אמנון רובינשטיין

אמנון רובינשטיין (נולד ב-5 בספטמבר 1931 בתל אביב) הוא משפטן, פובליציסט וסופר ישראלי. בעבר פוליטיקאי, שר החינוך בממשלת יצחק רבין השנייה ובממשלת שמעון פרס. חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006) וחתן פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט לשנת 2010. היה פרופסור למשפטים ודיקן באוניברסיטת תל אביב וכיום (2015) בבית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.

אמנון רובינשטיין
Amnon Rubinstein
לידה 5 בספטמבר 1931 (בן 88)
תל אביב, המנדט הבריטי
מדינה ישראל  ישראל
השכלה בית הספר לכלכלה בלונדון, האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק משפטן, פובליציסט, סופר, פוליטיקאי, אקדמאי
מפלגה התנועה הדמוקרטית לשינוי, מפלגת שינוי, מרצ
דת יהדות
amnonrubinstein.com
שר התקשורת ה־16
13 בספטמבר 198426 במאי 1987
(שנתיים ו-36 שבועות)
תחת ראשי הממשלות שמעון פרס ויצחק שמיר
שר האנרגיה והתשתית ה־7
13 ביולי 19927 ביוני 1993
(47 שבועות ויום)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר המדע והטכנולוגיה ה־6
13 ביולי 199231 בדצמבר 1993
(שנה ו-24 שבועות)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר החינוך, התרבות והספורט ה־6
30 במאי 199418 ביוני 1996
(שנתיים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
חבר הכנסת
13 ביולי 197731 באוקטובר 2002
(25 שנים)
כנסות 9 - 15
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין, ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל[1]. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים[2]. לאחר מכן עבר הסבה ושירת במערך הנ"מ, והוסיף לשרת במערך גם בשירות מילואים.

לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים[3] את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה[4] וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לימים שר המשפטים). הוסמך לעורך דין בשנת 1961[5]. את תואר הדוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960[6]. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד.

קריירה פוליטית

רובינשטיין החל בפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשהקים במרץ 1974 את תנועת "שינוי" כחלק מתנועות המחאה שקמו בתקופה זו[7][8]. מאוחר יותר חבר עם יגאל ידין והקים את מפלגת "ד"ש" - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, אולם תקוותה כי תהיה לשון מאזניים נכזבה ומנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלעדי ד"ש. לאחר מספר חודשים הסכימה ד"ש להצטרף לממשלת בגין אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי - מפלגת מרכז". סיעת "שינוי" נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת "שינוי" עם מפלגת "רצ" ומפלגת "מפ"ם" והוקמה מפלגת "מרצ" כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית.

רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל[9]. בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי-יסוד.

רובינשטיין נבחר לכנסת לראשונה בשנת 1977 וכיהן 7 פעמים ברציפות, 25 שנה. במסגרת כהונתו כחבר כנסת, שימש כיושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפטכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלהכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה (הכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בשנת 1999, במה שנחשב לאחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. אברהם בורג, יו"ר הכנסת, נשא הספד ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו, וזאת בעקבות הודעת כזב שקיבל בורג מזלמן שושי.

רובינשטיין משמש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

בממשלה

עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלה ה-21 וה-22[10]. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית[11]. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996[12] המורה על הקמתה של "הרשות לשירותים ציבוריים- חשמל"[13], ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק.

בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה את הדתיים בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים.

כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות[14] האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל את שעור התלמידים הניגשים העוברים את בחינות הבגרות בהצלחה. הדבר נעשה בין היתר על ידי שיטת ההגרלות בה הוגלו מספר מקצועות חובה בהן לא היה צורך בבחינה חיצונית. כך, בין שנת הלימודים תשנ"ד (1994) לשנת הלימודים תשנ"ו (1996) עלה שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-5% לשיעור של כ-45% מהמחזור הזכאים לבגרות[15].

הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות הן המתוקצבות, כדוגמת המכללה האקדמית תל אביב יפו והלא מתקוצבות כמו המרכז הבינתחומי הרצליה[16]. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944[17] סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג[18](המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם[19].

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות"[20].

קריירה אקדמית

בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב[21][22], תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא -

אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

לאחר שסיים את כהונתו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה (2002–2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה[23].

רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים בחו"ל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה[24].

פובליציסטיקה וספרות

לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים[25] ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי[26]. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש את תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג"[27]. משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קבוע בעיתון, שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה[28]. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון מעריב ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-New York Times.

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013)[29]. בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה"שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015)[30].


רובינשטיין מתגורר בתל אביב. הוא נשוי לעורכת הדין רוני רובינשטיין, נכדתו של יעקב שלוש, ממייסדי תל אביב. הם הורים לשניים וסבים לנכדים.

פרסים

רובינשטיין הוא חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)[24]. בשנת 2003 קיבל את תואר אביר איכות השלטון (בקטגוריית מפעל חיים) מטעם התנועה לאיכות השלטון[31]. הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט (2010)[3] ופרסים ואותות נוספים, כגון פרס גורני למשפט ציבורי לשנת 2016, על תרומה למשפט הציבורי; אות אייסף על תרומה חברתית, בשנת תשע"ג, ופרס עיריית רמת גן לספרות (2015).

מבין ספריו של אמנון רובינשטיין

ספרי עיון:

  • 1965: Jurisdiction and Illegality (הוצאת אוקספורד) (באנגלית)
  • 1969: המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (מהדורה שישית יצאה ב-2005 עם ד"ר ברק מדינה).
  • 1975: אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן.
  • 1997: מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן.
  • 1998: ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות.
  • 1982: מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן.
  • 1984: The Zionist Dream Revisited, הוצאת ספריי שוקן, ניו יורק, וקלמן לוי פריז (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
  • 2000: from Herzl to Rabin: The Changing Image of Zionism, הוצאת הולמס ומאיר ניו יורק (באנגלית)  (יצא לאור גם ברוסית).
  • 2001: Geschichte des Zionismus: Von Theodor Herzl bis Heute
  • 2001: דעת יחיד, הוצאת שוקן.
  • 2003: ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן.
  • 2009: Israel and the family of nations - (עם אלכסנדר יעקבסון), הוצאת ראוטלידג', לונדון. (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
  • 2012: באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן.
  • 2014: סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה (עם יצחק פשה), הוצאת נבו והוצאת דביר.
  • 2017: שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר[32].
  • 2019: סיפורם של היהודים החילונים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר[33]

רומנים:

  • השמיכה, הוצאת שוקן.
  • כביש מספר חמש, הוצאת שוקן.
  • הים שמעלינו, הוצאת שוקן.
  • כניסה נפרדת (סיפורים קצרים) הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • אהבות אסורות, הוצאת זמורה ביתן, 2010.
  • השמש השחורה, הוצאת זמורה ביתן, 2013.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ דיאנה בחור-ניר, ראיון עם אמנון רובינשטיין, מוסף כלכליסט, 24 במרץ 2011
  2. ^ דן מרגלית, "חותם אישי – אמנון רובינשטיין".
  3. ^ מוסמך למשפטים, חרות, 2 במאי 1957
  4. ^ הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961.
  5. ^ הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961
  6. ^ קורות חיים אתר פרס ישראל
  7. ^ כנס יסוד של תנועת שינוי, דבר, 27 במרץ 1974
  8. ^ יוסי ביילין, מחאה על פרשת דרכים, דבר, 12 ביולי 1974.
  9. ^ אמנון רובינשטיין, "סיפורם של חוקי היסוד", משפט ואדם – משפט ועסקים (2011).
  10. ^ אתר הכנסת
  11. ^ משה בר-ניב, מישאל חשין, דניאל פרידמן, "שיחה אישית עם פרופ' אמנון רובינשטיין", משפט ועסקים י"ד (2012).
  12. ^ חוק משק החשמל
  13. ^ אתר הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל
  14. ^ עופר ברנדס, "משפטן אוהב אדם: אמנון רובינשטיין מגדיר מחדש את מטרות החינוך", משפט ועסקים יד, ספטמבר 2012.
  15. ^ בחינות הבגרות סקירת השינויים שחלו בבחינות הבגרות במהלך השנים ודיון במטרותיהן
  16. ^ המהלכים הראשונים להקמת המכללות המתוקצבות (על ידי המדינה) תוכננו ובוצעו על ידי פרופסור אמנון פזי יו"ר ות"ת וצוות ות"ת. תוכניתו המפורטת של פזי לפיתוח המכללות הוגשה לות"ת בשנת 1993 ואושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה. התוכנית אומצה אחר כך על ידי הממשלה ונוצלה בעזרת חוק להרחבתה למכללות פרטיות: החלטת ממשלה מס. 3964 מיום 28.9.1994.
  17. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  18. ^ לקט נתונים לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ו – 2015/16, המועצה להשכלה גבוהה.
  19. ^ ארי שביטמה קרה לי? מה קרה לכם!, באתר הארץ, 14 בפברואר 2007
  20. ^ יובל יועז, עצומת הפרופסורים נגד פרידמן פורסמה; משפטנים אחרים פירסמו עצומת תמיכה בו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2007
  21. ^ יעקב בן אמיר, חברי המלומד אתה מיותר, דבר, 20 בדצמבר 1969
  22. ^ קציני משטרה סיימו קורס לבכירים, דבר, 26 ביולי 1974.
  23. ^ פרופ' אוריאל רייכמן, "ברכות לאמנון רובינשטיין", משפט ואדם – משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, 25-29.
  24. ^ 24.0 24.1 אתר פרס ישראל
  25. ^ האדמו"ר קולק כראש עיריית ירושלים, דבר, 17 בנובמבר 1965
    שלמה גרודזנסקי, מטבחו של ד"ר רובינשטיין, דבר, 7 ביוני 1966; המשך
  26. ^ יהושע ביצור, מרחוק תראה את הארץ, מעריב, 10 בפברואר 1967
  27. ^ צבי לביא, תוהו ובוהו, מעריב, 10 בדצמבר 1968
    בומרנג שהכזיב, דבר, 4 בינואר 1973
  28. ^ אמנון רובינשטיין, האנטישמיות של השמאל הליברלי, האתר של רובינשטיין, במקור פורסם בהארץ, 30 באוקטובר 2003.
  29. ^ זיוה שמיר, "נזיר אחיו – על אמנון רובינשטיין הסופר", משפט ועסקים י"ד, (2012).
  30. ^ הצגת בוקר עם נתיב רובינזון, רשת ב', 21 במרץ 2012
  31. ^ אתר התנועה לאיכות השלטון
  32. ^ שלמה אבינרי"שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד": אין סתירה בין רב-תרבותיות ובין מדינת לאום, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
  33. ^ שאול בן שושן, ‏אינסטינקט של יהודי, באתר ישראל היום, 28 יוני 2019
5 בספטמבר

5 בספטמבר הוא היום ה-248 בשנה בלוח הגריגוריאני (249 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 117 ימים.

אמנון רובינשטיין (במאי)

אמנון רובינשטיין הוא במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי.

ברק מדינה

ברק מדינה (נולד ב-6 במרץ 1966) הוא רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופסור מן המניין למשפטים ומופקד הקתדרה לדיני זכויות האדם ע"ש השופט חיים כהן. חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח. תחומי מחקרו כוללים משפט ציבורי, משפט חוקתי ומשפט מנהלי וניתוח כלכלי של המשפט. בעבר שימש כדיקן הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים.

המרכז הבינתחומי הרצליה

המרכז הבינתחומי הרצליה היא מכללה שאינה מתוקצבת השוכנת בהרצליה ומקיימת לימודים לתואר ראשון, תואר שני בתחומים מעטים, ותואר שלישי (דוקטור) במשפטים.

המרכז נוסד בשנת 1994 על ידי פרופ' אוריאל רייכמן, ששימש כנשיא המרכז מאז הקמתו ועד לראשית שנת 2006, שבה פרש עם הצטרפותו למפלגת "קדימה" והתמודדותו לכנסת. בתחילת פברואר 2006 החליף אותו פרופ' אמנון רובינשטיין ובחודש מרץ 2007 חזר רייכמן לכהן כנשיא המרכז, לאחר שפרש מהכנסת.

בשנת הלימודים תשע"ט החלו את לימודים במרכז הבינתחומי כ-7000 סטודנטים (מהם כ-2,000 בבית הספר הבינלאומי, שהגיעו מכ-90 מדינות ברחבי העולם), לתואר ראשון ושני.ב-20 במרץ 2018 אישרו שר החינוך ויו"ר המל"ג למרכז הבינתחומי להעניק תואר שלישי (דוקטור), בתחום המשפטים בלבד, הליך שהיה שמור לאוניברסיטאות המחקר הציבוריות.[1] כמו כן, אושרה הצעה שבעתיד המכללה תהפוך לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל.

המשפט בישראל

מדינת ישראל היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על מזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של הכנסת וצו של הממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981, בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.

המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל

המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל הוא ספר יסוד במשפט חוקתי בישראל. מהדורה ראשונה של הספר, מאת אמנון רובינשטיין, יצאה לאור בשנת 1969 בהוצאת שוקן, ומאז התפרסם במהדורות אחדות. במהדורה החמישית הצטרף אל רובינשטיין לכתיבת הספר ברק מדינה. הספר צוטט מאות פעמים בפסיקת בתי המשפט בישראל.

התנועה הדמוקרטית לשינוי

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - הייתה מפלגת שמאל שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.

כ"ג באלול

כ"ג באלול הוא היום העשרים ושלושה בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

מדינה יהודית ודמוקרטית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

מכללות בישראל

בישראל המונח מכללה אינו חד משמעי, ולכן ניתן למצוא גופים שונים הכוללים את המילה מכללה בשמם.

החלוקה המקובלת של המכללות בישראל היא על פי הקטגוריות הבאות: מכללות אקדמיות (הכוללות מכללות להכשרת מורים וגננות ובתי ספר אקדמיים לסיעוד), שלוחות של מוסדות אקדמיים מחו"ל ומכללות מקצועיות.

על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, רק מוסד שקיבל אישור מהמועצה להשכלה גבוהה יהיה רשאי להשתמש בכינוי "מכללה אקדמית". החוק בישראל עד ל-1993 אסר על הקמת מוסדות אקדמיים שאינם מחקריים, אך הוא שונה על ידי שר החינוך אמנון רובינשטיין, וביוזמתו נפתחו מכללות רבות. נכון לשנת 2014, פועלות בישראל 64 מכללות אקדמיות.

ממשלת ישראל העשרים ואחת

ממשלת ישראל ה-21 בראשות שמעון פרס הושבעה ב-13 בספטמבר 1984 (ט"ז באלול ה'תשמ"ד), וסיימה כהונתה ב-20 באוקטובר 1986 (י"ז בתשרי ה'תשמ"ז).

ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.

ממשלת ישראל העשרים ושתיים

ממשלת ישראל העשרים ושתיים, בראשות יצחק שמיר, הושבעה ב-20 באוקטובר 1986 י"ז בתשרי ה'תשמ"ז, וסיימה כהונתה ב-22 בדצמבר 1988, י"ד בטבת ה'תשמ"ט.

מפלגת שינוי

מפלגת שינוי (שינוי – התנועה החילונית) הייתה מפלגת מרכז - שמאל חילונית וליברלית ישראלית.

מרצ

מרצ היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית ציונית ישראלית. המפלגה הורכבה בשנת 1992 מאיחוד של המפלגות רצ, מפ"ם וחלק משינוי. השם מרצ מורכב מהאותיות מ' ורצ, אותיות שהופיעו על פתקי ההצבעה של המייסדות, מפ"ם ורצ. המפלגה הייתה בשיאה בכנסת ה-13, כשזכתה ל-12 מנדטים.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים התאחדה מרצ עם ישראל דמוקרטית ועם התנועה הירוקה, לרשימה המשותפת המחנה הדמוקרטי. בראש הרשימה עומד יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, ושותפיו להנהגה הם ח"כ סתיו שפיר וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

משפט ועסקים

משפט ועסקים הוא כתב עת משפטי שיוצא לאור על ידי בית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. כתב העת נערך על ידי סטודנטים מצטיינים למשפטים בהדרכתו של עורך ראשי, שהוא איש הסגל האקדמי.

משפט ועסקים נוסד בשנת 2004, ומפרסם מדי שנה שני כרכים: הכרך הראשון מאגד מאמרים בנושאים חופשיים מענפי המשפט המגוונים, והכרך השני מאגד מאמרים משפטיים בתחום מסוים, שנבחרו מבין כל המאמרים שהוצגו בכנס השנתי של כתב-העת. למרות שמו, כתב העת אינו מתמקד רק בנושאים עסקיים.

בכתב העת ראו אור מאמריהם של בכירי המשפטנים בישראל, בהם: נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) פרופ' אהרן ברק, חבר הכנסת ושר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, מבקרת המדינה ושופטת בית המשפט העליון (בדימוס) מרים בן-פורת, שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר, פרופ' יצחק זמיר ואחרים.

באתר כתב העת מתפרסמות מעת לעת רשימות קצרות בנושאים אקטואליים.

עיוני משפט

עיוני משפט הוא כתב העת העברי המרכזי שמפרסמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא אחד מכתבי-העת המשפטיים המובילים בישראל, ומתפרסמים בו מאמרים בכל תחומי המשפט. חברי המערכת והעורכים הם סטודנטים מצטיינים הלומדים בפקולטה, כשלצדם העורך הראשי, הנמנה עם סגל הפקולטה. כתב העת יוצא לאור שלוש פעמים בשנה.

פקודת סדרי השלטון והמשפט

פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, היא דבר החקיקה הראשון שנחקק במדינת ישראל עם הקמת המדינה ב-1948.

אמנון רובינשטיין - תבניות ניווט
שרי החינוך בממשלות ישראל
זלמן שזרדוד רמזדוד בן-גוריוןבן-ציון דינורזלמן ארןאבא אבןיגאל אלוןאהרן ידליןזבולון המריצחק נבוןיצחק שמירזבולון המרשולמית אלונייצחק רבין • אמנון רובינשטיין • יצחק לוייוסי שרידאהוד ברקלימור לבנתמאיר שטריתיולי תמירגדעון סערשי פירוןבנימין נתניהונפתלי בנטבנימין נתניהורפי פרץ סמל מדינת ישראל
שרי המדע בממשלת ישראל
יובל נאמןגדעון פתעזר ויצמן • אמנון רובינשטיין • שמעון שטריתשולמית אלוניזאב בנימין בגיןבנימין נתניהומיכאל איתןסילבן שלוםאהוד ברקמתן וילנאיאליעזר זנדברגאילן שלגיויקטור בריילובסקירוני בר-אוןאופיר פינס-פזיולי תמירראלב מג'אדלהדניאל הרשקוביץיעקב פריבנימין נתניהודני דנוןאופיר אקוניס סמל מדינת ישראל
שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל
שרי הדואר מרדכי נורוקיוסף בורגישראל ברזיליבנימין מינץאליהו ששוןישראל ישעיהו-שרעביאלימלך-שמעון רימלט סמל מדינת ישראל
שרי התקשורת שמעון פרסאהרן אוזןיצחק רביןמנחם בגיןמאיר עמיתיצחק מודעייורם ארידורמרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבירפאל פנחסימשה שחלשולמית אלונילימור לבנתבנימין בן אליעזרראובן ריבליןאריאל שרוןאהוד אולמרטדליה איציקאברהם הירשזוןאריאל אטיאסמשה כחלוןגלעד ארדןבנימין נתניהוצחי הנגביאיוב קראדודי אמסלם
שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים בממשלות ישראל
שרי האנרגיה והתשתית יצחק מודעייצחק ברמןמשה שחליובל נאמן • אמנון רובינשטיין • גונן שגביצחק לוי סמל מדינת ישראל
שרי התשתיות הלאומיות אריאל שרוןאליהו סויסהאברהם בייגה שוחטאביגדור ליברמןאפי איתםיוסף פריצקיאליעזר זנדברגבנימין בן אליעזררוני בר-און
שרי האנרגיה והמים עוזי לנדאו
שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלוםיובל שטייניץ
יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת
מנחם בדרמרדכי בנטובבנימין אבניאלאברהם שכטרמןיגאל הורביץשמואל תמירגד יעקביאליהו שפייזרשושנה ארבלי-אלמוזלינואברהם בייגה שוחטצחי הנגביגדעון פתאלי גולדשמידטאברהם יחזקאל • אמנון רובינשטיין • אברהם פורזאיתן כבלאמנון כהןשלום שמחוןרוברט אילטובגלעד ארדןישראל חסוןמשה כחלוןאופיר אקוניסכרמל שאמה הכהןאבישי ברוורמןאיתן כבל
יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת
נחום ניר-רפאלקסמשה אונאזרח ורהפטיגמשה אונאנחום ניר-רפאלקסזרח ורהפטיגמשה אונאיצחק רפאלישראל שלמה בן-מאיריוסף גולדשמידטזרח ורהפטיגדוד גלסאליעזר קולסאוריאל ליןדוד צוקרשאול יהלוםחנן פורתמיכאל איתןאופיר פינס-פז • אמנון רובינשטיין • מיכאל איתןמנחם בן-ששוןדוד רותםניסן סלומינסקי
יושבי ראש הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת
יוחנן בדריוסף תמירשמואל טולידאנואברהם כ"ץ-עוזדוד ליבאידוד מגןדן תיכוןרן כהןיוסי כץרן כהןעוזי לנדאו • אמנון רובינשטיין • אמנון כהןמלי פולישוק-בלוךיורי שטרןזבולון אורלבמיכאל איתןיורי שטרןאסתרינה טרטמןיואל חסוןרוני בר-אוןאורי אריאלאמנון כהןקארין אלהררשלי יחימוביץ'
יושבי ראש ועדת האתיקה של הכנסת
איתן לבנימיכאל דקל • אמנון רובינשטיין • ויקטור שם-טובאברהם ורדיגריצחק לויחיים אורוןיהודה לנקריקולט אביטלדליה רביןאריה אלדדחיים אורוןשלי יחימוביץ'יצחק וקניןיצחק כהןיצחק וקניןאיל בן ראובן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.