אלשיה

אַלַשְיָה הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה באזור המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. ממלכה זאת הייתה מקור לסחורות רבות ובמיוחד נחושת למצרים העתיקה וממלכות עתיקות אחרות במזרח הקרוב. שמה של אלשיה מופיע על גבי טקסטים עתיקים רבים כמו מכתבי אל-עמארנה, מגילת ון אמון וטקסטים נוספים. בתקופה מסוימת הייתה אלשיה כנראה תחת שליטת האימפריה החתית, הממלכה נכבשה על ידי גויי הים.

השערת החוקרים היא שאלשיה הוא שמה הקדום של קפריסין או של אזור בקפריסין. בדיקות מדעיות של החומר מהם נעשו הלוחות של המכתבים שנשלחו מאלשיה, שנעשו באוניברסיטת תל אביב אישרו את האפשרות שהם נוצרו בקפריסין.[1]

Amarnamap
המזרח התיכון הקדום בתקופת אל-עמארנה

הטקסטים

השם אלשיה מופיע בטקסטים עתיקים בשפות מצרית קדומה, חתית, אכדית במיקנית (כתב ליניארי ב') ואוגריתית.

האזכור הראשון של השם אלשיה מופיע בתעודה מהעיר מארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, התעודה מזכירה נחושת מאלשיה.

בתעודות מצריות נזכרת אלשיה בתעודות מהמאה ה-15 לפנה"ס מתקופת תחותמס השלישי,[2] העיר מוזכרת גם במכתבי אל-עמארנה מאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הכוללים 8 מכתבים שנשלחו מאלשיה למצרים, 7 מתוכם נכתבו על ידי מלך אלשיה למלך מצרים כנראה אמנחותפ הרביעי, מכתב אחד נשלח מנציב אלשיה לנציב מצרים. שמו של מלך אלשיה לא מוזכר במכתבים. במכתבים אלה המסופררים א"ע 40-33, קורא מלך אלשיה למלך המצרי "אחי". המכתבים עסקו בעיקר במשלוחי נחושת מאלשיה למצרים. במכתב א"ע 35 כותב מלך אלשיה על משלוח 500 כיכר נחושת ומתנצל על הכמות המעטה בטענה שבארצו פרצה מגפת הדבר שהרגה את כל האנשים בארצו, ואין מי שיכרה את הנחושת. במכתב זה אומר מלך אלשיה למלך מצרים שהוא מעל מעלת מלך החתים ומלך שנער, כי כל מתנה שהם שולחים אליו, הוא שולח למלך מצרים פי שניים.

במכתב א"ע 38 מתלונן מלך אלשיה על פלישת אנשי לוּכִּי לארצו, ומציין שהם פולשים כל שנה ותופסים עיר קטנה בארצו. במכתב א"ע 36 מוזכרת פחוות כנען בהקשר של חיטה ומזון, וייתכן כי המשלוח של המזון מכנען היה בתמורה למשלוח של הנחושת למצרים. מכתבים א"ע 39 ו-40 עוסקים בבקשה שהמוכסים המצרים לא יפריעו לסוחרי אלשיה. במכתב א"ע 34 מלך אלשיה שולח בנוסף ל-200 ככרות נחושת גם מיטת הבנה מעוטרת זהב, מרכבות, סוסים, יריעות וגלימות פשתן, קנקני שמן ועוד, במקביל הוא מתלונן שלא נשלח אליו שמן ופשתן לבגדים. בחלק מהמכתבים מצוין שהמשלוחים נעשו בספינות.[3]

בפפירוס אנאסטאזי ד שנכתב בתקופתו של סתי השני במאה ה-13 לפנה"ס, יש גם התייחסות למשלוח נחושת (וגם בקר) שנשלחו מאלשיה למצרים.

בכתובות ממחצית המאה ה-12 לפנה"ס ממדינת האבו מסופר על ניצחונו של רעמסס השלישי על גויי הים, מסופר שאלשיה נכבשה על ידי גויי הים יחד עם ממלכות נוספות כמו החתים, ממלכת אמורו, כרכמיש ועוד.

במגילת ון אמון המתוארכת לתחילת המאה ה-11 לפנה"ס, כהן מצרי נוסע לגבל לקנות ארזים לספינה למלך מצרים. במסעו מגבל הרוח מביאה אותו לאלשיה. אנשי העיר רוצים להורגו, אך הוא מצליח לפרוץ דרך לנשיאת העיר חטבי ומבקש את עזרתה.

בתעודות חתיות מהמאה ה-14 מצוין שאויבי מלך החתים הוגלו לאלשיה. בימי ארנוואנדש השלישי ממלכיה האחרונים של האימפריה החתית שמלך בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ניסה מדותש שליט עצמאי מדרום-מערב אנטוליה לכבוש את אלשיה בטענה שאינה נמצאת יותר בשליטה של החתים. בתעודות שהתגלו בחתושש המתוארכות לסוף האימפריה החתית, מסופר על קרב ימי בין החתים לאלשיה. השערת החוקרים היא שהחתים ניהלו את ענייניהם עם אלשיה, דרך כרכמיש שהייתה המרכז החתי בסוריה, וכרכמיש ניהלה את ענייניה דרך אוגרית שלה היו קשרים הדוקים מאד עם אלשיה.[4] בתעודה מימי שופילוליומש השני אחרון מלכי האימפריה החתית, מסופר על שני ניצחונות של הצבא החתי על צבא אלשיה, שתחילתו בניצחון בקרב ימי, ובעקבותיו ניצחון בקרב יבשתי. אלשיה הפכה מדינה וסלית של האימפריה החתית עד נפילת האימפריה החתית על ידי גויי הים[5]

בתכתובת מאוגרית, המלך מבקש את עזרת מלך אלשיה להגן על אוגרית מגויי הים. תכתובת אחרת מספרת על גירוש שני נסיכים של אוגרית ל"ארץ אלשיה"

זיהוי מקומה של אלשיה

על פי הטקסטים העתיקים, אלשיה הייתה צריכה לשכון לחוף הים התיכון כי היה לה צי של ספינות, ובאזור שהיה עשיר בנחושת בתקופת הברונזה.

היסטוריונים בעבר הציעו את מקומה של אלשיה לחופי טורקיה וסוריה. היום רוב החוקרים מסכימים שאלשיה שכנה בקפריסין, או לפחות על חלק מקפריסין. ההשערה הכללית הייתה שבירתה של אלשיה שכנה במזרח האי ליד אנקומי (Enkomi) כפר ליד פמגוסטה.

במחקר שהתבצע באוניברסיטת תל אביב על ידי נדב נאמן כהיסטוריון, יחד עם חוקר המיקרוארכאולוגיה (ענף העוסק ביישום שיטות מיקרוסקופיות בארכאולוגיה ובדיקת ההרכב והמוצא של חומר) יובל גורן והארכאולוג ישראל פינקלשטיין, נבדקו מוצאם של לוחות מאל-עמארנה. בין הלוחות שנבדקו היו גם מכתבי מלך אלשיה. במסגרת המחקר הוסרו דגימות מהלוחות, ונבדק מאיזה חומר הם עשויים ומאיזה מקום יכול לבוא חומר בעל הרכב כימי ומינרלוגי התואם את הלוח שנבדק. על פי ממצא זה בשילוב עם הנתונים הארכאולוגיים וההיסטוריים, הוצעו הצעות לזיהוי מקורם של הלוחות. על פי ממצאי הבדיקה של לוחות אלשיה נקבע שמקורם לא יכול להיות בסוריה, וכי יש התאמה גדולה בין החומר של הלוחות לחומר שנמצא בקפריסין. מחקרם פורסם בשנת 2003 בכתב העת "American Journal of Archaeology". מחקרם גם הראה שמקור החומר לא נמצא ליד אנקומי, אלא מתאים יותר לחומר שנמצא באזור האתרים הארכאולוגים ליד אלסה (Alassa) וקלבסוס (Kalavasos) השוכנות בדרומו של האי. אתרים אלה, במיוחד קלבסוס, הם אתרים חשובים מתקופת ברונזה המאוחרת, והם קרובים לאזורי מכרות נחושת. השערה נוספת אפשרית היא שהשם אלסה, מקורו בשם אלשיה ששרד בשם המקום.[6]

כריסטופר מארק ארמסטרונג מאוניברסיטת סינסינטי פרסם בשנת 2003 את מחקרו שעסק בשאלת ריכוזיות השלטון בקפריסין בתקופת הברונזה המאוחרת, והאם אלשיה שלטה על כל האי. ממצאיו הראו שעד כה על פי הממצאים הארכאולוגיים בשטח, אין הוכחה לשלטון ריכוזי באי על ידי ממלכה אחת, ומכאן אין מסקנה האם יש זהות בין כל קפריסין לאלשיה בתקופת הברונזה המאוחרת, או שאלשיה שכנה על חלק מהאי.[7]

אלישה במקרא

השם אלישה מופיע במקרא שלוש פעמים. בספר בראשית בלוח העמים כאחד מבני יוון: "בְּנֵי יֶפֶת - גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס. וּבְנֵי, גֹּמֶר--אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת, וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, כִּתִּים, וְדֹדָנִים." (בראשית, י', ב'-ד'). בספר יחזקאל, כ"ז, ז', בקינה על צור "שֵׁשׁ-בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה, הָיָה מְכַסֵּךְ", ובספר דברי הימים א', א', בתיאור מקור העמים.

רוב החוקרים מזהים את אלישה עם אלשיה. ומכיוון שהשם אלשיה לא היה יותר בשימוש באלף הראשון לפני הספירה, ההנחה היא שיחזקאל השתמש בשם תוך כוונה לאיים הקרובים יותר לאנטוליה לעומת השימוש בכותים לאיים רחוקים יותר.[8]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "The Location of Alashiya, Petrographic analysis of the tablets" מאמר של יובל גורן, שלמה בונימוביץ, ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן
  2. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' עמ' 156
  3. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 107-101
  4. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' עמ' 158-157
  5. ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל מבואות התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה), הוצאת יד בן צבי, 1982, עמ' 252
  6. ^ "The Location of Alashiya, Petrographic analysis of the tablets" מאמר של יובל גורן, שלמה בונימוביץ, ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן
  7. ^ Armstrong, K. M. 2003 Settlement Hierarchy and The Location of Alashiya on Cyprus. Unpublished MA dissertation, University of Cincinnati.
  8. ^ "אלישה", אנציקלופדיה מקראית א, עמ' 352
אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

ארזווה

אַרזָוָה הייתה ישות מדינית וממלכה בדרום מערב אנטוליה שהתקיימה באלף ה-2 לפנה"ס. שיא כוחה היה במאות ה-15 וה-14 לפנה"ס. היא המשיכה להתקיים במסגרת מחוזות תחת שליטת החתים עד המאה ה-12 לפנה"ס. הערכה היא שמרכז המדינה התקיים לאורך נהר קייסטר (Cayster River), ובירתה הייתה אפאסה שכנראה היא אפסוס. שם הממלכה מופיע במכתבי אל-עמארנה ובמקורות כתובים מהאימפריה החתית.

גויי הים

גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח - הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית.

מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקינית על הכתב העתיק שלה, לינאר A, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מא"י.

היסטוריה של קפריסין

האי קפריסין שוכן על נתיבי התחבורה הימית באגן המזרחי של הים התיכון. מיקומו זה תרם להיותו מרכז תרבותי ומסחרי חשוב, שתרבותו החומרית משפיעה ומושפעת מיסודות תרבותיים שהגיעו אליו והופצו ממנו בסחר הימי הקדום. תנאיו הגאוגרפיים של האי קפריסין - מרבצי הנחושת שבו ונמלי עגינה נוחים - משכו את המעצמות הגדולות ששלטו בתקופה העתיקה באגן הים התיכון, ולהשפעתן התרבותית נודעת חשיבות בעיצוב תרבותו של האי. האי התפרסם בקשרי המסחר ובעיקר בכל הקשור להובלה ימית ולטכנולוגיה מתקדמת בבניית אניות. כן היה האי אחד המרכזים החשובים באגן הים התיכון לייצור נחושת, והמילה הלטינית לנחושת (cuprum) מקורה בשם האי.

טקס פרסי גלובוס הזהב ה-73

טקס פרס גלובוס הזהב ה-73 (באנגלית: 73nd Golden Globe Awards) נערך ב-10 בינואר 2016, ובמסגרתו הוענק פרס גלובוס הזהב למיטב סרטי הקולנוע והטלוויזיה של השנה החולפת. הטקס נערך במלון בוורלי הילטון שבבוורלי הילס, קליפורניה, ארצות הברית, ושודר על ידי רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC. מנחה הטקס היה ריקי ג'רווייס.

המועמדים לפרס הוכרזו כבר ב-10 בדצמבר 2015, על ידי אנג'לה באסט, אמריקה פררה, קלואי גרייס מורץ ודניס קווייד. הטקס הופק על ידי חברת ההפקות של דיק קלארק בשיתוף פעולה עם איגוד הכתבים הזרים בהוליווד. בטקס נכחו מיטב שחקני הקולנוע של ארצות הברית.

יוון (דמות מקראית)

יָוָן הוא דמות מקראית הנזכרת בספר בראשית כבן הרביעי מתוך שבעה של יפת בן נח, ואביהם של אלישה, תרשיש, כתים ודדנים. יוון מזוהה כאבי העם היווני על ידי יוסף בן מתתיהו.

שמו של יוון מופיע בלוח העמים שבספר בראשית:

"בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס... וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים." (ספר בראשית, פרק י', פסוקים ב'-ד')

בספר דניאל מוזכר העם היווני כאחד מארבעת העמים ששלטו על עם ישראל[1][1], ויש הרואים בדבריו רמזים לדמותו של אלכסנדר מוקדון.

כלים המקורצפים לבן

כלים המקורצפים לבן (באנגלית: ‏ White Shaved ware) היא משפחה של כלי קרמיקה שמקורה בקפריסין, והם מאופיינים בקרצוף צפוף על פני הכלי שנעשה לפני קלייה. הכנת הכלים נעשתה ביד (למעט מקרים חריגים).

תפוצתה של המשפחה היא בין השנים 1200-1600 לפנה"ס, בתקופת הברונזה המאוחרת, שהייתה תקופה של סחר בינלאומי, והכלים משמשים כמאובן מנחה לתקופה זו לאתרים ארכאולוגים בארץ ישראל. מציאתה באתר ארכאולוגי מצביעים על שייכות השכבה בה נמצאו כלים ממשפחה זו לתקופה זו.

המשפחה כוללת: פכים, פכיות ובקבוקים. הפריט הנפוץ ביותר הוא פכית דלייה חרוטית עם בסיס כלי מחודד ושפת כלי צבוטה ביד. חיבור חלקה התחתון של הידית נעשה על ידי החדרת הידית לתוך הפכית באמצעות נקב בגוף הכלי. כלי המשפחה נוצרו מחומר חולי בהיר ופני הכלי חופו לבן. בכלים רבים החיפוי הלבן לא שרד. גובה הכלי נע בין 16-13 ס"מ לערך.

כלי המשפחה נוצרו בקפריסין באנקומי (Enkomi) - עיר מתקופת הברונזה שהייתה אולי עיר הבירה של אלשיה (קפריסין הקדומה). האתר נמצא ליד פמגוסטה (famagusta) במזרחו של האי. כלים אלה נמצאו באתרים רבים בארצות הים התיכון, כולל בארץ ישראל, ביניהם: תל אבו הואם, תל שקמונה תל מגידו ועוד.

כלי המשפחה נוצרו בקפריסין בתקופה הקפריסאית המאוחרת I המקבילה לתקופת הברונזה המאוחרת א והתקופה הקפריסאית המאוחרת II המקבילה לתקופת הברונזה המאוחרת ב. לארץ ישראל הגיעו הכלים בתקופת הברונזה המאוחרת ב.

מגילת ון אמון

מגילת ון אמון היא סיפורו של מסע ימי של כוהן אמון ממצרים לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.

מסע ון אמון מתוארך לסוף השושלת ה-20 תקופת שלטונו של רעמסס האחד עשר, ותחילת השושלת ה-21 למלכי מצרים העתיקה, תחילת תקופת הביניים השלישית. התאריך שבו נוקב דו"ח ון אמון הוא - 'השנה ה-5 לתאריך חידוש הלידות', שהוא שנת 1075 לפנה"ס לערך. מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון-אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. המגילה היא פריפלוס מוקדם, ממנו ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אוניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד.

סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

מוצא ביתא ישראל

ההתיישבות היהודית לחופי הים האדום החלה כבר בעת העתיקה. המקרא מתאר קשרי סחר בין ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך לאזור זה, ומאוחר יותר בין ממלכת יהודה לבין ממלכת סבא (היא שבא) ואופיר. אחרי הכיבוש האשורי והבבלי של ארץ ישראל היגרו רבים מבני שבטי ישראל דרומה לחצי האי ערב, למצרים ולממלכת כוש.[דרוש מקור] משערים כי גלי הגירה אלה הם המקור הראשוני להיווצרות קהילות יהדות תימן וביתא ישראל בשטחי תימן, אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי של ימינו ויותר מאוחר להגירת יהודים מאזורים אלו ויצירת קהילות בני ישראל ויהדות קוצ'ין שבהודו. רב הנסתר על הגלוי בשאלת מוצאן של קהילות אלה, שדברי ימיהן מצטלבים לתקופות קצרות ושבים ונפרדים עד מחצית המאה התשע-עשרה.

מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

סלמיס (קפריסין)

סלמיס (יוונית עתיקה Σαλαμίς; יוונית Σαλαμίνα - "סאלאמינה") הייתה עיר מדינה עתיקה לחופו של מפרץ מאוסה שבים התיכון, במזרחו של האי קפריסין. שרידי העיר שוכנים סמוך לשפך הנהר פדיאוס, כשבעה קילומטרים מצפון לעיר גזימאוסה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.

קפריסין

קפריסין (ביוונית: Κυπρος, בטורקית: Kıbrıs) היא מדינת אי הממוקמת בים התיכון, מדרום לטורקיה וממערב לסוריה. שמה הרשמי כיום הוא רפובליקת קפריסין.

היא ממוקמת על אי בעל אותו שם. למרות שיוכו הגאוגרפי של האי לאסיה, נחשבת קפריסין לחלק מאירופה מסיבות היסטוריות ותרבותיות.

שופילוליומש השני

שוּפִּילוּלְיוּמַש השני היה המלך האחרון של האימפריה החתית בין השנים 1207–1178 לפנה"ס, ובנו של ארנוואנדש השלישי. המידע אודותיו מגיע מתוך הירוגליפים אנטליים, המתארים מלחמות בין החתים לבין תרהונטסה וממלכת אלשיה שבקפריסין.

ההירוגליפים מתארים מצב של חוסר יציבות פוליטי בממלכה החתית היות ששופילוליומש בזז את תַרְחוּנְתַשַש , עיר חתית חשובה, שהייתה בירת הממלכה בתקופת שלטונו של מוותליש השני.

ממלכתו של שופילוליומש השני חרבה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-12 לפנה"ס, בעיקר עקב פלישת גויי הים לאגן המזרחי של הים התיכון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.