אם קריאה

אֵם קְרִיאָה היא אות בכתיב של העברית ושל מספר שפות שמיות נוספות, שמשתמשים בה לציון תנועה, ולא עיצור כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה.

התפתחות

ככל הנראה, בעברית הקדומה — עוד לפני העברית המקראית — נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. הכתיב סימן עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל, המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך — שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.

דרך זו הקשתה על הקוראים לפענח את הכתוב, והם נדרשו למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק יש לקרוא את המילים. לכן, כבר בדורות קדומים, החלו להשתמש בארבע אותיות אהו"י גם כסימנים לציון תנועות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים מסוימים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה נשארו האותיות כשהיו, אך החלו לקוראן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו' לשמש כאם קריאה לתנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות וי"ו ויו"ד (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות אל"ף וה"א (בעקבות היחלשות העיצורים הסדקיים [ʔ] ו-[h]), ומשום כך האותיות וי"ו ויו"ד משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (וי"ו לחולם מלא ולשורוק, יו"ד לחיריק, צירי וסגול מלאים), והאותיות אל"ף וה"א משמשות כאם קריאה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).

בתקופת בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), והרבו להשתמש בה בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים דרך כתיב הנקראת "כתיב מלא שבמלא". בדרך זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות שאיננו נוהגים להכניס בהם אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כי), ובקוראכה (=בקוראך). בלשון חז"ל כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. נראה כי בתקופת המסורה כבר הורגש שאין די באימות הקריאה כדי למסור מידע מלא על אופן ההגייה של המילים. לכן פותחו סימני הניקוד, והם משמשים עד היום בצד אימות הקריאה.

שימוש בעברית

בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:

  • י' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).במקרים בודדים גם לתנועת a.
  • ו' משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
  • ה' משמשת כאם קריאה לתנועות a, e ולתנועת o אך בסוף מילה בלבד. ה' בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת במפיק.
    • ה' מסמנת אם קריאה רק בסוף מילה חוץ משמות פרטיים כגון פְדָּהצּור, עֲשָּהאֵל (כנראה אחד התהליכים שהביאו לסימונה של ה/ כאם קריאה הוא התפתחות צורן הנקבה בעברית. הצורה העתיקה של הצורן הזה הייתה at).
    • כנראה מסימון a בסוף תיבה (סביר להניח שבהשפעת צורן הנקבה) עברה ה-ה' לסמן גם e (צירה) ו- ɛ (סגול) בסוף תיבה .
    • בתקופה מוקדמת שימשה ה גם לציון התנועה o של כינוי הקניין החבור של הנסתר, כפי שיש בכתובות לכיש: לקחֹה, אתֹה, עבדֹה. יש כמה תאוריות על הכתיב ב-ה, הרווחת ביותר היא לפי השחזור של הכינוי החבור כ-ahu* .הכתיב ב-ה' משקף את היסוד העיצורי הקדום של הכינוי החבור
  • א' משמשת כאם קריאה לכל התנועות חוץ מתנועת u באופן נדיר יחסית.
    • א' משמשת כאם קריאה כמעט רק במקומות שהייתה בהם פעם א' עיצורית, כמו במילים: ראש, ראשית, מָצָא וכו'. המקומות שבהם היא משמשת אם קריאה בלי מקור היסטורי עיצורי מעטים ביותר במקרא, למשל בספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז מופיעה המילה דג בכתיב "דָּאג" עם א' בתור אם קריאה.

בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ומילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). בעברית המודרנית נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה האקדמיה ללשון העברית.

דוגמאות:

  • האות א היא אם קריאה במילים בראשית, מוצא, צאן, ראשון, צוואר; היא עיצור במילים אמיר, מתאים, האכלה.
  • האות ה היא אם קריאה במילים שונה, צורה, איפה; היא עיצור במילים הרס, מדהים, גבוה.
  • האות ו היא אם קריאה במילים מום, שור, אחו; היא עיצור במילים ורד, דוור, תקווה, סתיו.
  • האות י היא אם קריאה במילים שיר, עירום, דלי, סתיו; היא עיצור במילים ים, מדויק, בנאי. במילה "בנייה" היו"ד הראשונה היא אם קריאה והשנייה – עיצור.

שימוש בשפות אחרות

אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית וערבית. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה. השימוש באימות הקריאה בערבית עקבי, ומספר יוצאי הדופן קטן מאוד.

קישורים חיצוניים

א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

אות שותקת

אות שותקת היא אות שאף על פי שהיא נכתבת במילה, אין הוגים אותה. אות זו יכולה להעיד על האטימולוגיה של המילה, שכן ייתכן שברבדים קדומים של השפה היא נהגתה.

אותיות השימוש

אותיות השימוש הן שבע מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי, שמצטרפות אל מילות היסוד בראשן באופן חבור.

אותיות השימוש הן:

ב, ה, ו, כ, ל, מ, ש.

כל אחד מעיצורי מש"ה וכל"ב מלווה בתנועה, אשר משתנה בתנאים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך.

בנוסף, למילה מסוימת יכולה להצטרף יותר מאות שימוש אחת. לדוגמה: והכובע, לכשיתעורר.

אלפבית ערבי

האלפבית הערבי התפתח מהאלפבית הארמי הנבטי ושימש תחילה לכתיבת השפה הערבית בלבד, אך עם התחזקות האסלאם החלו שפות נוספות להיכתב בו. האלפבית הערבי היה בשימוש מאז המאה ה-4 לספירה בחצי האי ערב, אך המסמך המתועד הראשון של השימוש באלפבית הערבי הוא מ-512 לספירה. בשפה הארמית הנבטית פחות עיצורים מאשר בערבית כך שלצורך כתיבת הערבית נוספו לאלפבית אותיות נוספות באמצעות תוספת נקודות בצורות גרפיות קיימות. עם תפוצת השימוש באלפבית הערבית לשפות אחרות נוספו לו סימנים נוספים לצלילים שאינם קיימים בערבית.

האלפבית הערבי נכתב אופקית מימין לשמאל חוץ מהספרות הנכתבות משמאל לימין. מכיוון שנכתב ומודפס בכתב מחובר והחיבור הוא לפי דפוס קבוע, יש בו ארבע גרסאות שונות לכל אות בהתאם למיקומה במילה למעט אותיות שנעדרות יכולת קישור בעמדות מסוימות. קיימים שני סדרים לאלפבית הערבי. האחד, أبجدي, אבג'די, שמקורו בסדר האותיות באלפבית הפיניקי דומה לסדר הקיים באלפבית העברי, גם הוא מאותו מקור. סדר זה משמש לנתינת ערכים מספריים לאותיות (גימטריה). השני, هجائي, הג'אי שמסודר לפי מקבצי צורות אותיות האלפבית הערבי, הוא הסדר המשמש במילונים (לפיו מסודרות האותיות בתיבה השמאלית העליונה).

ה

ה' היא האות החמישית באלפבית העברי, ושמה ה"א (הֵא).

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot. כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש של אלוהים, ומבוטאת השם כתחליף למילה אדונָי או יהוה, בקרב אלו המעדיפים לא להגותה בשיחת חולין מטעמים דתיים. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".

ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"

ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

חולם

חוֹלָם הוא סימן ניקוד במערכת הניקוד הטברני. בעברית חדשה הוא מסמן את התנועה /o/.

חיריק

חִירִיק (גם: חִירֶק) הוא סימן ניקוד טברני וניקוד העברית בת ימינו, שמסמן את צליל האות הלטינית i. הוא נראה כמו נקודה מתחת לאות.

כתיב מלא

כתיב חסר ניקוד הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באמות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור [v]‏) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

ערבית פלסטינית

ערבית פלסטינית (اللهجة الفلسطينية) היא קבוצת ניבים ערביים, תת-קבוצה של השפות הערביות הלבנטיניות, המדוברת על ידי פלסטינים בגדה המערבית וחלק מערביי ישראל.

השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב הפלסטינים וערביי ישראל מגוונת וכוללת מספר ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב מיעוט מהפלסטינים, בקרב חלק מערביי ישראל ובעיקר הדרוזים, וניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים. אפשר להבחין בהבדלים בשפה המדוברת בין אזורים גאוגרפיים שונים בישראל, הרשות הפלסטינית וברצועת עזה, וכן בין קבוצות שונות: הערבית המדוברת בפי תושבי הערים (מַדַנית) שונה מזו המדוברת בפי תושבי הכפרים (פַלאחית). לערבית הפלסטינית יש מאפיינים לשוניים ייחודיים המבדילים אותה מהסוגים האחרים של הניבים הערביים המודרניים, אך הערבית הפלסטינית העירונית קרובה יותר לניבים הצפון-לבנטיניים שמדוברים בסוריה ולבנון.

במשך השנים וכתוצאה מחשיפה לחברה הישראלית העברית חדרו מילים עבריות לערבית הפלסטינית כגון: פלאפון, רמזור (המשובש לעיתים ל"רמזוּן"), מחסום, אזעקה, משטח, שמנת, עסיס, מזגן, בסדר, מים ועוד. חלק מן המילים האלו אף קיבלו ריבוי שבור (לדוגמה: מחסום - מחאסים; משטח - משאטיח) ולא ריבוי שלם נקבה (ات), שמצורף בדרך כלל למילים הזרות (לדוגמה: מזגן - מזגנאת). חדירה של מילים עבריות לערבית מתקיימת בעיקר אצל ערביי ישראל.

פילוסופיה של המוסר

הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע.

צירי

צֵירֵי או צֵירֵה הוא סימן ניקוד במערכת הניקוד הטברני. בעברית חדשה הוא מסמן את התנועה /e/ והגייתו זהה להגיית הסגול. צירי נראה כשתי נקודות מתחת לאות.

בדומה לחולם ולחיריק, צירי יכול להיות "מלא" או "חסר". צירי חסר עומד לבדו ואילו אחרי צירי מלא כתובה אם קריאה – י, א או ה. בהגייה התקנית של העברית החדשה הגיית הצירי המלא זהה להגיית הצירי החסר.[דרוש מקור] הכתיב התקני של אם הקריאה נקבע לפי גיזרון המילה, אך בכתיבה בפועל יש חריגות מסוימות ולא עקביות בכתיבת האות יו"ד כאם קריאה של צירי.

קובוץ ושורוק

קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

רפה

בדקדוק העברי ובספרות המסורה, רָפֶֿה מסמן כמה דברים שונים, שהמשותף להם הוא הגייה "חלשה".

שגיאת כתיב

שגיאת כתיב היא שימוש ברצף סימנים של כתב שנועד לייצג מילה או צירוף לשוני, השונה באיותו מהכתיב התקני בשפה, ולכן מהווה שגיאה. חלק משגיאות הכתיב מקורן בשוני בין צליל המילה ובין האופן שבו היא נכתבת. זה המצב במקרים שהכתיב של אותיות או של צירופים שונה בעוד הצליל שלהם זהה, כאשר יש הכפלה או השתקה של אותיות, או כאשר רצף התווים זהה למילה מוכרת או מקובלת אך משילובו במשפט ברור כי הכותב כיוון למילה שונה. יש להבחין בין שגיאות כתיב לשגיאות תחביריות, שבהן המילים מאויתות נכון, אך בחירתן, סידורן במשפט או הטייתן שגויים.

שגיאות כתיב עלולות לנבוע ממספר גורמים, כגון פירוש שגוי של צליל המילה, בלבול בין מילים שונות שצלילן זהה, קושי בכתיבת מילים ארוכות ומורכבות, קשיי תעתיק, וציפיות תלויות שפה (במיוחד אצל אנשים שלמדו לכתוב בשפה מסוימת בגיל מאוחר). הכתיב הנכון של מילים וכללי הכתיב הנכון נלמדים בדרך כלל בכיתות היסוד, וריבוי שגיאות כתיב לא-מכוונות אצל אדם בוגר שאינו סובל מליקוי ספציפי בכתיבה נחשב בדרך כלל כעדות להשכלה חסרה או לקויה.

במקרים מסוימים עשויה שגיאת כתיב לגרום גם לשינוי במשמעותה של מילה. כך, למשל, השם הפרטי "שבתי" נחשב ביהדות לשם חיובי (והוא אף מופיע בתנ"ך), בעוד השם "שבתאי" נחשב למזוהה עם האל הרומי סטורן ולשם של רוח רעה.

שפות כנעניות

השפות הכנעניות הן משפחת שפות קרובה של להגים מהשלוחה הצפון-מערבית של השפות השמיות, הכוללת בין השאר את העברית והפיניקית. השפה הכנענית השפיעה והושפעה מכל שפות הסביבה ברמת השפעה גדולה מאוד, ששרידיה קיימים עד היום בלשונות רבות.

תשכיל

תשכּיל (בערבית: تشكيل; מילולית: ניקוד), מערכת הניקוד הערבית. כמו האלפבית העברי גם זה הערבי הוא אבג'ד, ונדרשת עבורו מערכת סימנים דיאקריטיים לציון התנועות הנלוות לעיצורים, ועוד מספר הבחנות פונמיות שאינן מיוצגות על ידי האותיות הערביות.

אין לבלבל את התשכיל עם האִעְגַ'אם (إعجام), היא מערכת הנקודות הדיאקריטיות המבחינות בין אותיות דומות, דוגמת ح ו-خ, ואשר הן חלק אינטגרלי מהאותיות.

מאחר שאורך התנועה הוא פונמי בערבית, ישנם סימנים שונים לתנועות קצרות וארוכות: התנועה הארוכה מסומנת בעזרת הסימן לתנועה הקצרה ולאחריו אחת האותיות המאריכות, שאינה מבוטאת, אלא מופיעה בתור אם קריאה שתפקידה היחיד הוא סימון הארכת התנועה.

ا

האות אליף (בערבית: أَلِف או أَلِيف) היא האות הראשונה באלפבית הערבי. לאות זו יש תפקידים אחדים בשיטת הכתיבה הערבית המודרנית.

אליף בלא שום תוספת, משמשת כאם קריאה המאריכה את תנועת הפתחה. ישנה עוד צורה לאליף הנקראת אליף מקצורה (אליף שבורה), היא נראית כמו יא חסרת נקודות, ﻯ, ויכולה להופיע בסוף מילים. אין הבדל בהגיית הצורות.

אליף יכולה לשמש גם כ"כיסא" להמזה, أ או إ, ואז נהגית כעיצור סדקי סותם אטום (IPA: ‏/ʔ/ - כמו אל"ף). בעבר שימשה אליף לבדה גם בתורת /ʔ/, אך הכפילות יצרה בלבול שהובילה להמצאת ההמזה שבהתווספותה לאמות הקריאה היא גורמת להן לייצג את העיצור הזה. מיקום ההמזה נקבע בהתאם לתנועה בה מנוקדת האליף: מעליה לפתחה, דמה וסוכון, ומתחתיה לכסרה.

אם במילה מופיעה אליף עיצורית (עם המזה) המנוקדת בפתחה ארוכה, כך שאמורות להיות שתי אליפים ברצף, מופיעה במקומן אליף אחת עם מעיין טילדה לראשה, ﺁ, הנקראת אליף מדּה, והיא מייצגת /ʔaː/. כך, למשל במילה القرآن (אלקֻראַאן - הקוראן), שאמורה הייתה להיכתב *القرأان.

עוד סימן דיאקריטי היכול להופיע על אליף הוא הַמְזַתֻ אלְוַצְל הנראה כעין צאד הנכתבת מעל האליף, ٱ, ובהתווספותה האליף שותקת. אליף ואצלה מופיעה בעיקר במילים המתחילות באליף כשמתווספות להן מיליות יחס.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא משמאל, כשאר אותיות "דוד' ארז".

פעמים רבות אליף משמשת בערבית, כמו בארמית, בתפקיד אותו ממלאת בעברית האות ה"א: כך, למשל, היא משמשת כמילית שאילה: "أَتَكْتُبُ بِٱلْعَرَبِيَّةؚ؟" שתרגומו: "התכתוב בערבית?", ניתן להשתמש גם במילית هَلْ. גם הבניין הרביעי בערבית: "أفعل" מקביל בעיקרון לבניין העברי הפעיל. (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה והמצאה היא אמצאה).

האות אליף התפתחה מהאלף הפיניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - א

אלפבית לטיני - A,a

אלפבית יווני - A,α

אלפבית סורי - ܐ

ي

האות יא (בערבית "ياء") היא האות האחרונה באלפבית הערבי. לפניה באה האות ואו.

האות ي היא האות ה-28 באלפבית הערבי והיא משויכת לקבוצת בנתית' המורכבת מ-5 אותיות הדומות בצורתן אחת לשנייה.

ליא שני שימושים: כאם קריאה בהופעתה אחרי עיצור המנוקד בכסרה, היא מאריכה את התנועה. וכעיצור עצמאי היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA - כמו יו"ד). כאשר יא מופיעה באמצע או בסוף מילה, כמעט תמיד היא מופיעה בצורת אם קריאה. יא יכולה לשמש גם כ"כיסא" להמזה, ئ, ואז היא נהגית כעיצור סדקי פוצץ אטום עם תנועה (/ʔi/ ‏:IPA - כמו אִי).

יא בסוף מילה כאשר לפניה כסרה משמשת כסופית לציון שייכות בגוף ראשון יחיד, ـِي, כך كتاب (כִּתַּאבּ) תרגומו "ספר", ו-كتابي (כִּתַּאבִּי) פירושו "הספר שלי", בדומה לעברית.

יא א-נסבה היא יא המנוקדת בשדה (כלומר, מודגשת) ומשמשת כסופית שהופכת שם עצם לשם תואר, בדומה לעברית. כך مصر (מִצְר) תרגומו "מצרַים", ו-مصريّ (מִצְרִיּ) פירושו "מצרי".

רוב דוברי הערבית המצרית לא יכתבו את הנקודות מתחת ליא בצורתה הסופית, כמו בפרסית, דבר שיכול לגרום לבלבול בינה ובין אליף מקצורה (אליף מקוצרת), שעשויה להופיע בסופי מילים ואמנם נראית כמו יא חסרת נקודות, אך למעשה תפקידה הוא להאריך תנועת פתחה, בדומה לאליף שותקת.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות, למעט דוד'ארז.

מקור האות יא הוא ב"יוד" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - י

אלפבית לטיני - I,i

אלפבית יווני - Ι,ι

אלפבית סורי - ܝ

כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעניאלפבית פיניקיאלפבית עברי עתיקאלפבית ארמיאלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"יכתב סת"םכתב רהוט
כתיב עבריליטון של עבריתטעמי המקראאותיות מנצפ"ךגרש • אם קריאה • הגיית העבריתגימטריה
ניקוד ניקוד טברניניקוד בבליניקוד ארצישראליניקוד ארצישראלי-טברניניקוד שומרוניניקוד העברית בת ימינוכתיב חסר ניקוד
גופנים עבריים דודאריאלפרנק-ריהלקורןמריםנרקיסחייםדרוגולין (גופן)הדסה (גופן)הצבי (גופן)כתב רש"יסת"ם
אלפבית עברי אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת
שפות הנכתבות בכתב עברי עבריתארמיתיידישערבית יהודיתלאדינו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.