אמנון דנקנר

אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 - 5 באפריל 2013) היה עיתונאי, פובליציסט, סופר ושחקן ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע", ועורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

אמנון דנקנר
Amnon Dankner
מדינה ישראל  ישראל

ביוגרפיה

דנקנר נולד בירושלים לאוטו והלה דנקנר, משפחה מסורתית, שבבעלותה היה בית הקפה "אלנבי", במרכז ירושלים. למד בבית ספר היסודי והתיכון הדתי 'מעלה' בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בחרמ"ש. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1966 החל לעבוד כגוזר קטעי עיתון בסוכנות לקטעי עתונות שבבעלות אריאל אליצדק. לאחר מספר חודשים קיבל קידום בתפקידו, והחל לסכם כתבות עיתונאיות. בין השנים 1971–1974 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות.

יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.[1]

דנקנר התגורר ברמת השרון, היה נשוי למירי אילני ואב לשני בנים.

עיתונאי

היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע".

בשנת 1976 החל את דרכו כעיתונאי עם קבלתו לעבודה ב"הארץ" על ידי עורך המשנה של העיתון, גדעון סאמט, ככתב לענייני ההסתדרות. ב-1979 החל לכתוב טור פוליטי בשם "ראיתי שמעתי".

ב-12 בפברואר 1983 פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו "אין לי אחות",[2] ובו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח. הרקע למאמר היה אלימות שהפנה הימין כלפי השמאל בזמן המחאה כנגד מלחמת לבנון הראשונה ושהגיעה לשיא ברצח אמיל גרינצווייג, יומיים לפני פרסום המאמר. דנקנר הצהיר שהימין האלים אינו אחיו ואינו אחותו. את אלימות הימין זיהה עם הציבור המזרחי, שעליו כתב:

"נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! ... צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי."

המאמר עורר סערה ציבורית. בשנים מאוחרות יותר נמנע דנקנר מלחזור על הדברים שביטא במאמר זה ואף ביטא אהדה למפלגת ש"ס. בראיון לסמי מיכאל בעל המשמר, ייחס דנקנר את אופיו האנטי-מזרחי של המאמר לעורכי "הארץ", ועקב כך פוטר מהעיתון. הוא עבר ל"דבר", שבו עבד שלוש שנים כשליח בוושינגטון.

בהמשך שנת 1983 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הסרט "83", עקב סרטון שנכלל בו בשם "הלילה בו נולד המלך", המבוסס על סיפור של דנקנר שפורסם ב"הארץ".[3]

דנקנר עבר לעיתון "חדשות". ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כתב טור אישי ב"חדשות". הטור התפרסם לאחר מכן כספר, "שלושה בממ"ט אחד", במשולב עם טוריהם של רון מיברג ואמנון לוי. עם סגירת "חדשות" ב-1993 חזר ל"הארץ" למשך ארבע שנים, שבסיומן עבר ל"מעריב".

ביוגרפיית דן בן אמוץ

בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ, שמת שלוש שנים לפני כן. הביוגרפיה מהווה סקירה מקיפה של פעילותו של בן אמוץ בתחומים רבים של התרבות הישראלית. קטעים בביוגרפיה העוסקים בהוללות המינית של בן אמוץ - לרבות טענה בדבר גילוי עריות עם אמו - עוררו סערה. יש הטוענים שנושא זה, המוצג בביוגרפיה כעובדה, הוא פרי הדמיון, ולא ברור אם מדובר בדמיונו של דנקנר, או בדמיונו של בן אמוץ שאולי סיפר זאת לדנקנר. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח את נכונותו של סיפור זה ואי אפשר להפריכו.

בביוגרפיה נטען שבן אמוץ קיים יחסי-מין עם קטינות, וכי חבריו הקרובים של בן אמוץ ידעו על כך ובחרו להעלים עין. על אף שהיו כאלה שראו בדבריו של דנקנר אומץ לב ציבורי, על שהעז לשחוט "פרה קדושה" חברתית ותרבותית, הרי חברים רבים של בן אמוץ, שהיו מיודדים גם עם דנקנר, ניתקו את קשריהם עמו. במיוחד זכורה עזיבתה של הסופרת והפלמ"חניקית לשעבר נתיבה בן יהודה בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של גבי גזית, כמחאה על הדיון בעניין זה, ובעיקר עקב השתתפותו של דנקנר.

פופוליטיקה

דנקנר זכה לחשיפה תקשורתית רבה כאיש צוות קבוע בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", אליה הצטרף בשנת 1993, על תקן ה"שמאלן" אל מול "הימני" יוסף לפיד ו"החרדי" ישראל אייכלר. שלא כחבריו לתוכנית שעברו לעיסוק בפוליטיקה, ואף הצליחו בכך (לפיד הפך ליו"ר מפלגת שינוי ולשר המשפטים, ואייכלר הפך לח"כ מטעם אגודת ישראל), נמנע דנקנר מעיסוק פעיל בפוליטיקה.

דנקנר נתבע על ידי פעיל הימין איתמר בן גביר על כך שכינה את בן גביר "נאצי" פעמיים במהלך המשדר. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון, שפסק כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש"ח.[4]

עורך "מעריב"

ב-1999 חל מפנה בדעותיו של דנקנר, כאשר קרא את פסק הדין המרשיע את אריה דרעי והתרשם שפסק הדין אינו נכון ואינו נותן משקל ראוי לראיות לטובת דרעי. הדבר הביא לשינוי בתפיסתו את יחסי הממשל והפרט, ואת השיח התרבותי והפוליטי הישראלי. דעותיו אלו באו לידי ביטוי בשורת מאמרים, ובקו המערכתי של העיתון "מעריב", שדנקנר נתמנה לעורכו בשנת 2002, לאחר שכבר קודם לכן גונן נמרצות על המוציא לאור, עופר נמרודי.

ב-2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר:

"בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית. אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."

בעריכתו יצא "מעריב" נגד הפרקליטות ב"פרשת ניצב משה מזרחי", ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום נגד אישי ציבור, ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן. עם הזמן הרבה דנקנר לקרוא למפנה ביחסו של השמאל ליהדות והתייחס באהדה לחוגי הימין.[5]

בשנות עריכתו את "מעריב" המשיכה תפוצת העיתון לרדת, והעיתון איבד שליש מקוראיו.[6] בדנקנר הוטחה ביקורת על פיטורים של כותבים ועורכים ועל חילופים תכופים מדי בתפקידם.[7]

ב-2005 יצא "מעריב" במערכה כנגד השחיתות הפוליטית שנראתה פושה בכל מערכי השלטון בישראל. תחת הכותרת "איפה הבושה?" כתבו דנקנר ודן מרגלית יחד מספר מאמרים חריפים, ובהם קראו לאזרחים למחות כנגד השחיתות ולדרוש ניקוי אורוות במערכת השלטון. לאחר מערכת הבחירות של 2006, ספג דנקנר ביקורת בטענה שעיתון "מעריב" נטה באופן ברור לכיוונם של מפלגת קדימה ושל העומד בראשה, אהוד אולמרט. בסוף 2007 פרש דנקנר מתפקיד עורך "מעריב".

לאחר "מעריב"

בשנת 2009 שיחק דנקנר בסדרת הטלוויזיה "פולישוק" שהוקרנה בערוץ 2. בסדרה גילם את חומי שליט, יושב ראש מפלגת מל"ל המכהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה, בהשראת יוסף לפיד ומפלגת שינוי. ב-2011 השתתף בעונה השנייה של הסדרה.

בתום משפטו של ידידו, אהוד אולמרט, שבו זוכה ממרבית העבירות שבהן הואשם, אמר דנקנר על פרקליט המדינה, משה לדור: "אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד".[8] (לאחר מותו של דנקנר הורשע אולמרט במשפט זה).

עם הקמת שבועון החדשות "סופהשבוע", בסוף 2012, הצטרף דנקנר לצוות כותביו, ופרסם בו טור שבועי.

ב-5 באפריל 2013 נפטר מדום לב בביתו.[9] מותו הפתאומי, עורר שלל תגובות בכל כלי התקשורת, אחדות מהן קשות בביקורתן, בצד דברי שבח והערכה על פועלו כעיתונאי.

מספריו

  • סיפורת
    • ברמן, למה עשית לי את זה (עם איורים של דודו גבע) (1982)
    • מחפשים את גואלמן (1986) - סיפור קצר מספר זה, האח של רמלר עובד ב-1994 לסרט האח של דריקס, בו הופיע גם דנקנר עצמו בתפקיד אלוף הפיקוד.
    • הקיץ של רינה אוסטר (1996)
    • ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אחוזת בית ספרים, (2008).
    • מגע הקסם של הבל גאגין, אחוזת בית ספרים, (2011).
  • ספרים בלשיים
  • הומור וסאטירה
    • עדיף מלפפון על הגבר מפני ש... (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים.
    • ספר הפלוץ והשכחה (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985)
    • הפסטו של השכן ירוק יותר (1997): אוסף טורים סאטיריים והומוריסטיים שפורסמו בעיתון "הארץ".
  • שונות

קישורים חיצוניים

בעקבות מותו

מכּתביו

על כתביו

הערות שוליים

  1. ^ "אנחנו השפויים היחידים עלי אדמות", מעריב, 13 ביולי 1984
  2. ^ אמנון דנקנר, אין לי אחות, באתר הארץ, 18 בפברואר 1983
  3. ^ דליה רביקוביץ, הסרט שבמרתף, מעריב, 12 במאי 1983
  4. ^ רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ניתן ב-12 בנובמבר 2006
  5. ^ אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005
  6. ^ ערן סויסה, ‏"נכון ללכת מהעולם כשאתה שנוי במחלוקת", באתר ישראל היום, 6 באפריל 2013
  7. ^ יוסי קלייןמה עובר על דנקנר, באתר TheMarker‏, 22 באוגוסט 2002
  8. ^ חדשות 2 |, ‏אמנון דנקנר תוקף: "הפרקליטות צריכה להתבייש - הפרקליט צריך להתאבד", באתר ‏mako‏‏, ‏10 ביולי 2012‏
  9. ^ בועז פיילר וירון דרוקמן, הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו, באתר ynet, 6 באפריל 2013
5 באפריל

5 באפריל הוא היום ה-95 בשנה (96 בשנה מעוברת), בשבוע ה-14 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 270 ימים.

5 בפברואר

5 בפברואר הוא היום ה-36 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 329 ימים (330 בשנה מעוברת).

אחוזת בית (הוצאה לאור)

אחוזת בית היא הוצאת ספרים שהוקמה בשנת 2004 על ידי העורכת שרי גוטמן. ההוצאה עוסקת בסוגות שונות, בהן ספרות מקור, ספרות מתורגמת ושירה, וכן ספרי עיון והגות ואף ספרי מתכונים.

בסוף שנת 2003 פרשה שרי גוטמן מתפקידה כעורכת הראשית של הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" והקימה את ההוצאה. בשנת 2009 הצטרפה אליה דנה אולמרט. בשנת 2010 הודיעה ההוצאה כי תשתף פעולה עם הוצאת ידיעות אחרונות בענייני שיווק ולוגיסטיקה.

בין הסופרים שפירסמו את ספריהם בהוצאה זו נכללים אהרן מגד, דבורה עומר, אמנון דנקנר, איל חלפון, גיל הראבן, שמעון אדף, אנה איסאקובה, סיון בסקין ודורי מנור.

ההוצאה פרסמה תרגומים לספרים של צ'ארלס דיקנס, לואיג'י פירנדלו, ז'ול ורן, מרינה צבטייבה, מריו ורגס יוסה, יואכים פסט, ג'ון סטיינבק, מרג'אן סטראפי, ויקאס סווארופ, ריצ'רד ייטס, מירנדה ג'ולי, סבסטיאן בארי, מרטין איימיס, כריסטיאן קראכט, גרהם סימסיון, פרנסואז סאגאן וסרגיי דובלטוב.

בשנת 2011 יצאו לאור שלושת הספרים הראשונים בסדרה "לקרוא את" בעריכת אריאל הירשפלד, המנתחת את כתיבתם הייחודית של סופרים עבריים. שלושת הספרים הראשונים בסדרה עוסקים בש"י עגנון, אורלי קסטל-בלום ודן צלקה.

לצד הספרים, הוציאה "אחוזת בית" בשנים 2014-2005 את כתב העת הספרותי "הו!".

אין לי אחות

אין לי אחות הוא שמו של מאמר שפרסם אמנון דנקנר ב-12 בפברואר 1983 בעיתון "הארץ", בתגובה לרצח אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי שזרק רימון יד בעת הפגנת שמאל. במאמר מנגיד דנקנר בחריפות בין ה"ביריונים האלימים והמזרחיים של בגין" לבין אנשי השמאל האשכנזים התרבותיים, שנאלצים לחיות עמם בכפיפה אחת. המאמר עורר סערה ציבורית גדולה, הן בקריאות לעברו של דנקנר כגזען והן בהוקרה כלפיו כמי שאמר דברי אמת ללא יופמיזם (שימוש בלשון נקיה). מאז פרסום המאמר התנצל דנקנר וחזר בו מהדברים מספר פעמים.

איפה היינו ומה עשינו

איפה היינו ומה עשינו, אוצר שנות החמישים והשישים, הוא לקסיקון ביטויים עבריים שכיחים במדינת ישראל בשנות ה-50 ושנות ה-60 מאת אמנון דנקנר ודוד טרטקובר. ראה אור בהוצאת כתר בירושלים בשנת 1996. שם הספר הוא פרפרזה למשחק הילדים "איפה הייתם ומה עשיתם", שרווח באותן שנים. הלקסיקון הכתוב בהומור, מתעד מונחים ומושגים מחיי היומיום במדינת ישראל בשנות החמישים והשישים, שני העשורים הראשונים לאחר הקמתה.

בהקדמה לספר כתבו המחברים כי הוא משקף במידה מסוימת את חוויותיהם שלהם, ולא למשל של ילדים ונערים "במושב או במושבה, בקיבוץ או במעברה", בשנות החמישים והשישים; "את תמונת עולמם של ילדים ונערים עירוניים, שהתפלחו (=התגנבו) לבתי קולנוע, אספו עטיפות של מסטיקים, שיחקו בגולות, סטנגה וחמש אבנים, קראו באדיקות את ה"הארץ שלנו", הלכו לקייטנות קיץ, החליפו ספרים בספריות השאלה פרטיות, שמעו הרבה רדיו, היו חניכים של תנועות נוער, הושקו בשמן דגים ושמעו אזהרות קודרות מפי הוריהם בדבר הסכנות הטמונות ברוח פרצים...". במילים אחרות, לקסיקון התרבות של המחברים משקף בעיקר את עולמם של נערים בני המעמד הבינוני, החילוני, המתבוננים בסקרנות ובהיתול על כל הסובב אותם, לעיתים מבלי למיין את העיקר והטפל, ותוך כדי כך יוצרים סדר עדיפויות אחר או חדש, מזה שהכירו אצל הוריהם.

הספר עוצב בסגנון אלבומי, ומכיל תמונות ואיורים צבעוניים רבים. החומרים הרבים נאספו מעיתונים וכתבי עת, אריזות ועטיפות מזון, פריטי משחקים לילדים, בולים ומעטפות דואר, גלויות, סמלים, לוגאוים, ומודעות פרסומת, אשר המסר והשפה שלהם משקפים את רוח הזמן.

בגין (סרט)

בגין הוא סרט טלוויזיה ישראלי שיצא לאקרנים ב-1998, העוסק בחייו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין. את הסרט ביים אורי ענבר, על פי סיפור מאת אמנון דנקנר. השחקן הראשי הוא משה איבגי.

ד' באדר

ד' באדר הוא היום הרביעי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בד' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

דן בן אמוץ

דן בן אמוץ (נקרא בקיצור דב"א; 13 באפריל 1923 - 20 באוקטובר 1989) היה מיוצרי הווי הפלמ"ח ופעיל במוסד לעלייה ב', סופר, עיתונאי, מתרגם, סאטיריקן, תסריטאי, שחקן קולנוע, שדרן רדיו, מנחה ואיש בוהמה ישראלי.

דנקנר

לעץ המשפחה ראו: קטגוריה:משפחת דנקנר

האם התכוונתם ל...

האח של דריקס

האח של דריקס הוא סרט דרמה ישראלי משנת 1994, המבוסס על סיפור קצר מאת אמנון דנקנר (במקור האח של רמלר) בבימויו של אורי ענבר ובכיכובם של טל פרידמן, דני שטג, ועמוס לביא.

הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ'

הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ' הוא פרס שנתי אותו העניקה האגודה לזכות הציבור לדעת בין השנים 2000 ו-2015. הפרס הוענק לשני אישים שבעיני האגודה "הרימו תרומה אמיצה, איכותית ומשמעותית במיוחד לביקורת התקשורת בישראל".גובה הפרס היה 5,000 דולר, והוא נתרם על ידי בני הזוג נירה וקנת' אברמוביץ'.

כינוי גנאי

כינוי גנאי או שם גנאי הוא שם המומצא לאדם, לקבוצת אנשים, לבעל חיים או לחפץ, נוצר למטרות ביזוי. המונח בא מלשון "גינוי", לגנות. כינוי גנאי הוא בהכרח פוגע, אך לעיתים משעשע או ילדותי. כינוי הגנאי מסתמך על מאפיין פיזי או נפשי, על טעות שנעשתה בעבר, על מוצא וכדומה, ומטרתו לזלזל במושא הגינוי.

מ. מזרחי

מ. מזרחי היא הוצאת ספרים ישראלית בבעלותו של מאיר מזרחי. זוהי אחת משלוש הוצאות הספרים הפרטיות הפעילות הוותיקות ביותר בישראל. במהלך יותר מחמישים שנותיה הוציאה ההוצאה יותר מ-3,000 כותרים.

מאמר מערכת

מאמר המערכת הוא מאמר המופיע בעיתון (או בכתב עת), ובו מוצגת עמדתה של מערכת העיתון בנושא הנמצא על סדר היום הציבורי.

מאמר המערכת נכתב על ידי העורך הראשי של העיתון, או על ידי אחד הפובליציסטים הבכירים בו. יש עיתונים (כגון "ידיעות אחרונות") שבהם מאמר המערכת חתום על ידי כותבו, אך על פי רוב מקובל בעולם (וכן בעיתונים ישראלים כגון "הארץ") שמאמר המערכת אינו חתום, וניתן לומר שהוא מציג את "עמדת העיתון".

ב"ידיעות אחרונות" עסק במשך שנים רבות ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי, בכתיבת מאמרי המערכת. גם ב"מעריב" נכתב מאמר המערכת בידי העורך הראשי. שני עיתונים אלה חדלו לפרסם מאמרי מערכת. בעיתון "הארץ" נקבע נושא מאמר המערכת בישיבת מערכת יומית, וכתיבתו מוטלת על אחד הכותבים הבכירים.

בנוסף למאמר המערכת מפרסם העיתון מאמרי דעות נוספים, אך למאמר המערכת מיוחס משקל רב יותר.

מועצת החכמים

מועצת החכמים הייתה תוכנית דיונים ישראלית בהנחיית דן מרגלית ששודרה בערוץ 10 בין השנים 2006 ל-2010.

התוכנית עלתה לאוויר ב-2006 כאיחוד חד פעמי של משתתפי התוכנית פופוליטיקה בערוץ 10 לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה. כאשר לאחר הבחירות הוחלט על המשך שידורים שבועיים של התוכנית, שונה שמה מפופוליטיקה ל"מועצת החכמים" מטעמי זכויות יוצרים.

בתוכנית גובש פאנל קבוע שכלל את אריה דרעי, יוסף לפיד, אמנון דנקנר, ארי שביט ועורכת הדין ציפי חוטובלי כסמן ימני וגדעון לוי כסמן שמאלי. בדצמבר 2007 התוכנית יצאה לחופשה ארוכה כדי לפנות מקום לתוכנית "הישרדות" ושבה ביולי 2008 ללא טומי לפיד שנפטר וללא אמנון דנקנר שעזב. בנובמבר 2008 נבחרה ציפי חוטובלי, שהכרתה הציבורית נבעה בזכות התוכנית, לכנסת ברשימת הליכוד. ב-25 בספטמבר 2010 שודרה התוכנית האחרונה.בין המשתתפים הקבועים בתוכנית נמנו דב וייסגלס, אלדד יניב, גדעון לוי, ארי שביט, מור אלטשולר, גדי טאוב ויפעת ארליך.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

מצחצח נעליים

מצחצח נעליים הוא אדם המתפרנס מצחצוח נעליהם של אחרים. באופן מסורתי, מצחצחי נעליים אינם פועלים במשרד או בחנות אלא ברחוב, ולקוחותיהם הם עוברי אורח אקראיים. במקומות שונים בעולם, מצחצחי הנעליים הם ילדים שמסייעים לפרנסת משפחותיהם. יש מצחצחי נעליים המחזיקים כיסאות גבוהים עליהם יושבים הלקוחות בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אלה מספקים לעיתים עיתונים ללקוחותיהם, כדי שיוכלו להעביר את הזמן בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אחרים מסתפקים בשרפרף, ויש כאלה שנעזרים בספסלי הרחוב. לעומתם, יש המצחצחים את נעלי לקוחותיהם כאשר הלקוחות עומדים, ומניחים את הנעל על דרגש או אף על ארגז הכלים של מצחצח הנעליים.

המקצוע החל להתפתח בערים הגדולות בבריטניה בסוף המאה ה-19, אך בסוף המאה ה-20 הוא החל להיעלם בהדרגה בעולם המערבי. כיום ניתן למצוא מצחצחי נעליים בעיקר בשדות תעופה.

גם בישראל נחשב המקצוע למקצוע שעבר מן העולם. אמנון דנקנר ודוד טרטקובר מתארים אותו באופן נוסטלגי:

בשל הרווחים הנמוכים שמניב המקצוע, מצחצחי נעליים שעלו לגדולה נחשבים ל"סיפורי סינדרלה". נשיא ברזיל לשעבר לואיז אינסיו דה סילבה התפרנס בצעירותו מצחצוח נעליים, וכך גם נשיא פרו לשעבר אלחנדרו טולדו, הכדורגלן הברזילאי פלה, מושל אילינוי רוד בלאגוייביץ', המשורר הארגנטינאי ארמנדו טחאדה גומס והזמר האמריקאי ג'יימס בראון. לאחר מותו של בראון, החליפה עיריית אוגוסטה את שמו של הרחוב בו עסק בצחצוח נעליים, וקראה אותו על שמו.

פופוליטיקה

פופוליטיקה היא תוכנית טלוויזיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון מ-1992 ועד 1998, ושבה נערכו דיונים על עניינים העומדים על סדר היום הציבורי. צוות המשתתפים בה כלל "פאנל" קבוע שהופיע בכל תוכנית, וכן משתתפים שונים הקשורים לנושא הנדון. התוכנית נחרתה בזיכרון הציבורי בעקבות סגנון הדיונים המיוחד שהתפתח בה ובזכות משתתפיה הקבועים. התוכנית מהווה ציון דרך, בכך שיצרה מעין מתכונת חדשה ל"טוק שאו" פוליטי.

פיצויים

בדיני הנזיקין, פיצויים הם סכום שמוטל על מזיק לשלמו לניזוק, כדי לפצות את הניזוק על הנזק שנגרם לו.

התפיסה העקרונית של הדין היא שפיצויים הם סעד תרופתי. מטרתם היא לפצות אדם על נזק שנגרם לו. בדיני הנזיקין שולטת תפיסה זהה, לפיה על הפיצוי הנפסק להסיר את הנזק שנגרם לניזוק במידת האפשר, באמצעות תשלום כספי. ביסוד הדין שולטת מטרה תרופתית המטפלת באדם כלפיו בוצע מעשה העוולה. באמצעות הפיצויים מנסה הדין להגשים את תכליתו הראשונה במעלה, שהיא השבת הניזוק למקום בו היה אלמלא מעשה הנזיקין.

מול הניזוק ניצב המזיק עליו מושתים הפיצויים בגין העוולה שביצע. הפיצוי מחושב על בסיס הנזק שנגרם על ידי בחינת תוצאת מעשה המזיק. לרוב המוקד הוא בתוצאה עצמה, קרי הנזק שנגרם. משמעות הדבר היא שעל בית המשפט להעריך את שווי הנזק והוא בלבד יקבע את גובה הפיצוי לניזוק כך שזה האחרון יפוצה על עצם קיום הנזק ולא על כך שנגרם לו נזק. ההערכה מתבצעת באמצעות נתונים שמציג הניזוק בבית המשפט במטרה להוכיח את הנזק שנגרם. נתונים אלו, מלבד הוכחת הנזק, אף מכמתים את הנזק ומשקפים עבור בית המשפט מה שוויו. בית המשפט אף מכיר בנזקים שאינם בממון, ברכוש או בגוף ופיתח שיטות להערכתם הכספית. בתכלית דיני הנזיקין עומדת התפיסה שאין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוח בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו הנזק.

עורכי העיתון מעריב
עזריאל קרליבךאריה דיסנצ'יקשלום רוזנפלדשמואל שניצר • עידו דיסנצ'יק • דב יודקובסקידן מרגליתעופר נמרודייעקב ארז • אמנון דנקנר • רותי יובל ודורון גלעזריואב צוראבי משולםניר חפץשלמה בן-צבי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.