אליעזר קפלן

אליעזר קפלן (27 בינואר 189113 ביולי 1952) היה פעיל ציוני, חבר מועצת העיר תל אביב (1925–1933), חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת הכספים שלה (1933–1948), סגן ראש הממשלה הראשון, שר האוצר הראשון של ישראל ושר המסחר והתעשייה.

אליעזר קפלן
Eliezer Kaplan
תאריך עלייה 1920
מקום קבורה ישראל חלקת גדולי האומה, ירושלים
מפלגה מפא"י
שר האוצר ה־1
14 במאי 194825 ביוני 1952
(4 שנים ו-6 שבועות)
שר המסחר והתעשייה ה־2
10 במרץ 19491 בנובמבר 1950
(שנה ו-33 שבועות)
חבר הכנסת
14 במאי 194825 ביוני 1952
(4 שנים ו-6 שבועות)
כנסות מועצת המדינה הזמנית - הכנסת השנייה
תפקידים בולטים

תולדות חייו

קפלן נולד במינסק שברוסיה הלבנה (אז בפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), אחד מעשרת ילדיהם של פרומה ומאיר בן מיכאל קפלן, בעל בית מסחר סיטונאי גדול לחוטי אריגה.[1] למד ב"חדר", בגימנסיה רוסית בלוביץ' (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום בפולין) ובבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה (MHTS). סיים לימודיו כמהנדס בניין ב-1917. נישא לד"ר דבורה לבית קפלן (בת דודו אברהם קפלן), רופאה, שעבדה שנים רבות כרופאת ילדים.

עלה לארץ ישראל בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, ומיד נשלח לשנתיים לגרמניה כמקים הסניף המקומי של התאחדות הפועל הצעיר, וכמזכירו. כשחזר לארץ ישראל בשנת 1923 כיהן כחבר הנהלה במשרד לעבודות ציבוריות ובנין וכמנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל אביב. נמנה עם ראשי ההסתדרות והיה מזכיר הוועד הפועל בשנים 19291933. בשנים 1933–1948 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת הכספים בה. כמו כן כיהן כחבר מועצת העיר תל אביב בין השנים 1925–1933.

לפי תיאורו של זאב שרף, קפלן היה אחד מארבעת המצביעים במנהלת העם נגד הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, אם כי יש היסטוריונים החולקים על זאת וטוענים שהייתה הסכמה כללית על הכרזת המדינה וההצבעה הייתה על נושא אחר.[דרוש מקור] נמנה עם חותמי מגילת העצמאות.

אליעזר קפלן חותם על מגילת העצמאות 1948
אליעזר קפלן חותם על מגילת העצמאות 1948
Eliezer Kaplan's grave2
קבריהם של אליעזר ודבורה קפלן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל

לאחר קום המדינה התמנה לשר האוצר הראשון. בתקופת כהונתו השיג את ההלוואות הראשונות ממקורות בחו"ל, שהצילו את המשק הישראלי מהתמוטטות. בתחילת 1952 הגה והוביל את המדיניות הכלכלית החדשה. במקביל לכהונתו כשר האוצר, כיהן קפלן בשנים 19491950 גם כשר המסחר והתעשייה.

כשבועיים לפני מותו התפטר ממשרתו, ככל הנראה בשל סירובו למלא את רצונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון,[2] והתמנה לסגן ראש הממשלה.

קפלן, שסבל ממחלת לב, קיבל התקף לב בבוקר ה-11 ביולי 1952 על סיפון האונייה "נגבה", כשהיה בדרכו לחופשה בשווייץ. הוא הובל לטיפול רפואי בג'נובה שבאיטליה, שם נקבע מותו ב-13 ביולי 1952 לפנות בוקר.[3] הוא היה הראשון להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, עוד בטרם נקבעו הקריטריונים לקבורה בחלקה.[4] בעקבות כך, קפלן הוא המנהיג היחיד (לבד מטדי קולק ורעייתו) הקבור בחלקה למרות שלא מילא את תפקיד ראש ממשלת ישראל, נשיא מדינת ישראל או יושב ראש הכנסת (או בן/בת זוגו/ה). קפלן היה אב לשתיים.

הנצחתו

על שמו קרויים בית החולים קפלן ברחובות, שכונת קריית אליעזר בחיפה שבה שכן אצטדיון קריית אליעזר, שכונת קריית אליעזר בנתניה, שכונת בית אליעזר בחדרה, שכונת קפלן בכפר סבא ורחובות רבים בערי ישראל, בהם רחוב קפלןמחלף קפלן שלצידו) בת"א. עוד קרוי על שמו פרס קפלן, פרס ישראלי שניתן מאז 1954 על התייעלות והעלאת פריון העבודה. את הזוכים בפרס קובעת ועדה בראשות מנהל המכון לפריון העבודה והייצור, ואת הפרס מעניק לזוכים שר העבודה.

כתביו

  • די ווירטשאפטס-פּאָליטיק פון דער ציוניסטישער עקזעקוטיווע (דער ובאנייטער קאלאניזאציע-טעטיקייט), ירושלים, לונדון: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תרצ"ה. ‬(ביידיש)
  • חזון ומעש (העורך: יוסף שפירא), תל אביב: עם עובד - תרבות וחינוך, תשל"ג. (ראה אור לאחר מותו)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 'מאיר קפלן', בתוך: דוד כהן (כינס), שלמה אבן שושן (ערך), מינסק עיר ואם: קורות - מעשים - אישים - הוי, כרך א, תל אביב: ארגון יוצאי מינסק ובנותיה בישראל; הקיבוץ המאוחד; לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ה, עמ' 664 (ספר יזכור לקהילת מינסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 667).
  2. ^ עזריאל קרליבך, "אותה הממשלה - בשינוי מכריע", מעריב, 23.6.1952, עמ' 2
  3. ^ אליעזר קפלן איננו, דבר, 14 ביולי 1952
  4. ^ הר הרצל - מתווה היסטורי של בית הקברות הלאומי בירושלים
1951 בישראל

1951 הייתה השנה השלישית לעצמאותה של מדינת ישראל.

1952 בישראל

שנת 1952 הייתה השנה הרביעית לקיום המדינה. במוקד השיח הציבורי עמד בין היתר הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, אשר עליו נמתחה ביקורת עזה;

הבונדס

הבּוֹנְדְּס (או בשמו הרשמי מפעל מלווה העצמאות והפיתוח; באנגלית: State of Israel Bonds) הוא ארגון העוסק במכירת אגרות חוב של מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. הבונדס הוקם בספטמבר-אוקטובר 1950 ביוזמת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן, וגולדה מאיר עם הנרי מורגנטאו, שמואל רוטברג והנרי מונטור מיהודי ארצות הברית.

בראשית ימיו היה קשה לשכנע את יהודי ארצות הברית להשקיע את כספם באגרות חוב של מדינת ישראל שזה עתה קמה. אולם עם הזמן הצליחו אנשי הבונדס לגייס סכומים גדלים והולכים, עד שבשנות ה-60 של המאה ה-20 היה הבונדס לאחד ממקורות ההכנסה העיקריים של תקציב הפיתוח של ממשלת ישראל. מתקציב זה הוקמו בעשורים הראשונים למדינה פרויקטים כגון המוביל הארצי, מפעלי ים המלח, תחנת הכוח אורות רבין בחדרה, ופיתוח נמלי הים של ישראל (חיפה, אשדוד ואילת); ואילו בעשורים האחרונים מושקע התקציב בפרויקטים בתחום העלייה מברית המועצות ומאתיופיה, הרחבת נמל התעופה בן-גוריון ורכבת ישראל, ושיפור תשתיות.

עד סוף שנת 1967 הצליח הבונדס לגייס 1.1 מיליארד דולר. כיום מגייס הארגון כ-1.2 מיליארד דולר בשנה, שהם כמחצית ההון שמגייסת ישראל ברחבי העולם בשנה. בסך הכול גייס הבונדס מאז הקמתו יותר מ-33 מיליארד דולר.בשנים האחרונות התעורר ויכוח בדבר נחיצותו של המפעל. השוללים את המשך קיומו טוענים, ששיעורי הריבית הגבוהים המובטחים באגרות הבונדס הם נטל בלתי מוצדק על תקציב המדינה. לעומתם, המחייבים את המשך קיומו מציינים, כי רוב רוכשי אגרות המפעל מבטאים בכך קשר וזיקה למדינת ישראל.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

המדיניות הכלכלית החדשה (ישראל 1952)

המדיניות הכלכלית החדשה היא החלטת ממשלה שהתקבלה בפברואר 1952 על ידי שר האוצר של ממשלת ישראל, אליעזר קפלן לשינוי המדיניות הכלכלית כדי להחליף את שיטת הקיצוב (הצנע).

הממשלה הזמנית

הממשלה הזמנית של ישראל היא ממשלת ישראל שכיהנה מהקמת המדינה ב-14 במאי 1948 (ה' באייר ה'תש"ח), ועד ל-10 במרץ 1949 (ט' באדר ה'תש"ט), מועד בו הוקמה הממשלה הראשונה, לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. חבריה היו אנשי מנהלת העם, שהוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני מ־12 באפריל, ובראשה עמד יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון.

הפועל הצעיר

הפועל הצעיר (בראשי תיבות: הפוה"צ) הייתה מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל, שמטרותיה היו הגשמת הציונות ויצירת חברה עברית עובדת ואשר ראתה מתפקידה לפעול למען כיבוש העבודה במושבות ובערים ולהחייאת התרבות העברית. התנועה הושפעה מאוד מתורתו של א"ד גורדון. המפלגה נוסדה ב-1905. ב-1930 התאחדה עם "אחדות העבודה" למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, שבראשה עמד דוד בן-גוריון.

הר הרצל

הר הרצל הוא הר במערב ירושלים המשמש כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. בהר נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה וכן חלקת גדולי האומה בה קבורים מנהיגי המדינה והציונות. בכניסה להר נמצא מוזיאון הרצל ובו שוכן מאז 2017 היכל הזיכרון הלאומי שבו מונצחים כל הנופלים בהגנה על הארץ.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכים בהר הרצל הטקסים המרכזיים לזכר חללי צה"ל, חללי משטרת ישראל, ונפגעי פעולות האיבה בהשתתפות ראשי המדינה, ראש הממשלה ונשיא המדינה. במוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, נערך ברחבת הר הרצל "טקס הדלקת המשואות" - הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום העצמאות.

ההר מתנשא לגובה של 834 מטרים מעל פני הים ונמצא במערב ירושלים, ביער ירושלים בין השכונות עין כרם, קריית יובל, בית הכרם, בית וגן, ויפה נוף. הר הרצל והכתף הסמוכה אליו עליה בנוי יד ושם, מכונים הר הזיכרון.

הכניסות להר הרצל ולבית הקברות הצבאי בו מצויות בקצה הדרומי של שדרות הרצל. בחודש אפריל 2013 נערכה תחרות להקמת כניסה ראשית חדשה עם מרכז מבקרים במקום בו נמצאת כיום הכניסה הראשית. בתחרות זכה צוות בינלאומי של אדריכלים שהציע רצף עמודים בצד הכניסה וגג מחורר מעל שער הכניסה הקיים.בחודש מרץ 2014 נבחר בית הקברות של הר הרצל לאחד מ-20 בתי הקברות היפים ביותר בעולם על ידי המגזין "BusinessInsider".בשנת 2019 אושר בממשלה תקציב לשדרוג "חלקת גדולי האומה" ביחד עם הקמת רחבת הספדים עם הרחבת החלקה ושדרוג מסלול המבקרים במקום.

ועדת המצב

ועדת המצב הייתה ועדה שנוסדה על ידי הנהגת היישוב לקראת הקמת המדינה לשם הכנת הקמתו של מנגנון המדינה.

ועדת המצב הוקמה על ידי הנהלת הסוכנות היהודית ב-12 באוקטובר 1947. הוועדה מנתה שלושה־עשר חברים: דוד בן-גוריון (יו"ר), גולדה מאירסון, יצחק גרינבוים, משה שפירא, פרץ ברנשטיין, אליעזר קפלן, מאיר גרבובסקי, דוד רמז, דוד צבי פנקס, צבי לוריא, מרדכי שטנר, גאורג לנדואר ואברהם גרנובסקי. למזכיר הוועדה נתמנה זאב שרף (לימים מזכיר הממשלה, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל).על ועדת המצב הוטל להכין את הקמתו של מנגנון המדינה, משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים שיחליפו את השלטון הבריטי. הוועדה דנה בהכשרת כוח אדם למוסדות המדינה בהפעלת התחבורה, הנמלים ושדות התעופה.

הוועדה חולקה למספר ועדות, שהכינו, כל אחת בתחומה, את מוסדות המדינה העתידה לקום: כלכלה, שירות החוץ, חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים, השלטון המקומי ומערכות המשפט והמשטרה. ועדה מיוחדת נתמנתה לענייני ירושלים.

תפקיד הוועדה הסתיים עם הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 והקמת המוסדות ומערכת השלטון של מדינת ישראל. זאב שרף נתמנה להיות למזכיר הממשלה הראשון, כמזכיר הממשלה הזמנית ולאחר מכן מזכיר ממשלות הקבע שבאו בעקבותיה.

חלקת גדולי האומה

חלקת גדולי האומה היא חלקת קבורה ממלכתית בהר הרצל שיועדה לקבורת גדולי המנהיגים של מדינת ישראל: נשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה, יושבי ראש הכנסת ובני זוגם.

ממשלת ישראל הראשונה

הממשלה הראשונה פעלה מ-10 במרץ 1949 עד 30 באוקטובר 1950, כשדוד בן-גוריון הגיש את התפטרותו לנשיא, והממשלה הפכה לממשלה זמנית במשך 16 יום, עד לכינון הממשלה השנייה.

ממשלת ישראל השלישית

ממשלת ישראל השלישית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-8 באוקטובר 1951 עד 24 בדצמבר 1952, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

מנהלת העם

מִנְהלת העם הייתה הקבינט של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה לנהל את ענייני היישוב והמלחמה.

מנהלת העם הוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני ב־12 באפריל 1948 לקראת הכרזת המדינה, לשם ניהול ענייני היישוב וניהול המערכה הצבאית, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות שהתחוללה באותה עת. במנהלת העם היו 13 חברים והם: דוד בן-גוריון - היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרון ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין.

חברי מנהלת העם נבחרו מבין חברי מועצת העם בת 37 החברים שהוקמה באותו מועד לשמש כפרלמנט עד להקמת המדינה. בניגוד למועצת העם, במנהלת העם לא היו נציגים קומוניסטים או רוויזיוניסטים (עיקרון שיישומו נקרא בהמשך בלי חרות ומק"י).

הישיבה הראשונה של מנהלת העם התקיימה ב-18 באפריל 1948 בבית קק"ל בתל אביב, שם התקיימו כל ישיבות המועצה עד ה-14 במאי 1948, יום תום המנדט הבריטי. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-26 באפריל 1948 הוחלט על חלוקת התיקים. תיקי המפתח היו: שר הביטחון - דוד בן-גוריון (בנוסף לתפקידו כיושב ראש), שר החוץ - משה שרת, שר הכספים - אליעזר קפלן.

ב-12 במאי 1948, באחד הכינוסים האחרונים של מנהלת העם בבית קק"ל, דנו בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), בה הפציר בהנהגת היישוב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה בשל חולשת צבאות היישוב היהודי למול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכן כי המצב עלול להוביל למלחמה כלל-אזורית. לבסוף נתקבלה ההכרעה על הכרזת המדינה, שתיקרא בשם "ישראל", במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־14 במאי. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הדיונים. לפי תיאור אחד, שמקורו בספרו של זאב שרף מזכיר הממשלה הזמנית, ההחלטה עברה בעקבות לחצו של דוד בן-גוריון, ועל חודו של קול. לעומתם יש חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם המסתייגים מכך, וטוענים כי ההצבעה במינהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר - האם לקבוע מראש את גבולותיה על פי גבולות החלוקה וכי כול הנוכחים הסכימו על ההכרזה.

הוחלט אף לדחות את הצעת ההפוגה ולהימנע מלהכריז על גבולותיה של המדינה.

יום לפני הכרזת המדינה שלחה מנהלת העם הזמנות סודיות למוזמנים, בהן הם נתבקשו להגיע ביום שישי, 14 במאי 1948 בשעה 15:30 למוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, לשם קיום טקס הכרזת העצמאות.

במגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון בטקס, שהייתה מגילת היסוד של מדינת ישראל, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של המדינה ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

סגן ראש ממשלת ישראל

סגן ראש הממשלה הוא תואר סמלי בממשלת ישראל המוענק לרוב, לראשי הסיעות השותפות לקואליציה מאז 1952. התפקיד נקבע בסעיף 5(ה) לחוק יסוד: הממשלה הקובע "שר יכול שיהיה סגן ראש הממשלה" והראשון ששימש בתפקיד זה היה אליעזר קפלן.

להבדיל מממלא מקום ראש הממשלה ומשימוש בתואר זה במדינות אחרות כבארצות הברית, תואר "סגן ראש ממשלה" בישראל כיום הוא נטול סמכויות, על כן אין הגבלה על מספר סגני ראש הממשלה, בניגוד לממלא מקום ראש ממשלה אשר יכול להיות אחד בלבד.

פרס קפלן

פרס קפלן הוא פרס ישראלי הניתן על התייעלות והעלאת פריון העבודה. הפרס נוסד בשנת 1954 ונקרא על שמו של אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. את הזוכים בפרס קבעה ועדה בראשות מנהל המכון לפריון העבודה והייצור, ואת הפרס העניק לזוכים שר העבודה. במשך שנים רבות חולק הפרס כחלק משבוע פריון הייצור.

בין הזוכים בפרס:

סא"ל יוסף רום רומנובסקי מספנת חיל הים על השיפוץ הראשון הגדול של צוללת בארץ 1957 והכנסת מיחשוב בתהליך השיפוץ

חמת ארמטורות ויציקות (1957), על העלאת הפריון במחלקת המסמרים.

איתן זהבי (1968) על פיתוח גלגלי הבלון.

מרדכי קיקיון, על הקמת מרכז המחשוב של רפא"ל.

דפוס בארי (1986), על פיתוח ה"מעטפית".

אפי רוזנצויג (1989) הקמת מפעל טמבור בעכו.

עדי אלדר (1994), על מצוינות בקליטת תושבים ועולים חדשים בכרמיאל.

קבר רבי מאיר בעל הנס

קבר רבי מאיר בעל-הנס נמצא לחוף הכנרת, בשדרות אליעזר קפלן בדרומה של טבריה. על הקבר בנוי כיום בית כנסת גדול.

קפלן

קפלן הוא שם משפחה יהודי-אשכנזי או טורקי נפוץ. הוא שם משפחה גם אצל גרמנים, למשל בגרמניה ואוסטריה.

לשם היהודי שני מקורות:

שיבוש השם "קופל" שהוא "יעקב" ביידיש

סוג של כהן דת בפולנית ובגרמנית.מקור שם המשפחה הגרמני קפלן הוא במילה המציינת סוג של "כומר" רומי-קתולי.

אצל הטורקים משמש גם כן כשם משפחה, שמשמעותו "טיגריס".

האם התכוונתם ל...

רחוב קפלן

רחוב קפלן הוא רחוב וציר תנועה ראשי במרכז תל אביב הקרוי על שם אליעזר קפלן. הרחוב מהווה את אחד מצירי הכניסה הראשיים למרכז העיר מנתיבי איילון, מגבעתיים ומדרום רמת גן. ראשית הרחוב במחלף קפלן ומפגש הרחובות דרך בגין (דרך פתח תקווה) וגבעת התחמושת (קטע הרחוב הקצר שבין דרך בגין ונתיבי איילון). סופו של הרחוב במפגש הרחובות אבן גבירול ודיזנגוף.

הרחוב נבנה על תשתית "דרך הים" - הרחוב הרוחבי הראשי של מושבת הטמפלרים שרונה, שנבנתה בצורת צלב. הרחוב האורכי שניצב לו היה רחוב כריסטוף הופמן (Christoph-Hoffmann-Straße) הוא רחוב דוד אלעזר כיום. רחוב קפלן היה מחובר בצדו המערבי לשביל שחיבר בין יפו והכפר סומייל ובצדו המזרחי לדרך "נבלוס-דמסקוס" (דרך בגין). בשנת 1939 גורשו הטמפלרים מארץ ישראל ועם קום המדינה הפכו מבני הטמפלרים למבנים ששירתו את מדינת ישראל, לאחר שימוש דומה בהם על ידי המנדט הבריטי.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הוקמו בחלקו המערבי של הרחוב ובסביבתו (גם ברחוב דובנוב הניצב לו שהיה מחוץ לתחומי המושבה הישנה), בנייני ציבור מוסדיים רבים, בהם בנייני הסוכנות היהודית ובית ההסתדרות הציונית העולמית (אשר נמצא בפינת רחוב לאונרדו דה וינצ'י), בית העיתונאים על שם סוקולוב, בית הסופר, בית יכין ועוד. רוב הבניינים האלו נבנו בסגנון הברוטליזם שאפיין את הבנייה בארץ באותן שנים, והם חלק ממרכז עסקים הנמשך גם בשדרות שאול המלך. מצפון לרחוב קפלן נמצא מחנה רבין, ובו משרד הביטחון, מוצב הפיקוד העליון של צה"ל, מטה חיל האוויר ומטה חיל הים. הרחוב הוא מיקום פופולרי להפגנות נגד משרד הביטחון.

בשנת 2005 הוקם ברחוב קפלן פינת דרך בגין מגדל הקריה, שהוא גורד השחקים החמישי בגובהו בישראל והשלישי בגובהו בתל אביב.

עם גידול עומסי התנועה בתל אביב היה צורך בהרחבת הרחוב על מנת לאפשר קיבולת גדולה יותר של כלי רכב. תוכניות העירייה להרחבת הכביש התנגשו עם התנגדות המועצה לשימור אתרים על רקע הכוונה להרוס חלק מהמבנים בסגנון האדריכלות הטמפלרית. לאור הכרזת המבנים לשימור הוחלט בתחילת שנות ה-2000 על פרויקט הרחבת הכביש אשר במסגרתו הוזזו בשנת 2005 חמישה מבנים לשימור. פרויקט הזזת המבנים היה הראשון מסוגו שנעשה בישראל ואותו ביצע האדריכל אמנון בר אור. חמישה מבנים הוזזו מרחק של כ-30 מ'. עלות פרויקט הזזת המבנים הייתה כ-26 מיליון שקלים.

הרחבת הרחוב הסתיימה בשנת 2008 אולם והחל משנת 2011 עברו בתי המושבה שיפוץ ושימור עד לפתיחתם ב-2014 כמתחם שרונה.

ביולי 2008, במסגרת חגיגות שנת המאה לתל אביב, תלתה העירייה לאורך הרחוב את דגלי אומות העולם כדי להפוך את הרחוב לשער הכניסה לעיר ולמתגו כ"שדרת האומות".

שרי האוצר בממשלות ישראל
אליעזר קפלן • לוי אשכולפנחס ספירזאב שרףיהושע רבינוביץשמחה ארליךיגאל הורביץיורם ארידוריגאל כהן-אורגדיצחק מודעימשה נסיםשמעון פרסיצחק שמיראברהם בייגה שוחטדן מרידורבנימין נתניהויעקב נאמןמאיר שטריתסילבן שלוםאהוד אולמרטאברהם הירשזוןרוני בר-אוןיובל שטייניץיאיר לפידמשה כחלון סמל מדינת ישראל
שרי הכלכלה והתעשייה בממשלות ישראל
שרי התעשייה והמסחר
(1948–2003):
פרץ ברנשטיין • אליעזר קפלן • יעקב גרידב יוסףפרץ נפתליפנחס ספירחיים יוסף צדוקזאב שרףיוסף ספירחיים בר-לביגאל הורביץגדעון פתאריאל שרוןמשה נסיםמיכה חרישנתן שרנסקירן כהןאהוד ברקדליה איציק סמל מדינת ישראל
שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה
(2003–2013):
דני נוהאהוד אולמרטאלי ישיבנימין בן אליעזרשלום שמחון
שרי הכלכלה
(2013–2016):
נפתלי בנטאריה דרעיבנימין נתניהו
שרי הכלכלה והתעשייה
(2016 ואילך):
משה כחלוןאלי כהן
חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קול • אליעזר קפלן • אברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.