אמנות פלסטית

אמנות פלסטית היא שם כולל לאמנויות שעוסקות בחומרים הניתנים לעיבוד בדרך כלשהי, כגון חימר, צבע, נייר או מתכות למיניהן. אמנויות המסווגות כאמנויות פלסטיות הן, למשל, ציור, רישום ופיסול; כמו כן, יכולה ההגדרה להתייחס לעיתים לאדריכלות, לעיצוב ולעבודות בעץ, באבן ובמתכות. זהו אחד הענפים המרכזיים באמנות בכלל, וככל הנראה הקדום ביותר. ציורי קיר ופסלונים נעשו עוד בשחר האנושות. עם השנים התבררה המגמה של האמנות הפלסטית להגיע לכדי יצירת העתק מדויק של המציאות, אך כאשר מטרה זו הושגה במידה רבה בתקופת הרנסאנס, התחילה מגמה הפוכה של שבירת צורות והצגת רגש במקום המציאות.

David von Michelangelo
הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו נחשב לאחד מהישגיה הגדולים של האמנות

התפיסה האקדמית והשינוי

עד סוף המאה ה-19 היה ידוע שגורל האמנות כולה נחתך בחדר העבודה של האמן ועצם מעשה היצירה מוכתב על ידי מגעו של הצייר בבד, גישושיו של ארכיטקט על פני שולחן השרטוט שלו, ותחושת החימר מתחת לאצבעותיו של הפסל. מעשי יצירה אלה היו ההישג והמהות של היצירה האמנותית. בתחילה, המגמה של האמנות הפלסטית הייתה מבוססת על התפיסה האקדמית והגיעה עד לכדי יצירת העתק מדויק של המציאות, בעיקר בציור ובפיסול. בימינו, עם התפתחות המדע והטכנולוגיה, הקשרים בין האמנים הפכו לעניין של יום ביומו ונוצר זרם חדש באמנות, שהוביל לדרך חדשה ושונה מכל מה שהיה ידוע עד היום בציור ובפיסול. הנוף, האנטומיה והמציאות נעלמו, ובמקומם באו הסמלים, שבירת הצורות ורגש.

חדר העבודה של האמן הפך לשקוף, האימפרסיוניסטים ביקרו אצל הקוביסטים, השפיעו זה על זה והושפעו יחדיו מחיתוכי העץ היפניים ומהפיסול האפריקאי. במהלך הקשרים הללו נוצרה האמנות בת ימינו. היום כל האמנים בעולם שותפים בתחום האמנות, ורק המבקר בתערוכה או ההיסטוריונים של האמנות ופרשנייה נדרשים לעקוב אחר מהלך הקשרים בין האמן לסביבתו או בינו לבין אמנים אחרים. האמן עצמו פטור ממתן פרשנות לעבודתו.

ראו גם

1928 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1928 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

אבן חושן

אבן חושן היא הוצאת ספרים עברית המיועדת להוצאת ספרים בפורמט אמנותי, המתמחה בספרי אומנות ושירה. בספרי ההוצאה יש הקפדה רבה על המראה החיצוני של הספר מתוך הכרה ביבליופילית שלספר יש ערך לא רק כטקסט מודפס וכרוך אלא גם כחפץ חומרי אמנותי.

הוצאת "אבן חושן" הוקמה בשנת 1994 על ידי ההיסטוריון ואוצר האומנות עוזי אגסי המשמש כמו"ל, והיא פועלת מרעננה.

במסגרת ההוצאה יצר אגסי מספר סדרות הקרויות לפי שמות אבני החושן כגון; "פטדה" - סדרה לשירה, "אחלמה" - סדרה לספרי ילדים, "ספיר" - סדרה לספרים במהדורות מצומצמות הכרוכים באופן אומנותי ומכילים הדפסים ממוספרים וחתומים על ידי אמנים (כמשה גרשוני, אביבה אורי, נפתלי בזם, אורי ליפשיץ), "ברקת" - סדרה לספרי קודש בפורמט אומנותי ו"נופך" - סדרה לפרוזה עברית. בנוסף מוציאה ההוצאה ספרים ייחודיים בנושאי אמנות פלסטית ואומנות הדפוס והטיפוגרפיה ומציעה שירותי כריכה אמנותית. רוב ספרי ההוצאה מודפסים בגופן העברי האלגנטי דרוגולין.

משנת 1998 מפרסמת ההוצאה את כתב העת "שבו" לשירה, בעריכתו של עוזי אגסי.

אמנות לעם

אמנות לעם הייתה עמותה ציבורית שפעלה בישראל ומטרתה הייתה להעשיר את חיי התרבות והאמנות ביישובי הפריפריה.

אמנות קינטית

אמנות קינטית (מהמילה היוונית κίνηση, תנועה) היא סוגה באמנות פלסטית שהמרכיב המרכזי בה הוא תנועה או התפתחות אמיתית או מדומה של צורות בחלל לאורך זמן. התנועה יכולה להווצר על ידי ניצול כוחות וגורמים פיזיקליים עם או ללא מגע של הצופה (כגון שימוש במגנט, רוח, מטוטלות, שיווי משקל, מנועים חשמליים או אחרים, מנגנונים המבוססים על התזת מים, אנרגיה סולארית ועוד), לרוב תוך ניצול תגובות שרשרת וזיקות בין תנועות שונות במרחב. גישה אחרת לאמנות הקינטית היא השגת תחושה של תנועה בדרך של אשליה אופטית. אופן נוסף להגדיר אמנות קינטית הוא כ"יצירה בארבעה ממדים", כאשר המימד הרביעי הוא הזמן.

האמנות הקינטית היא תוצר של המאה ה-20 ומהווה התמודדות וניצול של המפגש בין אמנות וטכנולוגיה. האמנות הקינטית באה לידי ביטוי במספר אסכולות שונות שצמחו במאה ה-20 בהם הפוטוריזם, שהדגיש את הזיקה למכונה, למקצב ולתנועה אמיתית של אלמנטים תלת ממדיים מחד והאסכולה של אופ ארט, העושה שימוש באשליה אופטית ליצירת אשליה של תנועה בציורים ועבודות גרפיקה דו-ממדיים, מאידך. בנוסף, משיקה האמנות הקינטית לגישת שיתוף הצופה ביצירה, כמניע אותה או כמי שאשליית התנועה נוצרת ברוחו.

היצירה הקינטית הראשונה הייתה גלגל אופניים מאת מרסל דושאן, אף שהוא לא הגדיר אותה ככזו. היה זה הפוטוריסט נחום גאבו (Naum Gabo) שיצר ב-1920 את היצירה הקינטית המודעת הראשונה, "מבנה קינטי ("גל עומד").

האמן אלכסנדר קלדר היה הראשון שמרכז עשייתו היה אמנות קינטית. משנת 1931 יצר מוביילים אמנותיים והיה הראשון ליצור יצירות מסוג זה. בעקבות קלדר יצרו אמני הדאדא יצירות מובייל מחפצים יומיומיים (רדי מייד) כאמנות קינטית. יצירתו החשובה הנוספת היא "יקום" (1934), מודל של היקום המונע על ידי מנוע.

ב-1955 פרסם ויקטור וסרלי את "המניפסט הצהוב", המגדיר את האמנות הקינטית הבנויה על אשליה אופטית. יצירותיו הדו-ממדיות יוצרות, יחד עם תודעת הצופה, אשליה של תנועה.

יעקב אגם שילב ביצירה הקינטית מרכיבים חדשים כאלומות אור, אש, מים, נגינת מוזיקה ועוד.

גזית (כתב עת)

גזית היה ירחון לאמנות ולספרות, "במה ליצירת אמנותית-ספרותית ולמחשבה חופשית", לפי הגדרתו בשער כל אחד מגליונותיו. את כתב העת ייסד גבריאל טלפיר (יוסף וונדרמן) בשנת 1931. הירחון יצא באופן סדיר כל חודש משנת 1932 עד 1982 (למעט תקופה קצרה במחצית השנייה של שנות השלושים). במשך שנים ארוכות היה זה כתב העת העברי היחיד שהיה מוקדש לאמנות פלסטית.

בגליונות גזית התפרסמו מאמרים בתולדות האמנות, בתיאטרון ובאדריכלות, ניתוחים מוזיקליים של יצירות, ביקורת ציור ופיסול הן מערביים והן מדרום מזרח אסיה, הודו ויפן, מונוגרפיות קצרות של אמנים, בייחוד של יוצרים ארץ-ישראליים ויהודים, וכן סיפורים, שירה ותרגומים מהספרות היוונית-רומית. כתב העת הכיל הדפסות איכותיות יחסית (בשחור-לבן) של יצירות אמנות פלסטית, תצלומי מבנים אדריכליים ותפאורות תיאטרון.

אחת ממגמותיו הראשוניות של כתב העת הייתה לאשרר את מקומה של האמנות ביהדות והצדקת העיסוק בה בארץ ישראל ("אמנם לפנים הייתה זו [האמנות] נראית כסתירה לרוח האומה... אך כעת היא חדלה מלהיות אידיאל לבד, אידיאל שהנהו מנת חלקם של זרים, היושבים באהלי יפת. לא מעבר לתחום פרושות יריעותיה, כי אם תוך תוכנו.")לרגל יובל "גזית" ושבעים שנה לתל אביב כתב ראש עיריית תל אביב-יפו, שלמה להט, לטלפיר שאינו יכול לתאר לעצמו את העשייה האמנותית והתרבותית המקורית בעיר ללא כתב העת וללא עבודתו המסורה.

דוד וקשטיין

דוד וקשטיין (נולד ב-1954) הוא צייר ישראלי ומרצה לאמנות. וקשטיין פועל מסוף שנות השבעים בתחומי האמנות, הוראת אמנות ויזמות חינוכית לעידוד עשיית אמנות ויצירה בפריפריה.

הוצאת ראובן מס

הוצאת ראובן מס היא הוצאת ספרים עברית.

את ההוצאה ייסד ראובן מס בשנת 1927, לאחר שרכש הוצאת ספרים עברית בברלין, בשם "ילקוט".

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נמלט ראובן מס לארץ ישראל והקים את ההוצאה בירושלים. עם נפילת בנו, דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, בשנת 1948 ייסד לזכרו את סדרת הספרים "ספריית דני למדע פופולרי", בה יצאו 84 ספרים בענפי מדע שונים.

ההוצאה מתמקדת בספרי עיון בהגות יהודית ולימודי ארץ ישראל, לשון עברית, אמנות פלסטית, לוחות שנה ועוד. בנוסף משמשת ההוצאה כמרכז איתור והפצה של ספרים עבריים וכתבי עת לתפוצות.

מאז שנות ה-70 מנהל את ההוצאה נכדו של ראובן, אורן מס, בנו של יונתן מס.

התערוכה העולמית של פריז (1889)

התערוכה העולמית (בצרפתית: l'Exposition universelle de Paris) שהתקיימה בפריז בין ה-6 במאי ל-6 בנובמבר 1889 הייתה התערוכה העולמית הגדולה והחשובה ביותר שהתקיימה עד אז והגדולה ביותר שהתקיימה באירופה במאה ה-19, לכבודה הוקם מגדל אייפל. בתערוכה, שהתקיימה לכבוד חגיגות 100 שנה למהפכה הצרפתית ביקרו למעלה מ-6.3 מיליון מבקרים, כמחציתם צרפתים. התערוכה הציגה לראשונה לפני קהל רחב אמנות פלסטית ומוזיקה מדרום אמריקה והמזרח הרחוק וחשפה מגמות מודרניות באמנות כגון הסימבוליזם והפוסט-אימפרסיוניזם, אך ילידים אפריקאים הוצגו בה לקהל כשהם כלואים בגן חיות אנושי.

יהודית לוין

יהודית לוין (נולדה ב-1949 בעין ורד) היא אמנית וציירת ישראלית. בשנת 1975 סיימה את לימודיה ב"מדרשה לאמנות", בה היא משמשת כמרצה להוראת הציור החל משנת 1988.

מתא"ן

מתא"ן - מפעל תרבות ואמנות לנוער הוא ארגון שהוקם ב-1981 שמטרתו איתור וטיפוח בני נוער בעלי כשרון באמנויות בישראל. בין השאר הוא עוסק בהעשרה ובקידום העשייה האמנותית במתנ"סים ובמסגרות של החינוך הבלתי פורמלי, ומקיים השתלמויות למורים לאמנויות.

פופ ארט

פופ ארט (באנגלית: Pop art) החלה אמנותית שמרכזה היה בעיקר בארצות הברית ובאנגליה החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים.

אמנות הפופ מרמזת בשמה על המילה פופולרי. אף על פי שאמנות הפופ נוסדה באנגליה, סגנונם של האמנים האמריקנים לא התבסס על סגנונם של הבריטים. אמני פופ ארט בולטים בתחום האמנות הפלסטית הם רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, קלאס אולדנבורג וריצ'רד המילטון. המאפיין של עבודותיהם היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות ועוד. העבודות מתאפיינות בדרך כלל בצבעוניות עזה.

מבקרי אמנות רואים באמנות הפופ תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, אבל אמנות הפופ קיבלה מהאקספרסיוניזם המופשט גורמים אחדים. אחד הגורמים החשובים הוא המודעות הרבה לאפשרויות באמנות בכלל ובאפקטים הנוצרים ביצירה אדירת ממדים. אך בניגוד לאקספרסיוניזם המופשט אמנות הפופ היא שיבה אל הפיגורטיביות ומשיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות.

הפופ ארט אינה תנועה עם מניפסטים והופעות קבוצתיות, אלא נטייה משותפת של אמנים בכיוון יצירתי מסוים, שעושה שימוש בטכניקות ובאמצעים שונים מאלו שהיו מקובלים כ"תהליך אמנותי" לפני כן. נושאי יצירות פופ שאולים מן המרקם האורבני (בעיקר של ניו יורק), המשקף את מאפייני החברה האמריקנית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה: השפע הכלכלי, תרבות הצריכה ושיווק.

את המושג Pop Art המציא דווקא מבקר האמנות האנגלי לורנס אלווי, בהתייחסו להתרחשויות באמנות האנגלית (ולא האמריקנית) החל מ-1953. בראשית שנות ה-50 סימנו כיווניה של אמנות העיצוב באנגליה מגמה, שגברה לקראת סוף העשור ומצאה את מלוא ביטויה דווקא בארצות הברית, בעיקר בשנות ה-60. החל מ-1953 פעלה בלונדון קבוצת אמנים אליטיסטית בשם "הקבוצה העצמאית". האידאולוגיה העיצובית, שמצאה ביטוי בתערוכותיהם הקבוצתיות רצתה להעביר מסר, שלפיו הטכנולוגיה החדשה משתלטת על החיים. ב-1956 הציגה הקבוצה בלונדון תערוכה בשם "זהו המחר". בתערוכה הוצגו יצירות שהדגישו את העובדה, שאין מרחק בין הפונקציונלי לאסתטי. בין המוצגים היו: בקבוקי בירה ענקיים, קולאז'ים של כרזות פרסומת, גופי תאורה חדשניים, שהבהירו את המסר: "השימושי הוא גם יפה!".

מחולליה הישירים ביותר של אמנות הפופ היו ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג. שניהם אמנם פעלו בדרכים נפרדות, אך הם אלו שעוררו ביקורות של מבקרי אמנות.

צייר נוסף שהשפיע על אמנות הפופ הוא לארי ריוורס. העיתונות אהבה את ציוריו של לארי ריוורס, בניגוד לאלו של ג'ונס וראושנברג. העיתונות אהבה את החושניות שהיה מפיק מן הצבע. ריוורס היה אמפיריציסט, ודגל בעריכת ניסויים; ניסוייו הם בדרך כלל נטולי יראת כבוד ורבי המצאות שנונות. עם זאת הוא היה הראשון שעשה שימוש מתוך כובד ראש גמור בנושאים ה"וולגריים" האופייניים לאמנות הפופ.

פסח סלבוסקי

פסח סלַבּוֹסקי (באנגלית: Pesach Slabosky;‏ 1947 - 19 באפריל 2019) היה צייר ישראלי, יליד ארצות הברית.

פסטיבל ישראל

פסטיבל ישראל הוא פסטיבל רב-תחומי המתקיים מדי שנה באביב למשך מספר שבועות, ומרכזו בירושלים. הפסטיבל החל את דרכו ב-1961 כפסטיבל קיץ למוזיקה קלאסית. מהשנה השנייה ובמשך מספר שנים הוא כלל גם מופעי תיאטרון. עם השנים הורחבו תחומי ומוקדי פעילותו, וכיום הוא כולל מופעי מוזיקה קלאסית, תיאטרון, מחול, מוזיקת ג'אז, תערוכות אמנות פלסטית ואף הרצאות מומחים. כל זאת, תוך שימת דגש על תוכנית רב-תרבותית המשלבת מופעים בינלאומיים לצד מופעים ישראליים איכותיים.

בתחילה נערך הפסטיבל במוקדים שונים בארץ – בעיקר בירושלים, בתל אביב ובתיאטרון קיסריה. ב-1982 הוא אומץ על ידי עיריית ירושלים, ומאז מתקיימות מרבית ההופעות בתחומי העיר. פסטיבל ישראל נהנה מתדמית יוקרתית ובמשך השנים עלו טענות כנגד מחיר הכרטיסים הגבוה, אך עם זאת מתקיימים במסגרתו גם מופעי רחוב והכניסה לחלק מההופעות היא ללא תשלום. הפסטיבל פועל כגוף ללא כוונת רווח.

פרס האמן הצעיר

פרס האמן הצעיר הוא אחד ממספר פרסים המוענקים מדי שנה לאמנים ישראלים על ידי המדור לאמנות פלסטית במועצה לתרבות ולאמנות, מטעם משרד התרבות והספורט. הפרס מוענק מדי שנה לעשרה אמנים צעירים בתחומי האמנות הפלסטית. הפרס מהווה ציון לשבח והוא נועד לעודד את האמן הצעיר. גובה הפרס עומד על 10,000 ש"ח לכל זוכה.

זכאים לקבל את הפרס אמנים בגילאי 27 עד 35, שהם תושבי ישראל ומתגוררים בה דרך קבע, ואשר הוכיחו פעילות מקצועית מוכרת ומתמשכת בת שלוש שנים לפחות, ובכלל זה השתתפו בשתי תערוכות קבוצתיות סלקטיביות שלא במסגרת בית הספר, או בתערוכת יחיד במוזיאון, או בגלריה מוכרת. אמן שכבר זכה בפרס בעבר, לא יוכל לקבלו פעם נוספת.

פרס היצירה בתחום הציונות

פרס היצירה בתחום הציונות מיסודה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הוא פרס בסכום כולל של 300,000 ש"ח נכון ל-2014, המוענק מדי שנה החל משנת 2012. ניתן לאמנים, במספר תחומי יצירה, אשר תרמו, כל אחד בתחומו, לקידום הציונות, ערכי הציונות, ההיסטוריה של התנועה הציונית וחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית.

קליגרפיה

קָלִיגְרָפְיָה (בעברית: כְּתִיבָה תַּמָּה), היא אמנות הכתיבה הקישוטית. היא נעשית באמצעות עט או מכחול ייעודי. מקור המילה ביוונית - קאלוס (καλλος) "יופי", גראפוס (γραφος) "כתיבה".

יש להבדיל בין קליגרפיה לבין טיפוגרפיה (העוסקת בגופני דפוס ולא בכתב יד), ולבין אפיגרפיה (חקר תחריטי סימנים ואותיות במתכת או אבן) או פלאוגרפיה (חקר כתבי יד עתיקים).

תמה

תֵּמָה (בלטינית: thema; מיוונית עתיקה: θέμα (שמקורה במילה τίθημι (טיתמי) – לשים במקום) או נושא היא רעיון מרכזי הנמצא בבסיס יצירה אמנותית (בספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה, אדריכלות וכיוצא בזה) או מוסר השכל הנמצא בבסיסה של אותה יצירה. לרוב, אותו מוסר השכל מתייחס לחברה, למשמעות החיים או לטבע האנושי, ומדובר ברעיון אוניברסלי ועל-זמני, ולא ברעיון השייך לתרבות או חברה מסוימת.

התמה לרוב אינה מצוינת במפורש ביצירה, והיא ניתנת להסקה מבחינת הרעיונות השונים העולים מן היצירה.

תרבות ישראלית

תרבות ישראלית הוא השם המקובל [דרוש מקור] לתרבות ולאמנות שנוצרה בישראל החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד אחרי שנת 1948, בה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת מהגרים, משלבת הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה המהגרים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא לייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.