אל-עמארנה

אל-עמארנהערבית: ألعمارنة, לעיתים נקרא בטעות תל אל-עמארנה[1]) ובמצרית עתיקה אחתאתון[2] הוא אתר ארכאולוגי נרחב במצרים השוכן בגדה המזרחית של הנילוס במצרים התיכונה באמצע הדרך בין נא אמון למף. בעבר, למשך תקופה קצרה, היה המקום עיר הבירה של מצרים העתיקה. העיר נבנתה בידי פרעה אח'נאתון (פרעה אמנחותפ הרביעי, מהשושלת השמונה-עשרה) ובנייתה הסתיימה ב-1353 לפנה"ס בערך. שמה של העיר בפי המצרים הקדמונים היה אַחֶתְאַתון – "האופק של אתון" (אחד מכינויו של רע, אל השמש המצרי) היות שהיא הוקדשה לדת החדשה, שבה אתון הוא האל היחיד. העיר הייתה מיושבת כעשרים שנה בלבד, מכיוון שלאחר מותו של אחנתון, ננטשה העיר והבירה הוחזרה לנא אמון על ידי תות ענח' אמון. בימי השושלת ה-19 בתקופתו של פרעה סתי הראשון ישבו באתר פועלים אשר פרקו אבני בנייה מהמבנים לצורך העברתם לאחד ממפעלות הבנייה של סתי הראשון. נטישתה של העיר תוך זמן קצר הפכה את האתר ל"חד שכבתי" ובכך הקלה על הארכאולוגים להשוות את הממצאים שנמצאו בה לממצאים באתרים אחרים וכמקור לימוד על מבנה העיר המצרית הקדומה.

מיקומה של העיר בחצי הדרך בין נֹא-אמון למוף. בשנת 1887 נמצאו באתר מאות לוחות חומר בכתב היתדות האכדי. לוחות החומר, הקרויים מכתבי אל-עמארנה, כוללים מכתבים ותעודות רשמיות. התגליות סייעו לעולם המחקר לפענח את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופת שלטונו של אחנאתון ולהרחיב את הידע על הרפורמה הדתית שהנהיג.

Egypt adm location map
Amarna North Palace 04
הארמון הצפוני באתר
Amarna Map
מפת האתר
Amarna boundary stela U 01
אחת מכתובות הגבול של העיר

גילוי האתר

האתר נמצא באזור מישורי המוגבל במזרחו בקשת צוקים הנחצה על ידי ואדי הזורם במישור לכוון הנילוס. בתחילת המאה ה-18 הגיעו לאזור מבקרים שהבחינו במערות קבורה בצוקים שמצפון לוואדי. במאה ה-19 גילו המבקרים בתוך המערות ציורי קיר. בשנת 1887 חפרה פלאחית מצרית מאחד הכפרים ששכנו במישור באדמה בחורבות האתר במטרה להעבירה לגינתה. בתוך האדמה היא מצאה לוחות חומר לא שרופים עם כתב יתדות עליהם. לוחות אלה הגיעו לפקידי ממשל מצריים והגיעו באמצעות סוחרי עתיקות גם למוזיאונים. בשנים 18911892 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פלינדרס פיטרי. חפירות נוספות נערכו בשנים 1911–1914 על ידי משלחת גרמנית, משלחות בריטיות חפרו בשנים 1921–1922 וב-1926–1937 וכן בשנות ה-70 של המאה ה-20.[3]

הממצאים הארכאולוגים

המבנים שנחשפו באתר כוללים מקדשים לאל "אתון", ארמונות מבנים ממלכתיים ומבני פקידים שניהלו את האדמיניסטרציה של הממלכה וכן מפעל ליצור זכוכית. בדרום העיר נמצא כפר שבו גרו הפועלים והאומנים שבנו את העיר. בצוקים שמסביב למישור בו שכנה העיר נמצאו מערות קבורה שנועדו לפקידים. מערות אלה נמצאו גם ברכס הדרומי של הצוקים. אתר הקבורה של המלך נמצא בוואדי המרכזי במזרח. קבר זה נשדד עוד בימי קדם. אחד המבנים שנמצאו הוא הארכיון. כבר בשנת 1891 זיהתה משלחתו של פיטרי מבנה שקראה לו "לשכת הסופרים". בבור האשפה של המבנה נמצאו שברי לוחות. המשלחת הגרמנית מצאה לוחות נוספים על מפתן הכניסה לבנין. על הצוקים שממזרח וממערב לנילוס נחקקו כתובות שתארו את סיבת החלטתו של אחנאתון להקים את עיר הבירה החדשה. כתובות אלה שימשו כסימני הגבול של העיר המתוכננת.[4]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור הטעות בשמו של אחד מארבעת הכפרים ששכנו במקום ונקרא אַ-תִל. החוקרים קוראים לאתר אל-עמארנה או עמארנה (רייני, מכתבי אל-עמארנה עמ' 1).
  2. ^ ואולי זוהי אשתון (דברי הימים, רשימת בני יהודה וערי הנגב: וּכְלוּב אֲחִי שׁוּחָה הוֹלִיד אֶת מְחִיר, הוּא אֲבִי אֶשְׁתּוֹן. וְאֶשְׁתּוֹן הוֹלִיד אֶת בֵּית רָפָא וְאֶת פָּסֵחַ וְאֶת תְּחִנָּה אֲבִי עִיר נָחָשׁ – אֵלֶּה אַנְשֵׁי רֵכָה
  3. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמודים 1–2
  4. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 2
אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

אחנתון

אחנתון, שנודע כאמנחותפ הרביעי בראשית מלכותו, היה פרעה של השושלת השמונה-עשרה במצרים. ההנחה המקובלת היא, שנולד לאמנחותפ השלישי ולמלכתו הראשית, תיה, בשנת 26 למלכותם (1379/1362 לפנה"ס). אמנחותפ הרביעי ירש את אביו לאחר 38 שנות מלכות, ייתכן שלאחר מלכות משותפת של שניהם לתקופה שנמשכה עד 12 שנה. תאריכים אפשריים למלכותו של אחנתון (התלויים במחלוקות בכרונולוגיה המצרית) הם בין 1367 ל-1350 לפנה"ס או מ-1350/1349 לפנה"ס ועד ל-1334/1333 לפנה"ס. אשתו העיקרית של אחנתון הייתה נפרטיטי, שנעשתה מפורסמת בשל פסלהּ, הנמצא כיום באי המוזיאונים שבברלין, ומוצג בבניין המוזיאון החדש.

היו כאלה שזיהו אותו כ"נפחורוריה מלך מצרים" הנזכר כנמען של חלק ממכתבי אל עמארנה, והציעו כי זה היה שמו באכדית.

ביירות

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت, תעתיק מדויק: בירות; בצרפתית: Beyrouth) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר.

העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.

שמה של העיר הוא גלגול של השם הכנעני הקדום בְּאֵרוֹת, שמשמעותו זהה למשמעות העברית של המילה. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 והוכרזה כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.

גבל

גְבַל הייתה עיר נמל פיניקית לחוף הים התיכון, ושרידיה שוכנים כיום בעיירה הקטנה ג'בייל (جبيل), כ-40 ק"מ צפונית לביירות, בירת לבנון. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון. היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

האימפריה החתית

בפי חוקרים בני ימינו, האימפריה החתית או הממלכה החתית החדשה הוא מונח התוחם חלק בהיסטוריה החתית. שלב זה החל בשלטון תודחליאש הראשון שמלך בין השנים 1430 - 1400 לפנה"ס, וסיים את תקופת הממלכה התיכונה, ותם בימי שופילוליומש השני שחרבה ככל הנראה בעת פלישת גויי הים בסביבות שנת 1178 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה בצפון־מערב, להוציא שני כיסים חופשיים לחופי הים האגאי, עד קפריסין במערב, חלקים ניכרים בסוריה שעד דמשק בדרום ועד לנהר הפרת במזרח.

חבירו

חַ'בִּרוּ או עפירו הוא כנראה כינוי לאנשים מסטטוס חברתי מסוים, שהיה קיים במזרח הקרוב הקדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה. אזכורים רבים של אנשים וקבוצות המשתייכים לסטטוס זה נמצאו במכתבי אל עמארנה ממצרים, וכן בארכיון שנמצא בעיר מארי שבצפון סוריה.

האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם "'חַ'פִּרוּ", "ח'פירו" או "עבירו".

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

כשים

הכשים (בכתיב אכדי: ka-aš-šu = כשו) היו עם קדום שמקורו ככל הנראה באזור הרי הזגרוס. לאחר נפילת האימפריה הבבלית הקדומה וכיבושה על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס, השתלטה השושלת הכשית על בבל. הם שלטו על בבל קרוב ל-400 שנים עד 1155 לפנה"ס לערך, מועד בו נכבשה בבל על ידי עילם. הכשים לא היו עם שמי, ושפתם כמעט ואינה ידועה לנו. השושלת הכשית ניהלה את הממלכה בשפה האכדית, ושפתם של הכשים ידועה לנו בעיקר מניתוח השמות הפרטיים, וממספר מצומצם של מילונים כשיים-בבליים שנמצאו. בשפתם הם קראו לממלכתם כַּרדוּניַאש.

מיתני

מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.

במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.

מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".

המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.

מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

ממלכת כוש

ממלכת כוש הייתה ציוויליזציה שהתרכזה בצפון נוביה (כיום צפון סודאן), והייתה אחת מהתרבויות המוקדמות ביותר שהתפתחו סביב עמק הנילוס. המדינה הכושית הגיעה לכוחה לפני שליטת המצרים הקדמונים. אנשי הממלכה נקראו בשם כושים. בירתה הדרומית הייתה העיר מרואה.

נדב נאמן

נדב נאמן (נולד ב-1939) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה בחוגים לארכאולוגיה ולתולדות עם ישראל שבאוניברסיטת תל אביב. ביוני 2012 נבחר לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

נינוה

נִינְוֵה (באשורית: נִינוּאַה או נִינַה, 𒌷𒉌𒉡𒀀 או 𒀏, בארמית-סורית: ܢܝܼܢܘܹܐ או ܢܺܝܢܘܶܐ‎‎, בערבית: نَيْنَوَى, ביוונית: Νινευή) היא אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית, ואתר ארכאולוגי מרכזי בחקר אשור.

חורבותיה קרובות לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר המבוצרת בשיא התפתחותה היה: אורך מרבי 4.6 ק"מ, רוחב מרבי 2.09 ק"מ, היקף החומות 11.9 ק"מ, ושטחה 7.3 קמ"ר. מידות אלו מעידות על אחת הערים הגדולות ביותר של העולם העתיק, ואכן כך היא מכונה במקרא "העיר הגדולה". מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא להפיכתה למוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

צור (לבנון)

צוֹר (בערבית: صور, בלטינית: Tyrus, ביוונית: Τύρος, בפיניקית: 𐤑𐤓), עיר לבנונית לחופי הים התיכון, כ-23 ק"מ צפונית לראש הנקרה ו-20 ק"מ דרומית לצידון. צור הייתה אחת מהערים הפניקיות החשובות ביותר, והפכה לעיר הרביעית בגודלה בלבנון. מתגוררים בה כ-60,000 נפש, ועם פרבּריה, כ-174,000. רוב אוכלוסייתה מוסלמים שיעים ומיעוטה מוסלמים סונים ונוצרים בני עדות שונות. העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.

צידון

צִידוֹן (בערבית: صيدﺍ, צַיְדָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור.

האוכלוסייה, במטרופולין, מונה כ-250 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים[דרוש מקור], וחלקם סונים או נוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

שכם

שְׁכֶם (בערבית: نابلس (מידע • עזרה) - נַאבְּלוּס) היא העיר הפלסטינית השנייה בגודלה ביהודה ושומרון, המשמשת כמרכז המסחר והשירותים החשוב בשומרון. אוכלוסיית העיר מונה כ־170,000 תושבים (כולל מחנות הפליטים הסמוכים לה, רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי וקהילה שומרונית קטנה), והיא שוכנת בשטח הרשות הפלסטינית, כ-51 ק"מ מצפון לירושלים. בתחומי שכם מספר מחנות פליטים פלסטינים (בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ומחנה עין בית אל מא - "מחנה שכם") שסופחו בשנת 1965 למרכז השיפוט של העיר.

תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן בתל אל-קדח, סמוך לאיילת השחר ממערב, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת ישראלית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

תל לכיש

תל לכיש הוא תל חשוב בשפלת יהודה, גובל בנחל לכיש. שמו בערבית - תל אֶ דֻוֵיר. שטחו כ־124 דונם, והוא זוהה על ידי החוקר האמריקאי ויליאם אולברייט בשנת 1926. בשנת 1994 הוכרז כגן לאומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.