אמנת ז'נבה הרביעית

אמנת ז'נבה הרביעית 1949, דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל אזרחים, חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים חולים וכיוצא בזה).

השאלה האם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי או שמא ההסכמי, נתונה במחלוקת. הטוענים כי אמנת ז'נבה היא חלק מהמשפט המנהגי טוענים שאמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו מחדש בשנת 1949 ואמנת האג משנת 1907, מחייבת את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על כל האמנות או לא אישררו את כולן.

עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה, שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים. לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, ולפיו אין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה. חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים. סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:

"בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים".

מחויבות הכוח הכובש לאוכלוסייה

במקרה של כיבוש, היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד במצב חירום זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעיתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועמה גדלה החובה לשמור על זכויות האדם שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי. על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; הזכות לתכנון סביבתי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור על יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש בכפייה; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים.[דרוש מקור]

מגבלות שרשאי להטיל כוח כובש

אמנת ז'נבה, כמסמך שמטרתו לאזן בין הצרכים הצבאיים לבין זכויות האדם, קובעת שבכל מקרה ומקרה על הכוח הכובש להתייחס לזכויות האדם, מתוך כבוד ויחס אנושי לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים, ובתנאי שהוכיח זאת. ההוכחה צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים:

  1. צורך צבאי (האם פעולה זו אכן עונה על צורך צבאי הכרחי בבואו להתמודד עם איום מיידי)
  2. התאמת האמצעי למטרה
  3. פרופורציונליות (הפגיעה בזכויות האוכלוסייה האזרחית היא מעטה יחסית להישג הצבאי)

לפי חלק מהמדינות ובכללם ישראל וארצות הברית, אזרחים המשתתפים בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים. הם אינם נהנים מאותן זכויות של חיילים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של שבויי מלחמה, אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם. עם זאת, לפי שני הפרוטוקולים של אמנות ז'נבה, שהתווספו כתיקונים לאמנות ב-1977, גם ללוחמי גרילה וללוחמי חופש מגיעה הזכות להיחשב כשבויי מלחמה. פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם.

עצירים בשטח כבוש

אמנת ז'נבה הרביעית דנה בזכויותיהם של עצירים בזמן של כיבוש (תפיסה לוחמתית) ומעגנת אותן: לפי סעיפי האמנה, על הכוח הכובש מוטלת החובה לאסור על הכאה או עינויים של עצירים, מוטלת החובה להסביר להם את עילת המעצר, לכבד את זכויותיהם (לאסרם בתחומי השטח הכבוש בלבד, לספק תנאי מחיה נאותים, מזון וטיפול רפואי, לאפשר קיום פולחן, פעילויות חינוך ותרבות), ולאפשר להם קשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא (ביקורים, דואר, שיחות טלפון) עם המשפחות ועם נציגים של ארגונים בינלאומיים.

פשעי מלחמה

כל הפרה של זכות אדם היא קשה ופוגעת. יחד עם זאת, אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר הפרות חמורות של זכויות, אשר להן משקל רב יותר וחמור יותר בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות פשעי מלחמה. כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית, חייבת לרדוף אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בינלאומיים.

"הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ושבוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" (סעיף 147, אמנת ז'נבה הרביעית, 1949).

האמנה בישראל

ישראל לקחה חלק בוועידת ז'נבה בשנת 1949 ובמסגרת זו תרמה לדיונים סביב האמנות, וכן חתמה על האמנה הרביעית. עם תום הוועידה ולאור המלצת המשלחת הישראלית לז'נבה, אישרה הממשלה את האמנה ובכך הפכה ישראל לצד באמנה, לפי הוראות האמנה וכללי המשפט הבינלאומי. עם זאת, האמנה לא עוגנה בחוק על ידי הכנסת. ישנם סעיפים באמנה, כמו סעיף 49, שבהם יש מחלוקת בין ישראל לבין הקהילה הבינלאומית, שטוענת כי ההתנחלויות הן עברה על סעיף 49 באמנה שקובע כי אסור למדינה ליישב את תושביה בשטח שנכבש על ידה, כפי שקבעו למשל מועצת הביטחון והצלב האדום.[1][2][3][4] ישראל טוענת כי האמנה לא חלה על יהודה ושומרון כיוון שירדן כבשה אותם בניגוד להחלטה של האו"ם ולכן יהודה ושומרון לא שייכים לירדן ולכן הם לא שטח כבוש.[5]

ב-1990 הצהיר נציג ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האו"ם מוריס אברם, כי "בהיותו איש הצוות האמריקני בנירברג הוא מכיר היטב את הכוונה התחיקתית מאחורי אמנת ז'נבה הרביעית, היא לא עוצבה לכיסוי מצבים כגון יישובים ישראלים בשטחים הכבושים".[6] לעומת זאת, מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה 446 (1979) התייחסה לאמנת ז'נבה הרביעית ועל בסיסה הכריזה שהקמת התנחלויות ויישוב של אזרחים ישראלים בשטחי יהודה ושומרון, כולל בירושלים המזרחית, אינם חוקיים על-פי החוק הבינלאומי.[7]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [https://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Security_Council_Resolution_446 החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 446
  2. ^ החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 465
  3. ^ The Geneva Convention
  4. ^ Implementation of the Fourth Geneva Convention in the occupied Palestinian territories: history of a multilateral process (1997-2001)(הקישור אינו פעיל, 25 בדצמבר 2016)
  5. ^ מדיניות ישראל לגבי ההתנחלויות ואמנת ז'נבה הרביעית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  6. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 173
  7. ^ United Nations Security Council resolution 446
אזרח (דיני מלחמה)

במשפט ההומניטרי, אזרח הוא אדם שאינו נמנה עם הכוחות המזוינים של ארצו או על מיליציות אחרות. בכך הוא נבדל מלוחם. לאזרחים מוענקת הגנה לפי חוק מפני השפעותיהם של מלחמה ושל שלטון כיבוש צבאי.

בפרשנותו משנת 1958 על אמנת ז'נבה הרביעית מציין הצלב האדום:

הצלב האדום אף חיווה את דעתו כי

בפרוטוקול I הנספח לאמנות ז'נבה משנת 1977, פרק II, סעיף 50 – "הגדרה של אזרחים ואוכלוסייה אזרחית" – מרמז שאזרח הוא אינו לוחם חוקי. כן הוא קובע כי במקרה של ספק אם אדם הוא אזרח, ייחשב אדם זה לאזרח. סעיף 51 מתאר את ההגנות שצריכות להינתן לאוכלוסייה אזרחית ואזרחים בודדים. פרק III של פרוטוקול זה מסדיר את הפגיעה במטרות אזרחיות. סעיף 8(2)(ב)(א) באמנת רומא גם כולל זאת ברשימת פשעי המלחמה: תקיפה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית כזו או של אזרחים בודדים שלא לוקחים חלק בעימות. לא כל המדינות אשררו את פרוטוקול I או את אמנת רומא, בהן ישראל וארצות הברית, אולם זהו עיקרון מקובל של המשפט ההומניטרי הבינלאומי שפגיעה מכוונת באזרחים היא הפרה של דיני המלחמה הנהוגים והיא תקפה לגבי כל הצדדים בעימות.

במלחמות מודרניות המעמד האמיתי של אזרח נשאר מסובך בשל מספר גורמים, בהם:

העובדה כי מלחמות מודרניות רבות הן מלחמות אזרחים, שבהן דיני מלחמה לרוב קשים ליישום, ושבהן ההבחנה בין חייל לאזרח קשה במיוחד,

מלחמות גרילה וטרור, הנוטים לערב לוחמים הנוטלים מראה של אזרחים,

ריבוי הדוקטרינות של מלחמות מבוססות-השפעה, לפיהן פחות מתמקדים בפגיעה בחיילי האויב מאשר בחתירה תחת מקורות הכוח של המשטר היריב, דבר אשר כולל מטרות אזרחיות לכאורה כתחנות כוח,

השימוש בלוחמה משפטית - ניסיונות להטיל דופי ביריב על ידי הצגת כוחותיו כמפרים את דיני המלחמה, למשל כתוקפים של אזרחים שלמעשה משמשים מגן אנושי ללוחמים בלתי חוקיים.

אמנות ז'נבה

אמנות ז'נבה הן ארבע אמנות שונות, שנוסחו ונחתמו בז'נבה שבשווייץ בין השנים 1864–1949, ועוסקות בהתנהגות הראויה בין צבאות ואומות בזמן מלחמה. מקובל להתייחס ל"אמנת ז'נבה" ביחיד, כשהכוונה היא לכל אחת מארבע האמנות או כולן יחד.

האמנות עוסקות במתן טיפול רפואי לפצועים, כולל לחיילי האויב; בתביעה להתנהגות הוגנת עם שבויי מלחמה; ובחובה להגן על האזרחים בעת קרב. כל המדינות בעולם חתמו על אמנת ז'נבה וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמנה כלשהי זוכה להכרה בינלאומית מלאה. אך למרות זאת, מדינות רבות בעולם ביצעו ומבצעות פעולות המפרות את אמנות ז'נבה.

אבי האמנות הוא ז'אן אנרי דינן, שפעל בעניין לאחר שראה את תוצאות קרב סולפרינו באיטליה בשנת 1859. הפרות של האמנה שמבצעות האומות החתומות מובאות בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

ארבע האמנות הן:

אמנת ז'נבה הראשונה (1864) - טיפול בפצועים בשדה הקרב.

אמנת ז'נבה השנייה (1906) - החילה את עקרונות האמנה הראשונה גם ללוחמה ימית.

אמנת ז'נבה השלישית (1929) - טיפול בשבויי מלחמה.

אמנת ז'נבה הרביעית (1949) - טיפול באזרחים בזמן מלחמה.האמנה הראשונה גם קבעה את הקמתו של הצלב האדום.

ב-1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה, שוכתבו 3 הראשונות, ואושררו כמקשה אחת, וכן נעשתה האמנה הרביעית.

בג"ץ ג'מעית אסכאן

בג"ץ ג'מעית אסכאן הוא החלטה שניתנה על ידי בג"ץ ב-28 בדצמבר 1983 מפי השופט אהרן ברק, ובהסכמת השופטים יהודה כהן וחנה אבנור. פסק דין זה עניינו בעתירה שהוגשה נגד הפקעת מקרקעין לשם בניית מחלף בין כבישים מהירים באזור יהודה ושומרון (להלן: "איו"ש"). איו"ש נכבש מירדן במלחמת ששת הימים ולא סופח לישראל. החוק הישראלי לא חל באזור זה ולכן מונהג בו ממשל צבאי במסגרתו שולטת מדינת ישראל, באמצעות צה"ל, על השטח ועל האוכלוסייה המקומית, הכוללת את התושבים הפלסטינים שהתגוררו באזור עת נכבש מירדן. לפיכך מכונה איו"ש בשם "השטחים המוחזקים".

הטענה המרכזית של העותרים בפסק הדין הייתה שתוכנית הקמת הכבישים סותרת את דיני המשפט הבינלאומי הפומבי, שכן ממשל צבאי אינו רשאי לבצע שינויים ארוכי טווח בשטחים מוחזקים. בפסק הדין קבעו השופטים כי במקרה הזה, ממשל צבאי רשאי לבצע שינויים בשטח כל עוד הם עולים בקנה אחד עם טובת האוכלוסייה המקומית, בייחוד כשמדובר בממשל צבאי ארוך טווח שעלול להביא לקיפאון בהתפתחות האוכלוסייה המקומית והאזור.

גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

החלטה 452 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 452 היא החלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-20 ביולי 1979, והיא עוסקת בבנייה הישראלית בשטחים שנכבשו על ידה במהלך מלחמת ששת הימים ; יהודה ושומרון, רצועת עזה, מזרח ירושלים ורמת הגולן. ההחלטה התקבלה פה אחד מלבד ארצות הברית שנעדרה מההצבעה.

ההחלטה התקבלה כתוצאה מועדה שהוקמה לחקור את עניין ההתנחלויות אחרי שהחלטה 446 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה.

בהחלטה 452, מועצת הביטחון מגנה את חוסר שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם הוועדה והביעה את דאגתה ממדיניותה של ישראל בנוגע להמשך הבנייה הישראלית בשטחים כיוון שלמדיניות זו "אין כל בסיס חוקי ומפרה את אמנת ז'נבה הרביעית הדואגת לרווחתם של אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה."

"מועצת הביטחון קוראת לממשלת ישראל ולתושביה להפסיק באופן דחוף את ההקמה, התכנון והבנייה של התנחלויות בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים כולל בירושלים המזרחית".

החלטה 726 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 726 של מועצת הביטחון של האו"ם היא החלטה שהתקבלה ב-6 בינואר 1992 על ידי מועצת הביטחון של האומות המאוחדות כהמשך להחלטות 607 (1988), 608 (1988), 636 (1989), 641 (1989) ו-694 (1991) של המועצה, בעקבות גירושם של כ-12 פלסטינים החשודים בטרור פלסטיני מהשטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. המועצה גינתה את הגירושים המפרים את אמנת ז'נבה הרביעית המתייחסת להגנה על אזרחים בעת מלחמה.

נוסף על כך, ההחלטה הביעה צער על הפעולה וחזרה על כך שישראל תימנע מלגרש עוד פלסטינים ותבטיח את החזרתם הבטוחה והמיידית של המגורשים. ישראל לא עמדה בהחלטה, והמשיכה לגרש פלסטינים החשודים בטרור למדינות ערב השכנות.ארצות הברית הצביעה בעד ולא הטילה וטו על החלטה זו, שהתקבלה בתקופת האינתיפאדה הראשונה וכהונת ממשלת שמיר, וכחודשיים לאחר ועידת מדריד, ובמהלך כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש, שעם ממשלו היו לשמיר יחסים מתוחים.

המשפט בישראל

מדינת ישראל היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על מזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של הכנסת וצו של הממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981, בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.

המשפט ההומניטרי

"המשפט הבינלאומי ההומניטרי" מבטא את הנורמות החלות בעת סכסוכים מזוינים בין מדינות ובתוך מדינות, ומפרט את החובות המוטלות על הצדדים הלוחמים. ניסוח הכללים המודרניים החל במחצית השנייה של המאה ה-19, אם כי הנורמות המנהגיות שהוכרו בו יכולות לנבוע ממקורות עתיקי ימין. הדוגמה המובהקת לנורמה מנהגית עתיקה היא האיסור ההגיוני על שימוש ברעל ובגורמים מפיצי מחלות.

המשפט הבינלאומי ההומניטרי הוא ענף של המשפט הבינלאומי הכללי, ולפיכך נובע מאמנות, נוהגים מוכחים, עקרונות המשפט המוכרים ועשוי לפנות לכתביהם של מלומדים, על פי אמנת בית הדין הבינלאומי לצדק.

הסגר על רצועת עזה

הסגר על רצועת עזה הוא סגר או הסגר שהוטל על רצועת עזה על ידי ישראל ומצרים החל מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים עליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ועם מצרים. לפני הטלת הסגר, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואולם מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורות לתוכה וממנה. לאורך תקופת הסגר, וכן לפניה, אפשרה ישראל אספקת חשמל לעזה והכנסת מזון ותרופות בכמויות משתנות. סגירת המעברים וההגבלות על תנועת הסחורות והאנשים בהם נומקו באמצעות טיעונים שונים לאורך שנות הסגר - בעיקר כאלה הנוגעים לביטחון ולמניעת פעולות טרור ותמיכה בו באמצעות ההעברות.

ביוני 2010, בעקבות אירועי המשט לעזה, החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח, שבינה לבין רצועת עזה, לשם העברת ציוד וסחורות. ב-28 במאי 2011, לאחר ההפיכה במצרים, החליט השלטון החדש במדינה בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי לפתוח את מעברי הגבול ברפיח באופן נרחב יותר, המאפשר תנועת בני אדם וסחורות בין מצרים לבין רצועת עזה. ביולי 2013 לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי בהפיכה החלה מצרים להגביל שוב את תנועת האנשים דרך רפיח, ובאוקטובר 2014 סגרה את המעבר כליל ומאז הוא נפתח לעיתים רחוקות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי-פלסטיני (בערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي - ”הסכסוך הפלסטיני־ישראלי“ או القضية الفلسطينية - ”הסוגיה הפלסטינית“) הוא סכסוך בין תושביה היהודים של ארץ ישראל ובהמשך גם מדינת ישראל שהקימו לבין ערבים-פלסטינים. יש המחשיבים[דרוש מקור] כמועד תחילתו של הסכסוך את שנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ציון דרך בהתפתחות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית. כך למשל נמנים באופן רשמי נפגעי פעולות האיבה, החל משנה זו.

סכסוך זה בין שני חלקי האוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, יהודים וערבים, החל לפני הקמת המדינה, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה - מורחבת כיום משמעות הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה חלק מהסכסוך הערבי-ישראלי הרחב עוד יותר.

שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הן - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים (זכות השיבה), השליטה בירושלים ובהר הבית, חלוקת משאבי המים, ההתנחלויות והסדרי הביטחון.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך, כגון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית (למשל תוכנית האוטונומיה) או מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה), הידוע כפתרון שתי המדינות. פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" שלפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה ויהודה ושומרון תהפוך למדינה דו לאומית, תוך שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שלטון שוויוני. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים. מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי האלימות והטרור הקשים מהצד הפלסטיני, אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים. הסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.

גורמים בינלאומיים בולטים מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן הם ממשלת ישראל וארגון אש"ף, קודם הקמת הרשות הפלסטינית, והרשות מאז הקמתה. מתווכים בין הצדדים נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.

התנחלות

התנחלות היא יישוב שהקימו ישראלים בשטחים המוחזקים צבאית על ידי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. המונח מתייחס בעיקר ליישובים היהודים הקיימים ביהודה ושומרון, לאלו שפונו מחצי האי סיני ומרצועת עזה, ועד לסיפוח רמת הגולן בשנת 1981, גם ליישובים שהוקמו ברמה. עם זאת, חלקים בקהילה הבינלאומית ובשמאל הרדיקלי בישראל מתייחסים גם לשכונות היהודיות במזרח ירושלים וליישובים היהודים ברמת הגולן כהתנחלויות, כיוון שהם אינם מכירים בסיפוח הישראלי של שטחים אלו.

ב-25 במרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן.

בסוף 2017 היו רשומים כתושבים בהתנחלויות כ-436,000 תושבים. מספר זה אינו כולל כ-23,000 יהודים המתגוררים ברמת הגולן וכן כ-375,000 יהודים המתגוררים במזרח ירושלים. רובם של המתנחלים ביהודה ושומרון גרים במרחב התפר, בין הקו הירוק לגדר ההפרדה.

ההתנחלויות הן נושא למחלוקת פוליטית בישראל, כאשר לאורך השנים גם בשמאל וגם בימין היו תומכים ומתנגדים לתופעה. על אף שהמפעל נוסד לאחר מלחמת ששת הימים בידי ממשלות בראשות השמאל, מאז שנות השמונים של המאה ה-20 מזוהה ההתנגדות להתנחלויות בעיקר עם השמאל, והתמיכה בהתנחלויות מזוהה בעיקר עם הימין. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכותו ההיסטורית או הדתית של עם ישראל על ארץ ישראל וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית, וכך מגן גם על תושבי הקו הירוק. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגורם הפוגע כלכלית וביטחונית במדינה. גם ממשלות הימין במאה ה-21 נמנעות מהקמת התנחלויות חדשות ומגבילות את כמות אישורי הבנייה, בפרט מעבר לגדר ההפרדה.

מעמדן מבחינת המשפט הבינלאומי של ההתנחלויות הוא מורכב. לדעת מדינת ישראל הקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי. עמדה זו התקבלה בבית המשפט העליון, ויש משפטנים זרים התומכים בה. מאידך הובעו דעות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ובשמאל הפוליטי בישראל שלפיהן הקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. רוב מדינות העולם מתנגדות להקמת התנחלויות.

זכות הקניין

זכות הקניין היא זכותו של אדם להשתמש בנכס או למנוע מאנשים אחרים לעשות שימוש בנכס פיזי או רוחני (קניין רוחני) או לפגוע בו. הזכות, בהגדרה כלכלית, היא זו שהמחזיק בה יכול ליישם על השימושים המקובלים בחברה במקורות הנמצאים במחסור. בכלכלה מוסדית, הזכויות מוגדרות כמוסדות ("כללי המשחק") המסדירים את מערכת היחסים בחברה במה שנוגע לשימוש בנכסים וזכויות אחרות והבעלות עליהם. התאוריה של זכויות הקניין מתארת את התמריצים של הפרטים ושל החברה במערכת הכלכלה המוסדית וכלכלת השוק. קיום זכויות קניין מוגדרות היטב ומערכת לאכיפתן הם תנאי חיוני לקיום שווקים לגורמי ייצור, נכסים, מוצרים ושירותים.זכות הקניין מוקנית לאדם מתוקף קבלתה מידי בעליה הקודמים או מתוקף היות האדם הראשון ליצור או להשתמש במשאב שלא היה בו שימוש קודם לכן. הזכות לקניין היא זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

כיבוש

כיבוש הוא המצב בו טריטוריה מסוימת מוצבת תחת שליטה של צבא זר. גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעיתים כיבוש. כיבוש שנעשה במהלך מלחמה מכונה במשפט הבינלאומי: תפיסה לוחמתית. מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעיתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. נסיגת הכובש תלויה בדרך-כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה. עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.

בעברית הוטבע למצב שליטת צבא בשטח כבוש המונח "תפישה לוחמתית", לפי הצעתו של פרופ' יורם דינשטיין, שתרגם את המונחים הבריטיים: belligerent occupation, military occupation, occupation of enemy territory.

לוחם

לוחם הוא אדם המיומן בלחימה שעיסוקו, תפקידו או אורח חייו מאופיינים בהפעלת כוח בעימותים נגד אנשים אחרים. הלוחם הצבאי הוא אדם המשתתף במאמץ מלחמתי ותפקידו להפעיל כוח כנגד האויב. לוחמים קיימים גם מחוץ למסגרת של לחימה צבאית (הכוללת צבאות סדירים, מיליציות לא-סדירות וארגוני גרילה), כגון בתפקידי אבטחה ושיטור הדורשים מיומנות לחימה גבוהה.

בהשאלה המונח לוחם משמש לתאר גם ספורטאי שנלחם במסגרת תחרויות ספורט או טורניר המורכב מדו-קרבות, כגון אמנויות לחימה, ג'ודו, היאבקות, אגרוף וקרבות רחוב.

בחברות שבטיות שונות, הלוחמים מהווים קאסטה נפרדת, ובחברות פיאודליות שונות אף יצרו הווסאלים מעמדות מיוחדים ללוחמים. בחברות מסוימות, למשל בקרב השבטים הגרמאניים, ראו עצמם כמעט כל הגברים כלוחמים. לוחמים המשרתים בצבא סדיר הם חיילים, ואילו לוחמים המשכירים את שירותיהם לכל דורש תמורת תשלום הם שכירי חרב. יש לוחמים המבצעים פעולות גרילה, אך אלה אינם נהנים ממעמד חוקי של לוחמים לפי כללי המשפט הבינלאומי.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים

מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) או תיאום פעולות הממשלה בשטחים היא יחידה במשרד הביטחון האחראית למימוש מדיניות הממשלה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. כמו כן מהווה המתפ"ש הסמכות האזרחית לתיאום התכנון והתשתית בתחומי ההתנחלויות, וגורם התיאום האזרחי והביטחוני מול הרשות הפלסטינית. מפקד היחידה הוא מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בדרך כלל קצין בדרגת אלוף. המתאם הנוכחי הוא כמיל אבו רוקון, שנכנס לתפקידו במאי 2018.

היחידה מתאמת בין ממשלת ישראל, צה"ל, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות האדם והרשות הפלסטינית.

מטה היחידה ממוקם בקריה, מפקדת המנהל האזרחי נמצאת באוגדת איו"ש, וכן יש ליחידה בית ספר לתיאום וקישור בצריפין. ליחידה 8 מנהלות תיאום וקישור באזור יהודה ושומרון ואחת נוספת באזור חבל עזה.

סיפוח

סיפוח מדיני הוא צירוף חוקי-פורמלי של שטח מסוים לישות פוליטית אחרת לשם יצירת ריבונות על השטח החדש. בניגוד לכיבוש, בסיפוח השטח משתייך למדינה הכובשת דה יורה ולא רק דה פקטו. בניגוד למקרה של מסירת שטחים, שבו טריטוריה ניתנת או נמכרת לישות פוליטית אחרת באמצעות הסכם, או במקרה של מיזוג פוליטי, שבו נשאלים שני הצדדים לדעתם על המיזוג, סיפוח הוא צעד חד צדדי שבו מדינה משתלטת על שטח.

בדרך כלל, מסופחים שטחים קטנים או חלשים יותר לישויות חזקות יותר. המונח "סיפוח" יכול להצביע על צירוף בכפייה, על מדיניות התפשטות והשתלטות, ועל מדיניות חד צדדית של הצד המספח החזק יותר, לאחר הפעלת אמצעי אלימות צבאיים או לפחות איום כי ייעשה שימוש באמצעים אלה. לפיכך, מעדיפים במקרים אחרים לתאר מצב של צירוף שטחים במונחים בעלי נופך חיובי יותר, כמו איחוד פוליטי או איחוד מחדש.

ענישה קולקטיבית

ענישה קולקטיבית (קיבוצית) היא ענישה של קבוצת אנשים בגין מעשה או סטטוס של בודדים או חלקים מתוכה. לרוב ענישה קולקטיבית מתבצעת כאשר קשה לדעת מי בדיוק ביצע את המעשה, שלעיתים אף הוגדר כ"פשע" על ידי אותו גורם שהחליט על ענישה קולקטיבית.

בדיקטטורות רבות, ובמקומות בהם מונהג משטר צבאי, השימוש בענישה קולקטיבית נפוץ מאוד כתגובה לניסיונות מרד או הפיכה.[דרוש מקור]ענישה קולקטיבית של אזרחים בזמן מלחמה נחשבת לפשע מלחמה ולעיתים אף פשע נגד האנושות אשר המדינות שחתמו ואשררו את אמנת ז'נבה, התחייבו להימנע מביצועם.

תנאי בל יעבור

תנאי בל יעבור (בלטינית: Sine qua non או condicio sine qua non; ברבים: condiciones sine quibus non) הוא מונח משפטי לטיני המתייחס לפעולה, תנאי או מרכיב יסודי וחיוני שלא ניתן לוותר עליו. משמעותו המילולית של הביטוי היא '(תנאי) שבלעדיו לא ניתן שיהיה' ותרגומו הנפוץ לעברית הוא "תנאי בל יעבור" או "כלל בל יעבור".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.