אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.

האלפבית העברי
אל"ף א   זי"ן ז   למ"ד ל   עי"ן ע   רי"ש ר
בי"ת ב חי"ת ח מ"ם מ פ"א פ שי"ן ש
גימ"ל ג טי"ת ט מ"ם סופית ם פ"א סופית ף ת"ו ת
דל"ת ד יו"ד י נו"ן נ צד"י צ  
ה"א ה כ"ף כ נו"ן סופית ן צד"י סופית ץ
ו"ו ו כ"ף סופית ך סמ"ך ס קו"ף ק
Yale University Shield 1
בסמל של אוניברסיטת ייל האמריקאית נעשה שימוש גם באותיות עבריות

סיווג הכתב העברי

הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעיתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, הוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).

היסטוריה והתפתחות של האלפבית העברי

PragueHebrewClock.agr.DSCF1445
מגדל שעון בבית העירייה היהודית בפראג שאחד השעונים בו מסומן בספרות עבריות ושמחוגיו זזים הפוך

הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים.

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו'). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

בתקופת בית שני אומץ האלפבית הארמי לשימוש השפה העברית במקום האלפבית העברי העתיק, כאשר בזה האחרון נעשה שימוש מועט כגון כתיבת השמות הקדושים והטבעת מטבעות. עם הזמן, נעלם גם שימוש זה של הכתב העתיק. האלפבית העברי של ימינו הוא איפוא פיתוח של האלפבית הארמי ולא של הכתב העברי העתיק.

ליטון כתחליף לאלפבית עברי

בשל חסרונותיו של הכתב העברי, בפרט העדר הסימון לתנועות, היו ניסיונות עם תחיית העברית להחליפו בכתב לטיני. ניסיונות אלה לא צלחו.

אותיות האלפבית העברי

האלפבית העברי בהשוואה למערכות אלפביתיות עם קרבה אורתוגרפית

אותיות האלפבית העברי ואותיות הקרובות להן אורתוגרפית ממערכות אלפביתיות אחרות
שם האות גופנים עבריים שונים מערכות אלפביתיות אחרות
דפוס סת"ם כתב כ. רש"י פיניקית ארמית יוונית לטינית קירילית נבטית ערבית ארמית סורית אמהרית וגעז
אל"ף א א א Hebrew letter Alef handwriting.svg Alef (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician aleph.png Aleph.svg Αα Aa Аа 01 aleph ا ܐ
בי"ת ב ב ב Hebrew letter Bet handwriting.svg Bet (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician beth.png Beth.svg Ββ Bb Бб
Вв
02 bet.svg ب ܒ
גימ"ל ג ג ג Hebrew letter Gimel handwriting.svg Gimel (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician gimel.png Gimel.svg Γγ Cc
Gg
Гг 03 gimel.svg ج ܓ
דל"ת ד ד ד Hebrew letter Daled handwriting.svg Daled (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician daleth.png Daleth.svg Δδ Dd Дд 04 dal.svg د ܕ
ה"א ה ה ה Hebrew letter He handwriting.svg He (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician he.png He0.svg Εε Ee Ее
Єє
05 ha.svg ه ܗ
ו"ו ו ו ו Hebrew letter Vav handwriting.svg Vav (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician waw.png Waw.svg Υυ
Ϝϝ
FfUuVv
WwYy
Ѵѵ
Уу
06 waw.svg و ܘ
זי"ן ז ז ז Hebrew letter Zayin handwriting.svg Zayin (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician zayin.png Zayin.svg Ζζ Zz Зз 07 zayn.svg ز ܙ
חי"ת ח ח ח Hebrew letter Het handwriting.svg Het (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician heth.png Heth.svg Ηη Hh Хх 08 ha.svg ح ܚ
טי"ת ט ט ט Hebrew letter Tet handwriting.svg Tet (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician teth.png Teth.svg Θθ Tt Ѳѳ 09 taa.svg ط ܛ
יו"ד י י י Hebrew letter Yud handwriting.svg Yud (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician yodh.png Yod.svg Ιι Jj
Ii
Јј
Іі
10 yaa.svg ي ܝ
כ"ף כ ך כ ך כ ך Hebrew letter Kaf handwriting.svgHebrew letter Kaf-final handwriting.svg Kaf-nonfinal (Rashi-script - Hebrew letter).svg Kaf-final (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician kaph.png Kaph.svg Κκ Kk Кк 11 kaf.svg ك ܟ (בצמד: ܟܟ)
למ"ד ל ל ל Hebrew letter Lamed handwriting.svg Lamed (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician lamedh.png Lamed.svg Λλ Ll Лл 12 lam.svg ل ܠ
מ"ם מ ם מ ם מ ם Hebrew letter Mem handwriting.svgHebrew letter Mem-final handwriting.svg Mem-nonfinal (Rashi-script - Hebrew letter).svg Mem-final (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician mem.png Mem.svg Μμ Mm Мм 13 meem.svg م ܡ (ובצמד: ܡܡ)
נו"ן נ ן נ ן נ ן Hebrew letter Nun handwriting.svgHebrew letter Nun-final handwriting.svg Nun-nonfinal (Rashi-script - Hebrew letter).svgNun-final (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician nun.png Nun.svg Νν Nn Нн 14 noon.svg ن ܢ (ובצמד: ܢܢ)
סמ"ך ס ס ס Hebrew letter Samekh handwriting.svg Samekh (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician samekh.png Samekh.svg Ξξ - Ѯѯ 15 sin.svg س ܣ
עי"ן ע ע ע Hebrew letter Ayin handwriting.svg Ayin (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician ayin.png Ayin.svg Οο Oo Оо 16 ein.svg ع

ء[א]

ܥ
פ"א פ ף פ ף פ ף Hebrew letter Pe handwriting.svgHebrew letter Pe-final handwriting.svg Pe-nonfinal (Rashi-script - Hebrew letter).svg Pe-final (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician pe.png Pe0.svg Ππ Pp Пп 17 fa.svg ف ܦ ፈ ובדגש: ፐ, בדגש ובאופן מסודק: ጰ
צד"י צ ץ צ ץ צ ץ Hebrew letter Tsadik handwriting.svgHebrew letter Tsadik-final handwriting.svg Tsadik-nonfinal (Rashi-script - Hebrew letter).svgTsadik-final (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician sade.png Sade 1.svg, Sade 2.svg Ϻϻ - Цц
Чч
18 sad.svg ص ܨ
קו"ף ק ק ק Hebrew letter Kuf handwriting.svg Kuf (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician qof.png Qoph.svg Ϙϙ Qq - 19 qaf.svg ق ܩ
רי"ש ר ר ר Hebrew letter Resh handwriting.svg Resh (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician res.png Resh.svg Ρρ Rr Рр 20 ra.svg ر ܪ
שי"ן ש ש ש Hebrew letter Shin handwriting.svg Shin (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician sin.png Shin.svg Σσς Ss Сс
Шш
21 shin.svg ش ܫ
ת"ו ת ת ת Hebrew letter Taf handwriting.svg Taf (Rashi-script - Hebrew letter).svg Phoenician taw.png Taw.svg Ττ Tt Тт 22 ta.svg ت ܬ
הערה
  1. ^ ההמזה, ء, מקבילה פונטית לאות א אך אורתוגרפית היא נגזרת מה־ע הערבית, ع
Ibn Wahshiyya's 985 CE translation of the Ancient Egyptian hieroglyph alphabet
פענוח כתב חרטומים לערבית במאה התשיעית לספירה בידי אבן ווחשיה על ידי השוואת הסמלים לאותיות בכתב הגעז

כבר במאה התשיעית לספירה, חוקרים מצרים מוסלמים וביניהם אבן ווחשיה הנבטי (ابن وحشية النبطي‎) הידוע גם בשם אבו באקר אחמד בן עלי, הצליחו לפענח חלקית כתובות בכתב החרטומים המאוחר (כשחלק מכתב זה כבר שימש כמערכת סימנים עיצורית), על ידי השוואת הסימנים לאותיות בכתב הגעז.[1]

הגיית אותיות האלפבית העברי

הגיית אותיות האלפבית העברי בעברית ישראלית בייצוג IPA
א [ʔ]   ו [v]   כ [χ]   פּ [p]
ב [v] וֹ [o] כּ [k] צ [ʦ]
בּ [b] וּ [u] ל [l] צ' [ʧ]
ג [g] ז [z] מ [m] ק [k]
ג' [ʤ] ז' [ʒ] נ [n] ר [ʁ]
ד [d] ח [χ] ס [s] שׁ [ʃ]
ה [h] ט [t] ע [ʔ] שׂ [s]
  י [j] פ [f] ת [t]

ייצוג אורתוגרפי משתמע לשתי פנים

חמש אותיות בכתב העברי מייצגות כל אחת שני הגאים שונים (או יותר). בכתב מנוקד נבדלים ההגאים על פי סימן ניקוד המבחין בין ההגיות השונות:

ב ‏[v]  -  בּ ‏[b]
ו ‏[v]  -  וּ ‏[u]  -  וֹ ‏[o]
כ ‏[χ]  -  כּ ‏[k]
פ ‏[f]  -  פּ ‏[p]
שׁ ‏[ʃ]  -  שׂ ‏[s]

הרחבת הייצוג האורתוגרפי

חמש אותיות עבריות מייצגות כיום הגה חליפי בתוספת גרש:

ג [g], ג' [ʤ]
ז [z], ז' [ʒ]
ת [t], ת' [θ]
ד [d], ד' [ð]
צ, ץ [ʦ], צ', ץ' [ʧ]

אי-התאמות בין ייצוג אורתוגרפי והגייה

ייצוג הגייה
ישראלית אשכנזית ספרדית תימנית טברנית משוחזר
משנאית (לשון חז"ל) מקראית
א [ʔ, -] [ - ] [ʔ, -] ʔ
בּ b b
ב v [v~v̥] [b~β~v] v v β
גּ ɡ [ɡ~ɡ̊] ɡ ɡ ɡ
ג [ɡ~ɣ] ɣ
דּ d [d~d̥] [d̪~ð]
ד ð
ה [h~ʔ, -] [h, -] h
ו v [v~v̥] v w
ז z [z~z̥] z
ח [χ~ħ] x ħ [ħ, χ]
ט t t [t̪] [t̴̪][2] [t̪ˤ][3] [t̪ʼ][4]
י j
כּ ךּ k k
כ ך χ χ
ל l [l~ɫ] l
מ ם m
נ ן n
ס s
ע [ʔ~ʕ, -] [ - ] [ʕ, ŋ, -] ʕ [ʕ, ʁ]
פּ ףּ p p
פ ף f ɸ
צ ץ t͡s [s̴][2] [sˤ][3] [sʼ, ɬʼ, θʼ][4]
ק k ɡ, ɢ, q q [4]
רּ לא קיים לא ידוע קיים (נדיר) לא ידוע
ר ʁ ɹ~ʀ r~ɾ ɾ
שׁ ʃ
שׂ s ɬ
תּ t t
ת s θ


הגיית העברית הישראלית שונה מהגיית העברית בתקופת התקבעות האלפבית העברי וכמה מן ההבחנות המיוצגות בו נעלמו ואינן קיימות יותר, מלבד בהגייה ניבית של מיעוטים המשמרים חלק מהבחנות אלה:

האות ג רפה (בימינו: [g], בעבר: [ɣ] כפי שכיום נהגית האות ג' עם תג במילה ג'ירפה)

האות ד רפה (בימינו: [d], בעבר: [ð] ונשמעה כפי שאותיות th נהגות באנגלית במילה the)

האות ו (בימינו: [v], בעבר: [w] כפי שכיום הוגים באנגלית את האות w במילה wow)

האות ח (בימינו: [χ], בעבר: [ħ])

האות ט (בימינו: [t], בעבר: [] הנשמע כתּי"ו דגושה וגרונית)

האות כ רפה (בימינו: [χ], בעבר: [x] שנשמעה כפי שהגרמנים הבווארים מבטאים את אותיות ch בשם עירם Munchen - מינכן, כצליל שבין שי"ן לכ"ף)

האות ע (בימינו: [ʔ], בעבר ובימינו בפי דוברי עברית צחה ובהיגוי יוצאי ארצות האסלאם: [ʕ])

האות צ (בימינו: [ʦ], בעבר: [] הנשמע כסמ"ך גרונית). יש הטוענים כאות זו בוטאה במקומות שונים בתקופת המקרא ואולי אחר כך כפי שמבוטאת כיום האות צד"י עם תג בשם העיר צ'רנוביל. צורה זו השתמרה בשפות אפריקאיות שמיות רבות כגון אמהרית וטיגרניה (למשל: יהלך - באמהרית: ידהלץ') ועברה לשמש את דוברי האנגלית כחלופה לכ"ף וחי"ת למשל בשמו של נועם חומסקי המבוטא צ'ומסקי.

האות ק (בימינו: [k], בעבר: [q] כלומר קו"ף גרונית)

האות ר (בימינו: [ʀ] או [ʁ], בימינו אצל דוברי עברית צחה ובפי דוברי שפות רומיות כאיטלקית וספרדית וכן בעבר: [ɾ])

האות שׂ שמאלית (בימינו: [s] בעבר: [ɬ])

האות ת רפה (בימינו: [t], בעבר: [θ] שנהגתה כמו אותיות th במילה think באנגלית)


תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר - סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.

מן השפה האכדית, האוגריתית וכתבים של לשונות עתיקות נוספות מן האזור סבורים חלק מן החוקרים כי בעבר האות פ' הדגושה והלא דגושה נהגתה בקול פוצץ מן השפתיים: פ' לא דגושה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים בּ' דגושה ([b]) - פ' דגושה נהגתה כפוצץ ללא ליווי קול כפי שאנו הוגים אותה כיום ([p]), ואילו האות בּ' הדגושה נהגתה כמו פ' רפה בת ימינו [f], וב' רפה כפי שהיא נהגית כיום ([v]). היגוי זה השתמר בחילופי המילים המקראיות פרזל-ברזל, ומשמשת בעברית בת ימינו בפועל פרזול.

ישנן קהילות הדוברות עברית ההוגות הגייה קלאסית של השפה ובהגייתן יש הבחנה בין האותיות "ו" (כ-"w") ו"ב" שאינה דגושה (כ-"v"), וכמו כן בין "ק" ל"כ". בקהילה התימנית למשל (למעט יהודי דרום תימן - מן העיר שרעב וסביבותיה), "ג" דגושה נהגית כ"j". לפי סידור "עבודת השם", ברוב קהילות עדות המזרח דוגמת מרוקו, עיראק, תוניס, אלג'יר, מצרים, לוב, במיוחד בקרב הקהילה התימנית, הוגים את האות "ג" הרפויה בהיגוי מיוחד הדומה מעט ל-"ר" המשובשת שנמצאת בשימוש כיום בידי הצברים דוברי העברית בישראל והיא כמו ר' צרפתית (הגדרה מדויקת: כ קולית) (rimel-chimel)[5].

ליקויים בייצוג האורתוגרפי וייצוג עיצורים לועזיים

הגאים רבים אינם ניתנים לייצוג באלפבית העברי. הבחנה חשובה שהאלפבית העברי המודרני אינו יכול לייצג היא ההבחנה בין העיצורים [v] ו-[w], אשר שניהם מיוצגים על ידי האות ו (לעיתים מיוצג העיצור [w] על ידי צרוף האותיות וּאָ או וו).

בעברית העדכנית חסרה או הולכת ונעלמת ההבחנה בין תנועות שבעבר יוצגו באופן שונה זה מזה, לדוגמה בין הקמץ במילה כָּל, לחולם במילה חול, וכך גם ההבדלים בין צירה, שווא וסגול. בעברית אין הפרש בין התנועות הרבות והשונות בשפות כמו צרפתית וגרמנית, ואין אפשרות לייצג הרבה מן ההדגשות והאפשרויות הגרוניות המושמעות בשפות שמיות בארצות ערב ובאפריקה.

בעבר ובהמשך לשפת היידיש נהגו לייצג את [tch] בצורת טש, ואת [th] כלומר [θ] הנהגית כמו אותיות th במילה האנגלית think באמצעות האות ת עם תג אחריו, כך: ת', כיום מקובל לייצג עיצורים אלו באמצעות האות צ עם תג, כך: צ' - עבור טש, והאות ט עם תג, כך ט' עבור th. עבור th עם קול כפי שהוגים את המילה האנגלית the, נהוג כיום לרשום ד' (בספרות הרבנית האות ד עם תג משמשת לעיתים לסימון השם המפורש בן ארבע האותיות, אך כיום נהוג להשתמש לשם כך באות ה עם תג, כך: ה', ונהגה: הַשֵּם), עבור j בהגיה צרפתית - ז עם תג: לדוגמה ז'ורז', ובהגיה פוצצת - ג עם תג, לדוגמה במילה ג'ימייל.

שמות האותיות

Alfabeto AABiRI IEVE
שמות האותיות באלפבית העברי

בהיגוי אשכנזי קראו לאות תי"ו רפה - סוֹב בנפרד מן האות תי"ו המודגשת, מפני שהקמץ נהגה כחולם, והאות הרפה עצמה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים את האות סמ"ך. בעקבות זאת שמות האותיות ב' דגושה וב' רפה, וכן האות ט' נהגו: בֵּייס (כמו base), בֵייס (כמו vace) וטֵייס (כפי שהוגים באנגליה ובארצות הברית את המילה האנגלית taste). באופן דומה כך בוטאו גם שמות האותיות בפי יהודי תימן וארצות אסלאם נוספות, כשהאות תי"ו נשמעת כ-th במילה think באנגלית. היגוי זה השתמר בשמות נוצריים של מקומות בארץ ישראל ובתרגומי המקרא לדוגמה בית לחם נקראת Bethlehem.

מקור שמות האותיות במילים הכנעניות-צידוניות (פיניקיות) אותן צורת האות ייצגה. פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן זיהה רשימות של אותיות בעלי עניין דומה (לדוגמה אברי גוף: יד וכף, עין ופה ראש ושן, מושגים הקשורים במים: מם, נון, צדי (מצודה - רשת דגים). עם תלמידיו פותחה השערת שתי הרשימות היבשתית והימית. על פי השערה זו הרשימה היבשתית בנויה כך: אלף הוא שור (אלוף בלשון המקרא), בית - נקבת הפרה, גימל - העגל הנולד, דלת - משפך לאיסוף חלב, הא - עטינים או מחרשה, וו - יצול, זין - מורג, מלשון מזון ומצליל החיכוך בגורן, חית - ריחיים או צמד להובלת זוג שוורים, טית - גלגל (על פי חוקר המקרא ד"ר אביתר כהן, האות הקדומה צוירה כעיגול ובתוכו איקס), יוד - יד, יתד או ידית, כף - כף היד או כף לאיסוף (ומקור צורתו בחמש אצבעות שקוצרו לארבע בצורת האות K) למד - שוט. הרשימה הימית בנויה כך: מם - מים (שבעבר נהגתה בדיפתונג כמילה האנגלית mime), נון - דג, סמך - אידרת הדג (שקוצרה לשלושה קוים אפקיים דרך קו אנכי $ ומשם ל-S היוונית והרומית של ימינו) השם לדג נשתמר בשפות שמיות ובים סומכי - שמו הארמי של הכנרת, עין - מעיין נובע, פה - פי הבאר, צדי - מצודת דגים, כלומר רשת כפי שצורתו העתיקה מורה בדומה לאות עבור הרשתית # בימינו, קוף - קוף המחט החור במחט המשמשת לתיקון הרשת, ריש - ראש הצלצל וצורותו במקור כמו P מחודדת, שין - שיני הסכין בצורת W, ותיו לסימון כמות הדגים או הסחורה, אות שבמקורה הייתה בצורת צלב או איקס.[6]

לחוקרי תולדות כתבי האלפבית העתיקים - כמו כתב היתדות בתקופת הממלכה האשורית, ובייחוד חוקרי התפתחות הכתב הפיניקי והפרוטו-עברי, קיימות השערות נוספות על פיהם חלק משמות האותיות הוחלפו במהלך הזמן ובמקורם היו אחרים. לדוגמה על פי השערות אלו האות פה נקראה פיט ומשמעותה הייתה פינה, והאות שין נקראה שימש ומשמעותה הייתה שמש.[7]

סדר האותיות נשמר ברובו הן בתנ"ך במזמורים המיוסדים על פי האלף בית, והן בכתבים עתיקים של מושבות הצידונים והספנים הלבנונים, כולל בכתב היתדות האוגריתי קרייתי ובכתב החרטומים ההירוגליפי המאוחר.[8][9]

אותיות סופיות

אותיות סופיות הן חמש אותיות האלפבית העברי המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד. האותיות הן כ, מ, נ, פ ו־צ, המופיעות בסוף מילה כ־ך, ם, ן, ף ו־ץ, בהתאמה. עד תקופת בית שני לערך, אותיות אלה הופיעו בכתב העברי המרובע בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך השפעת הכתיבה הרהוטה והזורמת, בה הכותב מושך את הקו האחרון של האות אל האות הבאה, גרמה לכיפופן של האותיות הארוכות ך ן ף ץ ולפתיחתה של האות ם. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.

אותיות כתב

כתב רהוט או כתב יד עברי
Hebrew letter Alef handwriting.svgHebrew letter Bet handwriting.svgHebrew letter Gimel handwriting.svgHebrew letter Daled handwriting.svgHebrew letter He handwriting.svgHebrew letter Vav handwriting.svgHebrew letter Zayin handwriting.svgHebrew letter Het handwriting.svgHebrew letter Tet handwriting.svgHebrew letter Yud handwriting.svgHebrew letter Kaf handwriting.svgHebrew letter Kaf-final handwriting.svgHebrew letter Lamed handwriting.svgHebrew letter Mem handwriting.svgHebrew letter Mem-final handwriting.svgHebrew letter Nun handwriting.svgHebrew letter Nun-final handwriting.svgHebrew letter Samekh handwriting.svgHebrew letter Ayin handwriting.svgHebrew letter Pe handwriting.svgHebrew letter Pe-final handwriting.svgHebrew letter Tsadik handwriting.svgHebrew letter Tsadik-final handwriting.svgHebrew letter Kuf handwriting.svgHebrew letter Resh handwriting.svgHebrew letter Shin handwriting.svgHebrew letter Taf handwriting.svg

כתב רהוט עברי או כתב יד עברי הוא אלפבית עברי חלופי המשמש בעיקר לכתיבה מהירה, לצד הכתב הארמי או הכתב המרובע, המשמש בעיקר לדפוס. בניגוד לכתב הארמי הוא מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים.

וואריאציות אחרות של הכתב העברי הם כתב ספרדי, כתב איטלקי וכתב חצי קולמוס.

סדר האותיות

אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
  ך ם ן ף ץ  
ניקוד ופיסוק
קמץפתחציריסגול
חיריקחולםקובוץ ושורוק
שוואחטף
דגש: קלחזקמפיקרפה
קו מפרידמקף
טעמי המקרא

הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך היו שמצאו בהן משמעות, על פי צורתן ומשמעותן של שמות האותיות בכתב הכנעני הקדום. פרופ' אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, למשל, בהמשך לעבודתו של יגאל ידין בעניין[10] מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:

  • האותיות א-ו מיוצגות על ידי ציורי מושגי הבית.
  • האותיות ז-ט מיוצגות על ידי מושגי השדה.
  • האותיות י-ל מיוצגות על ידי מושגי היד.
  • האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי המים.
  • האותיות ע-ת מיוצגות על ידי מושגי חלקי הראש.

ישנה גם השערה שמשמעות האותיות היא למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ובהמות עבודה יבשתיים, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים[11].

הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.

תורת ההגה

האותיות המסמלות עיצורים מתחלקות לחמשת מוצאי הפה:

  • עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב',ו', מ', פ'.
  • עיצורים הנחתכים בשיניים: ז', ס', שׁ', שׂ', צ'
  • עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ת', ר'
  • עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'
  • עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

כיוון הכתיבה

כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעיתים גם משמאל לימין, ולעיתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו על גבי קלף או נייר שלא דורשים מאמץ פיזי, העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע ומכך שבכתיבה משמאל לימין אין הסתרה של המשפט הנרשם לכותב. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.[דרוש מקור]

שמות האלפבית העברי

Gezer Calendar - Replica 1
לוח גזר - דוגמה לשימוש באלפבית הפיניקי מוזיאון ישראל (העתק)

מאחר שהכתב העברי התפתח והשתנה עד כמעט לבלי היכר, נוהגים להבדיל בין כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני;

הכתב העתיק מכונה על ידי חז"ל בשם כתב דַעַץ או רַעַץ, והוא היה בשימוש בעיקר בימי בית המקדש הראשון.

הכתב המודרני נקרא כתב אשורי, כתב ארמי או כתב מרובע, והוא התפתח בימי בית המקדש השני, בהשפעת כתבים אחרים ומתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהחזיקו בצורה ייחודית של הכתב העברי העתיק.

במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביניים.

קדושת האלפבית העברי ביהדות

במהלך הדורות התפתח יחס של קדושה כלפי הכתב העברי ביהדות. קדושת הכתב העברי הקדום באה לידי ביטוי בכתבי כת מדבר יהודה, שבחלקם ניתן למצוא את השם המפורש כתוב דווקא בכתב העברי הקדום, אף על פי שהטקסט כולו נכתב בכתב המרובע.

המסורת והקבלה היהודית הקנו לצורת האותיות (המרובעות), לשמותיהן ואפילו לסדר הופעתן באלפבית, משמעות דתית. כך נכתבו פרקי תפילה ותהילים על פי אקרוסטיכון אלפביתי, וכן זמירות ופיוטים לשבת.

בתלמוד הבבלי[12] ובתלמוד הירושלמי, מובא מדרש המספר שהכתב המרובע היה הכתב המקורי בו ניתנה התורה, אך נשכח והוחלף ב"כתב דעץ/רעץ" (המכונה בפי החוקרים הכתב העברי העתיק), עד שעזרא הסופר החזיר לשימוש את הכתב המרובע. מדרש זה אינו משקף את ההיסטוריוגרפיה המחקרית,[דרוש מקור] אך משקף יחס של קדושה שבימי חז"ל יוחס דווקא לכתב המרובע.

קדושת הכתב העברי לא פגה גם בימי הביניים, והיו יהודים שהקפידו לגנוז מסמכים וכתבי יד שנכתבו בכתב זה, גם אם לא היו כתבי קודש מובהקים. כך, למשל, נתגלו בגניזה הקהירית, מכתבים, כתוּבּות וספרי חולין כתובים בעברית, ואפילו בערבית יהודית.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן תמ"ב) נשאל המחבר על משמעות קדושת האותיות על רקע הממצאים ההיסטוריים המאחרים את השימוש בכתב זה.

גימטריה

לאותיות הכתב העברי נהוג להתאים ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. כך אל"ף שווה ל-1, בי"ת שווה ל-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: יו"ד שווה ל-10, כ"ף שווה ל-20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: קו"ף שווה ל-100, רי"ש שווה ל-200 וכן הלאה. השימוש בגימטריה קדום מאד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.

האלפבית העברי במחשבים

Touch typing-he
האלפבית העברי על מקלדת מחשב

ב-Windows ,ISO ומקינטוש נמצאות האותיות העבריות בטווח המספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות בטווח המספרים 1488 עד 1514.

בתרבות

לאותיות הא' ב' הולחנו מספר שירים, בעיקר לצורך לימוד האותיות לילדים. אחד השירים המפורסמים הוא שירה של נעמי שמר, אלף בית (שיר). ביהדות עיראק יש פיוט על אותיות הא' ב', המבטא את הקדושה המיוחסת לאותיות הא' ב'.

חלקו הראשון של השיר אויפן פריפעטשיק על לימוד הא' ב' (משמש כיום בחדרים החרדים היידישאים, ללימוד הא' ב').

ראו גם

לקריאה נוספת

  • רבקה גונן, תולדות הכתב העברי - בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.
  • עדה ירדני, ספר הכתב העברי - תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, 1991.
  • עדנה אנגל, התפתחות הכתב העברי ממרד בר-כוכבא ועד שנת 1000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכתו של פרופ’ מלאכי בית-אריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים טבת תשנ״א 1990.
  • אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
  • מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי ירושלים. מרכוס ושות' 1979
  • ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה (תרגום: רוני פינס), ירושלים: מאגנס, תשל"ב.

קישורים חיצוניים

שירי אלפבית עברי:

הערות שוליים

  1. ^ כתב החרטומים פוצח אלף שנה מוקדם משחשבו, על החוקר המצרי עוקשא אל-דאלי, אוקטובר 2004, מכללת האוניברסיטה של לונדון (באנגלית, אתר 'מידע מדעי יומי' ScienceDaily.com)
  2. ^ 2.0 2.1 מוולן או מלועלע.
  3. ^ 3.0 3.1 מלועלע.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 יש אומרים שזהו עיצור מסודק, אך סביר להניח שהוא מלועלע.
  5. ^ ראו סידור "עבודת השם", ציון רבי, אדיר עמרוצי, חולון, עמוד 163. סידור "איש מצליח" בתוך חלק "ובא לציון". (ייתכן שהרשום בסידור זה הועתק ואין הרב עמרוצי הכותב המקורי של ההערה)
  6. ^ סדר הא"ב (abecedary) הפרוטוכנעני מתקופת השופטים ומשמעותו לתולדות האלפבית אהרן דמסקי, מאמר שפורסם בספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשלז) 45-57 (קישור למאמר בכרטסת הספרייה הלאומית) ור' להתפתחות השערת שתי הרשימות באתר ויקעברית
  7. ^ השערות התפתחות שמות האותיות העבריות מסוכמות בספרו של דניאל פיטרס The worlds writing systems, הוצאת אוקספורד 1996, וראו Phonicians - גלן מרקו הוצאת אוניברסיטת קליפורניה שנת 2000, מסת"ב 0-520-22613-5
  8. ^ על הכתב האוגריתי, מאמרו של דניס פרדי בספר Ancient languages of Syria-Palestine and Arabia - השפות העתיקות של סוריה-פלשתינה וערב, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג (אתר גוגל ספרים)
  9. ^ על סימני תנועות בכתב החרטומים מאמר (באנגלית) של סטפני פוליס, The Functions and Toposyntax of Ancient Egyptian Hieroglyphs, Exploring the Iconicity and Spatiality of Pictorial Graphemes, ספטמבר 2018, בירחון סיגנטא - לחקר הסמיוטיה היא תורת הסמלים (אתר הירחונים הפתוחים)
  10. ^ בספרו תולדות המלחמה בארצות המקרא. בין היתר ידין מוכיח שהיו כלי זין - כלי מלחמה בצורתה של האות ז', וסולמות מלחמה (סמך = סולם) בצורת האות ס' העתיקה - עמוד אחד מרכזי ומספר שלבים באמצע. לדעתו, זהו המקור לסימן הדולר: '$' שבו מחברים במהירות שלושה קוים דרך הקוו המרכזי, ובהמשך מקור האות 'S' שבו הושמט הקוו המרכזי.
  11. ^ מם=מים, נון=דג, סמך=אידרת הדג, עין=מעיין, פה=פי באר, צדי=דיג, קוף=חור הקרס, ריש=חוד הקרס ושין=שיני הקרס, תיו=סימון הדג שנדוג. קרס הדיג המשוננת, היא פרה-היסטורית, כפי שמעידים ציורי מערות בשוודיה ובצרפת
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'
א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

ה

ה' היא האות החמישית באלפבית העברי, ושמה ה"א (הֵא).

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot. כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש של אלוהים, ומבוטאת השם כתחליף למילה אדונָי או יהוה, בקרב אלו המעדיפים לא להגותה בשיחת חולין מטעמים דתיים. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".

ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"

ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

הכתב העברי הקדום

הכתב העברי הקדום (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת וארם). באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות") המייצגים עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי הוא מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).

בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (ה-6–2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2–1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום. במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו.

ו

ו' (שם האות: וָיו) היא האות השישית באלפבית העברי. שמה, וי"ו. שם האות וצורתה העתיקה מתייחסים לוו לתלייה.

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ו' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. בשמשה כעיצור חלוקה הגייתה במבטאים שונים: בעברית הישראלית שהושפעה מההגייה האשכנזית היא מציינת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA). ישנן אף עדויות שגם בארץ ישראל בימי הביניים נהגתה ו' באותה צורה. מאידך, הדעה המקובלת במחקר גורסת כי בהגייה המקורית שלה ייצגה האות ו' עיצור וילוני-שפתי, מקורב (/w/ ‏:IPA), וכך היא משמשת עד ימינו בהגייה התימנית ובקרב חלק מעדות המזרח, בעיקר לצרכים ליטורגיים. ו' משמשת גם כאם קריאה לתנועת /o/, ומוצגת בסימון חולם מלא – וֹ, ולתנועת /u/, ומוצגת בסימון שורוק – וּ. משום כך, היא נכללת בקבוצת אותיות אהו"י.

ח

ח' היא האות השמינית באלפבית העברי. שם האות: חי"ת (חֵית).

י

י' היא האות העשירית באלפבית העברי, שמה יו"ד (יוֹד/יוּד), משום שהתפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA). בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".

בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלף-בית, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": דבר פעוט וחסר ערך, דיוק שאין לו חשיבות. "מקפיד על קוצו של יוד" הוא מי שמדקדק בקטנות.

בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.

כ

כ' היא האות ה-11 באלפבית העברי. האות קרויה כ"ף (כָּף) משום שצורתה מזכירה את צורת כף היד.

כ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, כ' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית כ' דגושה מייצגת עיצור וילוני, סותם, אטום ([k] ‏:IPA), וכ' רפה מייצגת עיצור ענבלי, חוכך, אטום ([χ] ‏:IPA) ומזדהה עם הגיית חי"ת מודרנית.

כ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה כזו: "ך".

בגימטריה ערכה 20. ערכה של ך הוא 500, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 500 מיוצג על ידי הצירוף ת"ק.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות כ' היא כ־2.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ך היא כ־0.41%.

כ' הוא הקיצור של המילה "כבוד" או "כבודו".

כתב רש"י

כְּתַב רַשִׁ"י הוא גופן של אותיות האלפבית העברי. הוא קרוי כך משום שלראשונה נעשה בו שימוש בהדפסת פירוש רש"י לתורה.

ל

ל' היא האות השתים עשרה באלפבית העברי. שמה, למ"ד (לָמֶד), ממלמד הבקר, שתפקידו היה לזרז ולהמריץ את הבקר ללכת בכיוון מסוים. מכאן נגזר הפועל למד, שמשמעותו לימוד והתפתחות מעבר למה שהיה קיים עד כה.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ל' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, מקורב צדי (/l/ ‏:IPA).

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ל' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית. ערכה של האות בגימטריה הוא 30.

במסורה ל' מסמן מילה יחידאית.שלט ובו האות ל' על-גבי כלי רכב מציין שכלי רכב זה משמש תלמיד נהיגה.למד הפועל הוא כינויה של האות השלישית בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ל' שהיא האות השלישית במילה "פעל".

מ

מ' היא האות השלוש-עשרה באלפבית העברי. שמה, מ"ם (מֵם) (בפי יהודי תימן מִים), נגזר משמה הקדום מים, והתפתחה מצורת גלים בגלל תנועת המים.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, מ' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. כמו כן, היא אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור דו-שפתי, אפי (/m/ ‏:IPA).

מ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שמשתנות כשהן מופיעות בסוף מילה. כאשר היא מופיעה בסוף המילה צורתה כזו: "ם". יחד עם זאת, בתנ"ך קיימת הופעה אחת של האות ם באמצע מילה: "לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ..." (ישעיהו, ט', ו').

בגימטריה ערכה 40. ערכה של ם הוא 600, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 600 מיוצג על ידי הצירוף ת"ר.

בעברית מודרנית שכיחות השימוש באות מ' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ם היא כ־2.85%.

הקיצור מ' פירושו מטר, מספיק.

מ' היא האות הראשונה של המילה "מפקד", וכך היא מופיעה בראשי תיבות שונים כגון מ"פ (מבוטא מם-פא), שהוא מפקד פלוגה.

מ' תחילית היא סימן היכר של זמן הבינוני (ההווה) של הבניינים הפעיל, הופעל, פיעל, פועל, התפעל, וגם של משקלים רבים, המייצגים בעיקר כלים ומקומות לדוגמה.

נ

נ' היא האות הארבע-עשרה באלפבית העברי. שמה, נו"ן (נוּן) בא כנראה מהמילה "דג" בארמית (ראו אמנון).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נון נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי אפי קולי (/n/ ‏:IPA).

נ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שמשתנות בסוף מילה. נ' היא אחת מאותיות מ"נפח. כאשר היא בסוף המילה, צורתה היא "ן" (כמו במילה "כן").

בגימטריה ערכה 50. ערכה של ן הוא 700, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 700 מיוצג על ידי הצירוף ת"ש.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות נ' היא כ־3.34% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ן היא כ־1.27%.

נו"ן הפוכה היא היפוך של האות נ' (בכתב ראי), כפי שנכתבת בתשעה מקומות בתנ"ך. צורתה: ׆.

הקיצור נ' פירושו נקבה.

בספרות העברית של ימי הביניים, בהשפעת הערבית, משמש הקיצור ן' לציון בן או אִבְּן, כגון שלמה ן' גבירול.

בסלנג העברי "נון" הוא כישלון (קיצור לנכשל), ובעגה הצה"לית נון-נון הוא כלי רכב להובלת חיילים.

ס

ס' היא האות ה-15 באלפבית העברי, שמה סָמֵ"ך (בפי יהודי תימן סְמָך) קשור כנראה לסמיכה ולעזר, ויש אומרים שמקור השם בצורתה באלפבית העברי הקדום, שהייתה כצורת שלד של דג (סַמַכּ בערבית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ס' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, חוכך שורק, אטום (IPA: ‏/s/).

בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא ס' חל שיכול עיצורים בבניין התפעל: הסתרק, הסתדר.

בגימטריה ערכה 60.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ס' היא כ־1.55% מכלל אותיות האלף-בית.

הקיצור ס' בסלנג הצבאי פירושו סְגן, והוא מופיע גם בצירופים כגון "סמ"פ" (קרי: סמך מם פא), שפירושו סגן מ"פ,

וכן בחיל הים מתקיים קורס ושמו ס', המכשיר חיילים להיות מכונאים בסטי"לים.

האות ס' מופיעה בביטויים אחדים:

ס"ט (מבוטא סמך-טית): סיפיה טב – בעברית 'סופו טוב', (לא ספרדי טהור – יהודי שמוצאו מספרד).

ס"מ (מבוטא סמך-מם): קיצור שמו של סמאל, מלאך המוות.

ע

ע' היא האות ה-16 באלפבית העברי, שמה עי"ן (עַיִן) (בפי יהודי תימן עאן) הוא בהתאם לצורתה, צורת עין (האיבר), בכתב העברי הקדום.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ע' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות אהח"ע. נהגית כ-א' בדחיקה בלוע, הגייה הדומה לאות עין (ع) הערבית. הגייתה הלועית נשתמרה בישראל רק בפי בני עדות המזרח, ובפרט בפי יוצאי תימן. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור לועי, חוכך, קולי (IPA: ‏/ʕ/).

בגימטריה ערכה 70.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ע' היא כ־2.97% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ע' היא קיצור המילה "עוזר".

עין הפועל הוא כינויה של האות השנייה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ע' שהיא האות השנייה במילה "פעל". מכאן גם השם "גזרת עין-עין", שהוא שם אחר לגזרת הכפולים – פעלים שבהם האות השנייה נכפלת, כגון גזז.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

פ

פ' היא האות ה-17 באלפבית העברי. האות קרויה פ"א (פֵּא) משום שהתפתחה מצורת הפה (איבר הדיבור).

פ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, פ' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית פ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, אטום ([p] ‏:IPA), ופ' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, אטום ([f] ‏:IPA).

פ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה היא "ף".

בגימטריה ערכה 80. ערכה של ף הוא 800, אך השימוש בו אינו מקובל, והערך 800 מיוצג על ידי הצירוף ת"ת.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות פ' היא כ־1.79% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ף' היא כ־0.19%.

פ"א הפועל הוא כינויה של האות הראשונה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות פ' שהיא האות הראשונה במילה "פעל". מכאן גם סיווגם של פעלים מיוחדים:

חסרי פ"י (חסרי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁב – יֵשֵׁב.

חסרי פ"נ (חסרי פ"א הפועל-נו"ן): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא נ', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל נָפַל – יִפֹּל.

נחי פ"א (נחי פ"א הפועל-אל"ף): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא א', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל אָכַל – יֹאכַל.

נחי פ"י (נחי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁן – יִישַׁן.

ק

ק' היא האות התשע-עשרה באלפבית העברי. שמה קו"ף (קוֹף/קוּף).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ק' נמנית עם ארבע האותיות החכיות גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור ענבלי, סותם, אטום (/q/ ‏:IPA) - נחצי כמו קאף (ق) הערבית (בהגייה התימנית (מלבד השרעבים) הגייתה כהגיית גימ"ל דגושה - עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA)), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו כ"ף דגושה - או עיצור וילוני, סותם, אטום (/k/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 100. על שרה אמנו מסופר בבראשית רבה "בת ק' כבת כ' שנה לחטא".

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ק' היא כ־1.95% מכלל אותיות האלף-בית.

ק' הוא הקיצור של קדוש, קְרי.

האות ק' מופיעה בביטוי העברי

בשין-קוף-ריש: בשקר. נאמר, בשפת הילדים, לאחר דברים שאינם אמת.

ר

ר' היא האות העשרים באלפבית העברי. התפתחה מצורת הראש, מכאן שמה – רי"ש (רֵיש).

המבטא המקורי של רי"ש היה כנראה עיצור מכתשי, מקיש (IPA: ‏[ɾ]) בנדנוד חוד הלשון ליד השיניים כמו בשאר השפות השמיות. הגייה זו נשתמרה ברוב עדות ישראל עד קום המדינה.

במאות האחרונות הפך ההגה /r/ בכמה לשונות אירופאיות, כגון צרפתית וגרמנית (מלבד ניבים דרומיים), וכן בהרבה להגים של היידיש, לעיצור ענבלי [ʀ].

עם זאת, ההגיות הנפוצות בישראל נשמעות כעיצור חוכך קולי ענבלי מקורב [ʁ̞], כוילוני מקורב [ɰ] ובסופי מילים אף כתנועה אחורית, סגורה ובלתי-מעוגלת, [ɯ]. מעטים מקפידים להשתמש בהגייה הענבלית הרוטטת.

בדיבור פורמלי מאוד, כגון ברדיו, עדיין מקפידים על ההגייה המקורית. אילן אלדר ("תורת הקריאה במקרא"), מביא עדות שבארץ ישראל בימי הביניים הייתה הרי"ש ענבלית, אך ההיסטוריה של תופעה זו אינה ברורה.

בחלוקתן של אותיות בספר יצירה לחמשת מוצאי הפה שייכת הרי"ש לעצורי השיניים: זשסר"צ. ראיה זו משקפת את הגייתה המקורית כעצור קדמי ולא ענבלי. אך בספר יצירה (פרק ד') יש התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת להבדיל מבג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לאות זו כמו שאר אותיות בג"ד כפ"ת.

ש

ש היא האות ה-21 באלפבית העברי. התפתחה מצורת השיניים, ומכאן שמה שי"ן (שִׁין או שִׂין).

ת

ת היא האות ה-22 והאחרונה באלפבית העברי, שמה תי"ו (תָּו) ומקורה כשמה מלשון תו - צורה וסימן, כנאמר בספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ד': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:"

האות ת' היא אחת משש אותיות בג"ד כפ"ת המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נמנית ת' עם חמש האותיות הלשוניות דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית מייצגת תּ' דגושה עיצור מכתשי, סותם, אטום

(/t/ ‏:IPA). ת' רפה ייצגה במקור עיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/ ‏:IPA) - כמו Th במילה האנגלית Think או כת'א (ث) הערבית, ומצויה בהגייה התימנית, ובהגייה האשכנזית הגייתה התרופפה לסמ"ך (/s/ ‏:IPA), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כדגושה. כיום, כשרוצים לשעתק שמות אנגליים המכילים Th, נוהגים להצמיד לת"ו גרש. בעבר, היה הבדל בהגייה בין תּ' דגושה לבין טי"ת, שנהגתה כעיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - או עיצור נחצי.

בגימטריה ערכה 400. בערכה זה היא מופיעה במושגים כגון תרי"ג מצוות, ת"ק פרסה.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ת היא כ־5.32% מכלל אותיות האלף-בית.

הביטוי "מאלף ועד תו" בא לציין דבר כוללני, שמקיף מקצה אחד עד הקצה השני.

כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעניאלפבית פיניקיאלפבית עברי עתיקאלפבית ארמי • אלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"יכתב סת"םכתב רהוט
כתיב עבריליטון של עבריתטעמי המקראאותיות מנצפ"ךגרשאם קריאההגיית העבריתגימטריה
ניקוד ניקוד טברניניקוד בבליניקוד ארצישראליניקוד ארצישראלי-טברניניקוד שומרוניניקוד העברית בת ימינוכתיב חסר ניקוד
גופנים עבריים דודאריאלפרנק-ריהלקורןמריםנרקיסחייםדרוגולין (גופן)הדסה (גופן)הצבי (גופן)כתב רש"יסת"ם
אלפבית עברי אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת
שפות הנכתבות בכתב עברי עבריתארמיתיידישערבית יהודיתלאדינו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.