אלעזר ליפא סוקניק

אליעזר ליפא סוּקֶנִיק (12 באוגוסט 1889, ביאליסטוק28 בפברואר 1953, ירושלים) היה ארכאולוג, פרופסור וראש המחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. היה הראשון שעמד על חשיבותן של המגילות הגנוזות ועסק בחקירתן. ייסד (יחד עם משה דוד קאסוטו) את האנציקלופדיה המקראית.

אליעזר ליפא סוקניק
EL Sukenik 1951
ענף מדעי ארכאולוגיה
מדינה ישראל, רוסיה
הערות אביהם של יגאל ידין ויוסי ידין
תרומות עיקריות
חקר המגילות הגנוזות, מייסד האנציקלופדיה המקראית
E L Sukenik 1951
סוקניק ב-1951
PROF. ELIEZER SUKENIK (R) AND PROF. AVIGAD TAKING MEASUREMENT ON A SKETCH OF A MUSAIC AT THE HEBREW UNIVERSITY IN JERUSALEM. הארכיאולוגים פרופסור אליע
פרופסור אליעזר סוקניק (מימין) ופרופסור נחמן אביגד, מודדים תרשים של פסיפס באוניברסיטה העברית בירושלים, דצמבר 1935

קורות חיים

אליעזר ליפא סוקניק נולד בביאליסטוק שבפולין (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית) בשנת 1889. בשנת 1912 עלה לארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף לצבא הבריטי במסגרת הגדודים העבריים. ב-1920 הוציא ביחד עם המורה והמדריך חיים אריה זוטא את "מדריך הטיולים לירושלים וסביבותיה". סוקניק למד באוניברסיטת ברלין, וקיבל תואר דוקטור מדרופסי קולג' בפילדלפיה (כיום חלק מאוניברסיטת פנסילבניה) ב-1926. נושא עבודת הדוקטור היה בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. סוקניק היה הארכאולוג הראשון שהועסק על ידי האוניברסיטה העברית, והוא עסק בחפירות ארכאולוגיות שונות מטעמה. ב-1938 מונה לפרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה. בין האתרים שחפר היו בתי הכנסת בבית אלפא ובחמת גדר והחומה השלישית בירושלים של ימי בית שני. יזם את הקמתו של בית הנכות לעתיקות היהודים.

אשתו הייתה חסיה סוקניק, מהגננות העבריות הראשונות, ולזוג נולדו שלושה בנים:

משנתגלו המגילות הגנוזות, היה סוקניק הראשון שעמד על טיבן. בכ"ט בנובמבר 1947 קרא סוקניק במגילת ישעיהו והבין את חשיבות הממצא שהתגלגל לידיו. בשלהי 1947, זמן לא רב בטרם פרוץ מלחמת העצמאות, רכש שלוש מתוך השבע שנתגלו אז (השאר התגלגלו לארצות הברית ובסופו של דבר הצליח בנו, יגאל ידין, לרכוש גם אותן). מאז שנתגלו המגילות ועד יום מותו עסק סוקניק רבות בחקירתן.

ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. סוקניק עמד גם בראש המפעל הגדול של האנציקלופדיה המקראית, יחד עם חוקר המקרא משה דוד קאסוטו, אולם שניהם זכו לראות רק את הכרך הראשון מן הסדרה, שיצא לאור בשנת 1950. סוקניק נפטר ב-1953.

לקריאה נוספת

  • יגאל ידין, "א' ל' סוקניק: קווים ביוגרפיים", ארץ ישראל ח (1967), 12–20.
  • Eleazar Sukenik with an Introduction by Steven Fine, The Ancient Synagogue of Beth Alpha, Georgia Press, 2007.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מטוסי חיל-האוויר תוקפים אוניות מצריות ליד נחל רובין, באתר חיל האוויר הישראלי, 4 ביוני 1948
1947 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1947 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

1953 בישראל

שנת 1953 הייתה השנה החמישית לעצמאות ישראל. בדצמבר אותה שנה הודיע דוד בן-גוריון, בפעם הראשונה, כי החליט לפרוש מראשות המדינה לשדה בוקר. החליף אותו בראשות ממשלת ישראל ראש הממשלה השני, משה שרת. תחת שרת הוקמה ממשלת ישראל החמישית. למרות פרישתו המוצהרת, המשיך בן-גוריון למשוך בחוטים הפוליטיים, ומשה דיין ושמעון פרס התייעצו בו בנושאים ביטחוניים ויזמו פעולות מאחורי גבו של שרת, אשר התנגד למדיניות פעולות התגמול.

29 בנובמבר

29 בנובמבר הוא היום ה-333 בשנה (334 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 32 ימים.

אנציקלופדיה מקראית

אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו היא אנציקלופדיה לענייני התנ"ך המבוססת על תוצאותיו של המחקר האקדמי המודרני. את האנציקלופדיה יזמו קבוצת חוקרים מן האוניברסיטה העברית, שייצגו בעיקר את האסכולה הירושלמית (השמרנית יחסית) בחקר המקרא. המערכת המייסדת של האנציקלופדיה מנתה את הפרופסורים אלעזר ליפא סוקניק ומשה דוד קאסוטו. הכרך הראשון יצא לאור עוד בחייהם של המייסדים, בשנת 1950, ומלאכת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה נמשכה עד 1982.

החומה השלישית

החומה השלישית היא החומה הצפונית והמאוחרת מבין החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני. החומה נבנתה באופן חלקי בשנות הארבעים לספירה על ידי המלך אגריפס הראשון. אך בפקודת הקיסר קלאודיוס שחשש מביצורה של העיר, הופסקה הבנייה, והומשכה, בחופזה, רק כאשר החל המרד הגדול בשנת 66 לספירה.

בשלהי ימי הבית השני ירושלים התרחבה לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים.

מבחינה פיזית ירושלים הייתה מחולקת, בשנות הארבעים לספירה, לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה (ראו במפה) והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר", או "בית זיתא". הבניה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבניה בפרבר הייתה דלילה יותר וייתכן שהיה לו אופי חצי-חקלאי. חלק מסוים של הפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה בימי הורדוס. אגריפס הראשון הכליל את כל שטח הפרבר בחומה ארוכה מאד, החומה השלישית.

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן ויוספוס טוען שאם בניית החומה הייתה מושלמת ירושלים הייתה הופכת לעיר שלא ניתנת לכיבוש. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. החיכוך בין אגריפס לקלאודיוס בנוגע לחומה השלישית הייתה בעקבות התערבותו של ויביוס מרסיוס מושל סוריה שמצא עילה לאסור על המשך העבודות בטענה שביצור העיר יחתור תחת סמכותה של רומא ביהודה. אולם ככל הנראה לא הייתה כל כוונת זדון בפעולותיו של אגריפס ופקודתו של מרסיוס נבעה מסכסוך אישי וקנאה בקשריו האישיים הטובים של אגריפס עם הקיסר קלאודיוס. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד הגדול, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים שנקראו "מגדלי הנשים"., שלפחות חלקם הושלמו ונבנו.

התרחבות העיר חילקה את ירושלים מבחינה פיזית לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר), או בכללות "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, זה אמנם דמה באופיו לעיר שבתחומי החומה הראשונה, אך למעשה החומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס הראשון כללה בשטחה גם את תחומי החומה השנייה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציע לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק שבנה טיטוס בשנת 70. רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.למעשה שרידי חומה המקובלים על ידי הארכאולוגים כחלק מהחומה השלישית, הם ברחוב "החומה השלישית" בשכונת מורשה (מוסררה), לצד תחנת דלק ברח' חיל ההנדסה (שיח' ג'ראח), ושרידים נוספים שהתגלו מאוחר יותר על ידי רינה אבנר באזור מגרש הרוסים, כשלצידם שרידי קרב ההבקעה של הלגיון הרומאי בשנת 70 לספירה.למרות ביצורה היחסי של ירושלים חומת העיר נפרצה מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס אשר התקדמו לעבר בית המקדש.

ויליאם פוקסוול אולברייט

ויליאם פוקסוול אולברייט (באנגלית: William Foxwell Albright;‏ 24 במאי 1891 - 20 בספטמבר 1971) היה ארכאולוג, בלשן ומומחה לחרסים אמריקני. מחקריו העיקריים הם בנושאי המזרח הקדום בתקופת המקרא, מקורות מצריים וכתבי יתדות. אחד החשובים שבחוקרי הארכאולוגיה המקראית ונחשב לבר-סמכא בנושא.

ועדת הסמל והדגל

ועדת הסמל והדגל הייתה ועדה של מועצת המדינה הזמנית, בראשותה של בבה אידלסון, שתפקידה היה לבחור דגל וסמל למדינת ישראל.

הוועדה הוקמה ב-19 ביולי 1948, כחודשיים לאחר הכרזת העצמאות. בין חבריה היו נציגים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ובהם אריה אלטמן, יזהר הררי, זרח ורהפטיג, סעדיה כובשי, מאיר דוד לוינשטיין, בנימין מינץ, אהרן ציזלינג, פנחס רוזן, צבי לוריא, דוד רמז, חיים משה שפירא ומשה שרת.

ב-28 ביולי התכנסה הוועדה לראשונה. כבר באותה הישיבה נתקבלה ההחלטה לגבי הדגל, ולפיה דגל התנועה הציונית יהיה לדגל המדינה. לגבי סמל המדינה, החליטה הוועדה כי הוא יכלול מנורה ושבעה כוכבים. בתוך כך, החליטה הוועדה גם למנות ועדה מקצועית שתרכז הצעות ותעביר לה את המלצותיה. בראש הוועדה המקצועית עמד האדריכל אבא אלחנני, והיו חברים בה גם אלעזר ליפא סוקניק, לאופולד קרקואר וראובן רובין.

ב-21 בספטמבר התכנסה הוועדה המקצועית לדון בהצעות שהועברו לה, וב-28 בספטמבר דנה בהן ועדת הסמל והדגל. הוועדה לא שינתה את החלטותיה המקוריות בעניין הדגל והסמל, אך החליטה כי המנורה שבסמל תעוטר בשופר ובכפות תמרים. החלטות ועדת הסמל והדגל הובאו לאישורה של מועצת המדינה הזמנית ב-28 באוקטובר, וזו אישרה את הדגל, אך הורתה לוועדה להביא בפניה הצעה חדשה לסמל.

ב-12 בנובמבר התכנסה הוועדה פעם נוספת, והחליטה לפרסם בעיתונות בקשה לקבלת הצעות נוספות, הפעם ללא הנחיות מפורשות. 131 מתושבי המדינה נענו לבקשה, והגישו 23 הצעות, מרביתן כללו את המנורה אף שהדבר לא היווה עוד תנאי. ב-28 בדצמבר צמצמה הוועדה את ההצעות לשלוש: ההצעה הקודמת, הצעה הכוללת מנורה על רקע מגן דוד ושבעה כוכבים, כשלצדיהם אריה וצבי, והצעה שלישית, הצעתם של האחים שמיר, שכללה מנורה ולצדיה עלי זית. הוועדה החליטה להוסיף להצעתם את הכיתוב "ישראל" תחת המנורה, וב-10 בינואר 1949 החליטה להביא בפני מועצת המדינה הזמנית את ההצעה הזו בלבד. ב-10 בפברואר אישרה מועצת המדינה הזמנית את ההצעה, וועדת הסמל והדגל סיימה את תפקידה.

חמת גדר

חַמַּת גָּדֵר (בערבית: الحمّـة, תעתיק: אַל-חַמָּה) היא אתר מרחצאות מרפא ונופש השוכן בעמק הירמוך מדרום לרמת הגולן, בגובה של כ-150 מ' מתחת לפני הים. באתר נובעים ארבעה מעיינות חמים עשירים במינרלים. המים החמים נובעים מעומק משוער של כ-2 קילומטר ויותר. ספיקת אחד מחמשת מעיינות האתר, מעין "הבושם", היא 500–700 מ"ק בשעה. אתר חמת גדר כולל מרחצאות מרפא, ספא ופינות חי לתנינאים ולעופות.

מרחצאות חמת גדר היו בשימוש כבר בתקופות קדומות, הודות לסגולותיהם בריפוי מחלות עור. במקום נמצאו שרידים של מרחצאות מפוארים מהתקופה הרומית.

בתל המצוי במרכז האתר נמצאו שרידי בית כנסת מהמאה החמישית. בחפירות שנערכו בשנת 1932 גילה הארכאולוג אלעזר ליפא סוקניק רצפת פסיפס מפוארת ויחידה במינה, שחלק ממנה מוצב בכניסה לבניין בית המשפט העליון בירושלים.

השימוש במרחצאות באתר החל בתקופת המשנה, במאה השנייה, ונמשך עד אמצע התקופה הערבית בארץ ישראל במאה התשיעית. הוא חודש במאה העשרים.

חתית

חִתִּית (נֶשִילִי, וגם נַשִיל, נֶשִיל או נֶשֻמְנִילִי) הייתה שפה הודו־אירופית ממשפחת השפות האנטוליות מקבוצת קנטום [1] (Centum) אשר חדלה להתקיים. הנשילי הייתה השפה הרשמית בממלכה החתית ודוברה בעיקר באזור חתושש. נשילי לא הייתה השפה היחידה בממלכה, ונמצאו עדויות לשימוש באכדית, חורית, לוּוִית ופַּלַאית (הפלאית דוברה לתקופה קצרה באזור קטן בצפון-מרכז אנטוליה ונעלמה).השפה הובאה לאנטוליה לקראת 1900 לפנה"ס. משמעות שמה הוא "שפת נֶשַש", היא העיר כּנִיש. לעיר אנטולית זאת היה תפקיד מרכזי ברשת סחר אשורית אשר רשומותיה מעידות על ראשוני ההודו־אירופים באנטוליה, הם החִתים. נשש הייתה אחת מבירות החתים הקדומות, ושפתם נקראה על שמה. שימושה הרחב ביותר של השפה היה בימי הממלכה הקדומה והאימפריה החתית (1600 - 1200 לפנה"ס). הממלכות החתיות החדשות עשו שימוש בחתית ובלווית.

טרודה דותן

טרודה דותן (12 באוקטובר 1922 - 28 בינואר 2016, ירושלים) הייתה פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, ידועה בעיקר בחקר הפלשתים.

יוסף ידין

יוסף (יוסי) ידין (סוּקֶניק) (7 ביוני 1920 - 17 במאי 2001) היה שחקן תיאטרון וקולנוע ומדבב ישראלי, מבכירי השחקנים של התיאטרון הקאמרי.

חתן פרס ישראל לתיאטרון (1991), וזוכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים (1996).

ליאו אריה מאיר

ליאו אריה מאיר (Leo Ary Mayer; על פי רוב ל"א מאיר, L. A. Mayer; ט"ז בטבת תרנ"ה, 12 בינואר 1895 – כ"ז באדר ב' תשי"ט, 6 באפריל 1959) היה מזרחן וחוקר תולדות האמנות האסלאמית, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים ורקטור האוניברסיטה בשנים 1943–1945.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, הידועה גם בשם מגילת המלחמה, היא אחת ממגילות ים המלח. נתגלתה יחד עם שבע המגילות שנמצאו במערה מספר 1 בקומראן, והיא אחת משלוש המגילות שנרכשו בשעתן על ידי אלעזר ליפא סוקניק לאוניברסיטה העברית בירושלים.

המגילה היא למעשה מדריך לארגון צבאי ולאסטרטגיה, ושמה הפך ברבות השנים לניב שגור בעברית לתיאורה של מלחמה טוטאלית בה יש רע וטוב מוחלטים. המגילה נשתמרה בכמה עותקים ופרגמנטים כולל 1QM, 4Q491-496. מגילות אלה כוללות נבואה אפוקליפטית לגבי מלחמה בין בני אור ובני החושך. המלחמה מתוארת ראשית כתקיפה של בני האור נגד אדום, מואב, בני עמון, העמלקים, הפלשתים, וכתים של אשור (המכונים בליעל), והם ככל הנראה הרומאים, הנתמכים בידי אלה ש"הפרו את הברית" כולל בני לוי, יהודה ובנימין.

שאר הטקסט הוא תיאור מפורט של אירועי המלחמה וכיצד יש לנהוג בה.

הארכיטקטורה של היכל הספר במוזיאון ישראל, שם מוצג חלק קטן מהמגילות, אמורה לשקף את הנאמר במגילה זו - הכיפה בה נמצאת התצוגה היא בצבע לבן בוהק (בני אור) ומולה ניצב קיר שחור (בני חושך).

בשל הסגנון הלשוני ובשל השקפות דומות המובעות בהן, משייכים את כתיבתן לאותה כת סודית.

מגילה "מלחמת בני האור בבני החושך", מתארת את המלחמה האחרונה והסופית בין כוחות הטוב - בני האור, לכוחות הרוע - בני החושך ובסופה ינצחו בני האור ויביאו לביעור הרוע מן העולם.

מערת ניקנור

מערת ניקנור היא מערכת מערת קבורה הנמצאת בגן הבוטני הלאומי שנמצא בחלקו הצפוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים ובה נתגלתה גלוסקמא המתייחסת ל"ניקנור עושה הדלתות".

סוקניק

סוּקֶניק הוא שם משפחה שבמקורו במילה הפולנית "sukiennik", 'סוחר בגדים'.האם התכוונתם ל...

פיר וורן

פיר וורן הוא חלק ממפעל מים קדום בעיר דוד ולו כמה חלקים: תעלה אופקית באורך של כמה עשרות מטרים; פיר אנכי בגובה של כ-14 מטרים, ומעבר צר בין ביצורים המוביל לבריכת אגירה. פיר וורן שייך למכלול מפעל המים הקדום ביותר בירושלים, אשר ראשיתו בימי הכנענים בשלהי תקופת הברונזה, והמשכו בימי דוד המלך בראשית תקופת הברזל.

פנטגרם

פנטגרם הוא צורה גאומטרית של כוכב מחומש בעל 5 משולשים זהים. המילה "פנטגרם" מגיעה מהמילה היוונית πεντάγραμμον (פנטגרמון), שם עצם של המילה πεντάγραμμος (פנטגראמוס), שמשמעותה היא "חמישה קווים".

השימוש בפנטגרם היה סמלי ביוון ובבל העתיקות. לפנטגרם יוחסו יכולות כישוף, והרבה אנשים שעבדו אלילים ענדו תכשיט זה או אחר שיש עליו את הפנטגרם.

הנוצרים השתמשו לעיתים קרובות בפנטגרם כדי לסמל את 5 פצעי הצליבה של ישו, והפנטגרם מתקשר גם עם הבונים החופשיים.

הפנטגרם נקשר גם לכוכב נוגה, וגם לאלה ונוס.

הפנטגרם נקשר גם לאל הרומאי לוציפר, ששימש כאל הבוקר והידע. קרוב לוודאי שהקשר הזה קשור לגילויים של אסטרונומים בתקופה הפרהיסטורית, שגילו שנוצרת צורה שדומה לפנטגרם שמורכבת בין השאר מכוכב נוגה.

כמו כן, הפנטגרם שימש כמייצג את ארבע רוחות השמים, כאשר הקודקוד החמישי פונה כלפי מעלה ומייצג את הרוח, הנשמה.

ציון עוזיה מלך יהודה

ציוּן עוזיה מלך יהודה הוא הכינוי שניתן לכתובת בשפה הארמית משלהי ימי הבית השני (המאה ה-1). הכתובת חקוקה בתוך מסגרת מעוצבת על גבי טבלת אבן רבועה שמידותיה 35 על 35 ס"מ. הכתובת לא נחשפה בחפירה ארכאולוגית, אלא נמצאה על ידי אלעזר ליפא סוקניק ועוזרו באותם ימים נחמן אביגד בביקורם בשנת 1931 באוסף המנזר הרוסי שבהר הזיתים, לשם הובאה על ידי הארכימנדריט הרוסי אנטונין קפוסטין במחצית השנייה של המאה ה-19. לימים נרכשה האבן על ידי מוזיאון ישראל, ושם היא מוצגת כיום.

לוח האבן היה בוודאי נתון במקורו במגרעת מעל לפתח הכניסה לחדר הקבורה.

הנוסח הארמי:לכה התית

טםי עוזיה

מלך יהודה

ולאלמפתחתרגום לעברית:לכאן הובאו

עצמות עוזיה

מלך יהודה

ואין לפתוחהכתובת חקוקה בכתב עברי של ימי הבית השני (שהחוקרים מכנים "כתב יהודי"), המשמש גם את השפה הארמית, שהייתה נהוגה בקרב היהודים באותה תקופה. האותיות כתובות בצורה נאה באופן לפידארי (כלומר כנהוג בחקיקה באבן). יש מעין תגים משולשים בראשי אותיות, סממן המצוי גם בכתובות על גלוסקמאות, והוא בוודאי נלקח מכתב הסופרים שהיה נהוג במסמכים שנכתבו בדיו על גבי קלף (כמו במגילות הגנוזות).

למרות ההידור, המרמז על ממלכתיות מסוימת, כותב הכתובת ערבב בין אותיות רגילות לאותיות סופיות. הכתובת נכתבה אפוא לפני שהתייצב השימוש באותיות הסופיות מנצפ"ך, דבר המאפיין את שלהי ימי הבית השני.

יש לציין כי תופעה זו מצויה גם בנוסח המסורה של המקרא, כמו בספר ישעיהו, פרק ט', פסוק ו':" ... לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ..."; ובספר נחמיה, פרק ג', פסוק י"ג: "..ואהי שובר בחומת ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אוכלו באש..", דבר שעשוי להעיד מתי הועתקו המגילות של ספרים אלה, שמהם התגלגל נוסח המסורה עד לימינו.

הכתובת מספרת כי בזמנה (שלהי ימי הבית השני) הועברו עצמותיו של עוזיהו מלך יהודה, מקבר אחד (אל נכון הקבר שבו נקבר לאחר מותו) אל קבר אחר במקום אחר. מקום הקבר המקורי, כמו מקום הקבר ה"חדש", אינו ידוע. הועלתה הצעה לזהות את הקבר החדש עם קבר זכריה.בתוספתא (בבא בתרא א, יא) נאמר שניתן לפנות קברים הסמוכים מדי לעיר, כשהעיר התרחבה לכיוון הקברים, פרט לשני יוצאים מן הכלל: "קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים, ולא נגע בהן אדם מעולם". משערים שקבר עוזיה פונה, למרות היותו מבית דוד, מפני שמלכתחילה נקבר במקום מיוחד: "וישכב עוזיהו עם אבותיו ויקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו: מצורע הוא" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק כ"ג, ראו דעת מקרא מלכים-ב טו, ז).

שעלבים

שעלבּים הוא קיבוץ דתי מופרט המשתייך לתנועת פועלי אגודת ישראל באזור השפלה ליד העיר מודיעין השייך למועצה אזורית גזר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.