אליעזר ליבנה

אליעזר לִיבְנֶה (לִיבֶּנשטיין) (2 בדצמבר 19021 במרץ 1975) היה איש ציבור, עיתונאי, ופובליציסט, חבר כנסת, מראשי האקטיביסטים במפא"י, פעיל למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, ומראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אליעזר ליבנה
Eliezer Livneh
אליעזר ליבנה, 1951
לידה 2 בדצמבר 1902
לודז', האימפריה הרוסית
פטירה 1 במרץ 1975 (בגיל 72)
ירושלים, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
תאריך עלייה 1920
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים
חבר הכנסת
14 בפברואר 194915 באוגוסט 1955
(6 שנים ו-26 שבועות)
כנסות 1 - 2

חייו

תחילת הקריירה הציבורית

אליעזר לִיבֶּנשטיין (Liebenstein) נולד בדצמבר 1902 בעיר לודז' שבפולין, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית למשפחה ציונית.[1] מאורעות מלחמת העולם הראשונה הביאו את משפחתו לעקור לעיר רוסטוב שעל נהר הדון. בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, עלה לארץ ישראל ועבד כפועל בסלילת כבישים. כשהחליט לעלות ארצה, כבר היה ברוסטוב שלטון סובייטי שמנע את יציאתו אולם הוא הצליח לעבור בדרך הצבאית הגאורגית לעבר הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה ויצא דרך נמל בתומי. לאחר מכן החל בפעילות ציבורית במסגרת תנועת הפועלים "אחדות העבודה", ובשנת 1923 נבחר כמזכיר מועצת פועלי חיפה. באותה שנה הצטרף לקיבוץ עין חרוד, שבו היה חבר במשך שנים רבות. מ-1928 עד 1930 ולאחר מכן מ-1933 עד 1935 היה שליח ההסתדרות בגרמניה. במסגרת זו היה פעיל בחברת "העברה", שסייעה ליהודי גרמניה הנרדפים להעביר את רכושם לארץ ישראל. ליבנה חווה את עליית הנאציזם והסיק את מסקנותיו. כל ימי חייו התנגד למשטרים טוטליטריים מכל סוג שהוא, כגון משטרו של סטלין, שעורר אהדה בקרב רבים בתנועת הפועלים בארץ ישראל.

בשירות ההגנה

במרץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, כתב ליבנה עם אלעזר (לסיה) גלילי מזכר שבו קבע כי לאור ההתפתחויות הבינלאומיות הצפויות תלוי עתידו של היישוב העברי בארץ ישראל בהפיכת ארגון "ההגנה" ל"אורגניזציה צבאית - חיל שדה עברי", שייתן תוקף ועוצמה למדיניות הפוליטית של הגופים האזרחיים ביישוב.[2] ליבנה וגלילי צפו כמה תרחישים לעימות צבאי עם הערבים לאור הגבלת המעורבות הבריטית עקב ההתרחשויות במישור הצבאי הבינלאומי. כן צפו ליבנה וגלילי כי במצבים מסוימים עשוי כוח זה להכריע את הכף בקרבות הצפויים להיערך בין בריטניה ובין איטליה במזרח התיכון.[3] התזכיר נשלח על ידי חיים ויצמן לאישים שונים, ובהם קפטן לידל הארט, תחת הכותרת "מקומה של ארץ ישראל העברית במסגרת ההגנה בקיסרות במזרח התיכון",[4] וגם למרכז מפא"י, אך לא נפל על אוזניים קשובות ולא הצליח להביא למפנה חיובי במדיניות הבריטית ערב קבלת הספר הלבן בשנת 1939. עם זאת, נראה שתזכיר זה שיקף במידה רבה את הלך הרוחות בקרב מפקדי "ההגנה" ומנהיגי היישוב בעת עריכתו.[5]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך ליבנה לאיש הסברה מרכזי בשירות "ההגנה" ומפא"י, ולצד אלעזר גלילי וגרשון ריבלין היה פעיל בהקמת עיתון צבאי מקצועי – "מערכות". העיתון, שהוקם ביוזמת דוד בן-גוריון, החל לצאת לאור בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא היווה בימה מקצועית לחומר איכותי מתורגם לצד מאמרים מקוריים בנושאים צבאיים.[6] בה בעת שימשה מערכת העיתון כמחלקת ההסברה הבלתי חוקית של ארגון "ההגנה".[7] עיתון זה הוציא 50 חוברות במהלך שנות פעילותו עד קום מדינת ישראל, והיה התשתית שעליה קמה ההוצאה לאור "מערכות" של משרד הביטחון, הפעילה עד היום.

בשנת 1940 הוציא ליבנה עיתון נוסף ושמו "אשנב", בשיתוף ברל כצנלסון. העיתון, בעריכת ליבנה, הפך לשופרם של חוג "האקטיביסטים" במפא"י, ופעל שבע שנים, עד שהגדיש את הסאה בכך שפרסם מודעת אבל שבה כרך את שמם של עולי הגרדום – אנשי האצ"ל: דב גרונר, דב רוזנבוים, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, שנתלו ב-16 באפריל 1947 – עם שמם של חללי ההגנה: אהרון דוב, פנחס וייס, מנחם סאמט ומשה לרר, שנהרגו בפעילות במסגרת תנועת ההעפלה. אמנם לצד המודעה התפרסם מאמר שניסה לרכך את רישומה, ובו נאמר באשר לעולי הגרדום: "קרבנם האישי אינו יכול להעביר מן העולם את העובדה שהדרך בה הלכו אינה מועילה לעמם", אבל היא כללה את המשפט: "יזכור עם ישראל את בניו שנרצחו בידי מלכות הרשעה על סף המולדת, והועלו לגרדום בכלא עכו". אמירה זו גזרה גזירה שווה בין עולי הגרדום ובין חללי "ההגנה", מעשה שנחשב לבלתי נסבל בקרב הנהגת "ההגנה", שעיינה את האצ"ל – מודעת האבל הופיעה לאחר פירוקה של תנועת המרי העברי ומספר חודשים לאחר פיצוץ מלון המלך דוד וגררה ביקורת חריפה, וזו גרמה לסגירתו של "אשנב".[8]

הצלחה רבה יותר נחל הביטאון "בטרם", שנקרא תחילה "מלחמתנו" כשהוקם ב-1942. ליבנה היה עורך העיתון עד 1960, והעיתון שיקף את דעותיו בכל גלגוליו האידאולוגיים בשנים אלה.[9] ליבנה היה ידוע כנואם טוב, ונשא דברים ברדיו, שהיה אז אמצעי התקשורת בעל ההשפעה הרבה ביותר. ליבנה היה פעיל גם בקול ירושלים שהופעל על ידי שלטונות המנדט, ובו נשא הרצאות בענייני היום, ובמערכת "קול ישראל", תחנת הרדיו הבלתי חוקית של ההגנה, שהחלה לפעול ב-1940. ליבנה וברל כצנלסון נמנו עם האחראים על תוכני השידור.[10]

ימים אחדים לפני ההצבעה הגורלית במועצת העם על הקמת מדינת ישראל, ב-12 במאי 1948, נשלח ליבנה על ידי דוד בן-גוריון אל מנחם בגין, כדי למסור לו כי הצהרותיו בעד הכרזת מדינה עברית אמנם מחזקות אותו (את בן-גוריון), אך יהיה על בגין ועל אנשיו להיות כפופים לממשלה בראשות בן-גוריון. בגין נענה לליבנה ונתן הצהרה כפי שהתבקש לעשות.[11]

חבר הכנסת מטעם מפא"י

לאחר קום המדינה המשיך ליבנה בפעילותו הציבורית. הוא נבחר מטעם מפא"י לכנסת הראשונה ולאחריה לכנסת השנייה. בה בעת היה שותף לצד אחרים, ובראשם המתכנן אליעזר ברוצקוס, בהקמת "החוג לרפורמה התיישבותית", שקרא לפזר את האוכלוסייה בתכנון ההתיישבות ולתת עדיפות לפריפריה על פני המרכז. בשתי הכנסות שבהן פעל בשנותיה הראשונות של המדינה היה חבר בוועדת החוץ והביטחון. כחבר כנסת נמנה עם חוגי הימין והאקטיביסטים במפא"י, ונקט קו פרו-אמריקני חריף במאבק שהתנהל בין מפא"י ומפ"ם סביב אופייה של מערכת היחסים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות על רקע המלחמה הקרה. ליבנה נתן ביטוי לדעותיו אלה גם מעל דוכן הנואמים בכנסת. על דבריו של חבר הכנסת יעקב חזן, שאמר כי ברית המועצות היא מולדתו השנייה, הגיב ליבנה באומרו כי אין להפקיד תפקידי פיקוד צבאיים בידי אנשים שלהם יותר ממולדת אחת.[12]

כחבר כנסת נקט ליבנה קו מדיני עצמאי שהעלה לעיתים את חמתם של בכירי מפלגתו, וב-1952 נזף בו שגריר ישראל באומות המאוחדות, אבא אבן, על כי נפגש עם שגריר פקיסטן בעת ביקור באומות המאוחדות.[13]

בשנת 1953 החל ליבנה לבנות בית על מגרש של מעל חצי דונם בשכונת קריית היובל. הבית שכלל שתי קומות ומרתף על שטח של 240 מ"ר נחשב במושגי הימים ההם לוילה מנקרת עיניים הנוגדת את הנורמה המקובלת של "הצנע לכת" ומזכירות המוסד לביקורת של מפא"י החליטה לאסור על ליבנה להיכנס לגור בבית. ליבנה לא שעה להוראת המוסד לביקורת ויצא בביקורת ציבורית נגד ההחלטה שהתפרסמה בהבלטה באפריל 1954. במעריב נטען שההחלטה נגד הבית של ליבנה מקורו בסכסוך האידאולוגי בין ליבנה לצמרת מפא"י.[14]

מזכירות מפא"י מנעה מליבנה להופיע בפני חברי המפלגה[15] ולקראת הבחירות לכנסת השלישית לא נכלל ליבנה במקום ריאלי ברשימת מפא"י לכנסת. זמן מה המשיך, זועף וממורמר, בפעילותו במזכירות מפא"י. ב-13 בנובמבר 1957 הודיע למרכז מפא"י כי הוא פורש מן המפלגה "בשל אישור החששות לגבי אופי המשטר השליט ותוצאותיו".[16]

המשטר החדש, הוועד לפירוז מנשק גרעיני והתנועה למען ארץ ישראל השלמה

ב-1958 חבר ליבנה לשמואל תמיר, שהקים את תנועת "המשטר החדש", ששמה לה למטרה להילחם בשיטת הממשל בה הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית (במסגרת זו פעל גם ישעיהו ליבוביץ), אבל ב-1960 פרש מן התנועה. באותם ימים גובשה מדיניות הגרעין של ישראל. תומכי תוכנית הגרעין הישראלית, ובראשם דוד בן-גוריון לצד שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר, ובו ליבוביץ וליבנה, שפעלו כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון "ניו יורק טיימס" גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים.

הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.

ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן-גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.

ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה – כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.[17]

ליבנה נמנה עם החותמים על מכתב הייסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והקדיש את שאר שנותיו למאבק למען דעותיו אלה. בספרו האחרון "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" (1971) הביע דעות בזכות ארץ ישראל השלמה ובזכות התרבות היהודית המקורית, הרחוקה מערכי המערב המנוונים. ספר נוסף ברוח זו – "בדרך לאלון מורה – הציונות בדרך אמונים" – יצא בהוצאת גוש אמונים לאחר מותו.

ליבנה היה סופר פורה. בין השאר כתב את "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית" (1961) ו"אהרן אהרנסון – האיש וזמנו" (1969). ליבנה נמנה עם כותבי הערכים של האנציקלופדיה העברית. ברשימת הכותבים מופיע ליבנה כמומחה ל"ירושלים / ציונות; סוציאליזם; היסטוריה של רוסיה", אך הוא חיבר ערכים רבים גם בנושאים אחרים, ובהם: כבוד ואנרכיזם.

ליבנה הלך לעולמו בשנת 1975, ונקבר בהר הזיתים. ארכיונו מצוי ביד טבנקין.[18] על שמו רחוב בשכונת נווה יעקב בירושלים.

ספריו

  • שאלות הסוציאליזם בימינו (כרך ד' של "ספרית הבחרות הסוציאליסטית"), ירושלים: הוועד המרכזי של הבחרות הסוציאליסטית העברית בא"י; תל אביב: המחלקה הארץ ישראלית של הברית העולמית של הנוער העברי הסוציאליסטי, תרצ"ב 1932.
  • רוסלאַנד: 20 יאָר נאָך דער רעוואָלוציע: די מאָסקווער פראָצעסן: אַן אַנאַליז פון רעזשים; איבערזעצונג און פאָרוואָרט פון מ’ קאסטרינסקי, בואנוס איירס: עבודה, 1938. (ביידיש)
  • הטריטוריאליזם החדש, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער של הנהלת ההסתדרות הציונית ובהשתתפות קרן היסוד, בהוצאת ר' מס ('ערכים: ספרית המכון למדריכים'), תש"ד. (הופיע בתרגום לשפות נוספות, בהן רומנית, צרפתית ואיטלקית)
  • עם הוויכוח הציוני, תל אביב: עם עובד ('ספרית דעות'), תש"ד.
  • הציונות ואנגליה, תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ו.
  • בשער התקופה: מסות ומאמרים,‫ תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ב.
  • מדינה וגולה: עיון בעתידה של התנועה הציונית,‫ ירושלים: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, בהוצאת ר' מס ('ערכים: ספרית המכון למדריכים'), תשי"ג.
  • מבחנה של עצמאות, תל אביב: מסדה, תשט"ו. (קובץ מאמרים שפורסמו בשנים 1952–1954)
  • אליעזר ליבנה, בנימין גפנר, מי הם השליטים בישראל, ירושלים: מרכז המשטר החדש ('ספרית המשטר החדש'), תש"ך. ‬(ספרון)
  • ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית העורך הראשי: אליעזר ליבנה; חברי המערכת: יוסף נדבה, יורם אפרתי, ירושלים: שוקן, תשכ"א 1961. (‫מהדורה ב מחודשת ומעודכנת:‫ ירושלים – תל אביב: שוקן, תשמ"א 1980.)
  • יהדות אמריקה – אתגר ישראלי,‫ רמת גן: מסדה, 1967.
  • אליעזר ליבנה, שמואל כץ, ארץ ישראל וגבולותיה: שאלות ותשובות,‫ תל אביב: התנועה למען ארץ ישראל השלמה, (הקד' תשכ"ח). ‬(ספרון)
  • אהרן אהרנסון – האיש וזמנו,‫ ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט.[19]
  • ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית,‫ ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ב.[20]
  • בדרך לאלון מורה – הציונות בדרך אמונים, ירושלים: הוצאת גוש אמונים, 1976.
  • האם גולת אמריקה היא בבל?, ניו יורק ; תל אביב: הומניטיס פרס: עם עובד (פרסומי הרצאות מוסד ון ליר בירושלים), 1973. ‬(ספרון) (ראה אור בתרגום לאנגלית)
  • בדרך לאלון מורה: הציונות בדרך אמונים, ירושלים: גוש אמונים, תשל"ו.
  • Wo steht der Revisionismus?, Berlin: Zionistischen Vereinigung für Deutschland in Gemeinschaft mit dem Hechaluz, 1934.
  • The Truth about Revisionism; Including a revisionist self-portrait by its own leadership: "Revisionist: a self-portrait" by Aba Achimeir, Uri Zvi Greenberg, Vladimir Jabotinsky‪, New York: Zionist Socialist Party, 1935.
  • Neo-teritorialismul evreesc, Bucuresti: Biblioteca "Hehalut", [1944?].
  • Zionistische Politik in dieser Zeit: das Biltmore-Programm und seine Gegner,‪ Tel-Aviv: Verlag Geulim, 1944.
  • Le nouveau territorialisme juif; version française de Hans Löwensohn, Jérusalem: R. Mass; Publications du Département de la jeunesse de l’Organisation sioniste mondiale (Les Dossiers sionistes), 1945.
  • Il nuovo territorialismo ebraico,‪ Roma: Federazione sionistica italiana, 1946 5706.
  • State and Diaspora,‪ Jerusalem: Youth and Hechalutz Dept. of the Zionist Organization (Modern Israel Library), 1953.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ מ. אסף, בן לציוני מסור, דבר, 5 במרץ 1975
  2. ^ בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה. הוצאת מערכות, 1955–1972 (להלן: "תולדות ההגנה"), חלק שני, עמ' 779.
  3. ^ המזכר המלא מופיע בתולדות ההגנה, חלק שני, עמ' 1381–1387.
  4. ^ תולדות ההגנה, חלק שני, 779.
  5. ^ יגאל עילם, הגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה ביתן, 1979, עמ' 119.
  6. ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, עמ' 47.
  7. ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, עמ' 1268.
  8. ^ תולדות ההגנה, כרך ג' - ממאבק למלחמה, חלק שני, עמ' 949.
  9. ^ בטרם, באתר תנועת העבודה הישראלית
  10. ^ קול ישראל, באתר של הארכיון לתולדות "ההגנה".
  11. ^ "פעמי משיח" לידתה הקשה של המדינה היהודית.
  12. ^ Moshe Brilliant, Supporters attack governments investment programme, Palestine Post, 16/11/1949.
  13. ^ דיאנה בחור-ניר, מה זה שלום, בעצם?, באתר ynet, 7 במאי 2004
  14. ^ מ. מייזלס, המחלוקת על בית ליבנה ועל דעותיו, מעריב, 20 באפריל 1954
    פרשת ביתו של ליבנה מכה גלים, חרות, 27 באפריל 1954
  15. ^ אור חדש על פרשת אליעזר ליבנה, חרות, 23 באוקטובר 1959
  16. ^ הארץ, עשר השנים הראשונות, 1958, עמ' 474.
  17. ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות.
  18. ^ ראו: אליעזר לבנה: מדריך לארכיונו האישי; ריכוז החומר ועיבודו: שרה ארז,‫ רמת אפעל: יד טבנקין, 1986.
  19. ^ ביקורת: דוד לאזר, אגדה בלי איפור, מעריב, 26 בספטמבר 1969; יהודה סלוצקי, "אהרן אהרונסון", דבר, 10 באפריל 1970.
  20. ^ ביקורת: חיים איזק, אליעזר ליבנה – וששת הימים, דבר, 26 ביוני 1972; וכן ישעיהו ליבוביץ, "בין ישראל לאומות, בין היהדות לתרבות המערב ובין העם היהודי למדינת ישראל", בספרו יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
ערך מומלץ
אהרן אהרנסון

אהרן אהרנסון (ברומנית: Aaron Aaronsohn, ‏21 במאי 1876 – 15 במאי 1919) היה בוטנאי, אגרונום

וגאולוג, ראשון לאנשי המדע היהודים בארץ ישראל וראש מחתרת הריגול ניל"י.

אלעזר גלילי

אלעזר (לסיה) גלילי (6 בפברואר 1903 – 6 בינואר 1988) היה ממניחי היסוד למחשבה הצבאית העברית. נחשב אבי ההיסטוריה הצבאית הישראלית. מייסדה (יחד עם אליעזר לבנה) של הוצאת "מערכות" בשנת 1939, והעורך הראשי שלה ושל כתב העת "מערכות" עד 1967. בעל ידיעה אנציקלופדית בהיסטוריה צבאית וחוקר תקופת החשמונאים. כתב וערך ספרים ומאמרים רבים.

ארגון המגן

ארגון המגן היה ארגון שמירה עברי שפעל במושבות דרום הארץ בשנים 1915 – 1917. מקים הארגון ומנהיגו היה יוסף לישנסקי. בשיאו היו בארגון 20 חברים ושומרים נוספים שאינם חברים. הארגון התפרק כאשר לישנסקי פרש ממנו והצטרף אל ניל"י.

אשנב (עיתון)

אשנב היה עיתון דו-שבועי מחתרתי שהוצא לאור בין 1941 – 1947 על ידי ארגון ההגנה והיה הנפוץ בעיתוני המחתרת בתקופת היישוב. מטרתו הייתה לפרסם ידיעות שנפסלו על ידי הצנזורה הבריטית.

ברל כצנלסון היה מייסדו ועורכו הראשון של העיתון, ומי שקבע את שמו. העיתון הודפס בפורמט של 25*15 ס"מ והכיל בין שישה לשמונה עמודים. לאחר מספר שנים הפך לשבועון והגיע לתפוצה של 30 אלף עותקים.

בעיתון בוטא הזרם האקטיביסטי של מפא"י שביקשו לפרסם את ההתנכלויות הבריטיות ולדרבן את חברי ההגנה לקראת המאבקים שבדרך, תוך פרסום ידיעות שנפסלו בעיתונים החוקיים. העיתון הכיל ידיעות מן העולם שמקורן בסוכנות היהודית ובשירות הידיעות של ההגנה ששמות כותביהן לא הוזכרו. העיתון תקף את האנגלים והערבים, אך גם יהודים שנקטו בקו פייסני כלפי הבריטים.

בגיליונו הראשון, שיצא ב-24 באוגוסט 1941, הופיע בעמוד הראשי הלוגו "מפלגת פועלי ארץ-ישראל", אולם שם המפלגה הושמט מהגיליון השני ואילך והוחלף ב"ליקוטי ידיעות/דברים בשם אומרם". וכן בחודשיו הראשונה בצידו השמאלי של הדף הופיעה הכותרת "פנימי לחברים/לא למכירה", אולם החל מחודש דצמבר 1941, החל העיתון להיות מופץ למנויים בתשלום, והוסר התואר "לא למכירה".

עורכו השני של העיתון היה אליעזר ליבנה (לִיבֶּנשטיין), ועורכיו המשניים היו מאיר ורטה, מאיר בראלי ומשה כצנלסון. המערכת שכנה ברחוב נחלת בנימין 57 בתל אביב, והעיתון הודפס ב"דפוס שלומי" ברחוב יהודה הלוי, במסווה של הדפסת עיתון "מערכות". הגליונות נערכו ידנית, ולא במכונה, כדי למנוע זיהוי של בית הדפוס.

מכיוון שהעיתון לא היה חוקי, עריכתו והדפסתו נעשו בסתר, ואף בחלק מהמקרים הוצאו גליונות בשם "א-ב" לאחר שהבריטים הטילו איסור לפרסומו ואחזקתו. סך הכל הופיעו 157 גיליונות כאשר 42 גליונות הופיעו תחת השם "א–ב".

בגיליון שיצא ב-20 באפריל 1947 פרסם העיתון מודעת אבל שבה כרך את שמם של עולי הגרדום – אנשי האצ"ל: דב גרונר, דב רוזנבוים, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, שנתלו ב-16 באפריל 1947 – עם שמם של חללי ההגנה: אהרון דוב, פנחס וייס, מנחם סאמט ומשה לרר, שנהרגו בפעילות במסגרת תנועת ההעפלה. בעקבות פעולה זו, שנגדה את עמדות ראשי ההגנה ומפא"י, נערך במפא"י בירור מול העורך ליבנשטיין והוחלט לצרף לעיתון עורך שיאזן את עמדתו, בתגובה למהלך התפטר ליבנשטיין ומכיוון שמפא"י רצו לתת סיכוי לאופציה המדינית, החליטו על סגירתו של העיתון.

בני יהודה (מושבה)

בני יהודה הייתה מושבה בדרום רמת הגולן שהתקיימה בשנים 1886‏-1920. כיום שוכנים השרידים בתחום שמורת טבע סוסיתא.

הדור (עיתון)

"הַדּוֹר" היה עיתון יומי ישראלי שהופיע בין השנים 1948–1955 וייצג את השקפת עולמה של מפלגת השלטון מפא"י.

העיתון החל לצאת לאור בעברית כעיתון צהריים יומי ב-10 בנובמבר 1948, והחל מאוגוסט 1952 עד לסגירתו יצא כעיתון ערב. מערכת העיתון שכנה ברחוב טיומקין בתל אביב והיו לה סניפים בירושלים ובחיפה.

עורכו הראשון היה אליעזר ליבנה, שפרש לאחר כשנה. עורכיו במשך השנים היו שלמה גרודזנסקי, משה כצנלסון, חיים שורר ויונה יגול.

במשך כל שנות יציאתו סבל העיתון מקשיים כלכליים ולא הצליח לבסס קהל קוראים רחב ונזקק בכל עת לתמיכתה הכספית של מפא"י, עד שבסופו של דבר נסגר ב-30 בנובמבר 1955.

הדים (הקיבוץ הארצי)

הדים: לשאלות החברה הקיבוצית היה כתב עת של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

"הדים" ראה אור בהוצאה לאור של התנועה בקיבוץ מרחביה, משנת תרצ"ד 1934 עד שנת תשמ"ח 1988. תקופה ארוכה היה רבעון, שגליונותיו רואים אור 4 פעמים בשנה.

השתתפו בעריכתו ובכתיבתו חברי מפלגת מפ"ם, התנועה המיישבת "הקיבוץ הארצי", ותנועת הנוער "השומר הצעיר", וכן חברי מפלגת מפ"ם, וחברים ואוהדים של "הקיבוץ הארצי". בין המשתתפים בגליונות "הדים" היו מאיר יערי, יעקב חזן, אליעזר הכהן, אליעזר ליבנה, שמעון שור, קובה דורון, בנימין דרור, אבא קובנר, אברהם סוצקובר, מנחם שדמי.הגליונות הכילו מנעד סוגות: מאמרים על כלכלה סוציאליסטית, על הגות ופילוסופיה, כגון הגותו של קרל מרקס או לודוויג ויטגנשטיין, עמדות בפוליטיקה הישראלית, רשימות ספרותיות שכללו פרוזה ושירה, כגון של המשוררת גיטל מישקובסקי, וצילומי נוף ועבודות אומנות של חברי קיבוצים. נושא עיקרי בגליונות "הדים" היה החיים בקיבוץ, ההווי והתרבות, ותהיות על עתידה של החברה הקיבוצית.

המשטר החדש

תנועת המשטר החדש הוקמה בשנת 1957 על ידי שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי יחד עם ישעיהו ליבוביץ.

התנועה שמה לה למטרה להילחם בשיטת הממשל בה הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית (במסגרת זו פעל גם אליעזר ליבנה).

שמואל תמיר ייסד את תנועת המשטר החדש שהייתה במידה רבה תנועה חברתית לפני שמושג זה היה ידוע. לימים הייתה גם מפלגת המרכז החופשי לאחר שתמיר גורש למעשה מתנועת החירות. תנועת המשטר החדש הורכבה מדמויות מקצוות שונים של המערכת החברתית פוליטית. חבירתו של תמיר לדמויות כמו סנה אשר שויך לשמאל הקיצוני לשם דיון וויכוח ידידותי או אליעזר ליבנה ממפא"י או ישעיהו ליבוביץ, שבאותה עת טרם תוייג פוליטית, הייתה חסרת תקדים והקדימה בעשרות שנים את מפלגות המרכז. המחשבה שניתן לעשות חיבורים מעין אלה הייתה מהפכנית בראייה היסטורית.

הר הזיתים

הר הזיתים (בערבית: الطور ההר או جبل الزيتون הר הזיתים) נמצא ממזרח לעיר העתיקה של ירושלים. מקור שמו של ההר בכרמי הזיתים שכיסוהו בעבר. הר הזיתים קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומסורות רבות קשורות בו.

גובהו של הר הזיתים והתצפית המצוינת ממנו לעיר העתיקה של ירושלים ומתחם הר הבית גרמו לכך שמרבית המפות הריאליסטיות והאיורים העתיקים של ירושלים נעשו מהר הזיתים.

התנועה למען ארץ ישראל השלמה

התנועה למען ארץ ישראל השלמה היא תנועה של אישי ציבור ואנשי רוח מימין ומשמאל שקמה ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, ודגלה באידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. התנועה קראה להחזיק בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן שנכבשו במלחמה זו, ולהתיישב בהם.

לבנה

האם התכוונתם ל...

מבפנים

מבפנים, ביטאון תנועת הקיבוץ המאוחד משנת 1927 עד 1982, אשר יצא לאור במתכונת של רבעון. לפני כן, משנת 1923, היה זה ביטאון משק עין חרוד ובהמשך ביטאון תנועת הקיבוצים קיבוץ עין חרוד. לאחר מכן, משנת 1982 ועד 1993 היה "מבפנים" לביטאון התק"ם, בשנה זו התמזג עם יעד והמשיך לצאת תחת השם "מפנה".

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

משפחת אהרנסון

משפחת אהרנסון (בלועזית: Aaronsohn) היא משפחה יהודית ידועה בתולדות היישוב. בני המשפחה עלו לארץ ישראל מבקאו שברומניה בשנת 1882, עם תחילת העלייה הראשונה, ונמנו עם מייסדי המושבה זכרון יעקב. מקימי ארגון המחתרת "ניל"י" ומנהיגיו נמנו עם אנשי המשפחה, ולכן שמה של המשפחה נקשר תדיר לארגון זה.

בני המשפחה שעלו ארצה היו האב אפרים-פישל אהרנסון, האם מלכה והילדים אהרון וצבי (הירש). בארץ נולדו שמואל (סם), אלכסנדר (אלכס), שרה ורבקה. שתי בנות, ויטיה וליבה, מתו בלידתן בשנת 1888, ככל הנראה מקדחת. בנוסף, הגיעו לארץ בשנת 1882 גם קלמן משה אהרנסון, אח צעיר של אפרים-פישל, ואחותו שרה אהרנסון (לימים שוורץ), שהתיישבו בזכרון יעקב והקימו בה משפחות.

אפרים-פישל היה איכר, מחלוצי הכורמים, שהקים משק בזכרון יעקב. לפי כמה מקורות היה אפרים-פישל הראשון ממתיישבי זכרון יעקב שהפסיק לקבל את תמיכת הברון רוטשילד, פילנתרופ היישוב. הבן הבכור אהרון, נחשב איש אשכולות - אגרונום ומדען, סייר, יזם ופוליטיקאי. הוא נמנה עם הבולטים בקרב בני הדור הראשון שגדל בארץ, אשר נקראו אז "האתרוגים" (כינוי שהפך לאחר שנים ל"צברים"). אהרון זכה לפרסום עולמי בעקבות גילויו את 'אם החיטה' בשנת 1906. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקים והנהיג את המחתרת "ניל"י", שבה פעלו גם אחותו שרה אהרנסון, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ואחרים.

תוך כדי פעולות המחתרת ולאחר חשיפתה, בין השנים 1919-1915, עברו אחדים מחברי המשפחה עינויים, כמו אפרים-פישל, שרה, צבי (וכן אחרים מחברי ניל"י); שרה התאבדה, בעקבות תפיסתה ועינוייה על ידי העותמאנים, ולאחר שגילתה כי הגיעה הוראה להוציאה להורג. אהרון נעלם עם מטוסו מעל תעלת למאנש בין בריטניה וצרפת.

האם מלכה נפטרה בשנת 1912 והאב אפרים-פישל - בשנת 1939. הבן צבי נפטר בשנת 1929, אלכס בשנת 1942, ושמואל בשנת 1950. האחרונה מדור "האתרוגים" והצעירה מבני משפחת אהרנסון, רבקה, נפטרה בשנת 1981.

בביתם של אפרים-פישל ומלכה בזכרון-יעקב, הוא "בית אהרנסון", הוקם מוזיאון לתולדות המשפחה ומחתרת ניל"י. על בני המשפחה ועל ניל"י נכתבו ספרים ומאמרים, ורחובות רבים ברחבי הארץ נקראו על-שם אהרן אהרנסון ועל-שם שרה אהרנסון, שני בני המשפחה הידועים ביותר. כל צאצאיהם של צבי ושל שמואל, היחידים מבני אהרנסון שהקימו משפחות משלהם, חיים ופועלים עד היום בארץ.

ניל"י

ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט) היה ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. לאחר כשנתיים של פעילות, חשפו העות'מאנים את המחתרת. חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג, וכמה מאנשיה נשפטו לעונשי מאסר. לאחר חשיפת הארגון הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים מהיישוב שכלל לא היו קשורים לפעילותו.

קונטרס (כתב עת)

קוּנטרס או בשמו המלא: קונטרס: ידיעות, שיחות ומכתבים, היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה ובמידה מסוימת היה גם ביטאון ההסתדרות לפני ייסוד דבר. כתב העת ראה אור כשבועון בין השנים 1919–1930 ו-1943–1945. השם "קונטרס" פירושו חוברת העוסקת בנושא מסוים (מלטינית: commentarius - פנקס רשימות), חיבור קצר או אוסף הערות בנושא מסוים.

עורכו הראשון של קונטרס היה ברל כצנלסון, ולאחר שהקים את "דבר" והיה לעורכו, ערכו את כתב העת דוד רמז, מרדכי קושניר ויצחק יציב. גיליונות מסוימים יצאו גם בשמות "אגרת", "חוברת", "גיליון", "פנקס", "מכתב לחברים". בשנתו הראשונה צורף לקונטרס מוסף ספרותי חודשי בעריכת יוסף חיים ברנר בשם "האדמה", אך לאחר רצח ברנר פָּסקה הוצאת המוסף.

כצנלסון שידל את חברי המפלגה ששהו בחו"ל לשלוח כתבות לקונטרס ככתבי חוץ. כך משה שרת, ששהה בלונדון בשליחות התנועה הציונית, שלח כתבות תחת שם העט "בן קדם"; אליהו גולומב כתב מגרמניה; ומשה ביילינסון, שלמד רפואה באיטליה, היה כתב העיתון ברומא. עוד כתבו בעיתון אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), אברהם תרשיש, ברל רפטור ואף אב"א אחימאיר, לפני שהפך לרוויזיוניסט. ה"קונטרס" הודפס בדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות".

מעל גיליונות קונטרס התפרסמו דוחות פעילות מפלגתיים והסתדרותיים, תיאור מפורט של כל ועידה ומועצה ומאמרי פולמוס ארוכים של נציגי פועלים, בעיקר בנוגע לדרכה האידאולוגית והמעשית של הסתדרות העובדים ובנוגע לאיחוד שורות הפועלים העבריים בארץ ישראל. מעל דפי העיתון התנהל גם המאבק הגדול של התקופה כנגד גדוד העבודה. העיתון היה מפלגתי מובהק, ועמד כנגד עיתון "הפועל הצעיר". חוקרת התקופה אניטה שפירא מעירה כי "לא היה זה עיתון קל ונוח לקריאה" וכי "היו מפועלי ארץ ישראל שחטאו, בסתר ושלא בסתר, בקריאת "דאר היום", עיתונו ה"ימני" של איתמר בן-אב"י, שהיה בו מן הלחלוחית הסנסציונית שחסרה [...] בדפיו הצנועים של הקונטרס". "קונטרס" הפסיק להופיע בשנת 1930, על רקע איחוד "אחדות העבודה" עם "הפועל הצעיר" והקמת מפא"י ועל רקע הכפילות המיותרת עם העיתון היומי המצליח דאז, "דבר".

כאשר ב-1943 עמדה שוב מפא"י על סף פילוג, חידשו המזוהים עם רעיונות "אחדות העבודה" (סיעה ב') את הופעת "קונטרס" בעריכת יחיאל הלפרן, אך כעבור שנה וחצי הופסקה שוב הופעתו.

קריית היובל

קריית היובל היא שכונה בת כ-22,000 נפש בדרום מערב ירושלים. השכונה נוסדה בשנת 1951, בשנת יובל הקרן הקיימת לישראל ומכאן שמה.

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.