אלפבית

אָלֶפְבֵּית הוא אוסף סדור של אותיות, שהן סימנים גרפיים המייצגים עיצורים ותנועות.

WritingSystemsoftheWorld
מפת השימוש באלפביתים בעולם

הכתב מורכב מאותיות המשמשות לכתיבת כל המילים הקיימות בשפה מסוימת, שיכולה להיות שפה טבעית או מלאכותית.

אטימולוגיה

המילה 'אלפבית' העברית היא בעצם הלחם בסיסים של שתי האותיות הראשונות באלפבית העברי - 'אלף' ו־'בית'.

מקור המונח הוא בשפה הפיניקית הדומה מאוד לעברית, אשר גם בה שתי האותיות הראשונות נקראות אלף (ox) ובית (house). המונח 'אלפבית' משמש כיום ברוב שפות העולם המערבי והערבי.

שיטות הכתיבה שלפני האלפבית

בתקופה הפרהיסטורית, טרם המצאת הכתב, ביטאו בני האדם מחשבות ורעיונות באמצעות ציורים על קירות מערות או בחריתה על סלעים.

לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס פיתחו השומרים שבמסופוטמיה והמצרים שיטת כתב פיקטוגרפית – שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה. כתבם של השומרים מכונה כתב יתדות, וכתבם של המצרים מכונה כתב הירוגליפי (או כתב חרטומים). עם הזמן פותחה השיטה לכתב לוגוגרפי, שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה או את ההברה הפונטית שלה. (למשל: בכתובת המצרית הראשונה שנמצאה, מציינים את שמו של המלך (פרעה) נער-מר באמצעות צירוף שתי לוגורמות, כשההתייחסות היא לערכן הפונטי, שרטוט של דג שפמנון, שנהגה "נער" במצרית עתיקה, ושרטוט של אזמל, שנהגה "מר").

כתב היתדות השומרי הופץ הן בקרב העמים השמיים, כמו האכדים, הבבלים והאשורים, והן בקרב עמים לא שמיים, כגון: החורים, העילמים והחיתים. הכתב ההירוגליפי נפוץ במצרים, מערכות כתב פיקטוגרפיות נוספות פותחו אצל החיתים ואצל הכריתים.

מערכות כתב עצמאיות נוספות פותחו בסין ובהודו ואצל בני שבט המאיה שבאמריקה.

התפתחות האלפבית

מסורות קדומות למוצא האלפבית

אבי ההיסטוריה, הירודוטוס, טען שקדמוס מהמיתולוגיה היוונית הוא זה שהמציא את האלפבית והוא זה שהביא אותה מפיניקיה ליוון. את מקור הכתב הפיניקי תלו הסופרים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה בכתבם של המצרים, כשסופרים אחרים טוענים שהפיניקים למדו זאת מן האשורים.

החוקרים מהמאה התשע עשרה אימצו את הדעות הקודמות בנוגע למקור הכתב הפיניקי, אך היו גם כמה שהאמינו שהכתב הפיניקי התפתח מן הכתב הכרתי, או מן הכתב החיתי.

מחקר מודרני

גילוי הכתובת העתיקה בסרביט אל-ח'אדם בחורף של שנת 1905 על ידי האגיפטולוג הבריטי פלינדרס פיטרי, היותה את תחילתו של החקר המודרני למוצאם של האלפבית. הכתובת המתוארכת לשנת 1500 לפנה"ס כונתה בשם כתב פרוטו-סינאי, ובשנת 1916 פרסם אלן גארדינר את הצעתו לפענוח חלק שחזר ונשנה בכתובת, כשאת הצעתו הוא מבסס על סמך היות הכתב כתב אקרופוני. בכך הפך הכתב הפרוטו סינאי לכתב האלפבית מהקדומים בעולם, כשהדעה המקובלת הייתה שמקורו בכתב ההירוגליפי המצרי.

לצד הכתובת הפרוטו-סינאית נמצאו אף בארץ ישראל (כנען דאז) כתובות פיקטוגרפיות עתיקות באתרים שונים, חלקם מאוחרים לכתובת הפרוטו-סינאית וחלקם קדומים לה, כגון הכתובת שנמצאה בשכם, בגזר ובלכיש. את הכתבות האלו כינו בשם כתב פרוטו-כנעני, והדעה המקובלת הייתה בעבר שהם פותחו אף הם מהכתב ההירוגליפי לצד הכתב הפרוטו-סינאי.

אולם גילויה של כתובת וואדי אל חול בשנת 1999 - כתובת פרוטו סינאית אף היא, והמתוארכת למאה השמונה עשרה לפנה"ס, ביססה את המסקנה לפיה הכתב הפרוטו כנעני הוא מאוחר לפרוטו סינאי, וכי הוא צאצא ופיתוח מאוחר שלו.

מן האלפבית הפרוטו-כנעני נוצר האלפבית הפיניקי, וממנו נוצר האלפבית היווני, העברי הקדום והארמי. מהיווני התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי, הקופטי והלטיני. ואילו מהארמי התפתחו האלפבית הערבי והעברי.

השפות שמשתמשות ב"אלפבית" השונים

אלפבית מסוים עשוי לשמש שפות רבות, לעיתים תוך ניואנסים קלים. דוגמה לכך הוא האלפבית הלטיני, שמשמש, בשינויים קלים, את מרבית השפות האירופיות. להלן דוגמאות לשפות בעלות אלפבית משותף:


ליטון של עברית או עברית מלוטנת היא שיטה בה כותבים את השפה העברית בעזרת האלפבית הלטיני. ישנם מספר סטנדרטים לכך אך אף אחד מהם עדיין לא הוכרז כרשמי על ידי אף גוף.

אלפבית בתרבות

אדם חסר השכלה נקרא אנאלפבית. אלפבית בשפות שונות משמש מעבר לשפה גם לסימנים מוסכמים כך למשל האלפבית היווני משמש לסימון של סדרה של מונחים בנושאי מתמטיקה ופיזיקה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוסף נוה, ראשית תולדותיו של הכתב - מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית, הוצאת מאגנס, תשמ"ט.
  • יוסף נוה, הספרייה הארכאולוגית, אותיות ותולדותיהן, הוצאת כתר, 1979.

קישורים חיצוניים

אוקראינית

אוקראינית (Українська мова) היא שפה סלאבית מזרחית מתוך קבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וככזו דומה במידה רבה לרוסית ולבלארוסית. היא מדוברת בפי 51 מיליון איש, מהם 41 מיליון באוקראינה המהווים 83% מהאוכלוסייה.

אות

אות היא סימן המייצג צליל בכתיבה בראשי תיבות (להבדיל משיטות כתב שבהן סימנים מיצגים הברות או מילים שלמות). אוסף האותיות המצוי בשימוש בכתיבה בשפה מסוימת מכונה אלפבית. האותיות מתחלקות לשני סוגים:

עיצורים - אותיות שכל אחת מהן מייצגת צליל מסוים בשפה המדוברת.

אמות הקריאה - אותיות המציינות תנועות, לאופן הגייתם של העיצורים.רבים מהצלילים שמשקפים העיצורים משותפים לשפות רבות, ויחד עם זאת יש עיצורים ייחודיים לשפות מסוימות. האות ח, למשל, מופיעה באלפבית העברי אך אין לה מקבילה באנגלית. לאות J של האנגלית אין מקבילה בעברית, והיא מיוצגת באמצעות הצירוף ג'. לאות W של האנגלית אין כל מקבילה בעברית (אם כי נהוג להביע בצירוף "וו" (שתי אותיות ו' ברצף)).

אלפבית לטיני

האלפבית הלטיני (Latin), המכונה גם אלפבית רומאני (Roman), הוא אחד האלפביתים הנפוצים ביותר, ומשמש מערכת כתב עבור שפות רבות ברחבי העולם, ובשפות יוצאות-אירופה בפרט.

אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.

אלפבית פונטי בינלאומי

האלפבית הפונטי הבינלאומי (באנגלית: International Phonetic Alphabet ובר"ת: IPA) הוא מערכת אותיות וסמלים פונטית המבוססת בעיקרה על האלפבית הלטיני. המערכת נבנתה בידי האגודה הבינלאומית לפונטיקה כדי לשמש תקן לייצוג צלילים של שפות מדוברות. ב-IPA משתמשים מורים ולומדי שפות זרות, בלשנים, קלינאי תקשורת, זמרים, שחקנים, מִילונאים, יוצרי שפות מתוכננות ומתורגמנים.

ה-IPA מיועד לייצוג אותם מאפיינים של דיבור הייחודיים לשפה מדוברת: פונמות, אינטונציה והפרדת מילים והברות. כדי לייצג מאפיינים נוספים של דיבור (כגון: חיכוך שיניים, גמגום וצלילים המושמעים בעקבות שפה שסועה) ניתן להשתמש בתוספת של סימנים הנקראת "תוספות ל־IPA".

סמלי ה־IPA מורכבים מיחידה אחת או יותר הלקוחה מאותיות וסימנים דיאקריטיים (סימני הֶבְחֵן). לדוגמה, הצליל של האות האנגלית "t" ניתן לייצוג ב־IPA בעזרת האות האחת [t] או בשילוב של אות וסימן דיאקריטי (t̺ʰ). הדיוק הוא בהתאם לרצון לדייק. לעיתים תכופות משתמשים באות אחת לייצוג מגוון של צלילים בתוך שפה אחת (הדבר תלוי במידת הדיוק הנחוצה למתעתק). לדוגמה, האות "t" שאינה ייחודית לצליל מסוים יכולה לסמן את הצליל [t̺ʰ] או את הצליל [t] בהתאם לשימוש בשפה מסוימת.

האגודה הבינלאומית לפונטיקה מוסיפה, משמיטה או משנה מדי פעם אותיות או סימנים דיאקריטיים. מאז השינוי האחרון בשנת 2005 יש 107 אותיות, 52 סימנים דיאקריטיים ו־4 סימנים פרוזודיים. כל אלה מוצגים באתר ה־IPA.

אלפבית קירילי

האלפבית הקירילי (Кириллица) הוא מערכת אותיות המכילה בבסיסה 32 אותיות, לכל אות יש שתי צורות - האות הגדולה (заглавные буквы) והאות הקטנה. כללי השימוש באותיות הגדולות והקטנות זהים לכללים אלו באנגלית. האלפבית הקירילי אומץ לכתיבה בכ-50 שפות, רובן בתחומי רוסיה, מרכז אסיה, ומזרח אירופה.

אלפבית זה נוצר במקור לכתיבת השפה הסלאבית כנסייתית עתיקה בכתבי דת, ואומץ במהרה על ידי מספר שפות סלאביות אחרות. באימפריה הרוסית ובברית המועצות, שפות ילידיות ואי-סלאביות רבות נכתבות בו, בהן צ'וקצ'ית, קזחית, אוזבקית, טורקמנית, טג'יקית ומונגולית באסיה, אזרית, מולדובנית, קרלית, ואבחזית במזרח אירופה.

עם זאת, אחרי נפילת המשטר הסובייטי, רוב השפות הללו עברו לשימוש באלפבית הלטיני ואילו במונגוליה אחרי ניסיונות רפורמה שלא היו פופולריים, נשאר האלפבית הקירילי הכתב הרשמי במדינה.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

בולגרית

בולגרית היא שפה סלאבית דרומית, מקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. מדוברת בעיקר בבולגריה, בה היא משמשת כשפה רשמית. זו הייתה השפה הסלאבית הראשונה שהופיעה בכתב: היא נכתבה באלפבית הגלגוליטי כבר במאה ה-9, שהוחלף בהדרגה באלפבית הקירילי.

הבולגרית מציגה מספר מאפיינים שייחודיים לה בין השפות הסלאביות: היעדר שמות פועל, שימוש במוספיות סופיות לציון יידוע, ואובדן מערכת היחסות, האופיינית לשפות הסלאביות.

בלארוסית

בלארוסית היא שפה סלאבית מזרחית מקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וככזו היא קרובה לאוקראינית, רותנית (רוסינית), פולנית (בגלל ההשפעת הפולנית בתקופת האיחוד הפולני-ליטאי) ורוסית. הבלארוסית מדוברת בפי כ-6 מיליון בני אדם ברחבי העולם. בהיותה השפה הרשמית של בלארוס, מדוברת הבלארוסית בפי 7,905,000 בני אדם במדינה המהווים 98% מהאוכלוסייה שהם גם דו לשוניים עם הרוסית.

גאורגית

גאורגית, גרוזינית או גרוזית (ქართული - כּארתוּלי; ქართული ენა - כּארתוּלי אֶנה, השפה הגאורגית) היא השפה המדוברת בגאורגיה והשפה הרשמית שלה.

הגאורגית היא שפת אם של כ-3.9 מיליון איש בגאורגיה עצמה (83% מסך האוכלוסייה), ועוד כ-500,000 איש מחוץ לגאורגיה (בעיקר בטורקיה, באיראן, ברוסיה, בארצות הברית ובאירופה המערבית). הגאורגית היא השפה הספרותית של הקבוצה האתנית של הגאורגים, במיוחד אלה הדוברים שפות כרתווליות אחרות (סוואנים, מגרלים ולאזים). גאורגית יהודית, הנחשבת, לעיתים, לנפרדת מהשפות היהודיות מדוברת על ידי כ-20,000 איש נוספים בגאורגיה עצמה וכ-65,000 איש מחוץ לגאורגיה (מתוכם כ-60,000 איש בישראל).

טורקית

טורקית (Türkçe; להאזנה (מידע • עזרה)) IPA: ['t̪yɾcʧɛ] היא שפה טורקית דרום-מערבית המדוברת כשפת אם בפי 56 מיליון איש בטורקיה, בקפריסין, בבולגריה, במקדוניה וביוון. ניב הטורקית המדובר בפי משכילי איסטנבול נחשב כמאפיין את השפה התקנית.

מאז התאסלמות הטורקים ועד 1928 נכתבה הטורקית באמצעות גרסה של האלפבית הערבי ונקראה "טורקית עות'מאנית", אך מאז ועד היום נכתבת הטורקית באלפבית טורקי המבוסס על האלפבית הלטיני עקב הרפורמה במערכת הכתב שהנהיג מוסטפא כמאל.

הרפורמה בכתב הונהגה במטרה לייצג את צלילי השפה הטורקית ביתר נאמנות, להרפות מאחיזתו של האסלאם בטורקיה ובאופן כללי להנהיג את טורקיה אל הקידמה. כיום, רק חוקרים או אנשים שלמדו קרוא וכתוב לפני 1928 - מסוגלים לקרוא טורקית עות'מאנית.

במהלך השנים הושפעה הטורקית מהערבית ומהפרסית עד ש-20 אחוז מאוצר המילים שלה היו שאולים משתי שפות אלו. עם זאת, במהלך שנות ה־30 ניסו הטורקים "לטהר" את שפתם ולהוציא משימוש מילים ממקור זר – בעיקר מילים שאולות מהשפות הערבית והפרסית – מה שפישט מאוד את הסגנון הספרותי של השפה הטורקית והפך אותה דומה יותר לטורקית העממית. גם כיום, כ-10% מאוצר המילים התקני בטורקית הם ממקור ערבי ופרסי, דבר המאפשר למצוא עשרות מילים בשימוש יומיומי שדומות למילים עבריות, ובין היתר: merkez (מרכז, מערבית: مركز), sebep (סיבה, מערבית: سبب), iptal (ביטול, מערבית: إبطال), nokta (נקודה, מערבית: نقطة), saat (שעה, מערבית: ساعة), hürriyet (חירות, מערבית: حرية), tembel (טמבל, מילה שקיימת גם בפרסית, ואולי הגיעה לעברית דרך ערבית מדוברת; בטורקית משמעותה "עצלן" ולא "טיפש").

הרפורמה שערך מוסטפא כמאל אטאטורק בשפה הטורקית, שעיקרה החלפת הכתב הערבי בכתב הלטיני, כללה גם החלפת מילים רבות ממוצא ערבי ופרסי במילים משורשים טורקיים. חלק מהשינויים האלה התקבלו, אולם חלק ניכר מאוצר המילים הטורקי עדיין שאול מערבית ומפרסית. במהלך המאה ה-20, וגם כיום, היו לשונות אירופה המקור העיקרי לשאילת מילים חדשות. כיום כולל אוצר המילים הטורקי מילים רבות שמקורן בצרפתית. המוסד ללשון הטורקית עדיין עוסק בהחלפת המושגים הזרים במושגים טורקיים. ניתן היה לראות שהשפה הטורקית כרגע בשנות ה-2000 הרבה פחות מדוברת מהשפה הפרסית ברחובות ובערים.

יוונית

יוונית (Ελληνικά (מידע • עזרה) - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קפריסאי וניב צפון־מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יידיש

ייִדִישׁ או אִידִית (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, כמעט רק קשישים.

יידיש היא אחת משלוש השפות היחידות בעולם בימינו, לצד העברית והארמית, שמשתמשת באותיות עבריות לכתיבתה (אמנם הלאדינו נכתבת גם באותיות עבריות, אך היא נכתבת גם ובעיקר באותיות לטיניות).

סרבית

סרבית היא שפה סלאבית דרומית המדוברת במספר מדינות יוגוסלביה לשעבר, בעיקר בסרביה ובבוסניה והרצגובינה וכמו כן במונטנגרו, קרואטיה ובקהילות סרביות ברחבי העולם. דובריה המגדירים עצמם כדוברי השפה הסרבית הם בעיקר סרבים - תושבי סרביה ותושבי רפובליקה סרפסקה. הסרבית מבוססת על ניב-אב המשותף גם לשפות הקרואטית והבוסנית, הנקרא סרבו-קרואטית.

סרבית היא אחת הדוגמאות הבודדות לשפה המשתמשת בשתי שיטות כתב בו-בזמן. שתי מערכות אלפבית, הלטיני והקירילי, משמשות לכתיבת השפה ונפוצות בסרביה בכל תחומי החיים, ורוב הסרבים שולטים בשתיהן.

הכתיב הסרבי עקבי מאד, ומבוסס על העיקרון של "אות לצליל", דהיינו, "כתוב כפי שהנך מדבר וקרא כשם שכתוב". העיקרון יושם על ידי ווק סטפנוביץ' קראג'יץ', בלשן סרבי והמוציא לפועל של רפורמת השפה הסרבית במאה ה-19.

במובנים רבים, סרבית היא ניב של השפה הסרבו-קרואטית, וזהה כמעט לגמרי לקרואטית ולבוסנית: הדקדוק זהה בכל גרסאות השפה, הן מבחינה מורפולוגית והן מבחינה תחבירית, והשוני מסתכם בחלק מאוצר המלים ובאיות.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

פולנית

פולנית היא שפה סלאבית מערבית במשפחת השפות ההודו־אירופיות הקרובה יחסית לצ'כית, סלובקית וסורבית. מדוברת בפי 38 מיליון איש בפולין המהווים 98% מהאוכלוסייה, מה שהופך את אוכלוסיית פולין לאחת ההומוגניות מבחינה לשונית באירופה. נכון ל-2016 מעל ל-43 מיליון דוברי פולנית ברחבי העולם.

בפולנית, כברוב השפות הסלאביות, קיימות שבע יחסות שמות עצם. שמות העצם הפולניים מתמיינים לפי שלושה מגדרים: זכר, נקבה וסתמי. זוהי השפה הסלאבית היחידה ששימרה את תנועותיה המאונפפות. הטעם נופל בדרך כלל על ההברה הלפני-האחרונה במילה.

אוצר המילים הפולני עשיר במילים זרות שמקורן בגרמנית, ובנוסף מכיל מילים מאיטלקית שנשאלו בתקופת הרנסאנס ומילים שנשאלו מצרפתית במאות ה-17 וה-18.

בלקסיקון הפולני מילים רבות המשותפות לה ולסלובקית, צ'כית, אוקראינית ובלארוסית.

השפה החלה להופיע לראשונה בכתב במאה ה-12.

קרואטית

קרואטית היא שפה סלאבית-דרומית המדוברת בעיקר בקרואטיה, בפי הקרואטים בבוסניה והרצגובינה ומיעוטים קרואטים בכמה מדינות שכנות, ובאזור האיטלקי מוליזה.

הקרואטית המודרנית היא התפתחות מתמשכת של יותר מ-900 שנות ספרות, הכתובה בתערובת שפה כנסייתית עם שפת המקום. הקרואטית הכנסייתית נזנחה מאמצע המאה ה -15, וקרואטית כתובה, בהתגלמות ספרות עממית קיימת כבר למעלה מ-500 שנה.

קרואטית היא בעצם סוג ניב של השפה הסרבו-קרואטית, והיא כמעט זהה לסרבית ולבוסנית (הדקדוק זהה בכל גרסאות השפה, הן מבחינה מורפולוגית והן מבחינה תחבירית והשוני הוא באוצר מילים ובאיות).

רומנית

רומנית (Română; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה רומאנית מזרחית מתוך קבוצת השפות הרומאניות ("לטיניות") של משפחת השפות ההודו־אירופיות. בדומה לשאר השפות ממשפחה זו, הדקדוק הרומני מושפע במידה רבה מהשפה הלטינית.

ההשפעה הלשונית של הלטינית על השפה הרומנית מקורה בתקופה בה כבשו כוחותיו של הקיסר טראיאנוס את ארץ דאקיה. הרומאים הרגו רבים מהתושבים, מכרו רבים לעבדות, ויישבו אוכלוסייה זרה וחיילים משוחררים במקומם. השפה המשותפת של המתיישבים החדשים הייתה לטינית.

ריכוזי האוכלוסייה הגדולים הדוברים רומנית נמצאים ברומניה ובמולדובה: 17 מיליון בני אדם ברומניה הם דוברי רומנית, ושלושה מיליון במולדובה. בסיסו של האלפבית הרומני הוא האלפבית הלטיני בתוספת כמה אותיות ייחודיות לשפה הרומנית. בעבר כתבו דוברי הרומנית באלפבית הקירילי ובו השתמשו גם במולדובה תחת השלטון הסובייטי. אוצר המילים הרומני מכיל מילים רבות השאולות מן השפות הסלאביות, הלטיניות, הטרום־רומניות כדוגמת דאקית, מיוונית מודרנית, הונגרית ותראקית.

שמות ממוצא זר נכתבים ונקראים, בדרך כלל, לפי כללי שפת המקור ממנה הושאלו.

רוסית

רוסית (ברוסית: Русский להאזנה (מידע • עזרה) רוסקי), שפתה הרשמית של מדינת רוסיה ושל ברית המועצות לשעבר, היא שפה סלאבית מזרחית המשתייכת לקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. רוסית היא השפה הסלאבית המדוברת ביותר והשפה המדוברת ביותר באירופה, עם 277 מיליון דוברים, מתוכם 144 מיליון (נכון לשנת 2002) דוברים שבפיהם היא שפת אם, המצויים בעיקר בשטחי רוסיה, במזרח ומרכז אירופה (כולל המדינות הבלטיות), בקווקז ובמרכז אסיה, וכמו כן גם במדינות שדוברי השפה היגרו אליהן, בעת ההתפרקות של ברית המועצות ב-25 בדצמבר 1991.

הרוסית דומה בדקדוקה לאוקראינית ולבלארוסית – שתיהן התפתחו מהשפה הסלאבית המזרחית של ימי הביניים. השפה התקנית מבוססת על הלהג המדובר במוסקבה, שהפכה במאה ה-15 למרכז התרבות הרוסית. במאה השמונה עשרה חדרו לרוסית מילים לועזיות רבות עקב ההיפתחות להשפעת המערב שהוביל פטר הגדול. ברוסית נכתבת ספרות ענפה בנושאים מגוונים; כמה מן הסופרים והמשוררים הגדולים בתולדות הספרות יצרו ברוסית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.