אל עריש

אל עריש (ערבית العريش) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם[1], בהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש[2].

אל עריש
العريش
Governadorat de Sinai-Sinai del nord
דגל אל עריש
nrfz
תחנת הרכבת אל עריש - תחנה חשובה בתחבורה בין ארץ ישראל ובין מצרים בתקופת המנדט הבריטי
מדינה מצרים  מצרים
מחוז צפון סיני
גובה 15 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 164,830 (2012)
קואורדינטות 31°08′N 33°48′E / 31.13°N 33.8°E
אזור זמן UTC +2

היסטוריה

עד המאה העשרים

העיר נבנתה סביב מצודה פרעונית, באזור שאוכלס בעיקר על ידי נוודים במשך אלפי שנים. פירוש השם "עריש" בערבית הוא סוכה, ויש המקשרים את העיר למקום בשם "סוכות" בו חנו בני ישראל לאחר יציאת מצרים.

כמו כן, יש המזהים את אל עריש עם רינוקורורה המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו כמקום שאליו נמלט הורדוס מפני מתתיהו אנטיגונוס השני כשהאחרון השתלט על ממלכת יהודה בשנת 40 לפנה"ס בסיועה של האימפריה הפרתית (מלחמות היהודים ספר א' יד, ב). רינוקורורה הייתה חלק מממלכת יהודה לאחר שנכבשה על ידי אלכסנדר ינאי.[3] במהלך המרד הגדול חנה בה טיטוס במסעו מאלכסנדריה לירושלים. יוסף בן מתתיהו מציין כי לאחר מכן חנה ברפיח, והיא "תחילת גבול סוריה" ומכאן שבתקופה זו הייתה אל עריש חלק ממצרים. פירוש השם "רינוקורורה" ביוונית הוא "קצוצי האף", ויש הסבורים כי למקום זה הוגלו פושעים, לאחר שאפם נקצץ כעונש.

במאה ה-12 נכבשה אל עריש בידי הצלבנים אך בהמשך איבדו את השליטה בה. האימפריה העות'ומאנית בנתה ביצורים חדשים למצודה בשנת 1560. במהלך מלחמות נפוליון, בדרכו של נפוליון אל ארץ ישראל, הטילו הצרפתים בפיקודו של ז'אן לואי אבנעזר רנייה מצור על המצודה, שנפלה לאחר 11 ימים ב-19 בפברואר 1799.

לפני תקופת כיבוש המזרח התיכון על ידי הבריטים, בשנת 1865 מיפה איש הצבא הבריטי, הוריישו קיצ'נר את אזור המזרח התיכון וישראל. בשל העובדה כי האזור הדרומי ביותר בו הייתה מיושבת אוכלוסיית קבע הייתה עזה, מיקם קיצ'נר את ראשית הצירים באזור אל-עריש וכך מיפה את כל אזור ארץ ישראל המיושבת. אזור הנגב לא היה מיושב באותה התקופה לכן האזור לא הוכלל ברשת המפות.

במאה העשרים

ElArish
אל עריש במהלך מלחמת העולם הראשונה

ב-1903 סיירה באזור משלחת ציונית ביוזמת בנימין זאב הרצל אשר בחנה את "תוכנית אל עריש" להקים במקום מדינה יהודית בחסות בריטית. התוכנית לא יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה "תוכנית אוגנדה". במהלך מלחמת העולם הראשונה נהרסה המצודה על ידי מפציצים בריטים וב-1917 נכבשה אל עריש בידי הבריטים. במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו בעיר 9,706 תושבים, יותר ממחצית כל תושבי חצי האי סיני באותה עת[4].

במלחמת העצמאות, במהלך מבצע חורב הפציץ צה"ל את אל עריש ב-22 בדצמבר 1948, ולאחר מכן החל טור ישראלי משוריין, בפיקודו של יגאל אלון לעשות את דרכו אל העיר, עד שנעצר לאחר התערבות בינלאומית.

העיר, כמו כל חצי האי סיני, נכבשה על ידי ישראל במהלך מבצע קדש ב-2 בנובמבר 1956[5], אך הוחזרה למצרים ב-15 בינואר 1957 במסגרת נסיגת צה"ל מסיני שהחלה ב-10 בינואר 1957[6].

במלחמת ששת הימים הגיעו כוחות צה"ל בפיקודו של האלוף ישראל טל (טליק) אל העיר עוד ביומה הראשון של הלחימה, 5 ביוני 1967. כחמישה קילומטר צפונית מזרחית לעיר הוקמה ההתנחלות נאות סיני. ההתנחלות הוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1967 ולאחר מכן אוזרחה בשם "נאות סיני". באזור אל עריש שכן גם בסיס חיל האוויר הישראלי איתם.

אל עריש הוחזרה למצרים בשלב הראשון של הנסיגות הישראליות על פי חוזה השלום בין ישראל ומצרים, ב-25 במאי 1979, כאשר הנסיגה המלאה משטחו של חצי האי הושלמה באפריל 1982[7]. העיר עצמה הוחזרה בטקס צבאי ללא כל חיכוכים, במהלכו הכריזו מנחם בגין ואנואר סאדאת על גבולות פתוחים בין שתי המדינות, אך ב"נאות סיני" התבצרו מאות אנשים ב"גן הירק" וצה"ל נאלץ לפנותם בכוח.

כיום העיר היא בירת מחוז צפון סיני. בעיר הוקמו מלונות רבים המשמשים את התיירים המגיעים למקום. בעיר פועלת אוניברסיטת סיני, אוניברסיטה פרטית מצרית, וכמו כן קמפוס צפון סיני של אוניברסיטת תעלת סואץ.

בינואר 2010, בעקבות שטפון בוואדי אל עריש נהרגו ונפצעו עשרות אנשים באל עריש, מאות בתים נסחפו, שדה התעופה נסגר ואלפי בדואים שרפו את תחנת המשטרה בטענה של חוסר עזרה מצד הממשלה המצרית.

לקריאה נוספת

  • מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נתוני מפקדי אוכלוסין במצרים
  2. ^ ברוכים הבאים לאל-עריש - אתר Travelor
  3. ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, תקופת בית שני המשנה והתלמוד, עמוד 69
  4. ^ מנשה הראל, מסעי סיני, עמ' 76, הוצאת עם עובד, 1968
  5. ^ מירב הלפרין, דובר צה"ל מודיע-ההודעות שליוו את חיינו, עמוד 23, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2011
  6. ^ היום יוחל בפינוי אל עריש, חרות, 10 בינואר 1957
  7. ^ אלכסנדר קורן, מה מציק לתושבי אל־עריש?, דבר, 29 ביוני 1980
אבו עגילה

אַבּוּ עַגֵילַה הוא צומת דרכים במזרח חצי האי סיני שבמצרים, הסמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל ונמצא כ-30 קילומטרים מערבית לניצנה וכ-45 קילומטרים דרומית מזרחית לאל עריש. גובה השטח הוא 150 מטר מעל פני הים ובסמוך אליו נמצא ואדי אל עריש. הצומת והמשלטים הסמוכים אליו עמדו במוקד קרבות חשובים במלחמת העצמאות, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.

און

און הייתה עיר במצרים העתיקה, ושרידיה שוכנים שמונה ק"מ מזרחית לגדת הנילוס צפונית לממפיס, צפונית לקצה הדרומי של דלתת הנילוס, בקרבת קהיר. און הייתה אחת הערים העתיקות ביותר במצרים ונוסדה עוד לפני התקופה הקדם-שושלתית (לפני 3100 לפנה"ס).

אל-עמארנה

אל-עמארנה (מערבית: ألعمارنة, לעיתים נקרא בטעות תל אל-עמארנה) ובמצרית עתיקה אחתאתון הוא אתר ארכאולוגי נרחב במצרים השוכן בגדה המזרחית של הנילוס במצרים התיכונה באמצע הדרך בין נא אמון למף. בעבר, למשך תקופה קצרה, היה המקום עיר הבירה של מצרים העתיקה. העיר נבנתה בידי פרעה אח'נאתון (פרעה אמנחותפ הרביעי, מהשושלת השמונה-עשרה) ובנייתה הסתיימה ב-1353 לפנה"ס בערך. שמה של העיר בפי המצרים הקדמונים היה אַחֶתְאַתון – "האופק של אתון" (אחד מכינויו של רע, אל השמש המצרי) היות שהיא הוקדשה לדת החדשה, שבה אתון הוא האל היחיד. העיר הייתה מיושבת כעשרים שנה בלבד, מכיוון שלאחר מותו של אחנתון, ננטשה העיר והבירה הוחזרה לנא אמון על ידי תות ענח' אמון. בימי השושלת ה-19 בתקופתו של פרעה סתי הראשון ישבו באתר פועלים אשר פרקו אבני בנייה מהמבנים לצורך העברתם לאחד ממפעלות הבנייה של סתי הראשון. נטישתה של העיר תוך זמן קצר הפכה את האתר ל"חד שכבתי" ובכך הקלה על הארכאולוגים להשוות את הממצאים שנמצאו בה לממצאים באתרים אחרים וכמקור לימוד על מבנה העיר המצרית הקדומה.

מיקומה של העיר בחצי הדרך בין נֹא-אמון למוף. בשנת 1887 נמצאו באתר מאות לוחות חומר בכתב היתדות האכדי. לוחות החומר, הקרויים מכתבי אל-עמארנה, כוללים מכתבים ותעודות רשמיות. התגליות סייעו לעולם המחקר לפענח את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופת שלטונו של אחנאתון ולהרחיב את הידע על הרפורמה הדתית שהנהיג.

אסמאעיליה (עיר)

אִסמאעיליה (בערבית: الإسماعيلية, תעתיק: אלאִסְמאעיליה) היא בירת מחוז אסמאעיליה במצרים. באסמאעיליה (כולל פרבריה הכפריים) כ-750,000 תושבים. אסמעיליה שוכנת על גדתה המערבית של תעלת סואץ, בערך במחצית הדרך בין פורט סעיד בצפון לבין העיר סואץ בדרום. סמוך לאסמאעיליה עובר נתיב השיט של תעלת סואץ באגם תמסח, אחד מן האגמים המרים. העיר משמשת כמרכז מינהלי לרשות תעלת סואץ ונמצא בה ריכוז של בניינים בסגנון קולוניאלי אשר נבנו עוד בימי הקמת תעלת סואץ על ידי הצרפתים ובימי השלטון הבריטי. רוב הבניינים המפוארים בעיר עדיין משמשים בעלי תפקידים במנהלת תעלת סואץ. בזכות שדרותיה המטופחות וגניה הציבוריים זכתה העיר לכינוי "הגן של מצרים".

העיר, אשר הוקמה במהלך תקופת שלטונו של אסמאעיל פאשא, קרויה על שמו.

באסמאעיליה שוכן מטה הארמייה השנייה של הצבא המצרי.

ביר תמדה

ביר תמדה (ת'מדה או ביר א-ת'מאדה), הוא שם צומת כבישים במערב סיני. הצומת נקרא על שם באר הנמצאת באזור. תמאדה הוא לשון רבים בערבית לתמד – גומה עם מים, גב. מדרום לביר תמדה משתרע אגן הניקוז המישורי ורחב הידיים של ואדי אלברוכ, מיובליו הגדולים של ואדי אל-עריש.הצומת מחבר בין ציר האורך (מצפון מזרח לדרום מערב) מביר חסנה (41 ק"מ מביר תמדה) לצומת פרקר שממזרח למעבר המיתלה (28 ק"מ) ובין ציר הרוחב היוצא מביר תמדה וממשיך לכיוון צפון מערב לכיוון ביר גפגפה (45 ק"מ). כ-12 קילומטר צפונית מערבית לביר תמדה מתחבר הכביש המגיע ממעבר הגידי שבמערב, לכביש ביר תמדה – ביר גפגפה. לאחר נסיגת ישראל מסיני, נסלל גם כביש מביר תמדה דרומה. כביש זה מתחבר לכביש צומת פרקר – נח'ל.

צפונית מערבית לצומת, באמצע שנות ה-60, הוּקם על ידי המצרים שדה התעופה ביר תמדה ובאזור היו פרוסים בסיסי שריון מצריים. לאחר מלחמת ששת הימים התברר כי באזור היה גם מוצב הפיקוד המרכזי של הצבא המצרי בסיני. מאוחר יותר, בעת השלטון הישראלי בסיני, בשנים 1967-1980, הוקמו לאורך הכביש שמצפון לצומת מספר בסיסי שריון של צה"ל שמיקומם הכללי כונה ביר תמדה.

לאחר שנכבש שדה התעופה על ידי ישראל, ניתן לו השם "בסיס חיל האוויר 7" (בח"א 7) והוא שימש בעיקר את טייסות התובלה והמסוקים של חיל האוויר. השדה גם שימש לטייסות קרב כשדה אימוני פריסה או לקראת מבצעים מיוחדים בשטח מצרים.

בבוקר 5 ביוני 1967, ביום פרוץ מלחמת ששת הימים, נועדה בביר תמדה פגישה לכל מפקדי הכוחות בסיני עם שר המלחמה המצרי, עבד אל-חכים עאמר. בעת שמטוסו היה באוויר בדרכו למקום הפגישה, תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי את שדות התעופה המצריים במסגרת מבצע מוקד שפתח את מלחמת ששת הימים. שדה התעופה ביר תמדה הותקף על ידי מבנה של מטוסי מיראז' 3 מטייסת 101 של חיל האוויר הישראלי בגל התקיפה הראשון בשעה 07:45. מיד אחריהם הגיע מבנה של מטוסי מיסטר להשלמת התקיפה, אולם אלו מצאו כי כל המטרות בשדה כבר הושמדו.בחלק היבשתי של הלחימה, הגיע כח שריון מחטיבה 200 בפיקוד אל"ם יששכר שדמי (מאוגדת אברהם יפה), מביר חסנה לביר תמדה, בצהרי היום השלישי ללחימה (7 ביוני), וכבש אותה ללא התנגדות. משם פנה הכוח לכיוון צומת פרקר ומעבר המיתלה וחסם את דרכם של הכוחות המצריים שניסו לסגת דרך המעבר.המצרים סללו קו מים ממערב לתעלת סואץ לביר גפגפה ומשם לביר תמדה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שהמצרים הפסיקו את הזרמת המים לסיני, הניחה מקורות קו מים מאל עריש לביר גפגפה וכך חוברה גם ביר תמדה לקו המים הישראלי.בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שהו יחידות חטיבה 401 בבסיסי ביר תמדה. בסיסים אלו הופצצו מהאוויר על ידי חיל האוויר המצרי. יחידות החטיבה, בפיקוד דן שומרון, נעו מערבה אל אזור הלחימה סביב קו בר-לב. מפקד בח"א 7 במהלך המלחמה היה סא"ל חיים בן ישראל. מאז הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-1974 ועד נסיגת צה"ל לקו אל עריש - ראס מוחמד ב-1980, התמקמו באזור ביר תמדה חטיבת ההכשרה של חיל השריון הישראלי ומפקדת אוגדה 162.

בסיס איתם

בסיס חיל האוויר איתם (כנף 25), היה בסיס הטיסה האחרון שהוקם בחצי האי סיני על ידי חיל האוויר הישראלי. הבסיס נחנך בדצמבר 1976.

הבסיס מוּקם כ-19 ק"מ דרומית לעיר ימית וְ-37 ק"מ מזרחית לאל עריש. נבנה כחלק מחשיבה אסטרטגית צבאית ישראלית, שאפיינה את שנות ה-70, שעל פיה אזור אל עריש ישאר בידי ישראל באופן קבע, גם במסגרת הסכמי שלום עתידיים. השטח היווה נקודה אסטרטגית, מכיוון שבמהלך מלחמות ישראל-מצרים השונות, היה אחד מנקודות העימות המרכזיות. בסופו של דבר, להבדיל מבסיסי הטיסה האחרים בסיני, לא עבר בסיס איתם לחימה מבצעית, ולא הוכיח את נחיצותו המבצעית.

לצד הבסיס שכנו מבני קבע עבור חיילי ומפקדי הבסיס, בו גרו עם משפחותיהם, מבנים שקיבלו את שמם "מחנה נורית" שהיו חלק מחבל ימית.

חיל האוויר הפעיל בסיני, באותה התקופה, עוד שלושה בסיסים מרכזיים - אופיר, עציון ורפידים, שהקנו לצה"ל הגנה מרחבית על כל שטחו של חצי האי סיני.

בתחילה שימש הבסיס כבסיס-פריסה בלבד, שהפעיל מטוסי F-4 פנטום ומיראז', אך החל מאוקטובר 1976 הופעלה ממנו טייסת 253 ("הנגב") של מטוסי נשר ואחר כך מיראז' באורח קבע. במקביל לפעילותה הקבועה, המשיך הבסיס לשמש בסיס-פריסות.

בשנת 1979, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים שבו הוסכם על פינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים, פונו הבסיס ומתקניו השונים לבסיס רמון שבנגב, שהוקם על ידי ארצות הברית בעקבות הפינוי ושקיבל את מספרו של בסיס איתם (25) ואת סמלו. טייסת הקרב האחרונה ששכנה בו, נפרדה מהבסיס באוקטובר 1981.

לאחר פינוי סיני הופעלה מן הבסיס למשך זמן מה טייסת מסוקים אוסטרלית כחלק מכוח המשקיפים הרב-לאומי, לצורך מעקב אחר מילוי ההסכם הישראלי-מצרי.

כיום, נקרא שדה התעופה "אל־גורה", והוא כמעט ואינו פעיל למעט נחיתת מטוסים קלים ומסוקים של כוח המשקיפים הרב-לאומי, שעדיין מוצב במקום.

בסיס אל עריש

"בסיס חיל האוויר אל-עריש" (בח"א 5), היה בסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי, בסיני. הבסיס מוּקם בשדה התעופה אל עריש, כ-5 ק"מ דרומית לעיר אל עריש.

השדה נכבש והוחל שימוש בו כבסיס, לאחר כיבוש סיני במלחמת ששת הימים (שנת 1967).

שדה התעופה היה מוגבל ופרמיטיבי ולכן שימש כשדה תעופה למטוסים קלים ומסוקים, פריסה לצורך "אימון טייסת ראשוני" של קורס טיס, ובסיס של גדוד נ"מ 66.

בשנת 1979, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, שבו הוסכם על פינוי מוחלט של כל סיני, פוּנה הבסיס.

כיום מופעל שדה התעופה על ידי מצרים ונקרא נמל התעופה הבינלאומי אל עריש.

דרך הים

דרך הים (בלטינית: Via Maris - וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.

חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, טורקיה, סוריה וכו').

שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך מגידו ועמק יזרעאל עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. מכאן אפשר היה להמשיך בדרך המלך עד נהר הפרת וצפונה לאנטוליה.

תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.

השם המודרני, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23). יחד עם דרך המלך, הייתה "דרך הים" אחת הדרכים הראשיות שחיברו את מצרים ללבנט, לאנטוליה ולארם-נהריים. דרך הים נחצתה על ידי דרכי מסחר אחרות, שאיפשרו לנוע מאפריקה לאירופה ומאסיה לאפריקה.

ואדי אל עריש

ואדי אל עריש (ערבית: وادي العريش) הוא הגדול בנחלי חצי האי סיני ומנקז את כל חלקו המרכזי ואת רוב חלקו הצפוני של חצי האי. אגן הניקוז של הנחל משתרע על כ-20,000 קילומטרים רבועים - כשליש משטח סיני; ואורכו כ-300 ק"מ. ואדי אל עריש הוא נחל אכזב הנשפך לים התיכון בסמוך לאל עריש. אגן הניקוז של הנחל, הכולל חלק ממערב הנגב, רמת א-תיה וחלקים מצפון סיני מתאפיין בנדירות משקעים. בעת שיורד גשם מעביר הנחל כמויות עצומות של מים והשטפונות בו נחשבים למסוכנים וכבר גבו קרבנות בנפש.

במהלכו הצפוני רוחב האפיק הראשי מגיע עד לחמישה קילומטרים ורוחבו בשפך באל עריש הוא קילומטר אחד.

על פי מחקר שנערך בשנת 2000, כמות המשקעים השנתית הממוצעת באגן הנחל היא 981.3 מיליון מטר מעוקב (ממ"ק) (ממוצע של כ-50 מילימטר). רוב הכמות, 938.7 מיליון ממ"ק, נספגת בקרקע. 32.5 מיליון ממ"ק מחלחלים לאקוויפר הנחל במהלך הזרימה ורק 10.1 מיליון ממ"ק מגיעים בזרימה לחלק התחתון של הנחל.

טאניס

טאניס (מיוונית עתיקה - Τάνις ופירושו גומא) בערבית קרוי המקום סאן אל-חג'ר (בתעתיק מדויק - צאן אל-חג'ר صان الحجر), הוא שמה של העיר המצרית העתיקה דג'אנט שהייתה בירת מצרים מהמאה ה-11 לפנה"ס ועד המאה השמינית לפנה"ס. העיר נמצאת בצפון מזרח הדלתה של הנילוס, במקום בו הייתה זרוע של הנילוס שנקראה "הזרוע הטאניתית", שמזה שנים רבות אינה זורמת עוד. יש המזהים את העיר עם "צוען" המופיעה במקרא.

מבצע אגרוף

מבצע אגרוף הוא הכינוי שניתן לחלקו של חיל האוויר הישראלי במבצע יואב במאבק לשחרור הנגב במלחמת העצמאות. המבצע התבצע בלילות שבין 14/15 – 21/22 באוקטובר 1948.

מבצע אגרוף יצא לפועל בשל מחסור במפציצים ייעודיים. חיל האוויר החליט לשנות טקטיקה ולהשתמש במטוסים של להק תובלה אווירית כמפציצים. במטוסים הונחו פצצות רבות שהוטלו דרך פתחי ההעמסה של המטוס על ידי חניכי קורס טיס וחיילים נוספים. מטוסי התובלה ביצעו גיחות רבות, מהן חמש גיחות יום ו-25 גיחות לילה, ובסך הכל כ-45 שעות טיסה.

במסגרת המבצע הופצצו הערים עזה, מג'דל, אל עריש, ג'באליה, בית לאהיא, פלוג'ה, עיראק אל-מנשייה, בית ג'וברין וג'אביה.

מעבר המיתלה

מעבר המיתלה (בערבית: ممر متلة) הוא מעבר יבשתי בין שני רכסי הרים במערב חצי האי סיני. אורכו של המעבר הוא 32 קילומטר וכיוונו הכללי הוא מזרח-מערב. קצהו המערבי נמצא כ-35 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ. למעשה, מעבר המיתלה נמצא בקצהו המערבי של המעבר, בעוד ששם קצהו המזרחי, בו התרחש קרב המיתלה במלחמת סיני, הוא מעבר אל חיטאן.חשיבותו של המעבר נובעת מהיותו אחד משני המעברים היחידים (השני הוא מעבר הגידי) המאפשרים תנועה רכובה מחלקה הדרומי של תעלת סואץ אל מרחבי חצי האי סיני. בצדו המזרחי של המעבר בולט ג'בל חיטאן, שנמצא מדרום למעבר. המעבר מהווה חלק מדרך קדומה שחצתה את מדבר סיני והובילה מקצהו הצפוני של מפרץ סואץ אל קצהו הצפוני של מפרץ אילת. קיימת סברה כי מקור שם המעבר הוא "טלע" (לעלות בערבית) וכי מיתלה הוא למעשה "מטלע", כלומר - מעלה.

בצדו המזרחי של המעבר ניצבה עד שנהרסה "מצבת פרקר" לציון שמו של קולונל פרקר (Alfred Chevallier Parker) שהיה המושל הבריטי של סיני בשנים 1907-1910 ו-1918-1923 וכונה גם "פרקר באשה". המצבה הוקמה בפתח המעבר על ידי יורשו בתפקיד, קלוד ג'רוויס, מאחר שפרקר היה זה שיזם את סלילתה של דרך העפר הראשונה בתוך המיצר.

ממזרח למעבר, בסמוך למצבת פרקר, נמצא צומת דרכים שזכה מאוחר יותר לכינוי "צומת פרקר". הכביש צפונה מוביל לביר תמדה ולביר גפגפה. הכביש דרומה מוביל למבצר קלעת אל ג'ונדי ולראס סודר. הכביש מזרחה מוביל לנח'ל, לראס א-נקב ולאילת והכביש מערבה עובר במעבר המיתלה וממשיך מערבה עד לתעלת סואץ.

המעבר התפרסם בעת שב-1956 במבצע קדש, הוצנח בפתחו המזרחי גדוד 890 של חטיבת הצנחנים (חטיבה 202), בפיקודו של רב-סרן רפאל איתן. צניחה זו, שכונתה מבצע מכבש, היוותה את הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל. אל כוח זה חברו למחרת יתר הכוחות של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, שחצו בצורה רכובה את חצי האי סיני. באותו יום ולמחרת, נוהל קרב המיתלה - קרב קשה בין כוח הצנחנים ובין כוח המגן המצרי, שהשתייך לגדוד החמישי בצבא המצרי, על השליטה במעבר. בקרב זה התפרסם מיתוס הגבורה של יהודה קן דרור אשר נהרג בעת משימתו למשוך אליו את אש החיילים המצרים. על משימה זו הוענק לו עיטור הגבורה. הכוח הישראלי הצליח להשתלט על העמדות השולטות ועל המעבר כולו.

ב-1967, במלחמת ששת הימים, נלכדה במעבר שיירת אספקה גדולה של הצבא המצרי והופצצה על ידי חיל האוויר הישראלי. בהפצצה זו נפגעו והושמדו עשרות כלי רכב מצרים. מאוחר יותר, הגיע לפתחו המזרחי של המעבר, כוח שריון מחטיבה 200 בפיקוד אל"ם יששכר שדמי (מאוגדת אברהם יפה) וניהל קרב כנגד הטנקים המצרים הנסוגים ופגע בעשרות מהם.

במלחמת יום הכיפורים נערך כוח צה"לי, בפיקודו של אלוף מנחם מרון במעברי המיתלה והגידי, במטרה לשמש כוח עתודה לבלימה במידה והצבא המצרי יצליח לפרוץ את קווי צה"ל שממזרח לתעלת סואץ. בקרב ואדי מבעוק ב-14 באוקטובר 1973 נמנעה פריצה של המצרים לכיוון המעבר.

נח'ל

נַחְ'ל (בערבית: نخل – עץ תמר), ובהגייה מצרית נֶחֶ'ל, היא עיירה במרכז סיני שבמצרים, על צומת הדרכים של ציר אילת–סואץ, הוא תוואי הדרך העתיקה דרב אל חג' אשר שימשה את עולי הרגל ממצרים בדרכם למכה וחזרה, ושל דרך נוספת העולה צפונה לכיוון ביר חסנה וממשיכה אחר כך לאל עריש. נח'ל שוכנת בלב מישורים נרחבים והיא מרוחקת מיישובים אחרים. היישוב הסמוך לה ממזרח, א-תמד, נמצא במרחק 63 קילומטר וגם צפונה, לכיוון ביר חסנה, המרחק הוא דומה. 45 קילומטרים מצפון מערב מצויה ביר תמדה ומדרום אין כלל יישובים בטווח של עשרות קילומטרים. אזור נח'ל שייך לאגן הניקוז של ואדי אל עריש. כמות המשקעים השנתית הממוצעת, שנמדדה בה בראשית המאה ה-20, הייתה 26 מילימטר ב-6.2 ימי גשם. נכון ל-2008 מתגוררים בה 1,082 תושבים [1]. במפקד 2006 היו באזור המנהלי "נח'ל", המשתרע על שטח נרחב של 6,677 קמ"ר, 11,023 תושבים.

סואץ (עיר)

סוּאֵץ (בערבית: السويس, תעתיק מדויק: אלסויס, תעתיק חופשי: אַ-סּוּאַיְס) היא עיר נמל במצרים. אוכלוסיית העיר מונה כחצי מיליון תושבים. העיר ממוקמת בחוף הצפוני של מפרץ סואץ, ליד הקצה הדרומי של תעלת סואץ, ויש לה את אותם גבולות כמו למחוז סואץ.

בעיר יש שני נמלי-ים, פורט איברהים ופורט תאופיק, שהם נמלים מפותחים מאוד. מסילות רכבת וכבישים מהירים מחברים את העיר עם קהיר ופורט סעיד. בעיר יש מפעל פטרוכימי, ולמזקקות הנפט שלה יש קווי-צינורות הנושאים את התוצר הסופי לקהיר.

סואץ היא תחנת דרך עבור עולי-רגל מוסלמים הנוסעים אל מכה וממנה. במאה ה-7 עיר ליד המיקום של סואץ של ימינו היה הקצה המזרחי של התעלה שחיברה בין נהר הנילוס לבין הים האדום. במאה ה-16 סואץ הייתה תחנה ימית של האימפריה העות'מאנית. חשיבותה כנמל גדלה לאחר שתעלת סואץ נפתחה ב-1859. העיר ננטשה במהלך מבצע קדש וכמעט ונחרבה עד היסוד במהלך מלחמת ההתשה (מבצע אבוקה) ומלחמת יום הכיפורים בין מצרים וישראל. הבנייה מחדש של סואץ החלה זמן קצר לאחר שהמצרים פתחו מחדש את תעלת סואץ, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

פורט סעיד

פורט סעיד (בערבית: بورسعيد, תעתיק מדויק: בוּרְ סַעִיד) עיר נמל במצרים, הנמצאת על חוף הים התיכון, בסמוך לתעלת סואץ. יש לה עיר תאומה בצדה השני של תעלת סואץ בשם פורט פואד. לפורט סעיד יש מעמד של אזור סחר חופשי.

פתחת רפיח

פתחת רפיח היא אזור גאוגרפי הנמצא מדרום וממערב לעיר רפיח, בקצהו הצפון מזרחי של חצי האי סיני. האזור הוא מישורי עם קרקע חולית אך עבירה בחלקה לרכב. הפתחה משתרעת על פני שטח של כ-250 קמ"ר. גבולה הצפוני בים התיכון והדרומי בשטחי החוליות של חולות חלוצה והמשכן מעבר לגבול המצרי. גבולה המזרחי הוא העיר רפיח והמערבי הוא חולות שיח' זוויד וביר א-ח'רובה.באזור זה נסללה מסילת הברזל שחיברה בין רפיח ואל עריש ונסללו כבישי אורך ורוחב. כמו כן, הוקמו בזמן מלחמת העולם השנייה, מדרום מערב לרפיח, מחנות גדולים של הצבא הבריטי. הנקודה המרכזית באזור היא צומת רפיח אשר בו מצטלבים כביש עוקף עזה (המשכו של כביש 4) הממשיך לכיוון אל עריש וכביש רפיח - עוג'ה אל חפיר.

מיקומה האסטרטגי של הפתחה כמעבר המועדף בין ארץ ישראל וחצי האי סיני הביא לכך שניטשו עליה שלושה קרבות גדולים במלחמות בין ישראל ומצרים במאה ה-20. בשלושת הקרבות הללו הוחזקו מערכי פתחת רפיח על ידי הצבא המצרי והותקפו על ידי צה"ל.

בשנים בהן החזיקה ישראל בסיני, ממלחמת ששת הימים ועד הסכם השלום בין ישראל למצרים, הוקמו בפתחת רפיח מספר מושבים וקיבוצים של מתיישבים ישראלים. יחד עם העיר ימית, אשר הוקמה מצפון לפתחה, על שפת הים התיכון, נקרא אז האזור חבל ימית. בעקבות הסכם השלום ופינוי סיני על ידי ישראל, פונו יישובים אלו ונהרסו.

באזור הפתחה יושבים בדואים ממטות הארמילאת והסווארקה.

צפון סיני

צפון סיני (ערבית: شمال سيناء שמאל סינאא) הוא מחוז מצרי הנמצא בצפון חצי האי סיני ועיר הבירה שלו היא אל עריש.

קנטרה

אלְ-קַנְטַרַה א-שַּרְקִיַּה (בערבית: القنطرة الشرقية, תרגום: הגשר המזרחי) היא עיר בצפון-מזרח מצרים, במחוז אסמאעיליה, בצידה המזרחי של תעלת סואץ, וידועה הודות למרכז הרפואי המצוי בה. העיר ממוקמת 160 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר ו-50 ק"מ דרומית לפורט סעיד.

בקנטרה מצוי גשר לכלי רכב והנקרא גשר שלום מובארכ או גשר תעלת סואץ. גשר זה, הוקם בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בעקבות שיתוף פעולה של ממשלת מצרים עם ממשלת יפן.

קרב מגדבה

קרב מגדבה, שהיה חלק מן המערכה בסיני ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, נערך ב-23 בדצמבר 1916. כוח, רכוב ברובו, שכלל בעיקר חיילים מאוסטרליה וניו זילנד, שהיוו חלק מחיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי אשר התקדם ממצרים דרך צפון חצי האי סיני לכיוון ארץ ישראל, תקף חיל מצב מבודד, שהיה חלק מן הצבא העות'מאני, אשר חנה במגדבה, כ-35 ק"מ מדרום מזרח לאל עריש. הקרב הסתיים בניצחון הבריטים ובכניעת המגינים ששרדו את הקרב. כתוצאה מן הניצחון אובטחו העיירה אל עריש, כמו גם אגפו הימני של הצבא הבריטי טרם כניסתו לארץ ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.