אמנות האג

אמנות האג הן הסכמים בינלאומיים שנוסחו בוועידות השלום הראשונה והשנייה שנערכו בעיר האג בהולנד בשנים 1899 ו-1907, ולצד אמנות ז'נבה הן מכילות את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דיני מלחמה ופשעי מלחמה כחלק מן המשפט הבינלאומי הפומבי. ועידת שלום שלישית אשר נועדה להתכנס בשנת 1914 (ונדחתה לשנת 1915), לא התכנסה עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אמנת האג משנת 1899

ב-29 באוגוסט 1898 יזם הצאר ניקולאי השני כינוס ועידת שלום. הוועידה התכנסה בין המועדים 18 במאי ועד 29 ביולי 1899. ביומה האחרון נערך מעמד החתימה על האמנה אשר נכנסה לתוקף ב-4 בספטמבר 1900. אמנת האג משנת 1899 מכילה ארבעה פרקים ושלוש הצהרות נוספות (הפרק האחרון זהה משום מה להצהרה הראשונה):

  • פרק ראשון - ישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום
  • פרק שני - דינים ומנהגים של מלחמה ביבשה
  • פרק שלישי - יישום עקרונות ועידת ז'נבה משנת 1864 למלחמה בים
  • פרק רביעי - איסור על שיגור קליעים וחומרי נפץ מכדורים פורחים
  • הצהרה ראשונה - על שיגור קליעים וחומרי נפץ מכדורים פורחים
  • הצהרה שנייה - על שימוש בקליעים אשר מטרתם פיזור גז הגורם חנק או הזיות
  • הצהרה שלישית - על שימוש בקליעים המתרחבים או נמעכים בקלות בגוף האנושי

ההשפעה העיקרית של אמנת האג משנת 1899 הייתה באיסור על שימוש באמצעים צבאיים מסוימים, פרי הטכנולוגיה המודרנית: הפצצות מן האוויר, נשק כימי וקליעי הולופוינט. האמנה אף יצרה את בית הדין הקבוע לבוררויות (Permanent Court of Arbitration) אשר מקום מושבו בהאג.

אמנת האג משנת 1907

הוועידה השנייה לשלום התכנסה בשנת 1907 בעקבות קריאה של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט בשנת 1904, אולם מועד כינוסה נדחה עקב פרוץ מלחמת רוסיה-יפן. הוועידה התכנסה ב-15 ביוני 1907 וננעלה ב-18 באוקטובר ומטרתה הייתה להרחיב את אמנת האג משנת 1899, לשנותה בהתאם לנסיבות ולהוסיף לה חלקים נדרשים, תוך התמקדות במלחמה בים. הבריטים ניסו בוועידה להגביל את השימוש בסוגי נשק שונים, אולם לא זכו לשיתוף פעולה של המעצמות האחרות ובראשון גרמניה אשר חששה כי הבריטים מנסים לחבל בצמיחת הצי הגרמני. גרמניה אף דחתה הצעה לבוררות חובה. אולם הוועידה הרחיבה את מנגנון הבוררות מרצון וקבעה תנאים לגביית חובות, דיני מלחמה, וכן זכויות וחובות של מדינות נייטרליות. ב-18 באוקטובר 1907 נחתם הנוסח הסופי של אמנת האג השנייה והוא נכנס לתוקפו ב-26 בינואר 1910. לאמנה 13 פרקים, 12 מתוכם אושררו ונכנסו לתוקפם:

  • פרק 1 - ישוב סכסוכים בדרכי שלום
  • פרק 2 - הגבלות על השימוש בכוח לגביית חובות חוזיים
  • פרק 3 - פתיחה במעשי איבה
  • פרק 4 - דינים ומנהגים של מלחמה ביבשה
  • פרק 5 - הזכויות והחובת של אנשים וכוחות נייטרליים בעת מלחמה ביבשה
  • פרק 6 - מעמד אוניות סוחר של האויב בפרוץ מעשי איבה
  • פרק 7 - הסבת אוניות סוחר לאוניות מלחמה
  • פרק 8 - הטמנת מוקשים תת-מימיים אוטומטיים
  • פרק 9 - הפצצות מכוחות צי בעת מלחמה
  • פרק 10 - יישום עקרונות אמנת ז'נבה למלחמה בים
  • פרק 11 - הגבלות מסוימות ביחס לזכות לתפיסת רכוש בעת מלחמה בים
  • פרק 12 - יצירת בית דין בינלאומי לשלל (לא אושרר)
  • פרק 13 - זכויות וחובות של כוחות נייטרליים בעת מלחמה ימית

שתי הצהרות נחתמו בוועידה:

  • הצהרה ראשונה - הרחבת ההצהרה השנייה מוועידת האג משנת 1899 לכלי טיס נוספים
  • הצהרה שנייה - על בוררות חובה

פרוטוקול ז'נבה לאמנת האג

אף שפרוטוקול ז'נבה לא הוסכם בעת ועידת השלום בהאג, הוא נחשב לתוספת לאמנה. הפרוטוקול נחתם ב-17 ביוני 1925 ונכנס לתוקפו ב-8 בפברואר 1928. הפרוטוקול מטיל איסור קבוע על השימוש בכל סוגי הנשק הביולוגי. שמו המלא של הפרוטוקול הוא "פרוטוקול לאיסור על השימוש בנשק כימי חונק, מרעיל או אחר ובשיטות מלחמה בקטריולוגיות" (באנגלית: Protocol for the Prohibition of the Use in War of Asphyxiating, Poisonous or Other Gases, and of Bacteriological Methods of Warfare). פרוטוקול זה בא על רקע דאגה ציבורית גוברת כנגד השימוש בנשק כימי לאחר השימוש בגז חרדל וכלי נשק דומים במהלך מלחמת העולם הראשונה, וחשש כי שימוש בכלי נשק כימי וביולוגי עלול להוביל לתוצאות הרות אסון במלחמה עתידית. להוראות פרוטוקול זה נוספה אמנת הנשק הביולוגי (Convention on the Prohibition of the Development, Production and Stockpiling of Bacteriological (Biological) and Toxin Weapons and on their Destruction) משנת 1972 ואמנת הנשק הכימי משנת 1993.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אמנת האג

האם התכוונתם ל...

בג"ץ ג'מעית אסכאן

בג"ץ ג'מעית אסכאן הוא החלטה שניתנה על ידי בג"ץ ב-28 בדצמבר 1983 מפי השופט אהרן ברק, ובהסכמת השופטים יהודה כהן וחנה אבנור. פסק דין זה עניינו בעתירה שהוגשה נגד הפקעת מקרקעין לשם בניית מחלף בין כבישים מהירים באזור יהודה ושומרון (להלן: "איו"ש"). איו"ש נכבש מירדן במלחמת ששת הימים ולא סופח לישראל. החוק הישראלי לא חל באזור זה ולכן מונהג בו ממשל צבאי במסגרתו שולטת מדינת ישראל, באמצעות צה"ל, על השטח ועל האוכלוסייה המקומית, הכוללת את התושבים הפלסטינים שהתגוררו באזור עת נכבש מירדן. לפיכך מכונה איו"ש בשם "השטחים המוחזקים".

הטענה המרכזית של העותרים בפסק הדין הייתה שתוכנית הקמת הכבישים סותרת את דיני המשפט הבינלאומי הפומבי, שכן ממשל צבאי אינו רשאי לבצע שינויים ארוכי טווח בשטחים מוחזקים. בפסק הדין קבעו השופטים כי במקרה הזה, ממשל צבאי רשאי לבצע שינויים בשטח כל עוד הם עולים בקנה אחד עם טובת האוכלוסייה המקומית, בייחוד כשמדובר בממשל צבאי ארוך טווח שעלול להביא לקיפאון בהתפתחות האוכלוסייה המקומית והאזור.

ברטה פון זוטנר

הברונית ברטה פון זוּטנֶר (גרמנית: Bertha von Suttner;‏ 9 ביוני 1843 - 21 ביוני 1914) הייתה פציפיסטית, סופרת צ'כית-אוסטרית ופעילת שלום. בשנת 1905 הייתה לאישה השנייה שקבלה פרס נובל והראשונה שקיבלה את פרס נובל לשלום וכלת הפרס האוסטרית הראשונה.

דיני מקרקעין (הרשות הפלסטינית)

דיני הקרקעות ברשות הפלסטינית מסדירים את הבעלות על מקרקעין ברשות הפלסטינית. לכשני שלישים מהקרקעות ביהודה ושומרון אין בעלות ודאית או הסדר מקרקעין שקובע למי שייכת הקרקע. זאת, מאחר שבתקופת האימפריה העות'מאנית חולקו קרקעות בחינם לנתינים לצורך גביית מיסים על השימוש בהן. המקומיים חילקו את הקרקעות ביניהם, וידעו בעל פה איזו קרקע שייכת למי.

הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון

הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון (מכונה ועדת המאחזים) הייתה ועדה בת 3 חברים בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, שהקימה ממשלת ישראל בראשית 2012, על מנת לבחון דרכי התמודדות עם בנייה שנעשתה על אדמות בבעלות פלסטינית פרטית ביהודה ושומרון, בעקבות

התחייבות ממשלתית בפני בג"ץ להסיר כל בנייה כזו, וכן בחינת התמודדות עם בנייה שנעשתה ללא היתר על אדמות מדינה, לעיתים בתמיכת מוסדות ממשלתיים. בנוסף ללוי היו חברי הוועדה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, תחיה שפירא, והיועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ ושגריר ישראל בקנדה, ד"ר אלן בייקר.

ממצאיה של הוועדה פורסמו באמצע 2012 במסמך שכותרתו: דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון, המוכר בשם דו"ח לוי.

הוועדה קבעה שההתנחלויות ביהודה ושומרון חוקיות גם על פי המשפט הבינלאומי. הדו"ח מנוגד לדו"ח קודם, דו"ח טליה ששון, שיצא בעניין.

הומו סאקר

הומו סאקר (בלטינית: Homo sacer - "האיש הקדוש" או "האיש הארור") היא דמות של המשפט הרומי: אדם שהוצא מחוץ לחוק וכל אחד יכול להרוג אותו, אך אסור להקריב אותו בטקסים דתיים.משמעות המונח sacer בדת הרומית העתיקה אינה חופפת באופן מלא עם משמעות המונח לאחר ביסוס הנצרות, ואושר אומצה לאנגלית כ-sacred (קדוש). בדת הרומית העתיקה sacer, בדומה למילה קָדוֹש בעברית, מציינת משמעות של "הפרדה" משאר החברה וכוללת תחושה של "מקודש" או "מקולל". ה-homo sacer יכול להתפרש פשוט כאדם ש"נמחק" מהחברה ונשללו ממנו כל הזכויות וכל הדת אזרחית. homo sacer מוגדר במונחים משפטיים כמישהו שיכול לההרג מבלי שההורג יוכר כרוצח, וכאדם שלא ניתן להעלותו כקורבן אדם. האדם המקודש יכול להיות מפורש כאדם שמחוץ לחוק, או מעליו. במקרה של מלכים מסוימים במסורות משפטיות מערביות, הריבון וההומו סאקר התאחדו.מעמדו של ההומו סאקר יכול להשתנות כתוצאה משבירת שבועה. שבועה בעת העתיקה הייתה למעשה קללה עצמית מותנה, לדוגמה: פנייה לאלים ובקשת עונש מהם במקרה של שבירת השבועה. שובר שבועה נחשב לרכוש האלים שכלפיהם השבועה נשברה. אם שובר השבועה נהרג, הדבר היה מתפרש כנקמת האלים. מאחר ששובר השבועה כבר היה שייך לאלים עקב הפרת השבועה, הוא לא היה יכול להשתייך לחברה אנושית, או להיות שייך לאלים אחרים.

התייחסות ישירה למעמד זה נמצאת בחוקי שנים-עשר הלוחות, חוקים של הרפובליקה הרומית שנכתבו במאה ה-5. אחת הפסקאות מציינת כי פטרון אשר היה מרמה את לקוחותיו נחשב ל-sacer.

הרעיון של המעמד של פורע חוק, פושע שהוכרז כבלתי מוגן על ידי החוק וכתוצאה מכך יכול להיות להיהרג על ידי כל אחד ללא עונש, נמשך לאורך כל ימי הביניים, ובוטל לראשונה באנגליה על ידי חוק הביאס קורפוס משנת 1679, שקובע כי כל פושע חייב לעמוד בפני משפט לפני שנענש.

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945; פצצה גרעינית נוספת, שכונתה "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום.

בין 90 ל-146 אלף בני אדם נהרגו בהירושימה ובין 39 ל-80 אלף בני אדם נהרגו בנגסאקי במהלך הטלת הפצצות ובארבעת החודשים שלאחר הטלתן. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ואילו השאר נהרגו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המוחלט של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה.

ב-15 באוגוסט, שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. ב-2 בספטמבר חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי, שהיה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ושל מלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן וההצדקה האתית לשימוש בהן שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה.

הכיבוש הישראלי

לאחר התייצבות הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע בתום מלחמת העצמאות, כבשה ישראל פעמים אחדות שטחים שהיו בשליטת מדינת שכנות. בחלק מהמקרים ישראל נסוגה מהשטח באחיזתה מסיבות שונות. בחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967, נמשכת שליטת ישראל עד היום, תוך התנגדות ניכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.

במקור התייחס המונח "השטחים הכבושים" לאזורים הבאים: רמת הגולן שנכבשה מסוריה, חצי האי סיני ורצועת עזה שנכבשו מידי מצרים, ושטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, שנכבשו מידי ירדן. יהודה ושומרון ורצועת עזה נועדו בתוכנית החלוקה של האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית בארץ ישראל, אך עברו לשליטת מצרים וממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות, שליטה שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.

בישיבת הממשלה ב-10 ביוני 1967, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים, קראה ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".

המגדל הגאה

המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1890–1914, הוא ספר מאת ההיסטוריונית ברברה טוכמן שראה אור בשנת 1966. בספר מנסה טוכמן להציג תמונה רחבה וכוללת של העולם המערבי בשני העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. תקופה זו זכתה לכינוי Fin de siècle (מצרפתית- "קץ המאה") והיא מייצגת את השקיעה שאליה נכנס העולם המערבי לאחר תקופת השגשוג של הבל אפוק. הספר הוא אוסף של מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים החל משנת 1960, כאשר כל אחד מהם עוסק במדינה אחרת. שניים מפרקי הספר, עוסקים בתופעות שחצו את הגבולות המדיניים- הסוציאליזם והאנרכיזם.

שמו של הספר לקוח מתוך קטע של אדגר אלן פו: "בעוד מעל מגדל גאה בקרת, המוות בעוזו ישפיל עיניו". כוונתה של טוכמן לרמוז בשורות אלו על מצבה של אירופה בשלהי המאה ה-19, שאותו היא מתארת כמגדל גאה ש"התפוצץ במשבר סופני" עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

המשפט ההומניטרי

"המשפט הבינלאומי ההומניטרי" מבטא את הנורמות החלות בעת סכסוכים מזוינים בין מדינות ובתוך מדינות, ומפרט את החובות המוטלות על הצדדים הלוחמים. ניסוח הכללים המודרניים החל במחצית השנייה של המאה ה-19, אם כי הנורמות המנהגיות שהוכרו בו יכולות לנבוע ממקורות עתיקי ימין. הדוגמה המובהקת לנורמה מנהגית עתיקה היא האיסור והגיוני על שימוש ברעל ובגורמים מפיצי מחלות.

המשפט הבינלאומי ההומניטרי הוא ענף של המשפט הבינלאומי הכללי, ולפיכך נובע מאמנות, נוהגים מוכחים, עקרונות המשפט המוכרים ועשוי לפנות לכתביהם של מלומדים, על פי אמנת בית הדין הבינלאומי לצדק.

הקלעים החופשיים

הקלעים החופשיים (בצרפתית: Francs-tireurs), היו כוח צבאי צרפתי בלתי סדיר, אשר הופעל במלחמת פרוסיה-צרפת. לעיתים שימש שם זה, בהשאלה, עבור ארגוני התנגדות לכיבוש הגרמני בצרפת, בשתי מלחמות העולם.

הקרב מול חוף טסל

הקרב מול חוף טסל, הידוע גם כתקרית מול טסל או תקרית 17 באוקטובר 1914 היה קרב ימי שהתחולל במלחמת העולם הראשונה, מול חופו של האי ההולנדי טסל (Texel). שייטת בריטית ובה סיירת קלה אחת וארבע משחתות שהייתה בסיור שגרתי נתקלה בארבע ספינות טורפדו גרמניות שהיו חלק משייטת ספינות הטורפדו השביעית של הצי הגרמני. הספינות הגרמניות היו בדרכן לחוף הבריטי, במשימת הנחת מוקשים ימיים. האוניות הבריטיות תקפו את האוניות הגרמניות; הגרמנים, שספינותיהם היו נחותות מן הספינות הבריטיות ניסו תחילה לחמוק ואז נלחמו בקרב נואש מול הבריטים, קרב שהיה לא יעיל והסתיים בהטבעת כל כלי השיט הגרמניים. מעבר לתוצאה הטקטית ולמניעת מיקוש חופי בריטניה, השפיע הקרב גם על הטקטיקה ושיטת הלחימה של שייטות ספינות הטורפדו הגרמניות, וגרם לזעזוע בצי הגרמני ולירידה באמון שרחשו מפקדי הצי הגרמני לספינות אלה.

חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים

חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 נחקק בישראל בשנת 2002, לאחר קביעת בג"ץ בפרשת פלונים לפיה לשר הביטחון אין סמכות להחזיק במעצר מינהלי אזרחים לבנוניים כ"קלפי מיקוח", וכי ניתן להחזיק אנשים במעצר מינהלי רק כאשר הם עצמם מסוכנים לביטחון המדינה. בפסיקה בעתירה שהוגשה נגד שחרורם של מרבית העצירים (למעט דיראני ועובייד) בעקבות פסק הדין, העיר אהרן ברק כי בית המשפט לא רואה בהליך החקיקה המסתמן עקיפה של פסיקתו הקודמת, כי אם יצירת דין חדש.

החוק שנחקק מגדיר לוחם בלתי חוקי כ"אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין, או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל שלא מתקיימים לגביו התנאים המקנים מעמד של שבוי מלחמה במשפט הבינלאומי ההומניטרי, כמפורט בסעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית מיום 12 באוגוסט 1949 ביחס לטיפול בשבויי מלחמה".

החוק מסמיך את רמטכ"ל צה"ל להוציא צו כליאה נגד אדם שמוחזק בידי רשויות המדינה, ויש לו יסוד סביר להניח כי הוא לוחם בלתי חוקי. בתוך 14 ימים ממתן צו הכליאה יש להביאו בפני שופט בית המשפט המחוזי, לשם ביקורת שיפוטית על הצו. ביקורות נוספות נערכות אחת לחצי שנה. בנוסף, הסדיר החוק את זכותו של הכלוא לפגישה עם עורך דין במועד המוקדם ביותר האפשרי מבלי לפגוע בביטחון המדינה, אך לא יאוחר משבעה ימים מהוצאת צו הכליאה.

אחד הסעיפים המרכזיים בחוק, סעיף 7, קובע חזקה לפיה אדם שנמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל או שנטל חלק בפעולות איבה של כוח כאמור, יראו אותו כמי ששחרורו יפגע בביטחון המדינה כל עוד לא תמו פעולות האיבה של אותו כוח נגד מדינת ישראל, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת.

לאחר חקיקתו של החוק נמתחה עליו ביקורת, בטענה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי ועם העקרונות החוקתיים של מדינת ישראל.

הטענה הייתה, כי בפני ישראל עומדות שתי דרכים להתמודד עם לוחם כאמור שנפל בידיה: להחזיק אותו עד תום הלחימה כשבוי מלחמה, או להחזיקו במסגרת מעצר מינהלי כמו כל אזרח שנשקפת ממנו סכנה אינדיבידואלית. בנוסף, כאמור, ניתן להחזיקו במאסר פלילי עד תום ריצוי המאסר.

חוקתיותו של החוק עמדה לראשונה לביקורת בית המשפט העליון ביוני 2008, בעת שנדון ערעורם של תושבי רצועת עזה שנכלאו מכוח החוק בשל השתייכותם לחזבאללה. נשיאת בית המשפט, דורית ביניש, קבעה בפסק דינה כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין עילה להתערבות בית המשפט. עם זאת, בית המשפט לא בחן את חוקתיותה של חזקת המסוכנות, לאחר שהמדינה הצהירה כי עד כה לא עשתה בה שימוש, ובכל אחד מהמקרים שעמדו על הפרק הוכיחה את מסוכנותו של הכלוא הספציפי. באותה פסיקה נקבע כי החוק נועד לחול רק על תושבי חוץ, ואילו כלפי אזרחים ותושבים ישראלים יש להשתמש בכלים המשפטיים האחרים העומדים לרשותם של גורמי אכיפת החוק.

עם זאת, בג"ץ סבר שניתן להכשיר את חזקת המסוכנות ה"קבוצתית" במקרים מסוימים, ויש לבחנה ממקרה למקרה.

במנותק מפסיקה זו תוקן החוק באוגוסט 2008, ונוספו בו הוראות הנוגעות לסמכות הכליאה הראשונית של הלוחם הבלתי חוקי, לקביעת מקום כליאתו ולזכותו להיפגש עם עורך דין ומניעתה. זאת, בעקבות הניסיון שהצטבר במהלך השנים ובעקבות הערות שהעירו בתי המשפט המחוזיים במהלך דיונים בהליכים שונים מכוח החוק. בנוסף, נקבעה בו הוראת שעה לשנתיים, שנועדה לתת מענה לסיטואציה שבה יילכד מספר רב של לוחמים בלתי חוקיים. הוראה זו קובעת לוחות זמנים גמישים יותר, מורידה את הדרג הצבאי המוסמך לקבל החלטות בעניין הלוחמים הבלתי חוקיים, ומקימה בתי דין צבאיים מיוחדים לעניין זה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים, האלוף שי יניב, הסמיכו בשנת 2008 את אל"ם ארז פורת, נשיא בית הדין הצבאי של פיקוד צפון וחיל הים לשמש כנשיא בית הדין הצבאי המיוחד שיוקם מכוח חוק זה, ולהיות מופקד על הטיפול בנושא מטעם צה"ל.

בתיקון מס' 3 לחוק הפך סעיף 10א של הוראת השעה, העוסק בלחימה בהיקף נרחב שבה יילכד מספר רב של לוחמים בלתי חוקיים, לסעיף קבוע בחוק.

יאקוב ז'ילינסקי

יעקב גריגוריביץ 'ז'ילינסקי (ברוסית: Я́ков Григо́рьевич Жили́нский;‏ 27 במרץ 1853–1918) היה גנרל פרשים רוסי ממוצא פולני, ראש המטה של הצבא הרוסי הקיסרי מ-2 בפברואר 1911 עד ה-4 במרץ 1914. הוא נחשב לאחד האחראים העיקריים של כישלון המערכה הפרוסית במזרח בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם הראשונה.

כניעה

כניעה היא מצב בו חיילים, אומות, או כל קבוצת לוחמים אחרת מפסיקה להילחם ולרוב חבריה הופכים לשבויים, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה לאחר הוראת מפַקדהּ. דגל לבן משמש לעיתים קרובות לסימון כניעה, כמו גם הרמת ידיים ריקות ופתוחות מעל הראש.

כניעה יכולה להיות מותנית, כשהקבוצה הנכנעת מציבה תנאים לקבלת סמכות המכניעים, הנוגעת לזכויות הנכנעים. אמנת ז'נבה השלישית קובעת ששבויי מלחמה זכאים ליחס אנושי וחף מניצול והתעללויות. בעת המודרנית ובעקבות אמנות האג, כחלק מהכניעה נחתמים בין צבאות הסכמי כניעה . ייתכן שהסכם כניעה יהיה מקומי בעוד לחימה נמשכת במקומות אחרים. לחימה יכולה להיפסק באופן זמני או ממושך גם בשל חתימה על הסכם שביתת נשק.

כניעה ללא תנאי (unconditional surrender) היא כניעה בה הצד המנצח לא מבטיח דבר מלבד המוטל עליו לפי המשפט הבינלאומי.

לוחם בלתי חוקי

לוחם בלתי חוקי הוא מונח לא רשמי ללוחם שאינו משתייך לצבא סדיר או למיליציה שקיבלה על עצמה את דיני המלחמה. המונח אינו מופיע באמנות המסדירות את דיני המלחמה, והוא פותח במדינות מסוימות כדי לאבחן לוחמים כאלו מלוחמים הזכאים למעמד של שבויי מלחמה לפי אמנת ז'נבה השלישית. מכיוון שהאמנות המסדירות את המשפט ההומניטרי מכירות בשתי קטגוריות - לוחמים ואזרחים - עצם קיומה של קטגוריה שלישית, קטגוריית הלוחמים הבלתי חוקיים, שנוי במחלוקת, ומרבית מדינות העולם אינן מכירות בה. ישנם הרואים בטרוריסטים לוחמים בלתי חוקיים.

לילה וערפל

לילה וערפל (בגרמנית: Nacht und Nebel) הוא הכינוי שבו נודעה הוראה שהוציא הפיהרר של גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, ב-7 בדצמבר 1941, שמטרתה הייתה ענישה מרתיעה של מתנגדי המשטר בשטחים שבשליטת גרמניה הנאצית, באמצעות עונשי מוות והעלמת מידע אודות האנשים שנאסרו. מכיוון שלא נמסר מידע על אודות האסירים, הם נעלמו כביכול ב"לילה וערפל".

במשפטי נירנברג נקבע שההוראה מהווה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ויישומה היה אחד האישומים שבגינם נשפט, הורשע והוצא להורג וילהלם קייטל, ראש המטה הכללי של הוורמכט.

מכיוון שקייטל היה חתום על ההוראה היא מכונה לעיתים גם "צו קייטל".

פירוק נשק

פירוק נשק הוא פעולה של צמצום, הגבלה או ביטול של נשק. פירוק נשק מתייחס בדרך כלל לפירוק של צבא מנשקו או פירוק סוג מסוים של נשק. פירוק נשק נחשב לעיתים קרובות לביטול מוחלט של נשק להשמדה המונית, כגון נשק גרעיני. פירוק כללי מלא הוגדר על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות כחיסול כל נשק להשמדה המונית, יחד עם "הפחתה מאוזנת של הכוחות המזוינים והחימוש הקונבנציונלי, המבוססים על עקרון הביטחון הבלתי פוסק של הצדדים במטרה לקדם או להגביר את היציבות ברמה צבאית נמוכה יותר, תוך התחשבות בצורך של כל המדינות להגן על ביטחונן".

תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון

שאלת תפיסת הקרקעות ביהודה ושומרון היא סוגיה ביטחונית לאומית, משפטית, מדינית וערכית, המלווה את מדינת ישראל מאז שתפס צה"ל את שטחי יהודה ושומרון בתום מלחמת ששת הימים. הפקעת הקרקעות שמשה בהתחלה לצרכים צבאיים וביטחוניים, אולם עם חידוש מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, הופקעו קרקעות גם לצרכים אזרחיים. תפיסת קרקעות זו הייתה ועודנה מוקד מחלוקת ערכית, משפטית ופוליטית ארוכת שנים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.