.

שורש המנהג הוא ביוון העתיקה, שם היה נהוג להעניק למנצח בתחרויות ספורט גביע או אמפורה מלאים בשמן מקודש.

בהשאלה, ניתן השם "גביע" גם לתחרות כולה שבה מוענק הגביע למנצח. למשל: גביע ה-FA (טורניר הגביע הוותיק ביותר בעולם, המשוחק באנגליה) או גביע העולם בכדורגל.

שיטת גביע היא האופן שבו מאורגנות רבות מתחרויות אלו, אך לא כולן.

דיוניסוס

דיוניסוס (ביוונית: Διόνυσος, מבוטא Dionysos. שם נוסף: בכחוס, שמשמעותו גם "יין" כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי "ליבר" בקרב הפלבאים), הוא אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.

תחילה לא היה דיוניסוס אחד מאלי האולימפוס. האלה הסטיה, אלת האש והמשפחה, שנחשבה עדינה ורחומה, וויתרה על כסאה באולימפוס לטובתו. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שדיוניסוס מוכר בימינו יותר מהסטיה, וזאת על אף שנחשבה בזמנו לאלה חשובה יותר.

במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, פריון, תיאטרון ושינה.

חוות מקורה

חוות מקורה היא חווה פרטית העוסקת במגוון גידולים ביו-אורגניים ובעיבוד תוצרת אורגנית. החווה שוכנת בלבו של הר געש קדום במורדות המערביים של רכס הכרמל ליד מושב כרם מהר"ל (בין זכרון יעקב לעין הוד).

חורבת עתרי

חורבת עתרי היא אתר ארכאולוגי בתחום פארק עדולם שבשפלת יהודה, כ-2 קילומטרים מדרום-מזרח למושב צפרירים. במקום התקיים כפר בימי בית שני ומעט לאחריו, ונמצאים בו שרידים המדגימים יפה את חיי הכפר בתקופה ההיא.

את האתר חפרו פרופ' בועז זיסו ואמיר גנור. שמו המקורי של האתר אינו ידוע בוודאות. לאתר היו מספר שמות, כגון ח' אום סוויד, חורבת שוע, חירבת אל חיח וחורבת חוח. השם עתרי הוא שם רשמי, שניתן על ידי ועדת השמות הממשלתית ומקורו באוסטרקון שנמצא באתר, אשר שימש ככל הנראה כקבלה חקלאית, ואולי נוקט בשמו של הכפר. ייתכן ששם הכפר מוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו, שכן בתיאורו של חורבן יישובים בשפלת יהודה מוזכר מקום בשם Κάφεθρα, שאפשר לקרותו כ"כפר עתרא"; כך גם בתרגום החדש של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של ליזה אולמן, בעמ' 423. במפות סימון השבילים החדשות שם האתר מופיע באופן שגוי "עיטרי".

מוקדי עניין בכפר המשוחזר כוללים נקודת תצפית פנורמית, מבנה ציבור שהיה כנראה בית כנסת יהודי, מבני מגורים, רחובות, מספר מערות חצובות בסלעי הקירטון: מחסנים תת-קרקעיים, בורות מים, מערכות מסתור, מערת קבורה רומית הקרויה: "מערת התבליטים", ארבעה מקוואות טהרה (מתוכם רק שניים הוכשרו לביקורי קהל) המעידים על הקפדתם היתרה של יהודי המקום בתקופת הבית השני על הטהרה. היישוב היהודי נהרס כאמור בשנת 69 לספירה, במהלך המרד הגדול.

לאחר המרד הגדול התחדש היישוב, אם כי לעולם לא חזר לגודל שבימי תפארתו. תושבי האתר בתקופה זו היו יהודים. במהלך ההכנות למרד בר כוכבא, 60 שנה מאוחר יותר, התקינו בכפר מערות מסתור, חלקן מסועפות. המערכות הללו שילבו בתוכן בורות מים קדומים. בראש הגבעה נמצא קומפלקס גדול של מבנים, הכולל מקווה טהרה, מבנה ציבור גדול שעשוי להיות בית כנסת (ואם כן, זהו בית הכנסת היחידי הידוע מהתקופה שבין המרידות, מדור יבנה), מערכת מסתור שאחד מפתחיה נמצא בפינתו של מבנה הציבור הגדול ורובע מגורים. ממזרח ליישוב נחצבה בסלע גת גדולה שבה ניתן להבחין במשטח הדריכה. במרכז המשטח בור גדול ועגול וממנו יוצאת תעלה אל בור האיגום. נראה שהבור העגול הוא חציבה מאוחרת במשטח המקורי של הגת וייתכן שבמקור היה במרכזה שקע לבורג של גת משוכללת מסוג "גת בורג", ועל מרכזיות גידול הגפנים ליין בכלכלת היישוב. עדויות אחרות מלמדות גם על ייצור שמן זית ודבלות, קולומבריום מלמד על גידול יונים ופלכי נול מלמדים על טוויה של חוטים לצורכי תעשיית טקסטיל.

חשיבותו של האתר נובעת מן העובדה שהוא כמעט ולא נושב בתקופות מאוחרות (להוציא שלב קצר מועד בסוף התקופה הרומית וראשית התקופה הביזאנטית). מסיבה זו, מבנים ומתקנים חצובים מימי הבית השני וימי מרד בר-כוכבא נותרו במצבם הקדום, כמעט ללא שינוי. בפעם הראשונה התאפשר לבדוק באופן שלם את תופעת "מערכת-המסתור" ויחסן אל היישוב שמעליהן. התברר כי בשלב המוקדם (לפני המרד הגדול), היו מתחת לבתי המגורים חדרי-מסתור הכוללים חדר בודד אליו יורדת מחילה. לקראת מרד בר-כוכבא חוברו חדרים אלה למכלולים מורכבים הכוללים כמה חדרים, פתחי מילוט, וכן חיבור לבור מים. בצפון האתר נמצאה מערכת מסתור שהפכה למערת קבורה רומית. מערה זו, המכונה "מערת התבליטים", היא מערכת מסתור קטנה שהוסבה לשמש מערת קבורה בתקופה הרומית המאוחרת, ובה שלושה מקמרי קבורה. חזיתות שניים מן המקמרים עוטרו בתבליטים, בהם דגמים המוכרים מעולם הקבורה הרומי בביצוע מקומי.

ממצא מיוחד נתגלה בתוך המקווה הסמוך למבנה הציבור: בתוך שכבת אפר שריפה נמצאו עצמות שהשתייכו למורדים ובני משפחותיהם, יחד עם ממצאים ומטבעות מזמן מרד בר-כוכבא. בין השאר נמצאה עצם חוליית-צוואר חתוכה, המלמדת כי ראש בעליה נערף בחרב.

כיום שוחזר חלקית קומפלקס המבנים מימי הבית השני בידי הקרן הקיימת לישראל, האחראית על האתר.

מערת קבורה הרומית הקרויה: "מערת התבליטים" נמצאת בחלקו הצפוני של היישוב. המערה נחצבה קצת אחרי שנת 200 לסה"נ, והיא מיוחסת להתיישבות של וטרנים של הצבא הרומי שישב באזור בית גוברין, אליוטרופוליס. אל המערה יורדים כיום בעזרת מדרגות מתכת מודרניות ובמדרגות מקוריות שגולפו בסלע. במערה חלל גדול ורבוע ובו שלושה משכבי מקמר, ארקוסוליה. על חזית המשכבים תבליטים בגילוף באבן, ביניהם: אמפורה, דיסקוס ועמודים.

חורבת קסטרא

חורבת קסטרא היא אתר ארכאולוגי של עיר גדולה שהתקיימה מהתקופה הביזנטית מהמאה ה-4 ועד המאה ה-7, ושרידי יישוב קטן יותר שהתקיים בתקופה המוסלמית הקדומה עד שננטש בסוף המאה ה-10. האתר נמצא במבואותיה הדרומיים של העיר חיפה על שלוחה של הר הכרמל בשטח היישוב כפר סמיר במרחק 1.5 קילומטר מהחוף, ומשתרע על שטח של כ-250 דונם. זיהוי האתר עם "קסטרא של השומרונים" נעשה בהנחה ששמו של כפר סמיר, שנוסד בתקופה העות'מאנית וישב על חורבותיה של קסטרא, שימר את השם שומרונים בשמו. ממצאי החפירה באתר אינם מאשרים זיהוי זה.

יחידות מידה לא-תקניות

הצורך במערכת אחידה של יחידות מידה נוצר עוד בשחר האנושות. בטרם הומצאה השיטה המטרית (שהיא כיום התקן המחייב במדע ומערכת יחידות המידה המקובלת ברוב העולם) - לכל תרבות, גם לעתיקות שבהן, היו היחידות שלה. הטבלאות שלהלן מדגימות מספר מערכות יחידות מידה כאלה.

יקב אמפורה

יקב אמפורה הוא יקב בוטיק ישראלי.

יקב אמפורה הוקם בשנת 2000 למורדות הכרמל על ידי היינן גיל שצברג במיזם משותף עם גיא רילוב, בעליה של חוות הגידול האורגנית "חוות מקורה" שליד כרם מהר"ל. היקב תוכנן על ידי אדריכל איטלקי מפיימונטה שבאיטליה המתמחה בבניית יקבים. שצברג גדל בקיבוץ צרעה, שם הכיר את רוני ג'יימס מיקב צרעה, לאחר מכן היה יינן כרמל מזרחי במשך חמש שנים, למד במגמת הייננות שבאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס והתלמד ביקבים בקליפורניה. אמפורה הוא כינויו של כד החרס ששימש לאחסון היין בעת העתיקה.

סדרת העל של היקב היא אמפורה ובה יינות זניים בלבד, הסדרה השנייה היא ריטון שהיא בלנד, שתי הסדרות מנפיקות יינות המסוגלים להתיישן. בנוסף, היקב מייצר סדרה זולה יותר ובה יינות בלנד בשם "מד רד", המיועדת לשתייה מיידית. ביקב משתמשים בענבים מרמת הגולן ומהגליל העליון. ליקב כרמים במלכיה, רמות נפתלי, כרמי יוסף ויפתח. הענבים בהם משתמשים הם קברנה סוביניון, מרלו, סירה, שרדונה וויונייה. היין תוסס בתסיסה קרה ומושרה עם קליפותיו במשך חודש וחצי ומתיישן בחביות עץ אלון מבורגון שבצרפת. בשנת 2000 היקב שיווק עשרים ושלושה אלף בקבוקים. בשנת 2005 עבר היקב למקום חדש במטרה לייצר כמאה אלף בקבוקים.

ב-2008 עזב גיל שצברג את היקב והפך להיות יינן יקבי רקנאטי. באותה עת רכש את היקב דוד בר-אילן, אחריו רכש אותו ולדימיר דובוב, ביחד עם יועץ היינות ארקדי פיפיקיאן שנהפך ליינן הראשי ולשותף ביקב עד שנת 2016.

בשנת 2016 נכנס הווטרינר ואיש העסקים ד"ר יובל סמואל כשותף ביקב (50%) וד"ר פפיקיאן הוחלף על ידי היינן-היועץ מעיין קושיצקי, והיינן מאירם הראל, שמונה כיינן בפועל.

כרוכית

כְּרוּכִית ("@") (בעברית מדוברת: שטרודל; באנגלית: "At" או "At sign") הוא סימן כתב המצויר על ידי כתיבת האות a ומשיכת קצהּ הימני התחתון לעיגול כמעט שלם מסביבו נגד כיוון השעון.

השימוש העיקרי בסימן הכרוכית הוא בכתובות דואר אלקטרוני, שאז תכליתו להפריד בין שם המשתמש ושם השרת שמארח את תיבת הדואר האלקטרוני. לדוגמה: "yourname@server.com" פירושו המשתמש yourname על השרת server.com.

פסיפס

פְּסֵיפָס (בלעז: מוֹזָאִיקָה) הוא יצירת אמנות שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית. האבנים משובצות בתוך מלט או חומר אחר המחבר ביניהן.

אופי השימוש בפסיפסים מגוון. לעיתים הפסיפס הוא ללא דוגמה, ולעיתים משולבים בו דגמים ודמויות. בעת העתיקה שימש הפסיפס כחיפוי רצפה למבני ציבור, מבני דת, בתי מרחץ, בתי מגורים ועוד. איכותו של הפסיפס נמדדת בגודל האבנים המשובצות בו (ככל שהן קטנות יותר יכול האמן ליצור עיטור מורכב יותר), וכן ביכולתו של האמן ליצור נפחיות של הדמויות והעיטורים (על ידי תיאור אור-וצל) בעזרת אבני הפסיפס.

הדגמים ברצפות הפסיפס היו לקוחים, כנראה, מתוך 'ספר דגמים' שהיה ברשות אמני הפסיפס, וחזרו במקומות שונים (דמיון בולט, למשל, נמצא בין הפסיפסים שנעשו בעבר הירדן לאלו של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית).

פסיפס הציפורים (ירושלים)

פסיפס הציפורים מעטר רצפת חדר המתוארכת למאה הששית, וממוקמת כ-350 מטרים צפונית לשער שכם בירושלים. כתובת המתנוססת בראש הפסיפס, וכן סגנונו האמנותי העשיר בציפורים שונות, בכלים ובפירות, מלמדים כי נעשה בידי אמנים ארמניים.

צייר אכילס

"צייר אכילס" (באנגלית: Achilles Painter) הוא כינוייו של אמן קרמיקה יווני שהפעיל סדנת קרמיקה בתקופה שבין 460 לפנה"ס ל-420 לפנה"ס.

את הכינוי טבע החוקר הסקוטי ג'ון ביזלי (John Beazley), בעקבות תיאורו של אכילס על גבי כד אמפורה בסגנון הדמות האדומה הנמצא במוזיאון הוותיקן. על פי ניתוח סגנוני מניחים חוקרים כי צייר זה קיבל את הכשרתו אצל "הצייר מברלין" (Berlin Painter), שפעל ככל הנראה בין השנים 490-460 לפנה"ס. החוקרים זיהו כשלוש מאות פריטים קרמיים המיוחסים לסדנה זו. כלים אלו מצוירים בשלוש הטכניקות העיקריות של ציור כדים בתקופה - "דמות אדומה", "דמות שחורה" ו-"רקע לבן".

הפריטים המוקדמים מן הסדנה מאופיינים בשימוש בטכניקת הדמות האדומה על רקע שחור וביצירת קומפוזיציה מאוזנת המורכבת משתי דמויות. יצירות אלו השרישו את ההנחה כי אלו הן היצירות ה"קלאסיות" ביותר מן התקופה הקלאסית באומנות היוונית המאה ה-5 לפנה"ס. עוד ידועה קבוצה גדולה של כדי לקיתוס (Lekythos), כדוגמת "כד המוזה", שנוצרו החל ממחצית המאה ה-5 לפנה"ס. כדים אלו נושאים עיטורים לצד כמות גדולה של כתובות יווניות עיטוריות (Kalos inscription).

ציפורי סטימפליה

ציפורי סטימפליה (ביוונית: Στυμφαλίδες ὄρνιθες) הן ציפורים אוכלות־אדם במיתולוגיה היוונית, אשר ששימשו כחיות המחמד של ארס, אל המלחמה. היו להן כנפי פליז ונוצות מתכת חדות שיכלו לשלח בקורבנותיהן, וצואתן הייתה רעילה.

הציפורים נמלטו מאימת להקת זאבים לאגם סטימפליה שבארקאדיה, שם התרבו במהירות והשתלטו על השטח, משחיתות את עצי הפרי ואת הגידולים במקום. שחרור הארץ מטופריהן של הציפורים היה הששי מבין שנים-עשר מעללי הגבורה של הרקולס.

שדה עמודים

שדה עמודים הוא חורבה שרידי מבנה בבקעת בית נטופה באזור מחלף גולני, שככל הנראה שימש בית כנסת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.