אמל

אמלערבית: امل, ראשי תיבות בערבית: افواج المقاومة اللبنانيّة, אפואג' אלמקאומה אללבנאניה, "גדודי ההתנגדות הלבנונית"; פירוש השם "אמל": תקווה) הייתה המיליציה של "תנועת המקופחים", תנועה שיעית חברתית בלבנון שהוקמה על ידי האימאם מוסא א-צדר. המיליציה הייתה שייכת למרכז-ימין המפה הפוליטית. לאורך כמעט כל מלחמת האזרחים בלבנון, הייתה אמל המיליציה השיעית החזקה ביותר, שייצגה בדרך כלל את האינטרסים של סוריה. בתחילת דרכה זכתה המיליציה לחימוש מאיראן (לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979) ומסוריה. בשיא כוחה מנו כוחותיה של אמל כ-14,000 לוחמים. כיום אמל היא מפלגה המחזיקה בכ-10 אחוזים ממושבי הפרלמנט הלבנוני, לצד תחזוק מיליציה קטנה שגודלה המדויק אינו ידוע.

אמל
أفواج المقاومة اللبنانية
דגל הארגון
מדינה לבנון
מיקום במפה הפוליטית מרכז-ימין
amal-movement.com
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

הקמה

סייד מוסא א-צדר, שהגיע ללבנון מאיראן ב-1959, הקים את "המועצה השיעית העליונה" ב-1968 ופעל במסגרת "תנועת המקופחים" בשנות ה-70. מטרת התנועה הייתה לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי של השיעים בלבנון על ידי הגדלת המשאבים המוקצים להם מהמדינה ושיפור ייצוגם הפוליטי.

למרות הצהרותיו האנטי-מלחמתיות של צדר[1], לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 הוקמה, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של קהילתו, מסגרת צבאית חשאית בה התאמנו צעירים שיעים מהבקאע ודרום לבנון. ב-6 ביולי 1975, בעקבות תאונת פיצוץ מטען במחנה אימונים בבקאע, נאלץ צדר להודות בקיומה של המיליציה, תוך הבהרה כי היא נועדה להילחם לצד צבא לבנון נגד ישראל.

במהלך המלחמה נדחקה "תנועת המקופחים" לשוליים ואלמנטים רבים של התנועה החברתית-פוליטית עברו לאמל[2]. התמיכה באמל גדלה במהלך המלחמה, לאור התקפות ישראל על דרום לבנון (במענה להתקפות אש"ף) שאוכלס ברובו על ידי שיעים. עם זאת, אמל נמנעה כמעט לחלוטין מלחימה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים, בין היתר בשל עוצמת ישראל והתמקדות הלחימה בין הפלסטינים והדרוזים לבין הנוצרים.

בעקבות היעלמות האימאם

לאחר היעלמות מנהיג אמל, מוסא א-צדר במהלך ביקור בלוב בסוף אוגוסט 1978, נטל חוסיין אל-חוסייני את מושכות השלטון. באפריל 1980 הוא הוחלף בנביה ברי (שלפני כן שימש כפרקליט הארגון). החל מאותה תקופה תמך הארגון בנוכחות הסורית בלבנון ועל כן החל לזכות בחימוש ואימונים מדמשק. חימוש נוסף קיבלו אמל בתחילת המלחמה מאש"ף, בציפייה כי השיעים יילחמו יחד איתם נגד ישראל והנוצרים. סיוע באימונים ובאמצעי לחימה קיבלו לוחמי אמל גם ממספר קצינים וחיילים של הגדוד האיראני ביוניפי"ל, אשר נשארו בלבנון לאחר פרישת איראן מיוניפי"ל בעקבות המהפכה האיראנית.

במלחמת האזרחים

במהלך מלחמת האזרחים חששה אמל מעריקת לוחמים ותומכים משורותיה למפלגות חילוניות ולכן נאבקה על שליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון. באוגוסט 1980 נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי ביירות בורג' אל-ברג'נה. נגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') נלחמה אמל על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. קרבות נגד ארגוני השמאל בשנים 19811982 התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון-צור, בצידון עצמה וכמובן בדרום לבנון. טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום ובצידון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעלות טרור פלסטיניות).

מרבית השיעים והדרוזים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים, שהפכו את הדרום לשטח הפקר, מאזור מחייתם. יחידות אמל קיבלו הוראות לא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להיכנע לכוחות הישראליים. לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, לוחמי אמל פעלו לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לניסיון כיבוש ישראלי את לבנון. כשהתפנה אש"ף מביירות בספטמבר 1982 הוא העביר חלק מעמדותיו במערב ביירות לאמל.

פיצולים מאמל

בעקבות עמדת אמל הרשמית בהנהגת נביה ברי שלא להלחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו ארגוני טרור קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה חזבאללה (מפלגת האל) שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-1984 זכה חזבאללה לחימוש ואימונים ממשמרות המהפכה האיראניים שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אלאסלאמי", "ג'נד אללה" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ".

טרור נגד ישראל והמערב

Amal movement
סמל התנועה

היחס לישראל מצד השיעים בלבנון החמיר לאחר מספר תקריות בהן צה"ל פגע באוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. עד 1984 מספר רב של שיעים ערק מהמיליציה הפרו-ישראלית של סעד חדאד ("צבא לבנון החופשית" שתהווה הבסיס לצד"ל) והצטרף לאמל. אמל החל לעשות שימוש בפיגועי תופת והטמנת מטעני צד כדי לפגוע בחיילים ישראלים. 53 אחוזים מהתושבים באזור רצועת הביטחון אליה נסוגה ישראל ב-1985 היו שיעים ותכיפות פיגועי הטרור של אמל וחזבאללה גדלה עם הזמן.

מטרות אחרות לתקיפה של אמל וארגונים שהתפלגו ממנו היו הכוחות הרב לאומיים שנפרסו בביירות ושגרירויות מערביות. בעקבות צליפות בלתי פוסקות של אנשי אמל על עמדות של הנחתים האמריקנים פתח צבא לבנון במבצע נגד הארגון באוגוסט 1983. בתגובה אמל תקף בצורה מאורגנת מתוך השכונות השיעיות את עמדות צבא לבנון בדרום ביירות, ליד נמל התעופה ועל חוף הים. במערב ביירות לוחמי אמל תפסו מספר עמדות של צבא לבנון. בתגובה נכנס צבא לבנון למערב ביירות בכוח של חטיבה (3,000 חיילים) ועם טנקים. כעבור מספר ימים של הפגזות נכבשה מערב ביירות מידי השיעים. פרבריה הדרומיים של הבירה, אליהם נסוגו לוחמי אמל, נכבשו בסוף אוגוסט לאחר חטיפתם של חמישה חיילים מצבא לבנון.

שני פיגועים שבוצעו על ידי מתאבדים שיעים, כנראה מארגון אמל אלאסלאמי או חזבאללה ב-23 באוקטובר גבו את חייהם של 241 נחתים אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתים. בתגובה הפציצו האמריקנים, חיל האוויר הישראלי והצרפתים מחנות אימונים של אמל וארגונים שיעים אחרים בבקאע.

חטיפות זרים

מלבד שבייתו של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 על ידי איש הארגון מוסטפא דיראני, ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-11 ביוני 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס TWA בטיסה מאתונה לרומא בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, כווית וספרד. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל במחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שניים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות[3]. את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה)[4].

מאבקים פנימיים

בפברואר 1984 התחדשו הקרבות בין אמל וחיילים סורים לבין צבא לבנון; חיילים מחטיבה 6 השיעית של צבא לבנון ערקו ונלחמו לצד אמל. לאחר עזיבת הכוח הבינ"ל בסוף פברואר, השתלט אמל על בסיס הנחתים בנמל התעופה של ביירות וכל מערב ביירות נותרה בידי השיעים והדרוזים. באפריל 1985 התחזקו המאבקים הפנים מוסלמיים על השליטה במערב הבירה, כשאמל נלחמת לצד הדרוזים ובתמיכה סורית נגד המיליציה הסונית המוראביטון. חודש לאחר מכן נאבקו לוחמי אמל נגד בני בריתם לשעבר הדרוזים (שלחמו במפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית). מאבק זה התחדש שוב בנובמבר של אותה השנה.

במלחמת המחנות שנים 1985-1987 הוביל אמל בתמיכת סוריה את הלחימה נגד לוחמי אש"ף שזכו לתמיכת הדרוזים. אמל לא הצליחה לכבוש לאורך זמן את מחנות הפליטים הפלסטינים והלחימה החלישה אותה, בעוד יריבתה חזבאללה מתחזקת.

המאבק נגד חזבאללה

עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול הארגון הקיצוני החדש, חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמים של משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים שנבהלו מהחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. המשא ומתן נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל - אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי והוסכם כי לשטח המריבה יכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים בפחות מחודש לחימה עמד על כ-300 איש. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סורים הפסיקום. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-7 בינואר על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום, בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-4 ביולי 1989.

לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צבא לבנון.

כיום

אמל תמכה בהסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון והקנה לסוריה דריסת רגל משמעותית בלבנון. לאורך השנים תמכה אמל בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ונהנתה מחסותה כדי להתחזק בזירה הפוליטית ולהשתתף בממשלות השונות. לאחר ההתנקשות ברפיק חרירי ב-2005 התנגדה אמל לנסיגה הסורית מלבנון והתנועה לא השתתפה במהפכת הארזים.

יו"ר תנועת אמל, נביה ברי, נבחר ליו"ר הפרלמנט בשנים 1992, 1996, 2000 ו-2005. כיום אמל מחזיקה ב-14 מתוך 124 המושבים בפרלמנט הלבנוני ומייצגת בעיקר את השיעים החילונים (באופן יחסי לתומכי חזבאללה). בתחילת מלחמת לבנון השנייה הועבר לירושלים מסר חשאי מנביה ברי שהבטיח את הימנעות פעולתם של לוחמי אמל, אם ישראל תמנע מלפגוע בתשתיות ואנשי אמל.[5] הקריאה הושבה ריקם בדמות תקיפה על מפקדת אמל בביירות ביולי 2006. לוחמי אמל הצטרפו ללחימה לצד חזבאללה, ולפחות 8 מאנשיהם נהרגו בעימותים[6].

עד המשבר הקואליציוני בלבנון ב-2006 סביב הקמת בית הדין הבינלאומי לשיפוט החשודים ברצח חרירי, הייתה אמל חברה בממשלת סניורה, אולם ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) מהממשלה. בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האחרונות של האופוזיציה גם אמל קראה להחלפת ממשלת סניורה. כיום מסרב נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (על-פי חוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). לאחר 17 חודשים של קיפאון פוליטי, חזבאללה ניצל את החלטת ממשלת לבנון על פירוק תשתית התקשורת העצמאית של חזבאללה בלבנון לפתיחת עימות חמוש. בלחימה זו, שהתמקדה בבירה ביירות, השתתפו לוחמי אמל לצד לוחמי חזבאללה נגד חמושים בודדים מצד מפלגתו של סעד חרירי.[7]

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך למשל קבע בנאום מפורסם במסגד ביום השני לשביתת רעב בה דרש את סיום המלחמה:

    "אי-אלימות היא דרכנו ותשובתנו. כל מי שבא אלינו עם נשק, מוטב שיסתלק. אני לא אניף חרב. נשקנו הוא דבר האלוהים".

    פואד עג'מי, האימאם הנעלם. תרגום: עמי שמיר.
  2. ^ תהליך דומה התרחש באיחוד הפוליטי המארוני "החזית הלבנונית", שהמיליציה שלו הכוחות הלבנוניים היא מפלגה פוליטית בלבנון כיום והחזית אינה קיימת עוד.
  3. ^ אדם ארנון - למות בבירות, הוצאת אסטרולוג, 2007. עמ' 278.
  4. ^ שם עמ' 280.
  5. ^ עפר שלח ויואב לימור - שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עמ' 89.
  6. ^ ראו בדיווח הסי. אן. אן Israeli troops suffer largest one-day loss את טענת "גורמים באמל" כי לוחמי הארגון "השתתפו בכל קרב משמעותי מאז תחילת הלחימה".
  7. ^ Day 3: Hizbullah, Amal take West Beirut, הדיילי סטאר, לבנון. 10 במאי 2008.
16 באוקטובר

16 באוקטובר הוא היום ה-289 בשנה, (290 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 76 ימים.

אמל-מרדוך

אָמֵל מְרדוך או אָמֵל מְרֹדַךְ או בכינויו המקראי אֱוִיל מְרֹדַךְ, היה בנו ויורשו של נבוכדנצר השני. כיהן כמלך בבל, מחודש אלול בשנת 562 לפנה"ס עד חודש תשרי בשנת 560 לפנה"ס, אז נרצח בידי גיסו נרגל שראצר שמלך תחתיו.

אמל אסעד

אמל אסעד (נולד ב-7 בספטמבר 1955) הוא תת-אלוף דרוזי-ישראלי. במהלך שירותו הצבאי לחם בקרב החווה הסינית, פיקד על גדוד 932 בחטיבת הנח"ל, היה מפקד חטיבת מנשה, סגן מפקד היק"ל ומפקד מנהלת תיאום וקישור.

אמל נסראלדין

אמל נסראלדין (בערבית: أمل نصر الدين; נולד ב-31 ביולי 1928), הוא פוליטיקאי דרוזי-ישראלי, חבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת הליכוד (בשנים 1977–1988), מייסד ויו"ר בית יד לבנים הדרוזים, ואחד האישים המרכזיים בחברה הדרוזית במדינת ישראל.

בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

דרום לבנון

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان, תרגום מילולי לעברית: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז אל-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון ואל-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חצביה ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

הלחימה בדרום לבנון בין 1985 ל-2000 היא תקופה במהלכה הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה עם סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים, שגלו בעקבות המלחמה לתוניס, נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון, בה שלט ארגון צד"ל בראשות אנטואן לאחד. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס ארגון צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

חסן נסראללה

חסן נסראללה (בערבית: حسن نصرالله, תעתיק מדויק: חסן נצראללה, תרגום שם המשפחה: "ניצחון האל"; נולד ב-31 באוגוסט 1960) הוא איש דת מוסלמי-שיעי ופוליטיקאי, העומד בראש המיליציה הלבנונית חזבאללה.

ברוב מדינות המערב ובהן ישראל וארצות הברית נחשב נסראללה טרוריסט בכיר ומסוכן, הפועל בעיקר נגד ישראל בסיוע שלטונות איראן וסוריה. לאחר שישראל החליטה ויישמה במשותף עם מוסדות האומות המאוחדות את נסיגת צה"ל מלבנון וסימון הגבול הבינלאומי שבין המדינות, הורה נסראללה על תקיפת סיור של צה"ל וחטיפת מספר חיילים, ובכך הוביל לפתיחת מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה שיגרו פעילי חזבאללה לפי הוראותיו אלפי רקטות ליישובים אזרחיים בישראל, ובתגובה הושמד בהפצצות מהאוויר הרובע השיעי שבו שכנו משרדיו ומפקדותיו של ארגון חזבאללה, ואף ביתו, בביירות בירת לבנון.

תחת הנהגתו של נסראללה, מדינות וארגונים רבים החשיבו את חזבאללה לארגון טרור, כולו או מקצתו, כמו ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות. רוסיה מכחישה את הטענה שחזבאללה הוא ארגון טרור, ורואה בחזבאללה ארגון חברתי-פוליטי לגיטימי. הרפובליקה העממית של סין נותרה נייטרלית בעניין זה, ומנהלת קשרים עם חזבאללה.

י"ג בתשרי

י"ג בתשרי הוא היום השלושה עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושה עשר בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. י"ג בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

מלחמת המחנות

מלחמת המחנות (בערבית: حرب المخيمات) היה אחד מהסכסוכים הפנימיים במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, כשהמיליציה השיעית אמל צרה על מחנות הפליטים הפלסטיניים. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אלברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד. ההערכה הרשמית הלבנונית אמדה את מספר ההרוגים במלחמת המחנות על 3,781 איש. כ-25 פלסטינים ברחו לדרום המדינה לאזורי שליטת הדרוזים, עם זאת לא הצליח אמל לכבוש אף אחד ממחנות הפליטים הפלסטיניים.

לעיתים מתוארת מלחמת האזרחים כאחת שהתנהלה בין הנוצרים למוסלמים, אולם היא הייתה סכסוך רב עדתי ודתי, בו היו כמעט באותה מידה סכסוכים פנים-דתיים; מלחמת המחנות הייתה אחת ממלחמות קטנות אלו, שנערכה בין מאמיני אותה דת, אם כי מפלגים שונים. ניתן להשוות את מלחמת המחנות למאבק של שנת 1990 בין הכוחות הלבנונים, המיליציה הנוצרית-מארונית, לבין מישל עון מפקד הצבא הלבנוני, המרוני גם הוא.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

מתואלים

מַתוּאַלֶים או מַתַאוִילה (בערבית: متاولة, יחיד: متوالٍ, מֻתַוַאלִן) הם המוסלמים השיעים היושבים בלבנון (מרביתם מהזרם התריסרי, אולם חלק קטן מהם אסמאעילים). על פי מחקר של ה-CIA הם מהווים כיום 27% מאוכלוסיית לבנון. על פי הערכות אחרות הם מהווים כ-40%. נתון זה אינו משתקף בפרלמנט הלבנוני, בו המתואלים זוכים לתת ייצוג של 21% בלבד (27 מושבים מתוך 128) בהתאם להסכם טאיף.גאוגרפית, מתגוררים המתואלים באזור דרום לבנון ובאזור הבקאע שבמזרח לבנון. השיעים בחרו להתגורר באזורים אלו עוד בתקופת השלטון העות'מאני הסוני, בשל רצונם להימצא בשולי אזורי השליטה של המדינה, כדי שיוכלו לנהל אורח חיים עצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד הממשל. נחשלותה של הקהילה בעידן המודרני נובעת, בין השאר, בשל ריחוקה ממרכזי התעשייה, התיירות והתרבות של לבנון. על אף שיפור מסוים באיכות חייהם בחצי המאה האחרונה, גם כיום הקהילה השיעית היא הענייה מבין העדות בלבנון, ואזורי המחיה שלה זוכים לתקצוב נמוך יחסית מהממשל המרכזי.

החברה המתואלית חיה לאורך מאות שנים כשהיא מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן מנהיגים ששלטו בצורה המזכירה את הפיאודליזם באירופה. מנהיגים אלה נקראו "זֻעמאא'" (יחיד: "זעים", زعيم - زعماء), ולא הייתה להם סמכות דתית. הזֻעמאא' שלטו ביד רמה בנתיניהם. בתמורה לזכות לעבד את אדמות הזעים וטובות הנאה אחרות, העבירו הנתינים את מרבית התבואה לזעים, והעניקו לו את נאמנותם המוחלטת. בתקופת המנדט הצרפתי על לבנון התפתח תפקידם של הזֻעמאא' והפך פוליטי יותר. תמורת טובות הנאה ובשל שליטתם הנוקשה בקהילתם, הבטיחו הזֻעמאא' את בחירתם ובחירת מקורביהם לפרלמנט. לאחר שלבנון קיבלה את עצמאותה, הפכו הזֻעמאא לשליטים אזוריים. מלחמת האזרחים של 1975, חזרתם לקהילה של שיעים שבנו את הונם מחוץ ללבנון ואלו שזכו להשכלה אקדמית, ועלייתם של חכמי הדת הקיצוניים לאחר המהפכה האיראנית, ערערו את המבנה החברתי בחברה המתואלית והחלישו את מוסד הזֻעמאא.

המפלגות העיקריות המייצגות את המתואלים כיום הן אמל וחזבאללה. תהליכי הקצנה מתמשכים בחברה השיעית, הסיוע הכלכלי שמעניק חזבאללה לקהילה וגורמים חיצוניים, הביאו להתחזקות הארגון האסלאמיסטי בשנות ה-90 ולאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2000.

נביה ברי

נַבִּיהּ בֵּרִּי (ערבית: نبيه برّي; נולד ב-28 בינואר 1938) הוא יושב ראש הפרלמנט הלבנוני וראש מפלגת אמל השיעית.

סטיבן אמל

סטיבן אדם אמל (באנגלית: Stephen Adam Amell; נולד ב-8 במאי 1981) הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה קנדי, המוכר בעיקר בזכות גילום דמותו של אוליבר קווין בסדרת הטלוויזיה "החץ".

עולמות אחרים (יקום החץ)

עולמות אחרים (באנגלית: Elseworlds) הוא אירוע הקרוסאובר החמישי המתקיים ב"יקום החץ" (Arrowverse) הכולל בתוכו את הסדרות "החץ", "הפלאש", ו"סופרגירל" המשודרים ברשת "The CW". אירוע הקרוסאובר מחולק לשלושה חלקים (חלק אחד לכל סדרה בהתאמה), שעלו לשידור במשך שלושה לילות רצופים, מה-9 בדצמבר ועד ל-11 בדצמבר. קו העלילה הראשי של אירוע הקרוסאובר הציג לצופים לראשונה את דמויותיהן של באטוומן ושל לויס ליין ביקום החץ.

אירוע הקרוסאובר אושר רשמית במאי 2018 במהלך המצגת הרשמית של רשת "The CW", במהלכו נודע שדמותה של באטוומן והעיר גות'אם סיטי ייקחו חלק מרכזי במהלך האירוע. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר, נודע שרובי רוז תגלם את דמותה של באטוומן, שביטסי טולוץ' תגלם את דמותה של לויס ליין, אהובתו המיתולוגית של קלארק קנט, והוכרז שטיילר הקלין ישוב לגלם את דמותו של סופרמן לאחר שגילם את דמותו בהופעות אורח במהלך עונתה השנייה של "סופרגירל" ושג'ון וסלי שיפ ישוב לגלם את דמותו כפלאש מהסדרה משנות ה-90. כותרת הקרוסאובר - עולמות אחרים - נחשפה בסוף ספטמבר, ואילו צילומיו החלו באוקטובר 2018.

פיירסטורם

פיירסטורם (באנגלית: Firestorm, "סופת אש") זהו שמן של מספר דמויות בדיוניות של גיבורי-על המופיעות בחוברות הקומיקס ליגת הצדק ביקום DC קומיקס. פיירסטורם המקורי (רוני ריימונד ומרטין שטיין) הופיע לראשונה בחוברת Firestorm, The Nuclear Man #1 ממרץ 1978 ונוצר על ידי הכותב ג'רי קונוויי והמאייר אל מילגרום. מרטין שטיין הופיע לבדו כפיירסטורם בחוברת Firestorm, The Nuclear Man Vol.2 #100 מאוגוסט 1990, ונוצר על ידי הכותב ג'ון אוסטרנדר והמאייר טום מנדרייק. ג'ייסון ראש הופיע כפיירסטורם השלישי בחוברת Firestorm Vol.3 #1 מיולי 2004, ונוצר על ידי הכותב דן ג'ולי.

פיירסטורם הוא האלטר אגו אותו חלקו שלושה צמדים - רונלד "רוני" ריי ריימונד (המזוהה ביותר עם הדמות) ומרטין שטיין; ריימונד, שטיין ומיקאיל ארקדין; וכן ריימונד וג'ייסון ראש. דמותו נבדלת משאר גיבורי-על בכך ששני אנשים רגילים מתמזגים יחדיו לצורך יצירתו בעזרת "מטריצת פיירסטורם" המיוחדת. במקור, תלמיד התיכון רונלד ריימונד והפיזיקאי זוכה פרס נובל מרטין שטיין נלכדו בתאונה גרעינית שאיפשרה להם להתמזג יחדיו לכדי פיירסטורם, האיש הגרעיני. מכיוון ששטיין היה מחוסר הכרה במהלך התאונה, ריימונד הוא זה שנוטל את השליטה על פיירסטורם בעוד שטיין משמש כקול ההגיון שלו. דו-השיח התמידי בין השניים היה לאבן הדרך שסללה את מיטב הרפתקאותיהם.

את שני חצאיו של פיירסטורם - רוני ריימונד ומרטין שטיין - מגלמים השחקנים רובי אמל וויקטור גרבר בסדרת הטלוויזיה "הפלאש", ולוק רודריק גילם את דמותו של ג'ייסון ראש. גרבר שב לגלם את הדמות בסדרת ההמשך "אגדות המחר" בעוד השחקן פראנז דרמה מגלם בסדרה את דמותו של ג'פרסון "ג'קס" ג'קסון, חציו החדש של שטיין, אשר הופיע לראשונה בפרק בעונתה השנייה של "הפלאש". מרטין שטיין נהרג בפרק הקרוסאובר "משבר בארץ-X", ואיתו אבד פיירסטרום.

רון ארד

רון ארד (נולד ב-5 במאי 1958) היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לפיו ארד נפטר, בלבנון, בין 1995 ל־1997, כנראה ממחלת עור קשה.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.