אלכסנדר לוקשנקו

אלכסנדר גריגורייביץ' לוּקָשֶׁנְקוֹרוסית: Алекса́ндр Григо́рьевич Лукаше́нко; או אליאקסנדר ריהורביץ' לוקשנקה, בבלארוסית: Алякса́ндр Рыго́равіч Лукашэ́нка; נולד ב-30 באוגוסט 1954) הוא מדינאי בלארוסי, נשיא בלארוס מאז שנת 1994. רבים מייחסים לו התנהגות דיקטטורית והוא מכונה "הדיקטטור האחרון של אירופה".

אלכסנדר לוקשנקו
Алякса́ндр Рыго́равіч Лукашэ́нка
Alexander Lukashenko crop.jpeg
לידה 30 באוגוסט 1954 (בן 65)
קופוסט, בלארוס
מדינה בלארוס  בלארוס
מפלגה עצמאי
בת זוג גלינה לוקשנקו
www.president.gov.by
נשיא בלארוס ה־1
10 ביולי 1994
(25 שנים)
→ אין
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

ראשית דרכו

לוקשנקו נולד ב-30 באוגוסט 1954 בעיירה קופוסט במחוז ויטבסק שבבלארוס. למד הוראת היסטוריה במכון להכשרת מורים באוניברסיטה הממלכתית של מוהילב בשנים 1971-1975; בהיותו סטודנט היה מזכיר הקומסומול בבית ספר תיכון בעיר שקלוב. מ-1975 עד 1977 שירת בצבא הסובייטי, בק.ג.ב. ובמשמר הגבול של ברית-המועצות בתפקיד פוליטרוק. בשנים 1977-1978 שימש כמדריך מטעם הקומסומול במכללה מקצועית במוהילב.

ב-1980 חזר לשירות ביטחוני. ב-1982 מונה למזכיר סובחוז.

קריירה פוליטית מוקדמת

בשנת 1990 החל את הקריירה הפוליטית כאשר נבחר לסובייט העליון של בלארוס שבתקופה זו עוד הייתה חלק מברית המועצות. במסגרת פעילותו בסובייט הקים קבוצת צירים בשם "קומוניסטים בעד דמוקרטיה", שדגלה בהמשך השלטון הקומוניסטי בברית המועצות תוך שילוב של רעיונות דמוקרטיים מסוימים. לוקשנקו טען שהיה הציר היחיד בסובייט שהצביע בהצבעה חשאית כנגד פירוק ברית המועצות, אך הדבר אינו ודאי[דרוש מקור]. עם פירוק ברית המועצות חזר לתפקידו בסובחוז.

בתקופה זו היה גם אחד הפוליטיקאים שתמכו בדגל הלבן-אדום-לבן שאחר-כך התנגד לו וכן ניסה להתקבל לתנועת החזית הבלארוסית הלאומית בראשות זיאנון פזניאק, אותה הוציא מחוץ לחוק בהיותו נשיא.[1]

בשנת 1993 מונה ליושב ראש הוועדה הפרלמנטרית למלחמה בשחיתות. בתפקיד זה יצא בעיקר נגד יושב ראש הפרלמנט סטניסלב שושקביץ' וראש הממשלה, ויאצ'סלב קביץ' שאותו כינה "ראש המאפיה הפרו-מוסקבאית".

משפחה

ב-1975 נשא לאישה את גלינה זלנרוביץ'. לבני הזוג שני בנים - ויקטור, אשר שימש בתפקיד יועץ לביטחון לאומי ודמיטרי, העומד בראשות מועדון ספורט נשיאותי. ללוקשנקו בן נוסף, ניקולאי, אשר נולד מחוץ לנישואין וההערכות הן שאמו היא אירינה אבלסקיה, אשר הייתה הרופאה האישית של לוקשנקו.

נשיאות בלארוס

קדנציה ראשונה

בשנת 1994 התקבלה החוקה אשר קבעה את תפקיד הנשיא בבלארוס. בבחירות הנשיאותיות הראשונות בבלארוס העצמאית התמודדו שישה מועמדים, בהם לוקשנקו, זיאנון פזניאק, סטניסלב שושקביץ' וקביץ', שנחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר. לוקשנקו רץ עם מצע פופוליסטי שהבטיח מלחמה בשחיתות והעלאת משכורות לעובדי מדינה (שהיו הרוב המוחלט) והכה את התחזיות, כאשר זכה ל-45 אחוזי תמיכה בסיבוב הראשון ובסיבוב השני הביס את קביץ' כאשר זכה ב-80 אחוז.

כנשיא פעל לייצוב הכלכלה הבלארוסית, שסבלה מצמיחה שלילית עקב הכישלון בהתמודדות עם סוף עידן הכלכלה המתוכננת הקומוניסטית. הוא הכפיל, כמובטח, את המשכורות וביטל כמה מהרפורמות הקפיטליסטיות שהנהיג המשטר הקודם, אך לא הצליח לבלום את האינפלציה. ב-1995 עורר מחלוקת בינלאומית כאשר בראיון לעיתון הגרמני "האנדלסבלאט" (Handelsblatt) הביע תמיכה בשלטון נשיאותי חזק הנוקט יד קשה והשווה עצמו לאדולף היטלר, שתחתיו "גרמניה הגיעה לשיא פריחתה".

בשנת 1996 הפרלמנט ניסה להדיחו, אך בסיוע מתווכים מטעם ממשלת רוסיה ההדחה בוטלה. ב-24 בנובמבר באותה שנה נערך משאל עם שבו הוחלפו שוב הדגל והסמל של המדינה לסמלים בצבעי אדום-ירוק שהיו נהוגים בתקופה הסובייטית (בהשמטת סמל הקומוניזם - הפטיש והמגל), רוסית הוכרזה כשפה הרשמית, והחוקה שונתה כך שסמכויות הנשיא הורחבו, ובין היתר ניתנה לו הזכות לפזר את הפרלמנט. הצעות אלה של לוקשנקו זכו במשאל, אם כי אחוז ההצבעה היה נמוך ומשקיפים בינלאומיים טענו כי היו בו זיופים. לוקשנקו ניצל מיד את הסמכויות החדשות ופיזר את הפרלמנט. לפרלמנט החדש הורשו להתמודד רק תומכים של לוקשנקו. תנועות אופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק; חלק ממנהיגיהן נאסרו, חלק עזבו את בלארוס וכמה אישים אף נעלמו ללא עקבות. רוב אמצעי התקשורת העצמאיים הולאמו.

לוקשנקו החל בתהליך מחודש של "רוסיפיקציה" של בלארוס. הסמלים הלאומיים של בלארוס הוחלפו בסמלים סובייטיים, והשימוש בלשון הרוסית הורחב על חשבון הבלארוסית בכל תחומי החיים - ממשל, חינוך, תקשורת ועסקים. תנועות למען החייאת התרבות הבלארוסית העצמאית דוכאו. לוקשנקו נואם בדרך-כלל ברוסית, ורק ב-2007 נוספה גרסה בלארוסית לאתר האינטרנט הרשמי שלו, שעד אז הוצג רק ברוסית ובאנגלית.

ממשל לוקשנקו הביע תמיכה פומבית וקיים קשרים כלכליים וביטחוניים עם משטרים אנטי-מערביים בעיראק, באיראן, בסודאן ובסרביה. לאור זאת וכן לאור הגבלת הדמוקרטיה וחופש הביטוי הופנתה נגד לוקשנקו ביקורת קשה מצד האיחוד האירופי וארצות הברית והוא זכה לכינוי "הדיקטטור האחרון באירופה". רוסיה, לעומת זאת, קיימה קשרים טובים עם משטרו, ושתי המדינות אף הקימו ברית קונפדרטיבית בשם "האיחוד של רוסיה ובלארוס", שבמסגרתה שתי המדינות שמרו על עצמאות פוליטית אך ניסו לבצע אינטגרציה חלקית בתחומי הכלכלה ויחסי החוץ, ניסיון שנכון לשנת 2013 טרם נשא פרי. למרות קיום הברית הזאת, לוקשנקו לא מיהר לבצע הפרטה ורפורמות קפיטליסטיות כפי שנעשו ברוסיה ושמר על כלכלה מתוכננת שסגנונה לא השתנה בהרבה מהתקופה הסובייטית.

קדנציה שנייה

בשנת 2001 לוקשנקו זכה בבחירות לקדנציה נוספת; מועמד האופוזיציה המוביל היה ולדימיר הנצ'ריק. תוצאות הבחירות הוכרו רק על ידי רוסיה ומספר מדינות אנטי-מערביות. מצע הבחירות והסגנון השלטוני של לוקשנקו לא השתנו הרבה בקדנציה שנייה זו.

ב-17 באוקטובר 2004, באותו יום עם הבחירות לפרלמנט, נערך משאל עם על ביטול הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות. על-פי התוצאות הרשמיות 79 אחוז מהמצביעים תמכו בהסרת המגבלה והדבר סלל את דרכו של לוקשנקו להתמודדות נוספת על נשיאות.

קדנציה שלישית

בשנת 2006 התמודד לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות. הבחירות היו אמורות להיערך בחודש יולי, אך הוקדמו ל-19 במרץ, בניגוד לחוקה. מול לוקשנקו התמודדו מועמדי האופוזיציה אלכסנדר מילינקביץ' ואלכסנדר קאזולין, וכן סיארהיי היידוקביץ', שנחשב ל"מועמד־דמה" שהביע תמיכה בלוקשנקו; ביום הבחירות היידוקביץ' עצמו אמר כי הצביע בעד לוקשנקו. על-פי התוצאות הרשמיות לוקשנקו זכה לתמיכה של כ-80 אחוז מהמצביעים. מילינקביץ' וקאזולין ערכו מספר הפגנות המוניות בבירה מינסק אך בתוך פחות מחודשיים שניהם נעצרו על ידי המשטרה. מילינקביץ' שוחרר לאחר 15 ימים ואילו קאזולין נשלח לכלא לחמש שנים וחצי.

קדנציה רביעית

בדצמבר 2010 התמודד לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות וזכה שוב בניצחון, גם הפעם בליווי תלונות על זיוף קולות ומחאות אופוזיציוניות שלא נשאו פרי.

במהלך הקדנציה התערב לטובת ראש המוסד הישראלי מאיר דגן לקבלת תרומת כבד להשתלה, לה סורב במדינות שונות בעולם.[2]

קדנציה חמישית

באוקטובר 2015 התמודד אלכסנדר לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות בלארוס וזכה בניצחון סוחף (על-פי התוצאות הרשמיות לוקשנקו זכה לתמיכה של כ-80% מהמצביעים), בבחירות שהוחרמו על ידי מפלגות האופוזיציה ובליווי תלונות רבות על זיוף קולות.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ‏‏Павел Шеремет, Светлана Калинкина - СЛУЧАЙНЫЙ ПРЕЗИДЕНТ
  2. ^ יוסי מלמן, ‏כך הפכה ישראל לעיניים והאוזניים של המערב בכל הנעשה בסוריה, באתר מעריב השבוע, 14 בספטמבר 2018
30 באוגוסט

30 באוגוסט הוא היום ה-242 בשנה בלוח הגריגוריאני (243 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 123 ימים.

אנדריי דינקו

אנדריי דינקו (Андрэй Дынько; נולד ב-1974) הוא עיתונאי בלארוסי, עורך העיתון היומי הוותיק "נאשה ניבה" (Naša Niva) ומעורכי המגזין Arche.

הוא נחשב לאחד מהמבקרים הקולניים כנגד שלטונו הדיקטטורי של נשיא בלרוסיה, אלכסנדר לוקשנקו. הוא נעצר במהלך הבחירות של שנת 2006 ובילה כעשרה ימים במעצר.

בלארוס

בֵּלָארוּס או רוּסְיָה הַלְּבָנָה (בבלארוסית וברוסית: Белару́сь) היא מדינה ללא מוצא לים הגובלת ברוסיה ממזרח, באוקראינה מדרום, בפולין ממערב ובליטא ולטביה מצפון. הייתה שייכת לברית המועצות, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית. מאז 1996 קשורה בלארוס עם הפדרציה הרוסית בסדרת אמנות ליצירת ישות הקרויה האיחוד של רוסיה ובלארוס, כצעד לקראת איחוד אפשרי בין שתי המדינות.

המנון בלארוס

אנו, בלארוסים (בלארוסית Мы, беларусы) הוא ההמנון הלאומי של בלארוס. את המילים להמנון כתב מיחאס קלימקוביץ' ואת המוזיקה הלחין נסטור סקאלובסקי (Niescier Sakałoŭski) ב-1944.

ב-1955 הוא אומץ לראשונה כהמנון הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, שהייתה לפני 1991 חלק מברית המועצות. לאחר התפרקות ברית המועצות המוזיקה נשמרה, אולם המילים נכתבו מחדש על ידי ולדימיר קריזני. מ-1991 ואילך (עד 2002) לא אומצו מילים אלה באופן רשמי, ולכן בתקופה זו הושר ההמנון עם המנגינה בלבד וללא מילים. מצב זה השתנה ב-2002 כאשר אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, נתן הוראה רשמית הקוראת לאמץ את המילים של קריזני וקלימקוביץ'.

המרכז לניתוח מבצעי (בלארוס)

המרכז לניתוח מבצעי שתחת נשיא בלארוס (בבלארוסית: Аператыўна-аналітычны цэнтр пры Прэзідэнце Рэспублікі Беларусь) אחראי לאבטחת סודות מדינה ואבטחת התקשורת הנשיאותית והממשלתית של בלארוס, הארגון נחשב לארגון תיאום מודיעיני בין זרועות הביון במדינה: הקד"ב והמודיעין הצבאי הבלארוסי, בנושאי מודיעין טכנולוגי ופיתוח תשתיות תקשורת.

המרכז הוקם על ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו ב-2010 כארגון ביון ממשלתי האחראי על מודיעין אותות, אף שזהו תפקיד המוטל בעיקר על הקד"ב. הארגון נחשב ליורש הוועדה הטכנית הממלכתית של ברית המועצות, שהוקמה ב-18 בדצמבר 1973. הארגון אחראי להסדרת שוק ספקיות האינטרנט בבלארוס ואחראי על השליטה בתשתיות האינטרנט במדינה, תוך אבטחת שרתי האינטרנט הממשלתיים. נוסף לכך, מתפקד הארגון כארגון חקירות הבודק את הרקע של עובדי התעשיות הביטחוניות בבלארוס ואנשי הוועדה הממלכתית לתעשייה צבאית.

חוקת בלארוס

חוקת בלארוס (בבלרוסית: Канстытуцыя Рэспублікі Беларусь) היא המסמך המשפטי המחייב והגבוה ביותר בחוק של בלארוס.

יום העצמאות (בלארוס)

יום העצמאות של הרפובליקה של בלארוס (בלארוסית: Дзень Незалежнасці Рэспублікі Беларусь; רוסית: День Независимости Республики Беларусь; תרגום: יום הרפובליקה) הוא חג לאומי בלארוסי הנחגג מדי שנה ב-3 ביולי לזכר שחרורה של מינסק, בירת בלארוס, מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.

בין השנים 1944-1941, בלארוס נשלטה על ידי כוחות הכיבוש הגרמנים, בעקבות הפלישה של גרמניה הנאצית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסות שספג הצבא הגרמני בפני הצבא האדום בסטלינגרד ובקורסק, הצבא האדום החל לדחוק את הוורמאכט מערבה, כאשר במהלך שנת 1944, במסגרת מבצע בגרטיון, הצבא הסובייטי שחרר את כל שטח בלארוס מידי הוורמאכט.

בתאריך 3 ביולי 1944, מינסק, בירת בלארוס, שוחררה מידי הוורמאכט. ההחלטה לחגוג את יום העצמאות ב-3 ביולי, כסמל לשחרור בלארוס כולה מהשלטון הנאצי, הוצעה על ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו, והתקבלה רשמית לאחר משאל עם בשנת 1996.

האירוע המרכזי של יום העצמאות הוא מצעד צבאי חגיגי. לאחר האירוע הרשמי, מתקיימים מספר אירועים חברתיים וקונצרטים, כמו גם חגיגות שונות ברחבי המדינה, ומופע זיקוקין די-נור מסורתי בשמי מינסק.

יחסי איראן–בלארוס

בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לרפובליקה של בלארוס קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים נכון לשנת 2014. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בשנת 1992, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה פורה בתחומים שונים, לרבות ביקורים הדדיים של אישים רמי דרג משתי המדינות.

יחסי בלארוס–גרמניה

יחסי בלארוס–גרמניה הם היחסים ההדדיים בין בלארוס ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

יחסי בלארוס–הממלכה המאוחדת

יחסי בלארוס–הממלכה המאוחדת, הן יחסי החוץ בין בלארוס והממלכה המאוחדת.

יחסי בלארוס–ישראל

בין מדינת ישראל ורפובליקת בלארוס מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים מאז שנת 1992. לישראל יש שגרירות במינסק, ולבלארוס יש שגרירות בתל אביב-יפו.

יחסי בלארוס–רוסיה

היחסים בין בלארוס לרוסיה קיימים כבר מאות שנים, וחלק גדול מהתקופות שלטה רוסיה בבלארוס. כיום ישנו איחוד כלכלי בין המדינות, ושיתוף פעולה נרחב במגוון תחומים.

כלכלת בלארוס

כלכלת בלארוס היא אחת העשירות מבין מדינות ברית המועצות לשעבר. בלארוס הייתה רפובליקה סובייטית במשך כ-70 שנה וקיבלה עצמאות עם פירוק ברית המועצות. השנים הראשונות היו קשות מבחינה כלכלית עקב מחסור בחומרי גלם והניתוק משוקי הייצוא המסורתיים. מאז עצמאותה הממשלה נוקטת מדיניות פרו-רוסית דבר המזכה אותה בהטבות והקלות מצד רוסיה כמו אנרגיה במחירים נמוכים.

נשיא בלארוס

נשיא רפובליקת בלארוס (בבלארוסית: Прэзідэнт Рэспублікі Беларусь) הוא ראש המדינה הבלארוסית, התפקיד נוצר ב-1994 בהתאם לחוקת המדינה, כשבתואר ראש המדינה הוא החליף את יו"ר הסובייט העליון שהיה ראש המדינה בהתאם לחוקה משנת 1978 (התקבלה בתקופת ברית המועצות. בעקבות החוקה החדשה ביולי 1994 נערכו הבחירות הראשונות לנשיא המדינה.

הנשיא אחראי למדיניות הפנים והחוץ של בלארוס ומייצג את העם הבלארוסי בטקסים בינלאומיים שונים. רשמית, תקופת הכהונה היא בת 7 שנים, אלכסנדר לוקשנקו הוא הנשיא הנוכחי מאז 10 ביולי 1994, כאשר הבחירות האחרונות נערכו באוקטובר 2015.

על פי סעיף 79 בחוקת בלארוס, נשיא רפובליקת בלארוס הוא ראש המדינה, מגן החוקה וזכויות האדם וחירותו בבלארוס. הנשיא אחראי ליציבות המדינה ולשלמותה הריבונית, והוא המפקד העליון של צבא בלארוס. בתקופת כהונתו של אלכסנדר לוקשנקו שונתה החוקה וסעיף המגביל את מספר הכהונות לשתיים בוטל.

בשנים 1991-1993 הסובייט העליון של בלארוס דן באפשרות ליצירת תפקיד נשיא בלארוס, אך ההחלטה יושמה רק בשנת 1994 כשנערכו הבחירות הראשונות לנשיאות, בהן נטלו חלק 6 מועמדים, שרק 3 מהם צלחו את הסיבוב הראשון: אלכסנדר לוקשנקו — 44,82%, ויאצ'סלב קביץ' — 17,32# וזנון פוזניאק — 12,82%. בסיבוב השני ניצח אלכסנדר לוקשנקו ברוב מוחץ של 80%, מאז לוקשנקו עומד בראש המדינה ובאמצעים שונים שומר על מעמדו כנשיא המדינה, גם לאחר 3 מערכות בחירות. רשמית, הנשיא אינו מוגבל במספר הקדנציות שהוא יכול לכהן.

סטניסלב שושקביץ'

סטניסלב סטניסלבוביץ' שושקביץ' (בבלארוסית: Станіслаў Станіслававіч Шушкевіч; נולד ב-15 בדצמבר 1934) היה יו"ר הפרלמנט של בלארוס והנשיא בפועל בשנים 1994-1991. הוא תמך בכלכלת שוק והיה לו תפקיד מרכזי בהקמת חבר המדינות.

לפני שהחל בפעילותו הפוליטית היה שושקביץ' אחד המדענים המובילים בבלארוס. הוא היה חבר באקדמיה הבלארוסית למדעים, דוקטור לפיזיקה ולמתמטיקה, פרופסור, מחבר של מספר ספרים, 150 מאמרים וממציא של כ-50 פטנטים. על פעילות זו זכה למספר עיטורים.

ב-8 בדצמבר 1991, בעקבות הפסגה המשולשת בבלאבז'סקאיה פושצ'ה עם בוריס ילצין וליאוניד קרבצ'וק, חתם על הסכם לפירוק ברית המועצות ועל הקמת חבר המדינות. בסוף 1993, אלכסנדר לוקשנקו, יו"ר הוועדה הפרלמנטרית למלחמה בשחיתות, האשים כ-70 אנשי ממשל בכירים, ביניהם את שושקביץ', במעילה בכספי המדינה למטרות אישיות. האשמותיו של לוקשנקו הביאו להצעת אי אמון בפרלמנט שהתקבלה, ושושקביץ' הוחלף בוויאצ'סלב קביץ', איש המפלגה הקומוניסטית. חקירה שהתנהלה בעניין השחיתות זיכתה את שושקביץ' מכל אשמה.

ביולי 1994 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות בלארוס. שישה מועמדים התמודדו על המשרה, ביניהם לוקשנקו, שושקביץ' וקביץ', כאשר האחרון נחשב לפייבוריט ברור. לתדהמת רבים, בסיבוב הראשון לוקשנקו זכה ב-45%, ואילו קביץ' ושושקביץ' קיבלו 15% ו-10% בהתאמה. שושקביץ' פרש מהחיים הפוליטיים.

בשנת 2002 תבע שושקביץ' בתביעה תקדימית את משרד הביטחון הסוציאלי הבלארוסי: הוא תבע פיצוי בטענה שבשל מדיניות לא נכונה ואינפלציה, התכווצה קצבת הגמלה שלו ל-1.80 דולר. בשנת 2004, הוא ניסה להתמודד לפרלמנט, אך מועמדותו נדחתה על ידי ועדת הבחירות.

עריץ

משטר עריצות הוא שלטון של אדם יחיד (עריץ) העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדרך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע טרור ופחד וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מסודרת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף, בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד טרור ופחד, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל. דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: קים ג'ונג-און בקוריאה הצפונית, מועמר קדאפי, בשאר אל-אסד, סדאם חוסיין, בניטו מוסוליני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, החונטה הצבאית במיאנמר, עומר אל-בשיר בסודאן, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, רוברט מוגאבה בזימבבואה, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באוגנדה, סלובודן מילושביץ' בסרביה החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים.

לעריצות יש לעיתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על כנו.

פוליטיקה של בלארוס

בלארוס היא רפובליקה נשיאותית ונשיא בלארוס הוא ראש המדינה. הרשות המבצעת היא הממשלה; ובראשה עומד ראש הממשלה, הממונה על ידי הנשיא. הרשות המחוקקת מורכבת מפרלמנט בן שני בתים, "האספה הלאומית", אך לנשיא יש סמכות להוציא צווים, שאינם מוגבלים בזמן, והם בעלי תוקף של חוק. הצהרת העצמאות של בלארוס (מה-27 ביולי 1990) נבעה מתגובות להתרחשויות פוליטיות (פנימיות וחיצוניות), ובייחוד הושפעה מהכרזת העצמאות של אוקראינה, שגרמה למנהיגי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית להבין כי התמוטטות ברית המועצות קרבה.

לאחר ייסוד הרפובליקה של בלארוס ב-25 באוגוסט 1991 הפך סטניסלב שושקביץ' למנהיג הראשון של המדינה (וכיהן בתפקיד זה עד 1994). בתקופת שלטונו קידם שושקביץ' את המעבר מן העבר הסובייטי וניסה גם לקדם יחסים עם המערב. יורשו, אלכסנדר לוקשנקו שינה מדיניות זו ומדיניותו היא פרו-רוסית באופן מובהק. לוקשנקו גם השיב חלק מן המשרדים והתפקידים שהיו קיימים בתקופה הסובייטית, כמו גם סמלים סובייטיים. סגנון מנהיגותו האוטוריטרי (ויש הטוענים: הדיקטטורי) משך תשומת לב למצבה של ארצו במישור הבינלאומי.

בשל יחסים מתוחים עם מדינות המערב על רקע אופי השלטון במדינה, ועם רוסיה על רקע כלכלי, בלארוס מקיימת קשרים עם מדינות אמריקה הלטינית והמזרח התיכון, בתוכן איראן וישראל.

פוליטרוק

פּוֹלִיטְרוּק (רוסית: политру́к, קיצור של полити́ческий руководи́тель, מדריך פוליטי) היה קצין חינוך בצבא האדום, האחראי על הדרכה אידאולוגית של חיילים. באחריות הפוליטרוק היה לערוך שיעורים על הקומוניזם, לעורר את המורל של החיילים ולהטיף להם על צדקת דרכם, לעודד את החיילים לפעילות יצירתית-אידאולוגית (כגון העלאת הצגות בנושא מהפכת אוקטובר), ולציין בטקסים את "חגי המעמד" (כגון האחד במאי ויום הולדתו של לנין). תפקיד דומה היה נהוג גם בצבאות של חלק מהמדינות הקומוניסטיות האחרות.

הפוליטרוק היה קצין שלא היה כפוף לשדרת הפיקוד הצבאית, אלא להיררכיה מפלגתית מקבילה. הפוליטרוקים היו בעלי כוח רב - ללא חתימתם פקודות הקצונה המקצועית לא היו תקפות. חלק מהפוליטרוקים נודעו כבעלי יכולת לרומם באמת את המורל ביחידותיהם ולצקת לתוכם תוכן, בעוד רבים אחרים היו סוכני אנ קה וה דה שרק חיפשו חיילים ומפקדים סוררים במטרה להצדיק את תפקודם בפני הממונים עליהם.

מספר אישים ידועים היו פוליטרוקים בשירותם הצבאי, ביניהם המשורר הטטרי הקומוניסטי מוסא ג'ליל, מנהיגי ברית המועצות גאורגי מלנקוב (בשנות ה-20 של המאה ה-20), ניקיטה חרושצ'וב וליאוניד ברז'נייב (בזמן מלחמת העולם השנייה) וכן נשיא בלארוס מאז 1994, אלכסנדר לוקשנקו (בשנות ה-70 של המאה ה-20).

בתולדות היישוב בארץ ישראל שימש המושג פוליטרוק בפלמ"ח, שלקח את הצבא האדום כדגם לחיקוי לאחר קרב סטלינגרד, בהקשר של קצין הווי ובידור. "פוליטרוק הפלמ"ח" בהא הידיעה היה קצין התרבות של חטיבת הראל, בני מהרשק. קצין התרבות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות היה אבא קובנר. וכן אלכסנדר יולין שנודע גם כ"סשקה פוליטרוק" וזכור ממעמד הנפת דגל הדיו.

קד"ב

הוועדה לביטחון המדינה של בלארוס (בלארוסית: Камітэт дзяржаўнай бяспекі Рэспублікі Беларусь, בראשי התיבות КДБ, קד"ב) הוקמה ב-1991 על ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו והיא סוכנות הריגול ושירות הביטחון הבלרוסי.

מטה הארגון נמצא בשדרות העצמאות 17, במינסק הבירה. הק.ד.ב הבלארוסי הוא הארגון היחיד במדינות חבר המדינות שעדיין מתקרא ק.ג.ב. הארגון שמר בעיקרו על המבנה הסובייטי, ומשתף פעולה באופן הדוק עם שירותי הביטחון הרוסיים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.