אמונה

אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). לפעמים משמש המושג גם לתיאור הטענה עצמה ביחס לאותו אדם. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים, ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתם. בשימוש כזה, אמונה מובחנת מידיעה, שהיא תחושת נכונות של עניינים שאינם טריוויאליים. מובן עוד יותר מצומצם של אמונה, אך מאוד נפוץ, הוא תחושת נכונות של עניינים שכלל אינם ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית, גם לדעת המאמין. ישנן דעות שונות בשאלה אלו אמונות הן תחושות בלבד ואלו מהוות ידיעה.

אטימולוגיה

שורשו של המושג הוא א-מ-נ ובעברית המקראית הוא משמש במשמעות של מתן אמון[1] או של אמינות[2] ויציבות.[3] גם הביטוי אָמֵן משמש להבעת אמון באמינותה של האמירה אליה מתייחס הדובר.

נראה שגם אצל חז"ל המילה מקבלת משמעות דומה. למשל:

  • תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד א': "'ואִהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות..".
  • תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא, עמוד א: "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?...".

ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה לאור המסורת הפילוסופית ממקורותיה היווניים, כקבלת דבר מה כנכון, גם - ואולי בעיקר, כשמדובר בידיעה. לעומתם, הוגים יהודים אחרים, ובעיקר כאלו היותר מושפעים מהקבלה, זיהו אותה יותר עם תחושה פנימית שדבר מה נכון.

לאור הפער שבין מושג האמונה בתנ"ך ומושג האמונה בימי הביניים הבחין מרטין בובר בין "אמונה ב-" ל"אמונה ש-". ה"אמונה ב-", מתייחסת למושג האמונה התנ"כי, שהוא אינטר-סובייקטיבי וקיומי במהותו. ה"אמונה ש-" יונקת מן המסורת הפילוסופית והיא צורה של ידיעה, כהכרה בתקפותה של טענה.[4]

מערכת האמונות האנושית

אמונות סינתטיות ואנליטיות

האמונה קושרת את האדם למושגי ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם עשויה להגדיר את המתודה לקביעת האמת, או את האמת עצמה, במובן זה קיים הבדל בין אמונות ישירות לאמונות עקיפות.

כל מערכת אמונות מתבססת על אקסיומות, שהן אבני יסוד שנכונותן ברורה לאדם בצורה אינטואטיבית. אמונה אקסיומטית בטענה כלשהי יכולה להתבסס בחלקה על אמונות קודמות, אך יהיה בה מימד שיישען על התחושה הטבעית בלבד, והיא נוצרת על ידי האדם בצורה סינתטית. אמונה אקסיומטית יכולה להיות אפריורית, ולטעון לאמיתתה של אקסיומה מתמטית כלשהי, ללא הצורך להתבסס על שום אמונה קודמת. אמונה אקסיומטית יכולה להיות גם אפוסטריורית, כגון אמונה בדואליזם או במטריאליזם, שיכולה להתבסס על התחושה הכללית שהאדם קולט מהמציאות.

אמונה אנליטית שואבת את קיומה מכוחה של האמונה האקסיומטית שמחייבת אותה, והיא נובעת ממנה בצורה לוגית על ידי דרכי הגזירה האנליטיות. ניתן להוכיח שאמונה אנליטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהאקסיומות העומדות בבסיסה מובילות לאמונה הפוכה. ניתן גם להוכיח שאמונה אקסיומטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהמסקנות האנליטיות הנובעות ממנה מובילות לאבסורד, או לאמונה שסותרת אמונה אחרת, שמוסכם שהיא חזקה ממנה.

אמונה בטוב

לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה שיש אכן דברים "טובים" ו"מוסריים" שהם יעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים".

היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית. לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא קיים הבדלה בין "טוב" ל"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו קיים הבדלה זו, והפריד בין שתי אמונות אלו.

עבור מרבית הפילוסופים, שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט, ולרוב מייצגות שני פנים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה.[5]

הוכחות אמפיריות לאמונה

רבות מהאמונות הבסיסיות המשותפות לבני האדם מוכחות בצורה אמפירית, מכוחו של הניסיון. בפילוסופיה האפיסטמולוגית, העוסקת באפשרות הכרת האדם את המציאות, ככלל לא ברור שראיות אמפיריות נחשבות כהוכחות של ממש (בעקבות דייוויד יום, דקארט, ברקלי, קאנט וכו'). עם זאת, קבלת הוכחות אמפיריות כהוכחות מוחצות וככאלו המעידות על המצב במציאות האובייקטיבית מקובלת בקרב רוב אנשים, זאת בעקבות קבלתן (המסויגת) כנכונות וחשיבותן הרבה בשיטה המדעית של המדע המודרני. לדוגמה, הקביעה "המקרר במטבח הוא לבן" היא אמונה שמוכחת בצורה אמפירית, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט על ידי חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן.

קיומו של המדע המודרני הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית, וכן חותר למציאת החוקים הנמצאים בבסיס התופעות הטבעיות. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם הולך וגדל הנתפס כמוכח אובייקטיבית ושאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אמפירית באמצעות כלים מדעיים שונים, כמו השאלה "איזה צבע יש למקרר". עם זאת, אמונה שהוכחה בצורה אמפירית תהיה בהכרח אמונה בפרט מציאותי, כגון צבע המקרר, אך אמונה בכלל כלשהו או בחוק טבע שחורג מעבר לגבולות הניסיון הקודם כוללת מעצם טבעה ספקולציה כלשהי על העולם. כלל מדעי (לפחות במובן המודרני) מתבסס בדרך כלל על וודאות סטטיסטית ועל הסבר תאורטי מאחד לכלל התצפיות עד כה. התפתחות המדע והמקום שהוא תופס בחברה המערבית גרמה לכך שגם אמונות מדעיות נחשבות בדרך כלל למוכחות אמפירית, על אף הקושי הפילוסופי שתפיסה כזו מעוררת.[6]

חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית כלל. מאחר שהוכחות אמפיריות מתבססות על המצוי (Is) בלבד, בעיית הראוי-מצוי מראה שלא ניתן להפיק מהן מידע לגבי הרצוי (Ought). אמונות וטענות שבאות לקבוע נורמה מסוימת, כגון אמונה בחשיבותם של ערכים כגון שוויון, חופש וכדומה, ניתן להוכיח רק על ידי גזירה שלהן מהנחות יסוד משותפות, כגון כבוד האדם וכו'. אף על פי שלא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שנורמה מסוימת היא נכונה, ניתן להוכיח בצורה אמפירית שיישומה בפועל אכן מביא לתוצאות שמוסכם שהן רצויות. לדוגמה, לא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שחשוב לאכול מזון בריא, אך מחקר מדעי עשוי להוכיח שאכילת מזון בריא מובילה לאריכות חיים.

למרות העובדה שכל אמונה קלאסית היא ביסודה השלכה של העולם החוויתי-סובייקטיבי על המציאות, היא לרוב מכילה גם ממד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אמפיריות. למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת, בנוסף להיגיון, רגש וכדומה, על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה.

עם קבלת המדע בתרבות המערבית כאמת אובייקטיבית, עוסקות שאלות האמונה בסוגיות כלליות יותר, כגון "האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכדומה, ומשקלן של השאלות הערכיות, כגון "מה חשוב בחיים?", "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" בתוך תחום האמונה עולה.

חינוך לאמונה

האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסוים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא.

הכוונה, בתחום זה, היא להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך.

גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, היא גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם היא אקזיסטנציאליסטית (קיומית).

חינוך מכוון

רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, כדי לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה.

חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים.

גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסוימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פרסום למכירת דירות נופש מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה.

חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסוימים הוא תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה.

לעיתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות בדרכי שכנוע תוקפניות ומניפולטיביות. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסוימת באדם. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משויך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסוימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה) וכן לתנועות פוליטיות מסוימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים).

אמונה והחברה האנושית

מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת.

אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ולדרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה, ואילו יש הטוענים כי צרכים חברתיים גרמו להופעת אמונות מסוימות.

לדוגמה: אפשר לטעון כי בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההיררכיה בה. לפיכך[דרוש מקור] התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה על ידי שימור ההיררכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה כדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם שינוי גורמי הכח השולטים על החברה לקראת סוף ימי הביניים יחד עם עלייתם של ערכים שונים המכתיבים את התנהלות החברה אמונה זו נפגעה והשתנתה.

אמונה ודת

רבים גורסים שאמונות דתיות באשר הן אינן נגזרות ישירות מההתנסויות החושיות האנושיות, אלא הן מטפיזיות. מאידך, רבים טוענים[7] שאמונתם הדתית ניתנת להוכחה או לביסוס אמפירי או לוגי. שאלה זו (האם האמונה הדתית ניתנת לביסוס אמפירי/לוגי) נידונה בפילוסופיה של הדת וניתנו לה תשובות שונות. על-פי התפיסה הקלאסית של הנצרות והאסלאם שהושפעו ממנה, הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת מקבלת ההסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, הכולל, בין השאר, את הצגת האל כמי שפועל במציאות.

היהדות לעומת זאת מבססת את אמונתה, במעמד הר סיני ובקבלת התורה שהיא ההוכחה על מציאות האל ועל ההשגחה העליונה.

תפיסה חילונית רדיקלית מסתפקת באמונה שהיא מגדיר ראשוני בחיי האדם, אך את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית, המוגדרת בקרב רוב האנשים כהוכחה. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה.

בין הגישות הרדיקליות הדתית והחילונית קיימות גישות ביניים רבות. לדוגמה, חילונים רבים מעצבים לעצמם תפיסת עולם מוסרית על בסיס אמונה.

אמונה ומגמות חברתיות

מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה.

יחס זה הוא דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הוא מטריאליזם דיאלקטי.

לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, היא מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצוין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי.

קשר זה הוא דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית חיזקה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ו': "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"
    ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ל"א: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"
    ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק כ"ב: "כי לא האמינו, באלוהים; ולא בטחו, בישועתו"
  2. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ד': "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"
    ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ד': "כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה"
    שם, פרק צ"ו, פסוק י"ג: "לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו" (והשוו לתהלים, צ"ח, ט').
  3. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ': "כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם."
    ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו': "והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת".
  4. ^ מרטין בובר, שתי דרכי אמונה, תרגום: חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, רסלינג, 2011
  5. ^ להרחבה, ראו בספר ה"תניא", אגרת הקודש, פרק י"א.
  6. ^ להרחבה, ראו בערכים השיטה המדעית ופילוסופיה של המדע
  7. ^ ראו לדוגמה הרב מרדכי נויגרשל, מסע אל פסגת הר סיני, בתחילת הספר
אל

אל הוא על פי אמונות או דתות רבות, ישות בעלת כוחות על טבעיים (כלומר מסוגלת לפעול כנגד חוקי הטבע ולשלוט בטבע), בת אלמוות ושאליה מתייחסים כקדושה, עליונה או נשגבת. חלק מהאלים לקחו חלק בבריאת העולם. עד עצם היום הזה, רוב האנושות מקיימת כלפי האלים מנהגי פולחן שונים.

ניתן לחלק את קבוצת האנשים המאמינים באל למאמינים באל אחד (מונותאיזם), למאמינים בצמד אלים הנמצאים ביניהם ביחסי גומלין (דואליזם, גנוסיס) ולמאמינים בריבוי אלים (פוליתאיזם). בדרך כלל מייחסים לאל שליטה, חלקית או מוחלטת, ביקום, כוח עצום עד בלתי מוגבל, ולפעמים ידיעה של כל המתרחש ביקום.

אמונה באלוהים (יהדות)

ביהדות, אמונה באלוהים או אמונה במציאות השם היא מצווה להאמין באלוהים. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

אמונה טפלה

אמונה טפלה (או: אמונה תפלה; על מקור הביטוי ראו להלן) היא אמונה שאין לה יסוד, שאינה מסתמכת על עובדות מוכחות, אמונה בלתי רציונלית. מושג זה משמש גם כשם גנאי לאמונותיו של הזולת.

ישנן אמונות טפלות מקובלות המכונות גם "אמונות עממיות". חלקן, כגון הפחד מיום שישי ה-13 או מחתול שחור ניתנות למעקב ולהסבר היסטורי. ישנן גם אמונות טפלות שאדם, או יצור חושב אחר, מגבש בעצמו בשל הסקה לא נכונה ממאורעות חייו. לדוגמה, בניסויים בתחום הפסיכולוגיה של הלמידה, בהם חיית מעבדה אמורה ללמוד בניסוי וטעייה ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון, יש חיות שלומדות להסתובב סביב עצמן וללחוץ על הדוושה, להנהן בראשן וללחוץ על הדוושה וכיוצא באלו. זאת על אף שדי בלחיצה על הדוושה בלבד כדי לקבל מזון.

יש הטוענים[דרוש מקור] כי הקביעה מהי אמונה טפלה היא קביעה סובייקטיבית. כך, למשל, יכול אתאיסט לטעון שהאמונה בכל דת באשר היא, היא אמונה טפלה. אחרים טוענים שאמונה הנשענת על מערכת עקרונות מנחים מגובשת, אינה אמונה טפלה, גם אם היא שגויה. על פי טענה זו, אמונה באסטרולוגיה, למשל, היא אמונה טפלה במאה ה-21, אך בזמנים בהם האסטרולוגיה הייתה מקובלת על מרבית המלומדים ומנומקת לפי מיטב יכולתם, היא לא הייתה אמונה טפלה.

דוגמה

דּוֹגְמָה (מיוונית δόγμα - דעה) היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת.

המושג הופיע לראשונה ביוון העתיקה כאשר פילוסופים "חיוביים" כונו דוגמטיקנים, להבדילם מפילוסופים ספקניים שהטילו ספק בדברים וניסו להתמודד עם ספק זה. קאנט כינה בשם דוגמה, פילוסופיה מטאפיזית העוסקת בעניינים החורגים מתחום הניסיון כגון אלוהים, אלמוות ועוד. פילוסופיה זו מחזיקה באמיתות שלא ניתן להוכיחן בעזרת התבונה.

דייג

דייג הוא אדם העוסק בפעילות דיג. חלק מהדייגים עושים זאת לפרנסתם, לעיתים כחלק מקואופרטיב, חברה או איגוד. אנשים אחרים עוסקים בדיג כתחביב או ספורט, רובם בעזרת חכה ופיתיון.

דת

דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

דת היא אחד האוניברסלים האנושיים: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). רוב בני האדם מאמינים בדת זו או אחרת.

בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיזית של הגוף.

על פי פרופסור בנימין בית-הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות), ולהן קרוב לשישה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-2.4 מיליארד מאמינים, האסלאם עם כ-1.7 מיליארד מאמינים, וההינדואיזם עם קצת יותר ממיליארד מאמינים. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשנייה, המשותף לכולן רב על המפריד.

פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש.

הכנסייה הקתולית

הכנסייה הקתולית היא הכנסייה הנוצרית הגדולה בעולם. היא משתייכת לזרם הנצרות הקתולית ומנהיגהּ הוא האפיפיור. לפי הכנסייה, מניין החברים בה עולה על מיליארד. הכנסייה מגדירה את שליחותה להפיץ את הבשורה הנוצרית על פי ישו, וכן לנהל את הסקרמנטים הנוצרים ולעסוק בצדקה.

בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

הכנסייה הנוצרית היא אחד מהמוסדות המתמשכים העתיקים בעולם, והיה לה תפקיד בולט בהיסטוריה של תרבות המערב. הכנסייה מלמדת כי היא נוסדה על ידי ישו ושהבישופים שלה הם ממשיכי דרכם של שנים-עשר השליחים שקיבלו עליהם להפיץ את בשורתו. כמו כן האפיפיור הוא יורשו של פטרוס הקדוש והוא מחזיק בעליונות כלל עולמית. לפי הכנסייה, הדוקטרינה שלה בלתי-ניתנת לערעור וזוכה להכוונה מאת רוח הקודש.במרכז המיסה של הכנסייה נמצאת האוכריסטיה בה לחם ויין עוברים טרנסובסטנציאציה לגופו ודמו של ישו. דוקטרינות ייחודיות נוספות הן האמונה בכור המצרף לנשמות, בעיבור ללא חטא של מרים, אם ישו ובעלייתה השמימה בגופה, והמגיסטריום עליו נשענת סמכות הממסד הכנסייתי.

חופש דת

חופש הדת הוא החופש של כל אדם לבחור בדת מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכול כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו. חופש הדת כולל את חופש הפולחן הדתי, את החופש להתפלל על פי מצוות הדת, את הזכות להמיר את הדת, את הזכות להטיף לדת ולהפיצה ברבים, ואת החופש מדת.

חופש הדת נמנה בין זכויות האדם האוניברסליות המוכרות בהגות הליברלית וההומניסטית ובידי האו"ם.

טאבו (סוציולוגיה)

טַאבּוּ (מפולינזית "טאפו" = המסומן, הלא רגיל, הלא ניתן למגע) או איסור חברתי, תרבותי או דתי. בעיקר כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ונושאי שיחה מסוימים, אשר נחשבים כלא-תקינים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

טרור

טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות. בין השאר, טקטיקת הטרור מושתתת על הפעלת לחץ על ממשלים ועמים, תוך חתירה לשינוי מדיניות ואף להפלת משטרים. החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג טרור. כך למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה "טרור מדינתי". מעשה הפוגע באזרחים בניגוד לדיני המלחמה מוגדר לרוב כפעולת טרור. פיגועי 11 בספטמבר, בהם נרצחו קרוב ל-3,000 בני אדם, נחשבים לפעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה (אם אין מחשיבים מעשי אלימות של מדינות נגד אזרחים כפעולת טרור).

יוסף יואל קאהן

רבי יוסף יואל קאהן (נולד בי"ז באדר ב' תשי"ט, 27 במרץ 1959) הוא משפיע חסידי ואדמו"ר. מכונה האדמו"ר ממבקשי אמונה.

ישיבת מרכז הרב

מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), בשנת ה'תרפ"ד (1924). הישיבה ממוקמת כיום בשכונת קריית משה בירושלים.

רבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בישיבת מרכז הרב או היו תלמידים של רבנים שלמדו בה. היא נחשבת בעיני רבים ל"אם הישיבות הציוניות".

כפירה (דת)

כופר (ביהדות: מין או אפיקורוס) הוא כינוי לאדם אשר אינו מאמין – בדרך כלל באמונות דתיות רווחות.

לותרניזם

לותרניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית שהחל עם הפילוסופיה הדתית של מרטין לותר במאה ה-16, שנתן מעוף לרפורמציה הפרוטסטנטית. ה"וידויים" וה"כתבים הסמליים" של הכנסייה הלותרנית כתובים בספר קונקורד (Formula concordiae) שראה אור בגרמנית ב-1580 ובלטינית ב-1584.

כיום משתייכים לכנסיות לותרניות כ-70 מיליון איש ברחבי העולם, שהם כ-4% מהנוצרים בעולם.

מונותאיזם

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלים רבים. מקור המילה מיוונית: μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות. המונח כשלעצמו מציין רק את ייחודו או בלעדיותו של האל האחד, ושלילת אלים נוספים, אך יש המייחסים לרעיון המונותאיסטי גם את שלילת הגשמות האלוהית.

מיתולוגיה

מיתולוגיה (מיתוס) היא אגדת קדומים, המספרת על בריאת העולם, חזיונות הטבע, אוסף האגדות הקשורות במסורות הקדומות של עם והעוסקות בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.

סוג (טקסונומיה)

סוג (בלועזית: גנוס, Genus) הוא רמה של מיון טקסונומי של יצורים חיים.

מעל לרמת הסוג נמצאת רמת המשפחה (ולעיתים תת-משפחה). רמת הסוג מתחלקת למספר מינים.

לעיתים מתחת לרמת הסוג קימת גם קבוצת משנה תת-סוג.

ביצורים חיים רבים ניתנת חשיבות רבה לסוג, כשהמינים עצמם פחות מוכרים. מספר מינים של הפרוטיסט Plasmodium, לדוגמה, גורמים למחלת המלריה; לפיכך מוזכר בדרך כלל באזכורים יום-יומיים ובספרות המדע הפופולרי סוג ה-Plasmodium כגורם למחלת המלריה, מבלי לפרט את המינים השונים. עץ האלה מוכר לרוב האנשים בשמו זה; זהו למעשה סוג הכולל כמה מינים, כגון אלה ארצישראלית ואלת המסטיק. גם הדוב מהווה סוג הכולל כמה מינים (דוב הקוטב, דוב חום ועוד). הסוג דוב משתייך למשפחת הדוביים, הכוללת, לצד הדובים, את הסוג פנדה, למשל. הפנדה, אם כן, היא "קרובת משפחה רחוקה" של הדוב החום ושל דוב הקוטב, כיוון שהיא אינה משתייכת לאותו הסוג אליו משתייכים השניים האחרונים. דוב הפנדה, אגב, הוא דוגמה לסוג הכולל מין בודד; הפנדה המוכרת לנו היא יחידה מסוגה. רבים מכנים בטעות את דביבון הפנדה "דוב פנדה אדום" וסבורים כי מדובר במינים קרובים, אך למעשה דביבון הפנדה אינו שייך כלל למשפחת הדוביים, כי אם למשפחת הראקוניים. דביבון הפנדה הוא גם דוגמה לסוג הכולל מין יחיד. בשנים האחרונות גובר קולם של אלו הסבורים כי מקומו של דביבון הפנדה בכל זאת במשפחת הדוביים, או אולי במשפחה נפרדת משלו. הדבר ממחיש את הדינמיות הרבה של מדע הטקסונומיה.

במקרים אחרים השתרשה אמונה שגויה בנוגע ליצורים הכלולים תחת סוג מסוים. הסוג חתול, למשל, אשר רבים מקשרים עם חתול הבית בלבד, כולל למעשה מינים רבים אחרים, כגון חתול מדבר סיני וחתול חולות. חתול הבית, למרות שמופיע, במספר רב מאוד של זנים, הרי שאינו מהווה אפילו מין בפני עצמו, כי אם תת-מין המשתייך לַמין חתול בר.

בכתיב מדעי מופיע הסוג והמין של יצור מסוים באותיות לטיניות ובכתב מוטה (כל הרמות הנמצאות מעל לסוג אינן נכתבות בכתב מוטה). הסוג מופיע לפני המין ונכתב באות גדולה; המין עצמו נכתב באות קטנה. באזכורים של יצורים בספרות המדעית מסתפקים כמעט תמיד בציון הסוג והמין; המשפחה והרמות שמעליה לעולם אינן מוזכרות, למעט במאמרים העוסקים בטקסונומיה.

להלן מספר דוגמאות: Plasmodium malariae הוא הגורם הנפוץ ביותר למחלת המלריה; Pistacia lentiscus היא אלת המסטיק. לעיתים מופיע גם ציון תת-מין אחרי ציון המין: Felis silvestris catus הוא חתול הבית.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

פוליתאיזם

פוליתאיזם (מיוונית: πολύ "פולי" - הרבה, θεός "תאוס" - אל) פירושו אמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים, בניגוד למונולַטְריזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך הכרה בכך שייתכנו אלים אחרים, ומונותאיזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך שלילת אלים אחרים. פוליתאיזם היה נפוץ מאוד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות.

אמונה באלים - פירושה אמונה בישויות עילאיות, אינדיווידואליות ונצחיות. האדם תלוי באלים אלו והוא מחויב לכבד אותם, לירא מהם ולעבוד אותם במשך כל חייו. יש להבדיל בין אלים ולבין שדים או דמונים או רוחות שגם הם ישויות עילאיות ונצחיות אך ישויות אלו שליליות ויש לשנוא אותם ולא לעבוד אותם והאלים (לרוב) גוברים עליהם במלחמה הנצחית בין שני סוגי ישויות אלו. "אלילים" הוא שם זילזול שניתן לאלים המרובים הפוליתאיסטיים על ידי המאמינים באל היחיד של מונותאיזם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.