אם סיסרא

אֵם סִיסְרָא היא דמות מקראית המופיעה פעם יחידה בתנ"ך, בשירת דבורה (ספר שופטים, פרק ה', פסוקים כ"ח-ל'). אמו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, אשר הוכרע ביד אישה, יעל אשת חבר הקיני, במלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד').

Moore Albert Joseph The Mother of Sisera Looked out a Window
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.
אמו של סיסרא מביטה מבעד החלון. ציור של אלברט ג'וזף מור מהמאה ה-19

דמותה

אם סיסרא היא דמות אנונימית. בעל קדמוניות המקרא לא' ח-ט מזהה אותה בשם "תמך".

הסצנה המקדימה את תיאור אם סיסרא בשירה, מסתיימת בכך, שסיסרא נופל שדוד בין רגליה של יעל (פס' כז) ומיד אחר כך בפס' כ"ח מתוארת האם, שמבין רגליה הגיח סיסרא לחיים.[1]

דבורה הנביאה שרה ומהללת את האל על הניצחון במלחמה נגד הכנענים. דבורה מכונה "אם בישראל" בשירה ודמותה מעומתת עם דמותה של אם סיסרא, אמו של האויב המנוצח.

תיאור הריגת סיסרא בידי יעל אשת חבר הקיני, שמתרחש באוהל, מקביל לתיאור האם המצפה.

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָלוֹ.

לאחר תיאור הריגתו של סיסרא בידי יעל אשת חבר הקיני בפרק ד', עוברת ההתרחשות לארמונה של אם סיסרא, הממתינה בקוצר רוח לבוא בנה. במילה "בֹשֵׁשׁ" מהדהד הפסוק בסיפור מעמד הר סיני, בספר שמות פרק לב: "וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ-כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." משה כמו סיסרא מאחר לרדת מההר. השימוש בפועל זה יוצר ציפייה. אם סיסרא עומדת ומביטה מהחלון, מחכה לבוא בנה ומייבבת (ספר שופטים, פרק ה', פסוק כ"ח). השורש י-ב-ב הוא שורש יחידאי במקרא. בתרגום השבעים מופיע הנוסח, "ותבט אם סיסרא". קבלת נוסח המסורה מבליטה את סערת רגשותיה. עמידתה של אם סיסרא מאחורי החלון המלכותי, המפואר, מהווה ניגוד אירוני לאוהל הפשוט של יעל שבו נרצח בנה. לפי תרגום אונקלוס, משמעה של "ותיבב" הוא השמעת קול זעקה, אולם על פי הנרדפות עם המילה 'נשקפה', לא מן הנמנע כי המילה 'ותיבב' נגזרה מ'בבת עינו' (ספר זכריה ב' יב) במשמע 'הביטה' (דעת רש"י).[2]

אם סיסרא היא טיפוס מוכר של המלכה-האם, המזוהה בספרות המקרא, אינה נזכרת בפרק ד' אך ממלאת תפקיד מרכזי בפרק ה', כ"ח - ל'.

בעל קדמוניות המקרא עושה שימוש בדברי אם סיסרא: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר"...(ה' ל), וזאת כדי למנוע בעיה מקוראי פרק ד'.

בפרק זה מותו של סיסרא עלול להתפרש כעונש לברק בן אבינועם אשר העמיד תנאים לדבורה ליציאתו למלחמה:
בפרק ד' ח נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ" בפסוק ט', עונה דבורה: "וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר ה' אֶת-סִיסְרָא", בכך משלב בעל ספר קדמוניות המקרא, את הרעיון המובא בפרק ה' - ציפיית אם סיסרא לשלל נשים שבויות חרב - כדברי סיסרא עצמו, קודם שהוא תוקף את ישראל. כך הופכת גאוותו לטעם המר בנפילתו בידי יעל: אלך וארד בזרוע גבורתי להלחם בבני ישראל ואת שללם אחלק לנערי ואת הנשים היפות אקח לפילגשים. ולכן אמר עליו ה' כי זרוע חלשה תלחם בו ואת שללו תקחנה נערות והוא יפול ביד אישה (לא' א).[3]

חיים גורי כתב על אם סיסרא את השיר "אמו".[4]

תשובת נערותיה

הנשים החכמות שבשרותיה, בנות לוויתה מרגיעות אותה ואם סיסרא מקבלת את דיבריהן בשוויון נפש. הן מחכות לסיסרא שיגיע עם השלל. כפי הנראה נערותיה היו נשות שרים. השימוש במונח 'שרות' מרמז כי הכתוב דימה את סיסרא למלך. דברי האם מחדדים את האירוניה הטראגית, האם מתארת את הניצחון של בנה במלחמה ואילו הקוראים כבר מודעים להפסדו. האם ממשיכה בתיאור תמונת הניצחון ולפיה עסוק בנה באיסוף שבויות - רַחַם רַחֲמָתַיִם. משמעות הוראת המילה 'רחם' היא אישה צעירה והוראת המילה 'רחמתים' משמשת כאן כהכפלה.

באוגריתית נרדפות המילים 'בתולה' ו'רחם'. יש המפרשים 'רחם רחמתים' כמובחרת בנשים.[5] הסיומת "תים" משמשת במקרא לא רק לציון הזוגי אלא גם לצורת הכפל "פי".[6] השימוש במילה רחם על ידי השרות, נועד ליצור הבחנה בין הנשים, השרות ככל שתהיינה חשובות והנשים השבויות.

אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה

מוטיב האישה בחלון משנהב מארסלאן טאש 1
האישה בחלון בלוחית שנהב מהמאה ה-9 לפנה"ס, בארסלאן טאש

בראש השנה נהוג לתקוע בשופר, כמאה תקיעות. מנהג זה מכוון לסיפר בספר שופטים ה, שירת דבורה, בו אם סיסרא מייבבת על בנה שבושש לבוא משדה הקרב. על משמעות ה"תרועה" שבתקיעות השופר מספרת הגמרא במסכת ראש השנה מאם סיסרא: "שיעור תרועה כג' יבבות : והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב: יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל."

מוטיב האישה הנשקפת בעד החלון

Francesco Salviati 004
מיכל צופה מבעד החלון בדוד מפזז בעת העלאת ארון ה לירושלים. ציור מאת :פרנצסקו רוסי

מוטיב האישה הנשקפת בעד החלון, הוא סצנת דפוס מוכרת במקרא. אם סיסרא ניצבת ליד החלון ומביטה בעדו, עד שמגיעה הבשורה המרה. על התבשרותה על מותו של בנה, לא מסופר בפרק. סצנת האישה הנשקפת בעד החלון מרמזת על גורלה של האישה ואבדן ביתה.

מוטיב זה מופיע בסיפורים אחרים במקרא:

מוטיב זה מופיע גם בממצאים באתרים ארכאולוגים, למשל ארמון השן של אחאב בעיר שומרון, ארסלאן טאש שבסוריה, ובכלח שהייתה בירת ממלכת אשור בימי אשורנצירפל השני. המוטיב מיוחס לכהנות האלה עשתרת.[7]

לקריאה נוספת

  • אהובה אשמן, תולדות חוה, אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב: ידיעות ספרים, 2008. עמ' 74–83.
  • לורית רמון, בעד החלון נשקפה:השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, ספריית הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2012.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו גם: פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 172.
  2. ^ פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 171.
  3. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה: מה בין מדרש פנים מקראי למדרש חוץ מקראי, תל אביב:עם עובד, 2009, עמ' 193.
  4. ^ השיר "אמו", כולל ניתוח באתר מקרא-נט
  5. ^ שמריהו טלמון, שופטים: עולם התנ"ך, תל אביב: דוידזון עתי, 1994. עמ' 60.
  6. ^ להשוואה ראו: בראשית ד', כ"ב, שופטים ט"ו, ט"ז, שמואל ב' י"ב, ו'.
  7. ^ השוכבים על מיטות שן באתר מט"ח
אילון הזבולוני

אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי לפי המקרא, היה השופט העשירי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

אילון נזכר בשני פסוקים בספר שופטים:

האויב מולו נלחם אילון אינו נזכר בפסוקים ולכן אינו ידוע. אילון שפט את ישראל עשר שנים ונקבר באַיָּלוֹן.

מקור השם אילון שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. לרוב שם זה מתפרש כקשור לעץ האלון. לפי סיומת השם xון, ניתן לפרש את השם כקשור לאייל ודומה לעגלון מבחינת המשקל. אפשרות שלישית היא שהשם קשור לשם האכדי "אִלָנׁ‏‎ם" שמשמעותו איש האלוהים או האל הקטן.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אלקנה (דמות מקראית)

אֶלְקָנָה בן יְרֹחָם הלוי, מרמתיים צופים, דמות מקראית מתקופת השופטים, אביו של שמואל הנביא ונשוי לשתי נשים - חנה ופנינה. על-פי ספר דברי הימים, אלקנה היה מצאצאי קֹרַח. סיפורו של אלקנה מופיע בתחילת ספר שמואל.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

ארמים

הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

ברק בן אבינעם

בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הוא דמות מקראית, מנהיג צבאי שנזכר בספר שופטים (פרקים ד' – ה') ומי שפעל יחד עם דבורה הנביאה. מוצאו היה מן העיר קדש נפתלי שבשבט נפתלי.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

דבורה הנביאה

דְּבוֹרָה, לפי המקרא, הייתה נביאה, והשופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים.

סיפורהּ מתואר בספר שופטים, פרק ד' ופרק ה'. היא ידועה בעקבות שירת הניצחון על צבא יבין מלך כנען: "שירת דבורה" (ספר שופטים, פרק ה').

חיווים

הַחִוִּי הוא אחד משבעת עמי כנען שישבו בארץ ישראל לפי המקרא לפני כיבושה בידי בני ישראל. כך נאמר בספר שמות: "וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (פרק לג, ב).

החיווים נזכרים כיושבי שכם בזמן שיעקב ובניו מגיעים לשם, וכן בתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון הם מופיעים כיושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים, כל אלה ערים סמוכות לירושלים. אמנם, לחיווים היו גם מושבות בצפון הארץ, באזור לבנון של ימינו, כפי שנזכר בספר שופטים. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא החיוי.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

יבוסים

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

מדין

מִדְיָן היא ארץ ועם המוזכר במקרא ובקוראן. לפי המקרא המדיינים הם צאצאיהם של אדם שנקרא מדין, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה.

סיסרא

סִיסְרָא שימש כשר הצבא של יבין מלך חצור על פי המסופר במקרא. בסיסו המרכזי נמצא בחרושת הגויים. הוא היה שר רכב וצבאו כלל 900 רכב ברזל. הוא לחץ על ישראל עשרים שנה. סיסרא היה שותף במספר מלחמות במערכת ההתנגשויות שבין שבטי ישראל לבין ממלכת חצור. הוא היה המצביא במלחמה שהתנהלה בין ממלכת חצור נגד אחדים משבטי ישראל בהנהגת ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה.

ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

פריזי

הפְּרִזִּי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען, אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצאי הפריזי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

שירת דבורה

שירת דבורה היא שירת הודיה וניצחון, המספרת בשבח ניצחון בני ישראל על הכנענים, בעזרת ה'. את השירה שרים דבורה וברק בן אבינעם. המלחמה בין ישראל בהנהגתו של ברק בן אבינועם, לכנענים בהנהגת סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא. שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את שירת דבורה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח שבה קוראים את שירת הים.

שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא

דמויות מקראיות רבות מופיעות במקרא עצמו, ללא ציון שמן. המדרש או מסורות שונות באים לעיתים להשלמת החסר, ומספקים שמות (ואף מידע נוסף) לדמויות חסרות השם. ערך זה מציג שמות מקובלים ומסורתיים לדמויות מקראיות, רובן נשים, שבמקור שמן לא מוזכר.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.