אמילי גרין באלץ'

אמילי גרין באלץ'אנגלית: Emily Greene Balch;‏ 8 בינואר 1867, בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית - 9 בינואר 1961, קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית) הייתה כלכלנית אמריקאית אשר זכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1946.

אמילי גרין באלץ'
Emily Greene Balch
EmilyGreeneBalch
פעילות בולטת מייסדת ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות
מקצוע כלכלנית
השקפה דתית קוויקריזם
פרסים והוקרה פרס נובל לשלום

ביוגרפיה

באלץ' נולדה לפראנסיס ו' באלץ' ולאלן באלץ' לבית נויס. הוריה היו אמידים, והיא התחנכה בבתי ספר פרטיים. היא סיימה תואר ראשון במכללת ברין מור בשנת 1889, חלק ממחזור הבוגרות הראשון של המכללה. לאחר הלימודים, קיבלה מלגה מן המכללה ללמוד כלכלה בפריז, וחיברה חיבור עיוני בשם "Public Assistance of the Poor in France" ("סעד ציבורי לעניים בצרפת"), שפורסם בשנת 1893. היא המשיכה בלימודיה בנוטלה קורסים בודדים באוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת שיקגו, ושנת לימודים מלאה בברלין.

בשנת 1896 הצטרפה לסגל האקדמי של מכללת וולסלי והורתה כלכלה, והגיעה לדרגת פרופסור בכלכלה ובסוציולוגיה בשנת 1913. היא הייתה מורה אהודה בשל בהירות מחשבתה והרצאותיה, ובשל התעקשותה על עידוד מחשבה עצמאית בקרב הסטודנטים. במקביל להוראה, הייתה באלץ' מעורבת בשתי ועדות עירוניות (אחת בנושא ילדים והשנייה בנושא תכנון עירוני), בשתי ועדות של מדינת מסצ'וסטס (אחת על חינוך מקצועי, ואחת על הגירה), בתנועת הסופרג'יזם למען זכות בחירה לנשים, ובמאבקים להסדרת עבודת ילדים, ולמען הטבת תנאי שכר ותנאי עבודה. בשנת 1910 פרסמה מחקר על ריכוזי המהגרים הסלאביים בארצות הברית, תחת הכותרת "Our Slavic Fellow-Citizens".[1][2]

פעילות למען שלום עולמי

באלץ' התעניינה בפוליטיקה בינלאומית, ועקבה אחר ועידות השלום בהאג ב-1899 וב-1907. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, החליטה להקדיש את חייה לביעור מלחמות מן העולם. היא שיתפה פעולה עם ג'יין אדמס מאוניברסיטת שיקגו. היא הייתה ציר הקונגרס הבינלאומי של נשים בהאג בשנת 1915, ויסדה את ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות. באלץ' אף ניסחה הצעות שלום עבור המדינות הלוחמות, ביקרה בסקנדינביה וברוסיה כדי לעודד את ממשלות המדינות הללו לתווך במאמצי שלום, וחיברה, עם ג'יין אדמס, דין וחשבון על הכינוס בהאג.[3] באותה שנה גם השתתפה ב"כנס הנייטרלי לתיווך רצוף" של הנרי פורד בסטוקהולם, במסגרתו חיברה נייר עמדה בשם "International Colonial Administration" ובו הצעות דומות לשיטת מנדט חבר הלאומים שאומצה לימים.[1]

משחזרה לארצות הברית, נאבקה נגד כניסת ארצה למלחמה. בין היתר, כתבה לנשיא מכללת וולזלי, שעל האמריקאים ללכת "בדרכו של ישו".[4] עם כניסת ארצות הברית למלחמה בשנת 1917, סירבה לתמוך במאמץ המלחמתי, וביקשה להאריך את החופשה ללא תשלום שנטלה מן המכללה; במקום להיענות לבקשתה, החליטה הנהלת המכללה לפטר אותה.

באלץ' הצטרפה לצוות העורכים של השבועון הליברלי The Nation. בשנת 1919 מילאה תפקיד מרכזי בקונגרס הנשים בציריך, וביצירת ה-WILPF (ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחירות), עם משרד ראשי בז'נבה, ואף שימשה מזכירת הארגון עד 1922. במסגרת הארגון סייעה ביצירת קורסי קיץ לחינוך לשלום, וטיפחה סניפים בלמעלה מ-50 מדינות. היא שיתפה פעולה עם חבר הלאומים הטרי בנושאי תעופה, פליטים, חקיקה נגד סמים, ופירוק נשק.[5]

בשנת 1921 המירה את דתה מאוניטריאניזם לקוויקריזם. היא כתבה: "הדת נראית לי אחד הדברים המעניינים ביותר בחיים, ואחד התחומים העשירים, המתמיהים, והמלהיבים שבמחשבה ובדמיון האנושי. [...] הדת זקוקה גם לאור [...] ולשיתוף אוהד עם הזולת, אך דומני שיש מעט מדי מזה [...] לדעתי מציע הפולחן הקווייקרי במיטבו דרך להשגת שיתוף כזה ללא חילול השם."[6]

בשנת 1926 נסעה להאיטי ופעלה לסיום הכיבוש האמריקאי שם. במסעותיה ביקרה גם במצרים ובפלשתינה-א"י. הכיבוש היפני במנצ'וריה גרם לה לצאת נגד תורת הבידוד במדיניות החוץ האמריקאית, ובכך גם לחלוק על רוב עמיתותיה בסניף האמריקאי של ליגת הנשים.

בראש ליגת הנשים, פעלה באלץ' נגד פאשיזם ודחקה בראשי המעצמות לפעול נגד מוסוליני והיטלר. מלחמת העולם השנייה הניעה את באלץ' לוותר על הפאציפיזם הגמור שלה, והיא החלה לדגול ב"הגנה על זכויות האדם בכוח החרב".[7]

פרס נובל לשלום

בשנת 1946, בהיותה בת 79, הוענק לבאלץ' פרס נובל לשלום. שגריר ארצות הברית בשוודיה קיבל את הפרס בשמה, היות שמצבה הבריאותי לא איפשר לה להגיע. בנאום הענקת הפרס סקר גונר יאן, יושב ראש ועדת הפרס, את פעילותה הענפה של באלץ' ברחבי העולם.[8]

באלץ' הייתה רווקה. לצד פעילותה הבינלאומית אהבה לצייר ולחבר שירה. היא פרסמה קובץ שירים אחד, בשם The Miracle of Living, בהוצאת Island Press, בשנת 1941.[1] היא הלכה לעולמה יום לאחר יום הולדתה ה-94.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דף ביוגרפי (אנגלית) באתר פרס נובל.
  2. ^ עותק סרוק של הספר (אנגלית) באתר ארכיון האינטרנט.
  3. ^ עותק סרוק של הדו"ח (אנגלית), באתר ארכיון האינטרנט.
  4. ^ מרסדס מוריץ ראנדל, Improper Bostonian, הוצאת Ardent Media,‏ 1964, עמ' 364, 378.
  5. ^ סוזאן נימייר (עורכת), Research Guide to American Historical Biography, כרך 4, 1990, עמ' 1806-1814.
  6. ^ מצוטט אצל ראנדל, עמ' 60
  7. ^ מצוטט אצל אוגוסט שו, Nobel: The Man and His Prizes, אמסטרדם, 1962, עמ' 597.
  8. ^ נאום הענקת הפרס (אנגלית), באתר פרס נובל.
1867

שנת 1867 היא השנה ה-67 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1867 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

8 בינואר

8 בינואר הוא היום השמיני בשנה. עד לסיום השנה נשארו עוד 357 ימים (358 בשנה מעוברת).

ג'יין אדמס

ג'יין אדמס (באנגלית: Jane Addams;‏ 6 בספטמבר 1860 – 21 במאי 1935) הייתה חלוצה פעילה בהתיישבות האמריקאית, עובדת סוציאלית, פילוסופית ציבורית, סוציולוגית, סופרת, ומנהיגה בתנועת זכות בחירה לנשים ושלום עולמי. היא ייסדה את אחד מבתי האקלום ראשונים בארצות הברית - בית האל (Hull House).

בתקופה בה נשיאים אמריקאים כמו תיאודור רוזוולט וודרו וילסון זיהו עצמם כרפורמים ופעילים חברתיים, אדמס הייתה אחת הרפורמיות הבולטות ביותר בעידן הפרוגרסיבי בארצות הברית (בשנים 1890–1920). היא הסבה את תשומת לבה של אמריקה לחששות של אמהות, בנושאים כמו צרכים של ילדים, בריאות ציבור מקומית ושלום עולמי. אדמס טענה שאם נשים היו אחראיות להובלת הקהילות שלהן, הן היו הופכות אותן למקומות טובים יותר לחיות בהם. לנשים צריכה להיות זכות הצבעה על מנת להשפיע על הקהילות שלהן. אדמס הפכה למודל לחיקוי לנשים מהמעמד בינוני, שהתנדבו לחזק את הקהילות שלהן. היא מזוהה כחלק מהזרם פרגמטיסטי האמריקאי בפילוסופיה.בשנת 1889 היא הייתה אחת ממייסדות בית האל (Hull House), ובשנת 1920 לקחה חלק בהקמת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. בשנת 1931 היא הפכה לאישה האמריקנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום. אדמס הוכרה כמייסדת מקצוע העבודה הסוציאלית הקהילתית המקבילה למארי ריצ'מונד, שהייתה ממייסדות העבודה הסוציאלית הפרטנית.

ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות

ליגת נשים בינלאומית לשלום ולחירות (WILPF - Women's International League for Peace and Freedom) הוא ארגון אזרחי הפועל למען שלום ופירוק מדינות מנשק. הליגה פועלת במטרה "להפגיש נשים מהשקפות פוליטיות, רקעים פילוסופיים ודתיים שונים שנחושות ללמוד ולהפיץ את הגורמים למלחמה ולפעול למען שלום קבוע" ולאחד נשים ברחבי העולם המתנגדות לדיכוי וניצול. ל- WILPF יש סניפים ב-37 מדינות. מאז 1948 ליגת נשים בינלאומית לשלום ולחירות היא ארגון מייעץ לאו"ם (consultative status). הליגה היא אחד מהארגונים הראשונים בעולם שקבל מעמדה זה וארגון הנשים הראשון. ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות הוא ארגון הנשים לשלום הוותיק בעולם.

מפלגת נשים לשלום

מפלגת נשים לשלום הייתה ארגון אמריקאי שוחר שלום. הארגון הוקם באופן רשמי בינואר 1915 במהלכה של מלחמת העולם הראשונה. כ-3,000 נשים השתתפו באירוע הקמת המפלגה וקראו להרחבת זכות ההצבעה לנשים ולכינוס ועידה של המדינות הנייטרליות לגישור בין הממשלות היריבות עד לסיום המלחמה. ארגון זה נחשב בתור ארגון השלום האמריקאי הראשון שעשה שימוש בטקטיקות פעולה ישירות, כגון הפגנות ציבוריות. מאוחר יותר בשנת 1915, מפלגת נשים לשלום הפכה לסניף האמריקאי של הוועדה הבינלאומית של נשים למען שלום קבוע - ארגון בינלאומי אשר מאוחר יותר שינה את שמו ל"ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות".

פרס נובל לשלום

פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות אדם ומודעות סביבתית.

בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום בבית עיריית אוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית.

המסיבה הרשמית לכבוד קבלת פרס נובל לשלום נערכת מדי שנה בבית המלון היוקרתי "גרנד הוטל". מקבל הפרס עומד על המרפסת הצופה למרכז העיר ומנופף לקהל לשלום. בשנת 2018, הוענקה למלון חנוכיית זהב, 24 קארט, בגובה של 65 ס"מ על ידי משפחת פיליפסון מארצות הברית שהם במקור מאוסלו.

זוכי פרס נובל לשלום
19011925 דינן, פאסי (1901)דוקומון, גובאט (1902)קרמר (1903)המוסד לחוק בינלאומי (1904)פון זוטנר (1905)רוזוולט (1906)מונטה, רנו (1907)ארנולדסון, באייר (1908)ברנארט, דה קונסטן (1909)לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910)אסר, פריד (1911)רוט (1912)לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916)הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918)וילסון (1919)בורז'ואה (1920)ברנטין, לאנגה (1921)ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924)צ'מברליין, דוז (1925) Nobel Prize
19261950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928)קלוג (1929) • סודרבלום (1930)אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932)אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934)פון אוסייצקי (1935)לאמאס (1936) • ססיל (1937)משרד ננסן הבינלאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (1944)הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948)אור (1949)באנץ' (1950)
19511975 ז'ואו (1951)שווייצר (1952)מרשל (1953)נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956)פירסון (1957) • פיר (1958)נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960)המרשלד (1961)פאולינג (1962)הצלב האדום (1963)לותר קינג (1964)UNICEF(1965) • לא הוענק (1966–1967)קאסן (1968)ארגון העבודה הבינלאומי (1969)בורלוג (1970)ברנדט (1971) • לא הוענק (1972)קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סטו (1974)סחרוב (1975)
19762000 ויליאמס, מגוואייר (1976)אמנסטי אינטרנשיונל (1977)בגין, סאדאת (1978)תרזה (1979) • אסקיבל (1980)נציבות האו"ם לפליטים (1981)מירדאל, רובלס (1982)ואלנסה (1983)טוטו (1984)האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985)ויזל (1986)אריאס (1987)כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988)גיאטסו (1989)גורבצ'וב (1990)סו צ'י (1991)מנצ'ו (1992)מנדלה, דה קלרק (1993)רבין, פרס, ערפאת (1994)רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995)בלו, הורטה (1996)המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997)יום, טרימבל (1998)רופאים ללא גבולות (1999)קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001)קרטר (2002)עבאדי (2003)מאטאיי (2004)הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005)יונוס, גרמין (2006)גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007)אהטיסארי (2008)אובמה (2009)שיאובו (2010)ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011)האיחוד האירופי (2012)הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013)יוספזאי, סאטיארת'י (2014)קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015)סנטוס (2016)התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017)מוראד, מקווגי (2018)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.