אלעזר בן יאיר

אלעזר בן יאיר היה צאצא של יהודה הגלילי, מנהיג קנאי בתקופה שקדמה למרד הגדול. הוא היה ממנהיגי הסיקריים בתקופת המרד הגדול ומנהיג המעוז האחרון במרד – מצדה.

Masada
פיטר שטראוס כאלעזר בן יאיר על עטיפת מיני הסדרה מצדה

ייחוס משפחתי

אלעזר בן יאיר היה צאצא לחזקיה הגלילי - ממנהיגי המרד במלך הורדוס ובנו יהודה הגלילי ממייסדי הפילוסופיה הרביעית שראתה באל כשליט היחיד ושלטון זר ביהודה אינו בא בחשבון. מבין משפחה זו ניתן למנות רבים שהנהיגו מרידות ברומאים ועושי דבריהם ביהודה ובניהם גם מנחם בן יהודה (דוד או דודנו של אלעזר) שנרצח בירושלים זמן קצר טרם חורבנה.

המרד הגדול

לאחר מספר ימים של מהומות קשות בירושלים, השתלטו הסיקריים, בראשות מנחם בן יהודה הגלילי, על מבצר מצדה, הרגו את חיל המצב הרומאי שהחזיק במבצר, והפכו אותו למעוזם.

לאחר שרוחות המרד השתלטו על העיר ירושלים, עזב הנציב הרומי גסיוס פלורוס את העיר, והותיר בה גדוד (קוהורטה) של חיילים. כן הגיעו לעיר כאלפיים אנשי צבא מצבאו של אגריפס השני, אשר מלך בצפון הארץ, והיה שליט בובה של הרומאים, על מנת לדכא את המרידה. תושבי ירושלים הונהגו בידי אלעזר בן חנניה ממשפחת הכהן הגדול חנניה, ששכנע את הכהנים שלא להקריב קורבנות לשלום הקיסר, ובכך הביא למעשה הסמלי שסימל את תחילת המרידה, כאשר הלחימה כנגד פלורוס ואנשיו כבר החלה מזה מספר ימים. היהודים בהנהגתו של אלעזר לחמו כנגד חיל המצב הרומי וכנגד אנשיו של אגריפס, אשר התבצרו במצודת אנטוניה, והצליחו להביסם. אנשיו של אגריפס גורשו מהעיר, ואילו הרומאים נהרגו. לפעולות אלו הצטרפו הסיקריים בהנהגת מנחם. הם נתנו לפעולות נופך קיצוני, ובין היתר הביאו לשריפת בית הכהן הגדול, ארמונות אגריפס השני וברניקי, והארכיון בו נשמרו שטרי החוב, וכל זאת בהתרסה כנגד השלטון היהודי הקיים.

בימים שלאחר מכן הייתה ירושלים תחת שלטון הסיקריים ושלטונו של מנחם. הסיקריים הסתובבו כאשר פגיון קטן ("סיקה", על שמו הם נקראו), מוסתר מתחת לגלימותיהם, ועסקו גם ברצח מתנגדיהם. מנחם רצח גם את הכהן הגדול חנניה, ושלט באכזריות. העם מאס בו לאחר כמה ימים, והוא נרגם באבנים. אנשיו נרדפו, וכמה מהם, ובראשם אלעזר בן יאיר, נסו בחזרה אל מצדה והתבצרו בה. כדי להתקיים היו הסיקריקים שעל המצדה יורדים ושודדים את יישובי הסביבה ואחר כך חוזרים למקלט הבטוח שבראש המצדה.

על פי יוסף בן-מתתיהו, בתקופת הפסח של שנת 68 החליטו לבזוז את היישוב עין גדי, תוך ביצוע טבח מחריד בגברים, נשים וילדים - 700 במספר, ושבו למצדה עם הביזה. החוקרים מאמינים כי טענתו של בן-מתתיהו בדבר מספר ההרוגים מוגזמת מעל לכל ספק, וקיימת מחלוקת גם לגבי עצם מעשה הטבח. גולגולות שנתגלו באזור עין-גדי ועליהן סימני אלימות מחזקות את הטענה בדבר מעשה הטבח הנ"ל[1].

לאחר חורבן בית המקדש

לאחר חורבן ירושלים בתשעה באב, שנת 70 לספירה, נותרו אלעזר ואנשיו מבוצרים במצדה. כן נותרו מספר אלפי קנאים מבוצרים בהרודיון ובמכוור. בארץ נותר לגיון רומי, הוא הלגיון העשירי פרטנסיס, ובראשו לגאטוס. כן הוצב בארץ נציב. בתחילה היה זה בסוס, אך הוא מת מיתה טבעית, והוחלף על ידי פלביוס סילבה. בתחילה כבשו הרומאים את ההרודיון, ולאחריו נכבשה מכוור. בשנת 73 היו אנשיו של אלעזר היחידים שנותרו שהתנגדו התנגדות פעילה לרומאים.

מצדה עומדת בראשו של הר גבוה, כששתי דרכים מובילות אליה. האחת, ממזרח, והיא מכונה "שביל הנחש", בשל היותה תלולה ומפותלת, והשנייה ממערב. המלך הורדוס ביצר את המקום והקיפו בחומה. כאשר הגיעו הרומאים למקום, היה אלעזר מבוצר היטב, ועמו צידה ומים שיכולים היו להספיק למצור ארוך. הרומאים הקיפו את ההר בדייק, ולאחר מכן החלו לבנות סוללה על הצד המערבי של הרמה מאלפי טונות של אבנים ואדמה כבושה על מנת להגיע אל המבצר. יוסף בן מתתיהו לא מציין ניסיונות משמעותיים של הסיקריקים לתקוף את הצרים תוך כדי התהליך. זהו הבדל משמעותי מדיווחיו על מצורים אחרים על מבצרים יהודיים, מה שאולי מעיד על כך שלסיקריקים לא היה הציוד או הכישורים להלחם בלגיון הרומאי.

עם זאת, יושבי מצדה הקשו על בניית הסוללה, על ידי הפלת אבנים מראש ההר על הפועלים, קשתים וכו'. לבסוף השתמשו בשבויים יהודים כפועלים לבניית הסוללה. אלעזר לא הסכים לפגוע ביהודי, וכך אופשרה בניית הסוללה. הסוללה הושלמה באביב לאחר כשניים או שלושה חודשי מצור, ואפשרה לרומאים לבסוף לפרוץ את חומת המבצר בעזרת איל ניגוח. לאחר שהצליח המצביא סילבה לפרוץ את החומה הראשונה, גילה כי הקנאים הקימו במקום חומה שנייה מעץ. בחמישה עשר בניסן הצית סילבה את החומה, אשר עלתה באש במהלך היום. בלילה התכוננו הרומאים להיכנס למבצר עצמו, ולכבשו מידי אלעזר ואנשיו.

נאום אלעזר

בן יאיר ראה כי נגזר דינו של המבצר ליפול, אסף את אנשיו, ודיבר אל לבם להתאבד ביחד במקום ליפול בשבי. נאומו, כפי שהושם בפיו על ידי יוסף בן מתתיהו, החל בקריאה לשמור על הכבוד ועל החירות ולהעדיף את המוות על פני עבדות ואונס, ושכנע חלק גדול מהמאזינים:

הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קיבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצוה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים -- והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפול חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להילחם איתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה איתנו אלוהים התת-בידנו למות מות גיבורים בני-חורין, כאשר לא היה לאל יד אחיהו, אשר באה מפלתם כחתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים, אנו ומחמדי-עינינו יחד. ...על כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפסונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות, כאשר קיבלנו על עצמנו מראש.

הנאום, הנחשב ליצירת מופת רטורית, שכנע את מרבית לוחמי מצדה, אולם חלקם לא הסכימו להתאבד. בן יאיר נשא נאום נוסף, בו הוכיח את מאזיניו על רכות לבם, פירט את הזוועות הצפויות להם לאחר הכניעה לרומאים, והצליח לשכנע את כולם. לפי יוסף בן מתתיהו, אנשיו של אלעזר שמעו לדבריו, וכרתו ברית התאבדות בה החלו בהרג הנשים והילדים, ולאחר מכן הרגו את עצמם. רק שתי נשים וחמישה ילדים, שהסתתרו בצינורות המוליכים את המים אל העיר, הצליחו להינצל, ותשע מאות ושישים איש נטלו את נפשם בכפם, ובהם מנהיגם אלעזר. מותם של הקנאים הנצורים במצדה היה סיומו של המרד הגדול, ולאחריו לא נותרה עוד התנגדות לרומאים על אדמת יהודה.

ממצאים ארכאולוגיים

מצדה זוהתה לראשונה בשנת 1842 ובמאה העשרים נחשפה על ידי ארכאולוגים, ובהם יגאל ידין. עיקרי הסיפור אודות המצור שהובא בכתבי יוסף בן מתתיהו אושש בראיות רבות. שרידי המצור הרומי, הסוללה שהוקמה, ושרידי המחנות הרומיים נתגלו אף הם. כמו כן התגלה שבר חרס (אוסטרקון) ועליו רשום בעברית השם בניאיר. הארכאולוג ידין הניח שהאוסטרקון, יחד עם עוד שמונה אוסטרקונים ועליהם רשומים שמות אחרים של גברים, הם "פתקי הגרלה" אשר שימשו להטלת הגורל מי הלוחם שיהרוג את חבריו בטרם יתאבד. האוסטרקונים מוצגים במוזיאון שבאתר מצדה.

תרבות

  • בשנת 1981 יצאה לאקרנים מיני הסדרה "מצדה" המגוללת את סיפורה של מצדה בשלהי המרד הגדול. את תפקידו של אלעזר בן-יאיר גילם השחקן פיטר שטראוס.
  • במיני-הסדרה "נשות מצדה" אשר יצאה בשנת 2015 ומבוססת על הספר The Dovekeepers מאת אליס הופמן, דמותו של אלעזר בן-יאיר מופיעה כבן הזוג של אחת הנשים הבדיוניות המגוללות את סיפורן בפני יוספוס פלביוס. את דמותו של אלעזר בן-יאיר גילם השחקן מידו המדה.

הנצחה

Elazar-ben-yair-st
שלט המציין את רחוב אלעזר בן יאיר בעיר ירושלים

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בקר, אביחי, הטבח בעין גדי, באתר הארץ, אוחזר ב-13 באוגוסט 2011.
73

שנת 73 היא השנה ה-73 במאה ה-1. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 73 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אברהם שטרן (יאיר)

אברהם שטרן ("יאיר") (23 בדצמבר 1907, י"ח בטבת ה'תרס"ח – 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה).

שטרן, פעיל באצ"ל, עמד בשנת 1940 בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור הלך והתהדק סביב שטרן, עד שבפברואר 1942 נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח בירייה עם לכידתו.

אלעזר

האם התכוונתם ל...

אלעזר בן חנניה

אלעזר בן חנניה, מנהיג יהודי בימי המרד הגדול ובנו של חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

הפילוסופיה הרביעית

הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.

הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, עד כדי העלאתה לדרגת ערך דתי. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.

הר אלעזר

הר אלעזר הוא הר הנמצא מאות מטרים דרומית למצדה, וקרוי על שם אלעזר בן יאיר, המפקד היהודי האחרון של מצדה.

מדרום להר מעמיק את ערוץ הזרימה שלו נחל רחף ובחלקו הצפוני נמצאו שרידי המחנה הרומי השמיני, שעל פי סיפורי יוסף בן מתתיהו, מאות חיילים רומאים השקיפו ממנו על חלקה הדרומי של מצדה.

ההר מתנשא כ-400 מטרים מעל ים המלח וגובהו כגובה פני הים.

הר בן יאיר

הר בן יאיר הוא הר דמוי כיפה שנמצא מצפון מערב למצדה, בבקעת ים המלח, בנוי סלעי קירטון ומפסגתו יש תצפית היקפית על הסביבה. גובהו של ההר כ-400 מטרים מעל ים המלח, בערך בגובה פני הים.

יהודה בן חזקיה

יהודה בן חזקיה, הידוע גם כ"יהודה הגלילי" (המאה ה-1 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה), היה מנהיג כת דתית יהודית בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה נגד האימפריה הרומית. האידאולוגיה של הכת כונתה על ידי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית", וממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הסיקריים. התנועה תמכה בפעולות אלימות כנגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדים פוליטיים מקרב היהודים.

זיהויו של יהודה בן חזקיה (המוזכר במקומות מסוימים) עם יהודה הגלילי (ממקומות אחרים) הוא נסיבתי, בשל אופי המקורות מאותה תקופה, אך מקובל כיום במחקר.

מרבית המידע על יהודה בן חזקיה מסתמך על רשימותיו של יוסף בן מתתיהו.

לאחר שנתמנה הורדוס למושל הגליל (47 לפנה"ס) בחסות רומא, פנה לטפל באי השקט ששרר באזור. בין הגורמים לאי השקט היה חזקיה הגלילי, אביו של יהודה: הורדוס "תפס את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו". היה זה בשנת 45 לפנה"ס.לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, בזמן שבנו-יורשו ארכלאוס ממתין לאישור הקיסר אוגוסטוס לשלטונו, פתחו היהודים במרד (פולמוס של ורוס), ובתוך אי הוודאות השלטונית ששררה, קמו מהומות בכל רחבי הארץ. לדברי יוסף בן מתתיהו, "הרבה אנשים מצאו שעת כושר לעשות מלוכה", ובהם שמעון מעבר הירדן ואתרונגאיוס, ו"גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה". אל יהודה הצטרף המון גדול ויחד איתו ביצע פשיטה מוצלחת על מחסני הנשק של הצבא וחימש את לוחמיו בשלל". לדברי יוסף, יהודה חימש את חבריו במטרה "להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה". אלא שיהודה הובס על ידי חיילי צבאו של נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס, שהחריבו את ציפורי. למרות התבוסה, הצליח יהודה להימלט ולהציל את חייו.

בשנת 6 לספירה, הגלה אוגוסטוס את ארכלאוס לגאליה והפך את יהודה לנציבות רומאית. יחד עם הנציב קופוניוס הגיע קוויריניוס, שבא להעריך את שווי נכסי הממלכה לשעבר ולעשות מפקד אוכלוסין לצורך גביית מיסים.

יהודה הגלילי הסית את בני ארצו למרד, בטענה שתהיה זו חרפה אם "ישלמו מס לרומאים ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עול בשר-ודם".

בעוד שבספרו "מלחמת היהודים", מתייחס אליו יוסף בן מתתיהו בנוגע לאירוע הזה כ"איש מהגליל ושמו יהודה", בספרו המאוחר יותר, "קדמוניות היהודים", מכנה אותו יוסף בנוגע לאותו אירוע: "יהודה איש הגולן מעיר ששמה גמלא". אלא שלפעמים צורף הגולן אל הגליל וגם במחקר מקובלת ההשערה כי מדובר באותו אדם.

אזכור נוסף לפעילותו של יהודה הגלילי "בימי מפקד התושבים" ניתן למצוא בברית החדשה, בספר מעשי השליחים, שם הוא נזכר על ידי גמליאל הזקן בדבריו אל חברי הסנהדרין.אבדן הריבונות היהודית הניע את יהודה הגלילי להקים תנועה חדשה. יוסף בן מתתיהו מספר כי יחד עם פרושי בשם צדוק, היה יהודה מנהיגה ומייסדה של הפילוסופיה הרביעית - כת מיוחדת "שלא דמתה ליתר הכתות", ושתורתם לא הייתה מקובלת קודם לכן, אולם היא זכתה לאוהדים רבים ש"מילאו את המדינה מהומות".

יוספוס מתאר את אופי השקפתם של חבריה: "אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי-נקמה בקרוביהם וידידיהם ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון".יוסף בן מתתיהו מכנה את יהודה וגם את מנחם בנו, בתואר "חכם" (ביוונית: סוֹפיסטֶס), מה שמעיד על כך שהנהיגו זרם רעיוני.

שני אחיו של מנחם, יעקב ושמעון, הוצאו להורג בתלייה על ידי הנציב הרומאי ביהודה (46-48 לספירה), היהודי לשעבר טיבריוס אלכסנדר.

מנחם עצמו היה מנהיג הקנאים בתחילתו של המרד הגדול ברומאים והוא נרצח בשנת 66 לספירה. יהודה היה גם סבו של מנהיג הסיקריים אלעזר בן יאיר, שהנהיג את הקבוצה שהתבצרה והתאבדה במצדה בשנת 73 לספירה.

יוסף בן מתתיהו לא מציין מה עלה בגורלו של יהודה, אולם מתוך דבריו מתברר שגם לאחר מותו של יהודה הוא המשיך להשפיע על הלכי הרוח של האומה.

יוספוס רואה השפעה ישירה של רעיונות הפילוסופיה הרביעית על מעשיהם של הקנאים בזמן המרד הגדול ברומאים (73-66 לספירה): "בטירוף הדעת שבא מכך התחיל עמנו לחלות מאז הניע אותם גסיוס פלורוס...למרוד בייאושם ברומאים".

כפועל יוצא מכך, הוא רואה ביהודה הגלילי ותורתו, בין האחראים לחורבן הבית השני: לדבריו, יהודה וצדוק נטעו באמצעות תורתם "את שורשי הפורענויות שהתרגשו ובאו אחר-כך" ולטענתו "חורבן המדינה נגרם גם על ידי התלהבותם של הצעירים לאנשים אלה".

יוסיפון (ספר)

יוסיפון הוא שמו של חיבור בעברית הסוקר את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני עד למרד הגדול. על פי החוקרים, חובר הספר או נערך בשנת 953 לספירה, באחת מערי דרום איטליה, והוא עיבוד של התרגומים הלטיניים של כתבי יוסף בן מתתיהו (המכונה ביוונית: יוסיפוס), המכונים "פסאודו-הגסיפוס" (על שם שגיאת תעתיק שזיהתה את יוספוס עם הגסיפוס, אחד מההיסטוריונים הקדומים של הכנסייה שהעיבוד יוחס לו), וליקוט של מקורות נוספים.

מינו בן גיגי

מינו (מרים) בן-גיגי-יגר (23 באפריל 1960 - 6 ביוני 2011) הייתה סופרת ישראלית.

מצדה

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו - "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול - מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

מצדה (מיני-סדרה)

מצדה (באנגלית: Masada) היא מיני סדרה אמריקאית משנת 1981 המגוללת את סיפור הקרב האחרון במרד הגדול שהתרחש במבצר המפורסם. הסרט מבוסס על הרומן של ארנסט גאן, ועל פי תיאורי הקרבות מפי ספרו של יוספוס פלאביוס - מלחמת היהודים.

סיקריים

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

קדמוניות היהודים

קדמוניות היהודים (ביוונית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία) הוא ספרו השני של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בכינויו יוספוס פלביוס. בספר זה, שנכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה, סיכם יוסף את תולדות עם ישראל, מימי המקרא ועד ימי המרד הגדול ברומאים. הספר מהווה מקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל (בעיקר לתקופה החשמונאית המאוחרת, התקופה ההרודיאנית ואילך). כמו יתר כתבי בן-מתתיהו, הוא לא שומר בספרות הרבנית אלא רק על ידי הכנסייה. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1864.

שם מחתרתי

שם מחתרתי או כינוי מחתרתי הוא שם שניתן לפעילי מחתרות כאמצעי מידור, מתוך מטרה להסתיר את הזיהוי האמיתי שלהם. חלק מהשמות המחתרתיים נותרים מוכרים יותר לציבור מאשר השמות האמיתיים - גם גם לאחר סיום פעילות המחתרת.

שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.

כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס וקסיוס דיו. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.