אמאוס ניקופוליס

אמאוס ניקופוליס (יוונית Εμμαούς Νικὀπολις; לטינית Emmaus Nicopolis) הייתה עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, בשוליו המזרחיים של עמק איילון. העיר קמה במאה ה-3 במקום בו שכן יישוב בשם "חמת", והיוונים או השומרונים שיבשו את השם וקראו למקום אמאוס. העיר חרבה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. עוד ידועה העיר בשל המסורת הנוצרית המזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה.

Kanada-Latrin
מפת האזור
EmmausRoads He
המקומות השונים שהוצעו כזיהוי לאמאוס שבברית החדשה
Emmaus Nicopolis basilica
שרידי הכנסייה שהוקמה בידי הצלבנים על חלק משטח הכנסייה הביזנטית. חלקה המערבי של הכנסייה הביזנטית, שלא נכלל בכנסייה הצלבנית, נראה בקדמת התמונה
NicopolisChurch
שרידי האפסיס המרכזי המשותף לשתי הכנסיות. ברקע נראה מבנה בית השלום המודרני
Emmaus Nikopoli 033 (1)
האפסיס המרכזי מצידו האחורי (מבט ממזרח)
אפסיס של כנסייה באמאוס
האפסיס הדרומי של הכנסייה הביזנטית. משמאל נראה הקיר הדרומי של הכנסייה הצלבנית, אשר כללה רק חלק משטח קודמתה
20100924 madaba58a
ניקופוליס במפת מידבא: הכיתוב מופיע בכחול על רקע לבן, מעל שורה של שמונה בתים במרכז התמונה

היסטוריה

לפני ייסוד העיר הרומית

אתר אמאוס נזכר לראשונה בספר מקבים א' בתיאור קרב אמאוס שהתחולל בשנת 165 לפנה"ס במסגרת מרד החשמונאים. במקום זה חנה צבא הממלכה הסלאוקית לפני הקרב, וכאשר ניקנור יצא בראשו לחפש אחר יהודה המכבי בהרים, תקף יהודה את מחנהו של ניקנור באמאוס, שרף אותו והניס את האויב. לאחר מכן הפכה אמאוס לעיר יהודית. אמאוס נזכרת אצל יוסף בן מתתיהו שציין כי במאה ה-1 לפנה"ס הייתה עיר קטנה, שתושביה נמכרו על ידי גאיוס קסיוס לונגינוס לעבדים, יחד עם תושבי גופנא ושתי ערים נוספות[1]. שמה הקדום של העיר היה "חמת" (בעברית) או "חמתא" (בארמית), על שם מעיין מים חמים שנבע בה, והיוונים או השומרונים שיבשו את שמה וקראו לה אמאוס[2]. בתקופה זו החלה העיר לשמש כבירת אחד ממחוזות יהודה. במהלך פולמוס וארוס שהתרחש לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הרס פובליוס קווינקטיליוס וארוס את העיר שהייתה מרכז לפעילות המרד בהנהגתו של אתרונגאיוס, והעלה אותה באש[3]. אמאוס מתוארת כראש פלך (טופרכיה) במאה הראשונה לספירה.

בדור של חורבן בית שני, העיד התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס על בני משפחות מאמאוס בשם "בית הפגרים" ו"בית צפריה", שליוו בכלי נגינה את שירת הלויים, אף שהן עצמן נמנו עם הלויים: "מכירן הייתי ולויים היו"[4]. בימי המרד הגדול עלה אספסיאנוס על אמאוס, הציב במקום את מחנהו והשאיר בו את הלגיון החמישי מקדוניקה[5]. לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר דיכוי המרד הקים אספסיאנוס קולוניה באמאוס, יישב בה שמונה מאות חיילים משוחררים הנפטרים מעבודות הצבא, ושינה את שמה לניקופוליס, היינו "עיר הניצחון". עם-זאת לפי יוסף בן ממתיהו, הקולוניה קמה סמוך למוצא, מרחק שלושים סטדיה מירושלים[6], ושמה השתמר בשמו של הכפר הערבי קאלוניה.

אמאוס ניקופוליס נודעה בבית המרחץ הגדול שהוקם בה, ואמת מים הוליכה אליו ממעיינות השוכנים כיום בתחומי פארק קנדה. שרידי בית המרחץ המזוהה עם זה נזכר במקורות היהודים, שוכנים צפונית-מערבית לאתר, מעבר לכביש 3[7] עם זאת, יש המאתרים את אמאוס שבה בית מרחץ בסביבות טבריה[8]. על פי המדרש, אחרי פטירת רבי יוחנן בן זכאי, תלמידו, התנא רבי אלעזר בן ערך פרש מחבריו ביבנה והלך לגור באמאוס, שם הוא התנוון[9]. בימי מרד בר כוכבא חנה באמאוס גדוד רומי מפטרה.

אמאוס נזכרת במקורות חז"ל כעיר המסמנת את תחילת שפלת יהודה: "מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה"[10], וכן בהקשר לרבי עקיבא: "אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע באטליס של אמאוס, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל"[11].

העיר אמאוס ניקופוליס

בשנת 220 חודש היישוב בניקופוליס על ידי הקיסר אלאגבאלוס, ובמקום התגוררו נוצרים לצד יהודים, עובדי אלילים ושומרונים. על נוכחות האחרונים מעידות כתובות שנמצאו באתר, ואשר בהן מופיעים נוסחים שומרונים של פסוקים מהתורה[12]. על הנוכחות השומרונית הרבה בעיר מעידים גם תיאורי-אגב בתלמוד ירושלמי, ואולי גם שינוי שמה של העיר מ"חמת" ל"אמאוס"[13].

בעיר התגורר ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל היישוב. במאה ה-4 התפתחה נוכחות דומיננטית נוצרית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, אשר נשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה בשנת 325; והבישוף שלאחריו, שכונה רופוס או פריסקיאנוס, השתתף בוועידת קונסטנטינופוליס הראשונה בשנת 381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו הן אוסביוס באונומסטיקון והן הירונימוס לאחריו. העיר החלה לשמש יעד לצליינות והוקמה בה כנסייה גדולה. החל במאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר. קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראשה של כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.

בתחילת המאה ה-6 ייסד סבאס מנזר בניקופוליס, והעיר הופיעה במפת מידבא ובמפת פויטינגר. המקום נכבש בידי הערבים בשנת 638, וככל הנראה היא נבחרה לבירת מחוז פלסטין, כפי שמציין מוקדסי שהיא שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש[14]. שנה לאחר מכן פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם מגפת הדבר באמאוסערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמאוס"), שהפילה חללים רבים בקרב תושביה ובקרב החיילים המוסלמים. בין היתר מצא מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין, והמסורת הנוצרית אודות הפגישה באמאוס נדדה לאבו גוש ולאחר מכן לאל-קובייבה.

לאחר חורבן העיר

הצלבנים מצאו את אמאוס ניקופוליס הרוסה ונטושה. הם הקימו כנסייה קטנה על חורבותיה של הכנסייה הבינזטית החרבה. בתקופה הממלוכית קם במקום הכפר הערבי עמואס, אשר שימר את השם "אמאוס". הכנסייה הצלבנית ננטשה לכל המאוחר בשנת 1674, אך עדיין נצבה על תילה ושמשה למגורי חיות בית. בשנת 1878, ביום שני של פסחא, התגלה בפני מרים בוארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, חזיון, ובו ראתה מקום פלוני עליו נאמר לה: "זה המקום בו ישוע ברך את הלחם, בביתם של תלמידי אמאוס"[15]. לאחר שבועיים הזדמנה הנזירה לאמאוס ניקופוליס וזיהתה את המקום אותו ראתה בחזיון. עקב כך שוב עלה זיהויה של אמאוס ניקופוליס עם האירוע המתואר בברית החדשה, ובשנת 1879 קנו הכרמליתיות את השטח מהכפר הערבי עמואס, ובאתר החלו חפירות (לפי מקור אחר השטח נקנה כבר ב-1875[16]). בשנים 1931-1932 הקימו נזירי מסדר "אבות הלב הקדוש של בית-ארם" מנזר באתר, המוכר בשם בית השלום. במלחמת ששת הימים השתלט צה"ל על אמאוס ותושבי הכפר עמואס נטשו אותו. מאז 1993 מושכר "בית השלום" לקהילת בני האושר המפעילה בו מנזר, ודייריו מתחזקים גם את האתר הארכאולוגי.

המסורת הנוצרית

התגלות ישו לשני תלמידיו בדרך לאמאוס לאחר שקם לתחייה מתוארת בפירוט בבשורה על פי לוקס:

"וְהִנֵּה שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ הֹלְכִים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־כְּפָר אֶחָד הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם כְּשִׁשִּׁים רִיס[17] וּשְׁמוֹ עַמָּאוּס׃ וְהֵם נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ עַל־כָּל־הַקֹּרוֹת הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי הֵם מְדַבְּרִים וּמִתְוַכְּחִים יָחַד וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ נִגַּשׁ וַיֵּלֶךְ אִתָּם׃ וְעֵינֵיהֶם אֲחוּזוֹת וְלֹא יַכִּירֻהוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשְׂאִים וְנֹתְנִים בָּהֶם יַחְדָּו בַּדָּרֶךְ וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זֹעֲפִים׃ וַיַּעַן אֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה לְבַדְּךָ גָּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא יָדַעְתָּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הִיא וַיַּגִּידוּ אֵלָיו מַעֲשֵׂה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה אִישׁ נָבִיא גִּבּוֹר בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל־הָעָם׃ וְכֹהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּזְקֵנֵינוּ הִסְגִּירֻהוּ לְמִשְׁפַּט־מָוֶת וַיִּצְלְבֻהוּ׃ וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי זֶה־הוּא הֶעָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה זֶה שְׁלשֶׁת יָמִים הַיּוֹם מֵאָז נַעֲשׂוֹּ אֵלֶּה׃ אֶלָּא שֶׁגַּם־נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הֶחֱרִידֻנוּ אֲשֶׁר־קִדְּמוּ בַבֹּקֶר לָבֹא אֶל־הַקָּבֶר׃ וְלֹא מָצְאוּ אֶת־גְּוִיָּתוֹ וַתָּבֹאנָה וַתַּגֵּדְנָה כִּי רָאוּ גַּם־מַרְאֵה מַלְאָכִים הָאֹמְרִים כִּי־הוּא חָי׃ וַיֵּלְכוּ אֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַנָּשִׁים וְאוֹתוֹ לֹא רָאוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים: הֲלֹא עַל־הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת־כָּל־זֹאת וּלְהִכָּנֵס בִּכְבוֹדוֹ׃ וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו׃ וַיִּקְרְבוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר־הֵם הֹלְכִים שָׁמָּה וַיָּשֶׂם פָּנָיו וַיְהִי כְּהֹלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ׃ וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לֵאמֹר שְׁבָה אִתָּנוּ כִּי עֶת־עֶרֶב הִגִּיעַ וְנָטָה הַיּוֹם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לָשֶׁבֶת אִתָּם׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם וַיִּקַּח אֶת־הַלָּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם׃ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם וַיַּכִּירֻהוּ וְהוּא חָמַק עָבַר מֵעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הֲלֹא בֹעֵר הָיָה לְבָבֵנוּ בְּקִרְבֵּנוּ בְּדַבְּרוֹ אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וַיִּפְתַּר־לָנוּ אֵת הַכְּתוּבִים." (לוקס 24, 13-32)

המסורת הנוצרית מזהה את אחד התלמידים כ"קליאופס", בעלה של מרים, אחת מאלו שנכחו בצליבה (הבשורה על-פי יוחנן 29, 25), ואת התלמיד השני כ"שמעון" בנו של קליאופס ואחד משבעים התלמידים של ישו.

המחקר באתר

החפירות הראשונות נערכו באתר בשנת 1874 על ידי שארל קלרמון-גנו, ולאחר מכן בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים 1883-1887. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין השנים 1924-1930 על ידי האחים הדומיניקנים מבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, ואלה חשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות פסיפס, כתובות ביוונית ואגן טבילה. יזהר הירשפלד חקר את האתר בשנת 1975 ומרדכי גיחון ב-1978. המחקר באתר נמשך מאז שנת 1994.

הממצאים

Emmaus Nicopolis Sketch
תרשים האתר הארכאולוגי: 1. הבזיליקה הביזנטית (מאות 5 ו-6) והכנסייה הצלבנית (המאה ה-12); 2. לוח שיש עם כתובת יוונית; 3. האפסיס הדרומי; 4. אגן טבילה; 5. שרידי כנסייה ביזנטית (מאות 5 ו-6); 6. פסיפסים; 7. מחצבה ביזנטית; 8. קברים מהתקופה הרומית; 9. שרידי פסיפסים; 10. שרידי בית הבישוף של העיר (המאה ה-5)

הממצא העיקרי באתר הוא כנסייה בתבנית בזיליקה, באורך של 46.4 מטרים וברוחב של 24.4 מטרים, אשר תוארכה על ידי חוקרי בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה לסוף התקופה הרומית (המאה ה-3 או ה-4). החוקרים תיארכו חלק מרצפות הפסיפס בכנסייה למבנה קדום משנת 200 לערך, ששימש כווילה רומית. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי הכנסייה הוקמה בתקופה הביזנטית, במאה ה-5 או ה-6, וכי רצפתה תואמת בגילה את תקופת הבנייה. במקום נמצאה טבולה אנסטה ובה רשום ביוונית: "תחת פר..., הבישוף הקדוש ביותר, [עבודת] הפסיפס הושלמה". (החוקרים הציעו לשחזר את השם החסר כ"פראיילוס").

באחת משתי הקפלות שמדרום לכנסייה הראשית, נחשפה רצפת פסיפס ובה דוגמאות גאומטריות ומדליונים שחמישה מהם השתמרו. בשניים מהם מתואר מאבק בין חיות טרף לחיות מבויתות, בשניים אחרים נראים עופות, ובמדליון החמישי נראה חלק מכתובת לאמור: "...האחים היקרים לפאגיוס ותומאס". סביר כי חלקה החסר של הכתובת כלל הקדמת ברכה או תודה לשני התורמים. הפסיפס הועבר בשלמותו והוא שמור במוזיאון הקטן בבית השלום. עוד התגלו באתר אגן טבילה בצורת צלב ופיסת שיש שעליה הכיתוב ביוונית: "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים". הכתובת המקורית שמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים ובאתר מוצג העתק.

קירות הכנסייה מהתקופה הצלבנית עדיין ניצבים על תילם מעל השרידים הביזנטיים, והאפסיס המרכזי בכותל המזרחי משותף לשתי הכנסיות. עם זאת, הכנסייה הצלבנית קטנה מקודמתה - אורכה הוא 32 מטרים ורוחבה 14 מטרים בלבד, והיא מקיפה חלקים משני האפסיסים הצדדיים.

בפארק קנדה הגובל באתר ממזרח נחשפו שרידי הביצורים החשמונאים של אמאוס, ובית מרחץ רומי מהמאה ה-3. עוד התגלו מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1, מתקני שאיבה רומים-ביזנטים, גתות וקברים נוספים. ממצאים נוספים כוללים מטבעות, מנורות שמן, כלים ותכשיטים.

Emmaus Nikopoli 033 (5)

שרידים רומיים בחלקו המערבי של האתר

Emmaus Nicopolis Byzantine baptistery

אגן טבילה באתר

BetHashalom Musee 038 (2)

קטע מהפסיפס שנתגלה בקפלה הדרומית ובו נראים עופות וחיות טרף נלחמות בחיות בית (שמור במוזיאון בבית השלום)

לוח שיש עם כתובת ביוונית בכנסיית אמאוס

שחזור של לוח השיש ועליו הכתובת "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים"

ראו גם

לקריאה נוספת

Bet haosher 034
איקונין בכנסייה המתאר את הפגישה באמאוס
Emmaus Nikopoli 033 (10)
טקס בכנסייה הצלבנית
  • אל גן נעול, סיורים במנזרי הארץ, נירית שלו-כליפא, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 132

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, יוסף בן-מתתיהו, 1, 222.
  2. ^ ש' קליין (עורך), ספר היישוב, א, ירושלם תרצ"ט, עמוד 47; זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ב', עמוד 433
  3. ^ מלחמות, 2, 71.
  4. ^ תוספתא ערכין, פרק א' הלכה ט"ו.
  5. ^ מלחמות, 4, 445.
  6. ^ מלחמות, 7, 217.
  7. ^ פארק קנדה
  8. ^ קדמוניות היהודים, ספר יח, פרק כב סימן ג, ראו החלוץ ב, עמוד 129
  9. ^ קהלת רבה ז', ז', וילקוט שמעוני תתקע"ג.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
  11. ^ משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ז'.
  12. ^ F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
  13. ^ יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
  14. ^ נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
  15. ^ שלט הדרכה באתר.
  16. ^ The Monuments
  17. ^ נוסח אחר 160 ריס.
אמאוס

אמאוס (יוונית Ἐμμαούς; לטינית Emmaus) הוא יישוב קדום על הדרך בין ירושלים לשפלה שבו, לפי האמונה הנוצרית, פגש ישו שניים מתלמידיו, לאחר שקם לתחייה.

אמאוס (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

בית השלום (אמאוס)

בית השלום באמאוס הוא מבנה לבן הנישא מעל עתיקות אמאוס ניקופוליס. הבניין המשמש כמנזר, נראה לנוסעים בכביש 1 בצידו המזרחי של עמק איילון.

בית סירא

בית סירא (בערבית: بيت سيرا) הוא כפר פלסטיני בגדה המערבית בגבול הרי בנימין ושפלת יהודה צמוד לגדר ההפרדה שמצידה השני שוכנת מודיעין-מכבים-רעות. מבחינה אדמיניסטרטיבית משתייך לנפת רמאללה ואל-בירה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 3,518 תושבים בשנת 2016.

גבעת התיתורה

גבעת התיתורה (בערבית قلاة الطنطورة (קולאת אל-טנטורה)), תל ארכאולוגי וגבעה בגובה כ-300 מטר מעל פני הים, נמצא במקום שבו היה ממוקם עד 1948 כפר ערבי בשם אל-בורג', היום בתחום העיר מודיעין הנמצאת בקצה הצפוני של רחוב עמק איילון.

הגבעה היום היא אתר ארכאולוגי ששטחו כ-600 דונם. בגבעה כ-180 בורות מים וממצאים ארכאולוגיים המעידים על היותה כפר גדול ומרכזי כבר בימי קדם, וסביבה כפרים קטנים וחוות חקלאיות שהשתמשו בשירותיה. במזרח הגבעה היו אזורי הגבעות ואזור התעשייה (בעיקר יין) היה באזור בו שוכנת היום שכונת הנחלים (המכונה גם מליבו, לפי שם החברה שבנתה אותה).

שדות המזרע היו בעמק שבין שכונת הנחלים ומכבים ובשדות כפר רות השכנה. גבעה עתיקה זו ממוקמת על הדרך לירושלים, ובעת העלייה לרגל לבית המקדש שימשה תחנה חשובה ומוגנת. זהו המקום הגבוה ביותר באזור.

דבר (מחלה)

דֶבֶר היא מחלה מידבקת הנגרמת על יד חיידק ופוגעת במכרסמים ובאדם. למחלת הדבר שלוש צורות ולהן סימפטומים שונים. בתנאים מסוימים הדבר עלול להתפרץ כמגפה המונית שהקטל בה רב.

כיבוש ירושלים (1917)

כיבוש ירושלים בידי הבריטים היה אחד מרגעי השיא במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. ירושלים נכנעה בפני הצבא הבריטי ללא קרב ב-9 בדצמבר 1917, אחרי שהצבא העות'מאני נסוג מהעיר בלילה הקודם. הגנרל אדמונד אלנבי נכנס לעיר יומיים אחר כך, ב-11 בדצמבר, וקיבל את הכניעה באופן רשמי. בכך באו לקיצן 400 שנות שלטון עות'מאני על ירושלים ועל ארץ ישראל, והחל השלטון הבריטי על ארץ ישראל.

האירוע ביטא בעיני הבריטים את הגשמת השאיפה לחידוש השליטה הנוצרית בירושלים שהסתיימה עם תבוסתם של הצלבנים ועזיבתם את ארץ ישראל מאות שנים קודם לכן.

כנסיית אל-קובייבה

כנסיית אל-קובייבה או כנסיית קליאופס הקדוש היא כנסייה פרנציסקנית המנוהלת על ידי משמורת ארץ הקודש, והשוכנת בכפר הפלסטיני אל-קובייבה שבהרי יהודה. הכנסייה מנציחה את התגלות ישו לשניים מתלמידיו בדרך לאמאוס, מיד לאחר שקם לתחייה. כחצי קילומטר ממערב לכנסייה, בלב כיפה מיוערת, שוכנת אכסניה פרנציסקנית.

לטרון

לטרון הוא רכס בעמק איילון, במרחק של כ-15 קילומטר מערבית לעיר ירושלים. הרכס שולט על הדרך לירושלים, נחשב ליעד אסטרטגי חשוב ונערכו בו קרבות מרכזיים, מימי התנ"ך ועד למלחמת ששת הימים.

מקור השם הוא שיבוש שמו של מבצר לטרון, מבצר צלבני שנבנה במקום ושנקרא בצרפתית "Le toron des chevaliers" ("מגדל האבירים" בתרגום חופשי). על פי השערה אחרת מקור השם הוא מלטינית Castellum bonu Latronis, מבצרו של הגנב הטוב.

מגפה

מגפה, או פַּנְדֶּמְיָה (מיוונית: πᾶν - כל; δῆμος - עם, כלומר מגפה הפוגעת בכל העם) היא התפשטות מהירה של מחלה בקרב אוכלוסייה. על פי רוב, זו התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית. המגפות השכיחות ביותר בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 הן מגיפות שפעת. מגפה בולטת אחרת בתקופתנו, שמתפשטת לאט בהרבה מן השפעת, היא מגפת האיידס.

מגפת הדבר באמאוס

מגפת הדבר באמאוס הייתה מגפת דבר בקנה מידה רחב שפרצה בשנת 639 לספירה בעיר אמאוס ניקופוליס ליד לטרון, פרק זמן קצר לאחר כיבושה מידי האימפריה הביזנטית, על ידי האימפריה המוסלמית בהנהגת שושלת הראשידון. המגפה, שהובילה למספר רב של נספים בקרב הצבא האסלאמי והתושבים המקומיים, האטה את התפשטותה של ח'ליפות ראשידון וגרמה לחורבן ונטישת המקום. מגפה זאת היא אחת מבין סדרה של התפרצויות דבר שהתרחשו בין המאה השישית למאה השמינית לספירה באזור אפריקה, אסיה וארצות אגן הים התיכון שראשיתן במגפת יוסטיניאנוס (מגפת הדבר הראשונה).

מעלה רומאים

מעלה רומאים היא דרך רומית מהיישוב אמאוס ניקופוליס בשפלה לירושלים, ששרידים ממנה נשתמרו עד ימינו.

המעלה יוצא מהישוב אמאוס שבשפלה, ממשיך לכיוון אבו גוש, משם עובר באפיק נחל שורק במוצא, ומשם עולה לירושלים בוואדי שבין הר המנוחות להר נוף לכיוון לשכונת גבעת שאול, משם לגבעת רם ומסתיים בשער יפו שבעיר העתיקה.

נכון ל-2011 הדרך מוזנחת ונפגעה קשות במהלך עבודות בניה שנעשו בירושלים וכן בעת פיצוץ צינור ביוב שעובר לאורכה, וטרם נעשו בה עבודות שימור.

מרים בוארדי

מרים בוארדי (ערבית مريم بواردي; צרפתית Mariam Baouardy‏; 5 בינואר 1846 באעבלין - 26 באוגוסט 1878 בבית לחם) הייתה מיסטיקנית ונזירה לבנונית כרמליתית מתבודדת, שהוכרזה כמבורכת קתולית ב-13 בנובמבר 1983 בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, וכקדושה בידי האפיפיור פרנציסקוס ב-17 במאי 2015. היא מוכרת גם בשם המסדר שלה "מרים של ישוע הצלוב", ובכינויים "מרים מאעבלין", "הערביה הקטנה" ו"פרח המזרח". "מעיין מרים" בכפר אעבלין קרוי על שמה.

ניקופוליס

האם התכוונתם ל...

סקסטוס יוליוס אפריקנוס

סקסטוס יוליוס אפריקנוס (בלטינית: Sextus Julius Africanus,‏ 240-160 לספירה בערך) היה סופר נוצרי, אחד מאבות הכנסייה.

אפריקנוס היה יליד הקולוניה איליה קפיטולינה, ואף שימש שגריר של העיר אמאוס ניקופוליס אל הקיסר אלאגבאלוס במשלחת שהשיגה עבורה מעמד של עיר ואת השם ניקופוליס.

אפריקנוס היה מחברם של כרונוגרפיה ושל חיבור בשם hoi kestoi, ושימר את רשימותיו של ההיסטוריון המצרי-יווני מנתו מן המאה השלישית לפסה"נ.

במסגרת דיונו על הרעלת יין, כתב אפריקנוס כי הפרושים התפארו על כך שבזמנו הם הרגו יחידה רומית על ידי הרעלת יינם. שמעון אפלבאום טען כי הפסקה מתייחסת להשמדת הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה בזמן מרד בר כוכבא ואפריקנוס, שגדל וחי באיליה קפיטולינה, שימר פסקה זו במסורת שהתהלכה בקרב חיילי הלגיון העשירי פרטנסיס שחנו בעיר. מנחם מור טוען כי בפסקה זו לא מדובר כלל על הרעלת לגיון, אלא על הרעלתו של פלאנקס, ולא ניתן לזהות את היחידה ואת המאורע שעליהם הוא מדבר, הוא משער כי מדובר אולי בתקופת המרד הגדול.

עמואס

עִמְוַאס (בערבית: عمـواس) היה כפר ערבי ששכן עד שנת 1967 באזור מובלעת לטרון. הכפר נכבש במלחמת ששת הימים תושביו פונו והכפר נהרס על ידי צה"ל, יחד עם כפרים נוספים באזור: בית נובא ויאלו שחלק מתושביהם גורשו לירדן וחלקם התיישב בגדה המערבית.

עמק איילון

עמק איילון (בערבית: מַרְג' אִבּן-עָמִיר) הוא עמק השוכן בדרך שבין ירושלים לתל אביב. לכל אורך הדורות שימש ציר תנועה חשוב לירושלים. בשל מיקומו נערכו קרבות רבים על השליטה בו. שם העמק נגזר משמה של העיר איילון שהייתה בנחלת שבט דן לפני נדידת השבט צפונה.

פארק קנדה

פארק קנדה (בשמו המלא פארק איילון-קנדה) הוא פארק השוכן ממזרח לעמק איילון, והמשתרע על-פני שטח של 12,000 דונם. פארק איילון-קנדה שוכן מצפון לכביש 1, בקטע שבין מחלף לטרון למחלף שער הגיא.

קהילת בני האושר

קהילת בני האושר (בצרפתית: Communauté des Béatitudes) היא קהילה קתולית אשר נוסדה בצרפת בשנת 1973. הקהילה נמצאת בישראל משנת 1975 ומקום מושבה הוא באמאוס ניקופוליס בשפלת יהודה. הקהילה היא אחת מ"הקהילות החדשות" שנוסדו בכנסייה הקתולית, כחלק מתנועת ההתחדשות הנוצרית, שהתעוררה כתגובה לקריאתה של מועצת הוותיקן השנייה שהתקיימה בשנים 1962–1965. על חברי הקהילה נמנים כמרים, נזירות ונזירים, אנשים בודדים וגם משפחות.

מקור שם הקהילה הוא בדרשה שישו נשא מעל הר האושר מצפון לכנרת: "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים..."

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.