אלי ויזל

אליעזר "אלי" ויזֶלאנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני-אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

אלי ויזל
אלי ויזל, 2012
אלי ויזל, אפריל 2012

קורות חיים

ויזל נולד בסיגט שבטרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה, הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.

ימי השואה

Buchenwald Slave Laborers Liberation
תמונה משחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. אלי ויזל שוכב בשורה השנייה מלמטה, שביעי משמאל.

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.

לאחר המלחמה

עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד[1].

ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק[2].

ארכיון אלי ויזל

באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.

ועדת ויזל

על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.

בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים.

עמידתו של ויזל בראש ועדה זו משכה כלפיו התקפות של אנטישמים ומכחישי שואה רומנים.

סכנות האדישות

"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המילניום החדש בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.

הערכה וביקורת

בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ועוד.

ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[3], ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[4].

לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל בארצות הברית וישראל. בין השאר ביקרו אותו על תמיכתו באצ"ל בשנות הארבעים, ועל ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל. כמו כן נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים[דרוש מקור].

בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה בעבר מחלוקת קשה. לטענת תום שגב, ויזנטל מצא לנכון להעלות את המודעות למצוקתם של ניצולי השואה שאינם יהודים[דרושה הבהרה], וויזל התנגד לכך בחריפות[5].

בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית[6].

בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.

בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד[7].

בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו.

כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".

ספריו

  • הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת תשט"ו, בעברית בתרגום חיים גורי תשכ"ד
  • יהודי הדממה, עם עובד, 1967. תורגם מצרפתית בידי חיים גורי
  • איפה היהודים שלי?, ידיעות אחרונות, 2008.
  • שערי היער
  • בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004
  • בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
  • הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004[8] (הספר זיכה אותו בפרס מדיסיס)[9]
  • עידן העקורים (Le Temps des déracinés), ידיעות אחרונות, 2003
  • כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004
  • הבן החמישי, מודן
  • התאונה
  • המשולח מירושלים
  • הנשכח
  • ממלכות הזיכרון
  • עיר המזל, עם עובד
  • הנשמה החסידית, ידיעות אחרונות, 2010
  • פרשת זונדרברג, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, מצרפתית: יהודה פורת, 2010.
  • הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

לקריאה נוספת

  • משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
  • התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
  • האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
  • משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
  • על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הסיפור הלא מוכר של עיר דוד | ישראל היום
  2. ^ יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו, באתר ynet, 2 ביולי 2016.
  3. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  5. ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010 [דרושה הבהרה]
  6. ^ רשימת חברי הכבוד באקדמיה הרומנית
  7. ^ חיים לב, מנהטן: רחוב על שמו של אלי ויזל, ערוץ 7, ‏15/06/17
  8. ^ דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968.
  9. ^ ז'אק מוריס, אלי ויזל זכה בפרס "מדיסי", דבר, 26 בנובמבר 1968.
10 בדצמבר

10 בדצמבר הוא היום ה-344 בשנה, (345 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 21 ימים.

2016 בארצות הברית

2016 בארצות הברית היא השנה בה חגגה ארצות הברית 240 שנה מיום היווסדה.

2 ביולי

2 ביולי הוא היום ה-183 בשנה (184 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 182 ימים. יום זה נמצא בדיוק באמצע השנה (בשנים שאינן מעוברות).

30 בספטמבר

30 בספטמבר הוא היום ה-273 בשנה בלוח הגרגוריאני (274 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 92 ימים.

אונג סן סו צ'י

אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י (בבורמזית: အောင်ဆန်းစုကြည်; נולדה ב-19 ביוני 1945 ביאנגון (ראנגון) ' מיאנמר) היא פוליטיקאית בורמזית, המכהנת החל מאפריל 2016 כיועצת מדינה של מיאנמר (תפקיד דומה לזה של ראש ממשלה שנוצר עבורה) ויושבת ראש של מפלגת הליגה הלאומית לדמוקרטיה . היא נחשבה לאורך שנות מאבקה באופוזיציה לאחת הפעילות הבולטות בעולם למען קידום הדמוקרטיה וזכויות אדם. בשנת 1990 ניצחה מפלגתה בבחירות הכלליות, אך הכת הצבאית אשר שלטה אז סירבה לוותר על השלטון. בשנת 1991 זכתה בפרס נובל לשלום על פעילותה לקידום הדמוקרטיה בבורמה תוך דבקות בדרך של התנגדות לא אלימה לפי דוגמתם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג ולפי עקרונות בודהיסטים מהם הושפעה עמוקות.

היא מכהנת החל ממרץ 2016 גם בתפקידים של שרת החוץ של מיאנמר ושרה לענייני משרד הנשיא.

ב-2018 קבע צוות בדיקה מטעם מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם כי ממשלתה של סו צ'י תרמה לביצוע מעשי הזוועות והטבח בבני הרוהינגיה. כתוצאה, נשללו ממנה מספר פרסים שהוענקו לה במהלך שנות המאסר וההתנגדות שלה, ביניהם פרס זכויות האדם של אמנסטי אינטרנשיונל, אשר האשימו אותה ב"בגידה מבישה", וכן הפרס על שם אלי ויזל מטעם מוזיאון השואה האמריקאי.

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות, 1933–1945 (אנגלית: Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945) היא אנציקלופדיה בהוצאת מוזיאון השואה האמריקני אשר בגרסתה הסופית תכלול מידע על כל המחנות והגטאות בתקופת השלטון הנאצי.

הלילה (ספר)

הלילה (ביידיש: און די װעלט האט געשװיגן - "והעולם שתק") הוא ספרו הראשון של הסופר היהודי-אמריקאי אלי ויזל, שנכתב בשנת 1955 ביידיש. הספר הוא ספר אוטוביוגרפי המספר את קורותיו של אלי יחד עם אביו שלמה בתקופת השואה במחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד בשנים 1944–1945.

המדליה הלאומית למדעי הרוח

המדליה הלאומית למדעי הרוח (אנגלית: National Humanities Medal) היא מדליית הוקרה אמריקאית המוענקת החל משנת 1997 מדי שנה, למספר אנשים או קבוצות או ארגונים אשר תרמו תרומה יוצאת דופן להפצת הידע במדעי הרוח בקרב הציבור האמריקאי.

המדליה מוענקת על ידי הקרן הלאומית למדעי הרוח של ארצות הברית. היא נוסדה בשנת 1988 כמדליית צ'ארלס פרנקל, ובשנת 1997 שונה שמה למדליה הלאומית למדעי הרוח. לזוכים מוענקת מדליית ארד, שעוצבה על ידי דייוויד מקולי, בעצמו אחד ממקבלי המדליה עוד ב-1995, בשמה הראשון עדיין.

עם הזוכים במדליה נמנים ברנרד לואיס, אלי ויזל, גרטרוד הימלפארב, ריצ'רד פייפס, מידג' דקטר, ג'ויס קרול אוטס, האל הולברוק, ג'ון אפדייק, טום וולף, קווינסי ג'ונס, טוני מוריסון, גאריסון קיילור, ג'ון רולס, סטיבן ספילברג, פיליפ רות, מוזיאון נורמן רוקוול, פואד עג'מי, ועוד.

הפרס הלאומי לספרים יהודיים

הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ובקיצור: NJBA) הוא פרס ספרותי המוענק מטעם המועצה למען הספר היהודי באמריקה (Jewish Book Council) בארצות הברית, בקטגוריות שונות של סוגה ספרותית (ספרות עיונית, שירה וסיפורת) במטרה לעודד ספרות יוצאת מן הכלל בנושאים בעלי עניין יהודי.

הפרס מוענק החל משנת 1949. בין זוכי העבר הבולטים: פיליפ רות, הווארד פאסט, אלי ויזל, יצחק בשביס זינגר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, מיכאל אורן, הלל בבלי, יצחק זילברשלג, יהודה עמיחי, נתן שחם, נתן שרנסקי, אורי אורלב, איתמר רבינוביץ', בן ציון נתניהו, סול בלו, דוד הרטמן, מנחם אלון, שבתי טבת, אניטה שפירא, דוד גרוסמן, מאיר שלו, ברנרד לואיס, פולה פרדריקסן, צבי אקשטיין, ג'ונתן ספרן פויר, דניאל אלעזר ואחרים.

ח' בכסלו

ח' בכסלו הוא היום השמיני בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בח' כסלו היא פרשת וישלח אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת ויצא אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

ט"ז בתשרי

ט"ז בתשרי הוא היום השישה עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישה עשר בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. ט"ז בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

יואל רפל

ד"ר יואל רפל (נולד ב-4 באוקטובר 1946) הוא היסטוריון של עם ישראל וארץ ישראל, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי. רפל מוכר בזכות האנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל אותה ערך בשיתוף עם אוריאל רפפורט והיותו מנהל ארכיון אלי ויזל שבאוניברסיטת בוסטון.

יון איליאסקו

יון איליאסקו (ברומנית: Ion Iliescu (מידע • עזרה); נולד ב-3 במרץ 1930) הוא מדינאי רומני שכיהן פעמיים בתפקיד נשיא רומניה: פעם ראשונה משנת 1989 עד 1996 (אז הוחלף על ידי אמיל קונסטנטינסקו), ופעם שנייה, כאשר החליף את קונסטנטינסקו, מ-2000 עד 2004 (אז הוחלף על ידי טראיאן בססקו). איליאסקו היה חבר המפלגה הקומוניסטית הרומנית ועלה לשלטון לאחר מהפיכת 1989, בה הופל ניקולאה צ'אושסקו והמשטר הקומוניסטי איתו.

אביו של איליאסקו היה חבר במפלגה הקומוניסטית הרומנית כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוא גנב את הגבול לברית המועצות, השתתף בקונגרס המפלגה הקומוניסטית בשנת 1931, ונשאר שם עוד ארבע שנים. כשחזר לרומניה נידון למאסר ומת בבית הסוהר. אמו של איליאסקו זנחה אותו בגיל צעיר, והסבים הם שגידלו אותו. בגיל 9 אימצה אותו דודתו אריסטיצה, שהייתה לאחר מכן משרתת וטבחית של אנה פאוקר, שהייתה למנהיגה היהודיה של המפלגה הקומוניסטית. אנה פאוקר סייעה לאיליאסקו להגיע למוסקבה וללמוד שם במכון האנרגטי. לאחר שחזר לרומניה מילא תפקידים בכירים במדרג הקומוניסטי. הוא היה בהנהגת איחוד הנוער הקומוניסטי, ולימים - השר לענייני הנוער.

למרות היותו חבר המפלגה הקומוניסטית, היה איליאסקו בין מייסדי חזית ההצלה הלאומית, שהפכה אחר כך לחזית הדמוקרטית להצלה לאומית, בהמשך למפלגה לדמוקרטיה סוציאלית ברומניה ולבסוף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

ב-22 בדצמבר 1989 הוביל איליאסקו את הרכבת הממשלה הרומנית לאחר המהפכה נגד ניקולאה צ'אושסקו. איליאסקו תפס את השלטון במדינה ובכך באו לסיומן 24 שנות שלטונו.

בשנת 1990 זימן איליאסקו כמה פעמים את הכורים, בהנהגת מירון קוזמה, "להגן על המדינה", כלומר לדכא את ההפגנות שנערכו באותה תקופה בכיכר האוניברסיטה. אירועים אלימים אלה זכו לשם "מינריאדות".

באוקטובר 2003 איליאסקו כינס ועדה בינלאומית של היסטוריונים וחוקרים, בראשותו של אלי ויזל - "ועדת ויזל" - לבדיקה, ריכוז ופרסום המידע האמיתי על שואת יהודי רומניה, וחשיפת מעורבות שלטונות רומניה דאז באירועים. הוא גם התחייב לפעול למימוש המלצות אותה ועדה לגבי הוראת תולדות השואה במוסדות חינוך ברומניה.

כ"ו בסיוון

כ"ו בסיוון הוא היום העשרים ושישה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושישה בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. כ"ו בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (באנגלית: United States Holocaust Memorial Museum) הוא מוזיאון לאומי הממוקם בקרבת המול בעיר וושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. במוזיאון מתבצעת פעילות תיעוד, לימוד ופירוש ההיסטוריה של השואה והוא משמש כמפעל הנצחה למיליוני יהודים ובני עמים אחרים שנספו בשואה. הוא פועל מאז 1993.

מר שושני

מר שושני (כונה גם פרופסור שושני או החכם שושני; בצרפתית: Monsieur Chouchani;‏ 9 בינואר 1895, בריסק – כ"ו בטבת תשכ"ח, 26 בינואר 1968, דוראסנו, אורוגוואי) הוא כינויו של חכם יהודי מסתורי, ששמו המקורי היה קרוב לוודאי הלל פרלמן. שושני לימד תלמידים רבים בכמה ארצות - בשיעורים ובאופן אישי, בהם אישים ידועים. תלמידיו מתארים אותו כתלמיד חכם ופילוסוף פנומנלי, בעל ידיעות מופלגות בכל מקצועות היהדות ובייחוד בתלמוד ובקבלה, וכן במתמטיקה, פיזיקה, תולדות הפילוסופיה, דתות העולם, שפות, ספרות ועוד.

ספר יובל

ספר יוֹבֵל (בלועזית, מגרמנית: Festschrift, "פֶסְטְשְׁרִיפְט"; בלטינית: liber amicorum) הוא ספר היוצא לאור לכבודו של מדען, איש רוח או שופט, לכבוד פרישתו לגמלאות, הגיעו לגיל 70 או נסיבות חגיגיות דומות.

ספר היובל הוא אוסף של מאמרים בתחומי עשייתו של האיש שלכבודו יצא הספר לאור. המאמרים נכתבים על ידי עמיתיו ומוקיריו, וריכוזם ועריכתם נעשים על ידי מערכת המורכבת מעמיתיו. פעמים רבות ניתנת בספר היובל תמונתו של חתן השמחה, ביוגרפיה שלו, רשימה ביבליוגרפית של כתביו. לעיתים כולל הספר גם מאמר מאת חתן השמחה.

פעמים רבות מרמז שמו של הספר, ישירות או בעקיפין, על האיש שלכבודו יצא הספר.

בהתחשב בכך שספר יובל הוא אסופה של מאמרים אקדמיים, הוא מעניין בראש ובראשונה את קוראי ספרות אקדמית בתחום זה: חוקרים וסטודנטים. לעיתים נכתב הספר כך שיפנה לקהל קוראים רחב יותר של מתעניינים בתחום.

חלופה לספר יובל הוא הקדשה של גיליון של כתב עת מדעי לכבודו של חתן השמחה.

דוגמאות:

לכבודו של מנחם גולדברג, נשיא בית הדין הארצי לעבודה יצא לאור "ספר מנחם גולדברג", ובו 19 מאמרים בתחום דיני העבודה, מאת אנשי אקדמיה, שופטים ועורכי דין העוסקים בתחום זה.

לכבודו של פרופ' מרדכי רוטנברג מהאוניברסיטה העברית בירושלים יצא לאור הספר "החיים כמדרש - עיונים בפסיכולוגיה יהודית", ובו מאמרים מאת יורם בילו, יהודה ליבס, אדמיאל קוסמן, עדין שטיינזלץ, שלמה גיורא שוהם, משה אידל, אלי ויזל ואחרים. מאמרים אלה הם בתחומי הפסיכולוגיה והמדרש שבהם עוסק רוטנברג. הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, שמפיצה אותו לציבור הרחב, ולא רק לאנשי האקדמיה.

בשנת 2005 פרשה לגמלאות חוקרת הספרות, פרופ' נורית גוברין, ולכבוד זאת הוגש לה הספר "ממרכזים למרכז - ספר נורית גוברין" (בעריכת אבנר הולצמן ובהוצאת אוניברסיטת תל אביב),- אסופה נרחבת של דברי ספרות, מחקר ויצירה, בהשתתפותם של ארבעים יוצרים וחוקרים. הספר מעלה בצורה מורחבת ומגוונת את הנחות היסוד שהניחה בחקר הספרות העברית החדשה ובהוראה.

גיליון של כתב העת The Electronic Journal of Combinatorics הוקדש לכבודו של פרופ' אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן למדע, עם מלאת לו 70 שנה.

לציון ארבעים שנות הוראה ומחקר של פרופ' דניאל פרידמן הוציאו עמיתיו לכבודו את "ספר דניאל - עיונים בהגותו של פרופ' דניאל פרידמן". הספר, בעריכתם של פרופ' נילי כהן ופרופ' עופר גרוסקופף, כולל 18 ממאמריו הבולטים של פרידמן, ובצד כל אחד מהם מאמר מחווה מאת חוקר משפטי בולט, שנכתב במיוחד לספר זה.

עמוד ראשי

ללא הודעת הגנה אוטומטית

קאפו

קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאום • אלי ויזל • אידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל
זוכי פרס נובל לשלום
19011925 דינן, פאסי (1901)דוקומון, גובאט (1902)קרמר (1903)המוסד לחוק בינלאומי (1904)פון זוטנר (1905)רוזוולט (1906)מונטה, רנו (1907)ארנולדסון, באייר (1908)ברנארט, דה קונסטן (1909)לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910)אסר, פריד (1911)רוט (1912)לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916)הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918)וילסון (1919)בורז'ואה (1920)ברנטין, לאנגה (1921)ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924)צ'מברליין, דוז (1925) Nobel Prize
19261950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928)קלוג (1929) • סודרבלום (1930)אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932)אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934)פון אוסייצקי (1935)לאמאס (1936) • ססיל (1937)משרד ננסן הבינלאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (1944)הול (1945)באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948)אור (1949)באנץ' (1950)
19511975 ז'ואו (1951)שווייצר (1952)מרשל (1953)נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956)פירסון (1957) • פיר (1958)נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960)המרשלד (1961)פאולינג (1962)הצלב האדום (1963)לותר קינג (1964)UNICEF(1965) • לא הוענק (1966–1967)קאסן (1968)ארגון העבודה הבינלאומי (1969)בורלוג (1970)ברנדט (1971) • לא הוענק (1972)קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סטו (1974)סחרוב (1975)
19762000 ויליאמס, מגוואייר (1976)אמנסטי אינטרנשיונל (1977)בגין, סאדאת (1978)תרזה (1979) • אסקיבל (1980)נציבות האו"ם לפליטים (1981)מירדאל, רובלס (1982)ואלנסה (1983)טוטו (1984)האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986)אריאס (1987)כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988)גיאטסו (1989)גורבצ'וב (1990)סו צ'י (1991)מנצ'ו (1992)מנדלה, דה קלרק (1993)רבין, פרס, ערפאת (1994)רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995)בלו, הורטה (1996)המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997)יום, טרימבל (1998)רופאים ללא גבולות (1999)קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001)קרטר (2002)עבאדי (2003)מאטאיי (2004)הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005)יונוס, גרמין (2006)גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007)אהטיסארי (2008)אובמה (2009)שיאובו (2010)ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011)האיחוד האירופי (2012)הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013)יוספזאי, סאטיארת'י (2014)קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015)סנטוס (2016)התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017)מוראד, מקווגי (2018)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.