אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה (כ"א בטבת תרי"ח, 7 בינואר 1858כ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

אליעזר בן-יהודה
אליעזר יצחק פרלמן
BYwork
פטירה 16 בדצמבר 1922 (בגיל 64)
ירושלים, המנדט הבריטי
ענף מדעי בלשנות
מדינה רוסיה, ארץ ישראל
פרסים והוקרה על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בערים רבות ברחבי הארץ, וכן נקראת על שמו המושבה "אבן יהודה"
תרומות עיקריות
מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, מחבר מילון בן-יהודה.

קורות חייו

שנותיו הראשונות

נולד כאליעזר יצחק פֶּרלמןכתיב יידיש: פערלמאַן) ב-7 בינואר 1858 (תרי"ח) בעיירה לוז'קי[1] שבפלך וילנה, ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית (היום במחוז ויטבסק שבבלארוס), להוריו, יהודה-לייב פרלמן וצפורה (פייגה וולפסון). אמו נולדה במיטאו (או גולדינגן) שבקורלנד (לטביה) ולא ידעה קרוא וכתוב.[2] הוריו קיימו בית חרדי-חסידי. ב-1863, בגיל חמש, התייתם אליעזר מאביו, ונשלח על ידי אמו ללמוד ב"חדר". עם הגיעו למצוות בשנת 1871 נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה, ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים, והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.

לאחר זמן קצר בישיבה עבר אליעזר לעיירה גלובוק[3] והתגורר בבית דודו אליעזר וולפסון האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי שהיה מזוהה עם ההשכלה, אבל בן יהודה הצעיר כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית, כמקובל בסביבתו בזמנו, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות. באותה תקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה-נפתלי יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות אך גם היה מעורה בתרבות הכללית ובהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעיתים קרובות בביתו, שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.

בשנת 1873 חזר לבית אמו ומאוחר יותר באותה שנה נסע ללמוד בגימנסיה בדינבורג. במשך שנה אחת למד בעצמו ובסיוע של אחד מתלמידי הגימנסיה את חומר הלימודים של שלוש הכיתות הראשונות של בית הספר הריאלי וב-1874 החל ללמוד בכתה הרביעית שלו. הוא למד בו במשך שלוש שנים וב-1877 סיים את בית הספר עם תעודת בגרות.[4] אולם תעודה זו לא העניקה אז ברוסיה את הרשות ללמוד באוניברסיטה, ובשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז. לצורך הנסיעה הוציא דרכון, בו נרשם בשם "אליאנוב",[5] במקום "פרלמן". לדברי חמדה בן-יהודה,[6] רשמה אותו אמו על שם משפחה חשוכת-בנים עוד בילדותו, כדי למנוע את גיוסו לצבא, מפני שהחוק פטר בנים יחידים מגיוס.[7] במשך שנה אחת למד את השפה הצרפתית וב-1879 התקבל כסטודנט לרפואה.[8]

באפריל 1879[9] פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה",[10] בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה".

בפריז התפרנס בדוחק בתרגומים מצרפתית לרוסית. במהלך שהייתו שם חלה בשחפת. עקב המחלה, החליט להפסיק את לימודיו לטובת עבודה בארץ ישראל החמה, ופנה לקרל נטר, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בבקשה שייתן לו עבודה בבית הספר. נטר הציע לו ללמוד ב"בית המדרש המזרחי" למורים של כל ישראל חברים בפריז וכשיסיים את לימודיו יתמנה למורה ב"מקוה ישראל".[11] בפברואר 1880 החל ללמוד בבית המדרש צרפתית וידיעת הארץ, אולם מחלתו החמירה והוא אושפז בבית החולים "רוטשילד" בפריז בין ה-19 בפברואר ועד ה-18 במרץ 1880. מאוחר יותר בשנה זו נשלח במצוות הרופאים לאלג'יר החמה, שנודעה בבתי ההחלמה שלה לחולי שחפת,[12] ובה בילה את חורף 1881-1880.[13] בין מרץ למאי 1881, שב לפריז.[14] במרסיי כתב לשלמה יונאס ולבתו דבורה והודיע להם על רצונו להתיישב בארץ ישראל, והציע לדבורה להינשא לו. בקיץ 1881 הגיע לווינה, שם נפגש עם דבורה ונסע איתה דרך רומניה וקושטא לקהיר, שם התחתנו. באוקטובר 1881 ירדו בחוף יפו.[15]

פעילות ציבורית

Ze'ev Vladimir Dubnov, Eliezer Ben-Yehuda & Ya'acov Shertok in 1901
משמאל לימין: זאב דוּבְּנוֹב, אליעזר בן-יהודה ויעקב שרתוק, 1901

עם עלייתו ארצה, התיישב בן-יהודה בירושלים ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת", וגם שם חתם בכינוי "בן-יהודה". ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור,[16] לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (אם כי חלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום. בשנת 1884 ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.

Eliezer und Hemda Ben Jehuda im Jahre 1912
אליעזר בן-יהודה עם אשתו השנייה חמדה, 1912

בן-יהודה פעל להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), והיה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהייתה לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית והוביל את תוכנית "עברית בעברית", לצידו של דוד יודילוביץ' ומורים אחרים, בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון שבו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין, ובן-יהודה עמד בראשו.

בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב האשכנזי הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים מכספי החלוקה כשחיתות.

בי"ד בחשון תרמ"ט, במאמר בשם "תשובה קצרה", הצהיר בן-יהודה ב"הצבי" על כוונתו "להרוס...את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות את הצרעת המנוולת את קהל ישראל".[17] אנשי היישוב האשכנזי הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה, והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. לעומת זאת הוא ניהל יחסים טובים עם רבים מבני הדור הצעיר של היישוב הספרדי הוותיק, ואלה שיתפו איתו פעולה ברבים ממיזמיו. ביניהם היה מזכירו ועוזרו משה בר-נסים. ב-1886 הטילו רבני ירושלים חרם על בן-יהודה, עקב יציאתו נגד העדה הספרדית, על שהשתמשה בשירותי הרפואה של המיסיון ואף העסיקה יהודי מומר כמזכיר העדה.[18] חרם נוסף מקורו היה בפולמוס סביב שנת השמיטה, שבן-יהודה תמך בביטולה במושבות.[19]

בשנת 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת, והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים: שני בנים - בן ציון (איתמר בן אב"י) ואביחיל, ושלוש בנות - ימימה, עטרה ושלומית. אביחיל, עטרה ושלומית נפטרו בילדותם. במהלך תקופה קצרה של מספר חודשים הם מתו בזה אחר זה ממחלת הדיפטריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (ביילה-בל-פאולה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע גדול בפועלו. מתוך מכתבי האהבה שכתב לה מתברר כי בן-יהודה תיכנן את נישואיו לחמדה עוד כשהייתה נערה בת 12, לאחר שאשתו נפלה למשכב.

מאסרו

בי"ג באלול תרנ"ג, במאמר המערכת של "הצבי", פרסם בן-יהודה שמועה על כך ש"נכבדים מבין החסידים" שולחים את בניהם ללמוד אנגלית בבית ספר ערב של המיסיון, ואף איים כי אם לא יחדלו מכך, יפרסם את שמותיהם. לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד, פרסם חותנו של בן-יהודה, שלמה-נפתלי יונאס, מאמר ב"הצבי" בשם "מצוֹת צריכות כונה", שבו קרא ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו, ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן.[20]

בעקבות המאמר, נלקח בן-יהודה ב-28 בנובמבר 1893 לחקירה שארכה כשש שעות, שבסופה הוחלט להעמידו לדין על הסתה למרד, ועד משפטו נשלח למעצר בכלא "חבס אל-דם". ביום החמישי למעצר הוא הובא לחקירה בבית המשפט ולאחר מכן הועבר לחדר גדול בבית הסראייה. כעבור מספר ימים הועבר לחדר מיוחד שחוטא עבורו, ממנו ניהל את מאבקו לשחרור בעזרת אשתו וידידיו.[20]

ישנו ויכוח על סיבת המאסר. נטען שכמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן-יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, החליטו להשתמש במאמר נגדו - הרבנים שמואל סלנט ויוסף ריבלין השיגו את הסכמתם של כמה מרבני ירושלים, וניסחו מכתב לשלטון העות'מאני, שבו הציגו את המאמר כקריאה למרד, ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. מנגד, רבים מאנשי היישוב הישן באותה תקופה בירושלים, טענו[21] שהצנזורה עצמה שמה לב למאמר, ואילו הרבנים והממונים רק פעלו להסרת הסכנה מעל היישוב ולהצלת בן יהודה עצמו.[20]

ב-5 בדצמבר 1893 עמד בן-יהודה למשפט, שבו הכחיש את ההאשמה נגדו והצהיר על נאמנותו לסולטאן ולאימפריה העות'מאנית. הוא טען כי מדובר בעלילה שהעלילו עליו מתנגדיו בשל הביקורת בעיתונו על אורח חייהם וחששם מפגיעה בכספי החלוקה. נשיא בית המשפט הרשיע את בן-יהודה ויונאס בקשירת קשר ולו משום שהמאמר עורר סערת רוחות, והטיל עליהם את העונש המינימלי על פי החוק, שנת מאסר אחת. בנוסף לכך הורה על סגירת העיתון.[22]

בן-יהודה שוחרר בערבות עד לערעורו. בעקבות הרשעתו, ביקשו עסקני העדה החרדית את הסכמת החכם באשי באיסטנבול, משה הלוי, להחרמת בן-יהודה ויונאס. הלוי שלח את הסכמתו וב-12 בדצמבר 1893 הכריזו עליהם בתי הדין של האשכנזים והספרדים חרם בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. כעבור מספר ימים פג תוקפו של החרם, בפגישה בין בן-יהודה לרב הראשון לציון יעקב שאול אלישר. בציבור הלאומי, לעומת זאת, התקבלה הרשעתו של בן-יהודה בזעם, בארץ ישראל וגם מחוץ לה. הוא נחשב ל"אסיר מדיני" וככזה, זכה גם לתמיכה מצד יריביו ולתמיכה כספית מצד ארגונים יהודיים בעולם.[22] ב-2 במרץ 1894 נידון הערעור של בן-יהודה בביירות וב-7 במרץ הוא זוכה יחד עם יונאס מכל אשמה. עונשיהם בוטלו ובוטלה גם סגירת העיתון. אולם מושל ירושלים לא התיר את חידוש הופעתו של "הצבי", אלא רק כעבור 14 חודשים. עקב האיסור על הוצאת העיתון, נפלה משפחת בן-יהודה למשבר כלכלי וזכתה בשל כך לסיוע כספי מגופים שונים.[23] לאחר שהמושל נענה לשתדלנויות הרבות, חידש "הצבי" את הופעתו ב-11 בינואר 1895.[24]

המאה ה-20

עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה וחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה" בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור".

אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש. בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם, ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו.

בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" – הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה", שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אליעזר בן-יהודה נפטר בירושלים בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922) ממחלת השחפת,[25] ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ההיסטוריון אורי קציר מספר כי חברה קדישא סירבה לקבור את בן יהודה משום שנחשב בעיני ראשיה ובעיני רבים מחבריה ככופר. דבר הסירוב פשט מפה לאוזן, והגיע לאוזניו של צעיר דתי בשם מרדכי דוד אפרים מנשה סגל, שהיה תומך נלהב של בן יהודה ומפעלו, והוא התנדב לטהר את גופת הלשונאי המפורסם, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.

קברו נמצא בחלקה מגודרת בחלקת הקדושים כשלצידו קבר בנו איתמר וקברה של חמדה, אשתו השנייה.

ארכיונו האישי של אליעזר בן יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[26]

משפחתו

בנו של בן-יהודה מדבורה, איתמר בן-אב"י, נישא ללאה אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת שמקורה ממרוקו, שהייתה חלק מהיישוב הישן הספרדי.

בתם דרורה בן אב"י הייתה עובדת בכירה בתחנת הרדיו "קול ישראל"; היא נישאה לאיש הרדיו משה חובב, מבכירי קרייני החדשות בארץ, ובנם הוא העיתונאי ואיש הטלוויזיה גיל חובב. בתם הצעירה של איתמר ולאה, רינה, נישאה לרוקח הירושלמי אבי רז בעל בית המרקחת "אלבא". לימים היה יו"ר הסתדרות הרוקחים.

בתם של אליעזר ודבורה, ימימה, נישאה ליהודה ברק (לודוויג פרנקל), נוצרי גרמני, ולהם נולדה רות (לימים סטאנר). לאחר גירושיה מברק (ופטירת אביה), נישאה ימימה לפיליפ גאי, סקוטי.[27]

מאשתו השנייה, חמדה, נולדו לבן יהודה שישה ילדים: אהוד ודבורה (שנפטרו בגיל צעיר), עדה, אהוד-שלמה, דולה וזלפה. דולה נישאה ב-1936 למקס ויטמן, גרמני נוצרי.[27] היא נמנתה על מדליקי המשואות בטקס הדלקת המשואות בשנת תש"נ (1990), שציינה את שנת הלשון העברית.

תחומי פעילותו

Eliezer Ben-Yehuda at his desk in Jerusalem - c1912
בן-יהודה ישוב לשולחן עבודתו

בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל:

דיבור עברי בתוך המשפחה: בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו בן-ציון לא דיבר כלל עד גיל שלוש. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן-יהודה ליצור מילים חדשות כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי – האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 – למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו – אפתה אז אשתו של בן-יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

עברית בעברית: בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.

Hatzvi22
עיתון "הצבי" בעריכת בן-יהודה

עיתונות: בן-יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

עיתון לילדים - "עולם קטן" - עיתון הילדים הראשון שיצא בירושלים ב- תרנ"ג, 1892, בעריכת : אליעזר בן יהודה, יהודה גור (גרזובסקי) ודוד יודילביץ.[28]

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ספרות תורנית נרחבת במשך הדורות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעיתים לקח מילים שהייתה להן בתקופת התנ"ך משמעות מסוימת, והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: "אקדח", "תשבץ" ו"מלט", שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת". בין המילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: "בדורה" – עגבנייה, "מקולית" – פטיפון, "עמונות" – דמוקרטיה, "פרקה" – אוגדה (דיוויזיה), "אבחמץ" – חמצן, "אבחנק" – חנקן, "אבמים" – מימן, "מדלק" – גפרור, "מכושית"- פסנתר.

כמו כן נהג בן יהודה להשתמש במילים מהשפה הערבית (כמו בובה, ע"פ המילה הערבית בובו), בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אך הלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.[29]

הערכת פעילותו והנצחת דמותו

Eliezer Ben-Yehuda stamp
בול להנצחת בן-יהודה שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס
Ben yehuda22
לוח הקדשה בפתח בית בן-יהודה ברחוב אתיופיה בירושלים

שמו של אליעזר בן-יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית, כאשר עיקר תרומתו היה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אולם פעילותו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ: שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.

דמותו של בן-יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהם זילזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית.

מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים, והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.

על שמו של אליעזר בן-יהודה הוקמו בתי ספר בירושלים, תל אביב ונס ציונה. רחובות בכל ערי הארץ נקראים על שמו, בהם רחוב בן יהודה בירושלים שסלילתו במסגרת תוכנית המע"ר החדשה הסתיימה עם פטירתו, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן-יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן-יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.

להנצחת דמותו של אליעזר בן-יהודה, חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן יהודה". השיר הולחן על ידי מתי כספי, בוצע במקור על ידי חוה אלברשטיין, וזכה לגרסאות כיסוי רבות.

בשנת 2008 פרסם ד"ר יוסף לנג את הביוגרפיה המקיפה שכתב על אליעזר בן-יהודה: "דבר עברית!".

בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן-יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך ליקיר אונסק"ו.[30] ב-2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית.

בשנת 2013, במלאת 155 שנה להולדתו, ציינה גוגל את המאורע עם דודל ייעודי.

מצבת שץ ומסכת המוות

Ben yehuda 1
מצבת שץ

עם מותו של בן-יהודה הוזמן ידידו הוותיק ושכנו הפסל בוריס שץ, מייסד בצלאל, על מנת ליצור מסכת מוות. את מסכת המוות שילב שץ במצבה שעיצב ושהייתה אמור להיות מוצבת על קברו. אך כיוון שהצגת מסכת מוות אינה מקובלת ביהדות, לא הוצבה המצבה בסופו של דבר על הקבר.

המצבה, שנמצאת בימינו בבית ש"ץ בירושלים, בנויה בתבנית של מלבן ועליו מורכב חצי-עיגול. בשולי מחצית העיגול מוצגים תאריכי הלידה והמוות של בן יהודה, תאריך הלידה לפי מניין לחורבן הבית ותאריך הפטירה לפני מנייה מהצהרת בלפור. בתוך מחצית העיגול מפוסלת מסכת המוות של בן יהודה.

בגוף המצבה חרוט טקסט פרי עטו של ש"ץ:

ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים/ חזון ענקים חזה בין גמדים/ באֹפל גר - והוא לשמש קרא/ ודגל חופש הרים לעבדים/ ידעתי חולם אחד גלוי עיניים/ דור שלם חלום פלאות ארג טוה/ דור שלם יחל - וחלומו נהיה/ חזון-לבו קם ושמשו טרם כבה/ בהווה חי ולשון עם-קדומים דבר/ וגלגל תקופות לדחוף אחורנית אמר/ עם לעג לו אך הוא נפלאות האמין/ וחזון המזרח במערב נשא שמר.

ראו גם

לקריאה נוספת

Ben Yehuda by Robert St. John
ביוגרפיה של אליעזר בן יהודה מאת רוברט סנט ג'ון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
  • Tongue of the Prophets (Doubleday &. Company, 1952) Robert St. John
  • חיים באר, בלש על הכוונת: אליעזר בן-יהודה וקנאי ירושלים, מתוך הספר קשר לאחד, מסעות בתים ואנשים בירושלים, הוצאת ספרים עם עובד, 2017, עמודים 222 - 235

קישורים חיצוניים

אבישי בן חיים, מה היה חושב מחייה השפה העברית על מקום קבורת בתו?, באתר nrg‏, 2 באוגוסט 2008

הערות שוליים

  1. ^ בלארוסית: Лужкі, רוסית: Лужки. בעברית נכתב גם לושקי
  2. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמוד 3
  3. ^ גם גלובוקויה, גלמבוקיה; ברוסית: Глубокое; בבלארוסית: Глыбокае; בפולנית: Głębokie
  4. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמודים 7-6
  5. ^ במקורות אחדים כתוב "אוליאנוב", אך נראה שאין זה נכון. למשל, בעיתון "המגיד" בגיליון 30 מתאריך כ"ז תמוז תרמ"ג בעמוד 246 נכתב שמו "עליאַנאָוו" - אֶלְיָאנוֹב בכתיב יידי
  6. ^ על פי קלוזנר, דבריה של חמדה בן יהודה מופיעים בספרה הלוחם המאושר, חיי אליעזר בן יהודה, תרצ"ב, עמודים 11-10
  7. ^ לדברי חמדה עצמה, אמו סיפרה שהוא חלה בילדותו באצבע של ידו הימנית והרופא קטע אותה. לטענת יוסף קלוזנר, בן יהודה לא היה צריך אם כך לחשוש מגיוס לצבא, משום שהצבא הרוסי לא היה מגייס קטוע-אצבע. לדעתו בן יהודה שינה את שמו משום שהשם "פרלמן" היה מחשיד אותו בתמיכה בסוציאליזם
  8. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמודים 10-9
  9. ^ כנראה לאחר שנפגש עם גצל זליקוביץ ושוחח איתו בעברית
  10. ^ בן-יהודה עצמו קרא למאמר "שאלה לוהטה" - תרגום של הביטוי הצרפתי "question brûlante", אך השם שונה על ידי העורך פרץ סמולנסקין ל"שאלה נכבדה"
  11. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמודים 25-24
  12. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 31-30.
  13. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמוד 26
  14. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 37.
  15. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמודים 29-28
  16. ^ אליעזר בן יהודה, תחית שפת עברית, חבצלת, 14 במאי 1882 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  17. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמוד 261
  18. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמוד 59, הערה 59
  19. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמוד 60, הערה 60
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 יוסף לנג, דבר עברית!, עמודים 267-259
  21. ^ על מאסרו של אליעזר בן יהודה, דואר היום, 29 בינואר 1933
  22. ^ 22.0 22.1 יוסף לנג, דבר עברית!, עמודים 275-272
  23. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 290-288.
  24. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמודים 296-295
  25. ^ הביוגרפיה של אליעזר בן יהודה, באתר בית בן יהודה
  26. ^ אליעזר בן-יהודה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  27. ^ 27.0 27.1 יוסף לנג, דבר עברית!, עמוד 715
  28. ^ עיתונות הילדים בארץ-ישראל, באתר הספרייה הלאומית
  29. ^ לנג, עמודים 66–67
  30. ^ משה ריינפלד, יקירי אונסק"ו: בן-יהודה והמהר"ל, News1,‏ 1 בנובמבר 2007.
איתמר בן-אב"י

איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 1882 – 8 באפריל 1943) הוא "הילד העברי הראשון", בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, עיתונאי עברי ועסקן ציוני.

דואר היום

דואר היום (בכתיב חסר: דֹאר היום באנגלית: Palestine daily mail) היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בין השנים 1919–1936, בעריכתו של איתמר בן-אב"י.

האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון" ובהקשר המתאים - "האקדמיה") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" על פי חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953. האקדמיה היא ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. היא פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, כפי שמלמדות מטרותיה המפורטות בתקנונה:

1. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה;

2. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו;

3. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

שימור וטיפוח הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה ממקבילתה בצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה-19, הוכתבו על ידי ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, רובדי השפה השונים במשך התקופות, ותפוצת השפות הזרות בקרב הפזורה היהודית ברחבי העולם, ומאידך ובשל היותה של השפה העברית גורם מרכזי ברעיונות הלאומיות היהודית, הציונות ותקומת ישראל מאז תקופת העלייה הראשונה, היו המטלות שניצבו לפני "ועד הלשון העברית" ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, גדולות ונרחבות פי כמה ממקבילותיה באומות העולם.

משנת 1993 מכהן כנשיא האקדמיה הפרופסור משה בר-אשר. חברים בה כ-35 חברים, ובנוסף אליהם ישנם גם חברים יועצים וחברי כבוד.

כל אדם רשאי להגיש שאלה או בירור בקשר לשפה העברית לאקדמיה ולקבל מהאקדמיה תשובה רשמית.

בחודש ינואר 2015 חנכה האקדמיה את "אתר המבקרים לשפה העברית באינטרנט" ואת "יום הלשון העברי" לכבוד יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

המגיד

"המגיד" היה השבועון הראשון בתולדות העיתונות העברית. הוא יצא לאור בין השנים 1856–1903, תחילה בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית, ואחר כך בברלין, בקרקוב ובווינה.

בין השנים 1856–1880 נערך "המגיד" על ידי אליעזר ליפמן זילברמן ודוד גורדון, בין 1880 לשנת 1886 על ידי דוד ודב גורדון, ובין 1890-1886 בידי דב גורדון בלבד. בשנת 1890 העביר יעקב שמואל פוקס (פוכס) את העיתון מברלין לקרקוב והיה לעורכו, עד שבשנת 1896 מינה לעורך את שמואל מנחם לאזר שערך את העיתון עד ל-1903, עת פוקס הסתבך, נאלץ לעזוב את קרקוב ולסגור את העיתון.הגיליון הראשון של "המגיד" יצא לאור ביוני 1856, לפני חג השבועות, בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית (Lyck; כיום אֶלְק (Ełk) בצפון-מזרח פולין). המילה "עיתון" טרם נוצרה (אליעזר בן יהודה יצר אותה ב-1891), ולכן תואר "המגיד" כ"מכתב קורות הימים". בעמודו הראשון התנוססה ההבטחה:

בגיליון הראשון הפציר העורך במתנדבים לשלוח ידיעות לעיתון: "השמרו בנפשותיכם לבלי לכתוב אלי דבר אף לא חצי דבר מפי השמועה".

דוד גורדון, עורכו השני של המגיד ומתומכי "חיבת ציון", הפך את העיתון לאחת הבמות החשובות של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ושל התיישבות בארץ ישראל. לאחר מותו של דוד גורדון בשנת 1886 ירדה קרנו של העיתון.

הצבי

"הצבי" היה עיתון שנוסד על ידי אליעזר בן יהודה בשנת 1884 בירושלים והופיע מאז בגלגולים שונים עד ימי מלחמת העולם הראשונה (1915). בשער העיתון הוא הוצג כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות".

השקפה (כתב עת)

השקפה היה כתב עת שיצא לאור על ידי אליעזר בן יהודה בין השנים 1896–1908 (עם הפסקה של שנה וחצי בין אמצע 1900 ועד 1902). עיתון זה היה קשור לעיתונו העיקרי של בן יהודה הצבי.

בין השנים 1896 ועד אמצע 1900 שימש ההשקפה כמוסף שנשלח ליהודי התפוצות וכלל בתוכו מאמרים מעיתון הצבי. כל גיליון כלל בין 8 ל-16 עמודים והוא הופץ אחת לשבוע או שבועיים. בין משתתפי העיתון היה הפובליציסט ראובן בריינין.

בשנת 1902 נסגר העיתון הצבי וההשקפה החליפו כעיתונו של בן-יהודה. בתקופה זו שונה אופיו של כתב העת, הוספו מאמרים פוליטיים שנכתבו על ידי בן יהודה והורחב החלק הספרותי. מינואר 1902 עד מאי 1904 הופיע כתב העת בתדירות של פעם בשבוע. מיוני 1904 ועד ספטמבר 1908 הפך לדו-שבועון. בתקופה זו גודל כתב העת נע בין 8 ל-12 עמודים.

בשנת 1907 (תרס"ח) הוציאה לאור חמדה בן יהודה תוספת לילדים בשם "העברי הקטן", אולם לאחר 3 גיליונות סגרה את העיתון. במקביל לעיתון הילדים, הפיקה מערכת העיתון תוספת שבועית לענייני חינוך בשם "בית הספר", אולם בשל חוסר היענות מצד המורים, שנקראו ליטול חלק בכתיבתו, גם תוספת זו לא האריכה ימים. כעבור מספר חודשים, פתחה חמדה בן יהודה מדורים חדשים, ובהם "מכתלי הישיבות" ו"במה חופשית", שבה "תנתן הרשות לכל אחד בין שהוא מן העולבים ובין שהוא מן הנעלבים" להתבטא בדפי העיתון.ב-28 בספטמבר 1908 חזר בן-יהודה להוציא לאור את עיתון הצבי. כתב העת השקפה הפסיק את פעילותו.

כתב העת פרסם יצירות של חמדה בן יהודה ושל איתמר בן אבי והרבה לעסוק בהרחבת השימוש בשפה העברית ובתופעת הירידה מארץ ישראל.

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

חבצלת (כתב עת)

"חבצלת: מכתב עתי לבית ישראל" היה כתב עת עברי שיצא לאור בירושלים בשנת 1863 על ידי ישראל ב"ק, ובשנים 1870–1911 בעריכתו של חתנו, ישראל דב פרומקין, שניהם מאנשי היישוב הישן החסידי. הוא יצא בערך פעמיים בחודש.

חנוכייה

חֲנֻכִּיָּה היא תשמיש מצווה יהודי שבו נוהגים להדליק את הנרות בחג החנוכה. החנוכייה בנויה כמנורה בעלת תשעה קנים, בניגוד למנורת בית המקדש, בה היו רק שבעה קנים.

החנוכייה נקראת במקורות וברוב ספרי ההלכה "מנורה" או "מנורת חנוכה". עד היום השם הנפוץ לתשמיש קדושה זה בגולה הוא "מנורת חנוכה" או סתם "מנורה". השם "חנוכייה" רווח בקרב היהודים הספרדים בישראל ובארצות הבלקן (בכתיב שונה ובהטעמה מלעיל - "חנוקיאה"), והוא הוכנס לעברית בסוף המאה ה-19 בירושלים על ידי חמדה בן-יהודה, אשתו של אליעזר בן-יהודה.

מילון בן-יהודה

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, הוא מילון עברי היסטורי חשוב של השפה העברית. כרכיו הראשונים, שיצאו לאור החל ב-1908, נערכו בידי אליעזר בן-יהודה, כחלק מפעילותו להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. לאחר מותו של בן-יהודה הושלם המילון בידי משה בר-נסים וחוקרי העברית משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני, והכרך האחרון שלו יצא לאור ב-1958‏. אף על פי שהקביעות המדעיות שלו מתקבלות בהסתייגות מסוימת במחקר האקדמי, הוא נחשב כלי עזר חשוב למחקר היסטורי של העברית, בעיקר בזכות המאגר הרחב של מובאות וציטוטים מכל רובדי הלשון העברית המצורפים לכל ערך בו.

מניין לחורבן הבית

מניין לחורבן הבית היא שיטת מניית שנים שהייתה בשימוש יהודי, בעיקר בארץ ישראל, לאחר חורבן בית המקדש השני ועד לימי הביניים. בעת החדשה התמעט השימוש בשיטה זו מחוץ להקשרים דתיים, אך עליית הלאומיות היהודית מסוף המאה ה-19 ואילך חידשה את השימוש בשיטה זו, זאת ביוזמתו והובלתו של אליעזר בן יהודה. השנה הנוכחית (ה'תשע"ט) היא שנת 1,950 לחורבן הבית.

סנסקריט

סנסקריט (בסנסקריט: संस्कृतम्; מילולית: [השפה] העשויה היטב או המלוטשת) היא שפה הודו-ארית. זוהי ככל הנראה השפה העתיקה ביותר ממשפחת השפות ההודו-אירופיות. היא אחת מתוך 23 השפות הרשמיות בהודו ושפה רשמית באוטראקהאנד. השפעות השפה ניכרות בכל השפות הצפוניות שהתפתחו ממנה ואף באוצר המילים של השפות ההודיות הדרומיות. הסנסקריט נכתבה בסוגי כתב שונים באזורים שונים של הודו, אך מקובל להדפיס ספרי סנסקריט בכתב הדוונאגרי.

הסנסקריט כמעט ולא שימשה שפת דיבור יום-יומית במהלך ההיסטוריה. היא הייתה שפה של ליטורגיה ושל המזמורים של הוודות, שפת השירה והספרות הקדומה, שפת הדת והפילוסופיה ושפת המדע. מלומדים מחלקים שונים של תת-היבשת ההודית דיברו והתווכחו זה עם זה בסנסקריט, שהייתה השפה המשותפת להם. מבחינה זו הסנסקריט נחשבת למקבילה ההודית ללטינית. החיבורים העתיקים ביותר בסנסקריט הם מהקנון המוקדם של התרבות הוודית - הוודות, והם חוברו בנוסח עתיק של הסנסקריט השונה מן הקלאסי, ויש הקוראים לשפה זו "השפה הוודית". בצורתה הקלאסית השפה התקבעה במאה ה-4 לפני הספירה, אז חיבר המדקדק הגדול פניני מאמר שקיבע את כללי הדקדוק שלה. עם זאת ניתן למצוא גרסאות מקומיות שונות של הסנסקריט והיא השתנתה במהלך הדורות. בנוסף חוברו בה רוב החיבורים האקדמיים בתת-היבשת ההודית וחיבורים טכניים שונים, כגון מדריכים לטיפול בסוסים או מדריכי בישול. עד ימינו שרדו יותר טקסטים בסנסקריט מאשר בלטינית וביוונית גם יחד, מכיוון שחלק ניכר מהם הועבר, בצורה מסורתית, בעל פה.

כיום מאות מיליוני בני אדם משננים מנטרות בסנסקריט מדי יום ורבים לומדים את החיבורים העתיקים הפילוסופיים המדעיים והספרותיים שלה, שרים אותם ומשננים אותם. יש קבוצות בעלות אג'נדה לאומית שמנסות להחיות את שפת הסנסקריט ולהפוך אותה לשפת יומיום מודרנית שמייצגת את הלאום ההינדואי, בדומה למודל העברי של אליעזר בן יהודה.

רחוב בן-יהודה (ירושלים)

רחוב בן-יהודה הוא רחוב מסחר ראשי בלב מרכז העסקים הראשי של ירושלים, המהווה את אחת הצלעות של "המשולש הירושלמי". הרחוב מקשר את כיכר ציון שעל רחוב יפו לרחוב קינג ג'ורג', ובהמשך לרחוב בצלאל. ראשית ימיו בתקופת המנדט, ובשנות ה-80 של המאה ה-20 הוסב חלקו העיקרי למדרחוב, יחד עם מספר רחובות קטנים סמוכים.

רחוב בן-יהודה (תל אביב)

רחוב בן יהודה הוא רחוב ראשי בעיר תל אביב הקרוי על שם אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית.

הרחוב הוא ציר תחבורה ראשי בכיוון צפון-דרום (צפונה בלבד למכוניות פרטיות) המקביל לים ונמצא בין הרחובות דיזנגוף ממזרח והירקון ממערב. הרחוב מתחיל בכיכר מוגרבי, בו שכן בעבר קולנוע מוגרבי והסתיים בעבר באצטדיון המכביה אך כיום מתמזג עם רחוב דיזנגוף בחלקו הצפוני. הרחוב פוגש בכיכר מוגרבי את רחוב אלנבי הנשבר בנקודה זו מערבה לכיוון הים ובכך, חלקו הדרומי של הרחוב ממשיך באופן טבעי את הרציפות העירונית שמתחילה באלנבי וממשיך אותה צפונה במקביל לים.

רפובליקה

רֶפּוּבְּלִיקָה (בלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר).

לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).

בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.

הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו.

סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר בעולם, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה - התקפה עד עצם היום הזה - נכתבה ב-1600. המהפכה הצרפתית ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

שכונת נשאשיבי

שכונת נשאשיבי היא שכונה בירושלים שהקימה משפחת אל נשאשיבי, משפחה ערבית ירושלמית בסוף המאה ה-19. בני משפחת נשאשיבי היו סוחרים ובעלי קרקעות בכפרים יאלו וזכריא, שאותן החכירו לפלאחים אריסים, תמורת ממון ותוצרת חקלאית.

הגאוגרף יהושע בן אריה מתאר את "הגרעין העיקרי" של שכונת שייח' ג'ראח ב"בתיהן של משפחות נשאשיבי וג'ראללה". ראשיתם בשטח בן 50 דונם אותו רכש ח'אג ראשיד אל נשאשיבי מתושב הכפר ליפתא בעבור סוס גזעי ו-120 לירות טורקיות. בשטח זה בנה בית מאבן ירושלמית; כמקובל בבנייה אז, עובי הקירות, הגיע למטר וחצי ובין האבנים הונחו עפר וסיד; ותקרת הקומה הראשונה של הבית הייתה מקומרת, וחוזקה בתמוכות ברזל (רילסים; אנגלית: rails), והגג כוסה ברעפים. לימים הבית נהרס, וכיום ניצב בו "מלון אמבסדור". במשך השנים, הצטרפו קרובי משפחה, בהם בניו, אחיו וקרובים נוספים, לבנייה בסמוך אל הבית, ועל כן נקרא המתחם "שכונת נשאשיבי".בני נשאשיבי הקימו בתי פאר ענקיים, גם במערב ירושלים באזור שכונת החבשים: בין הרחובות אתיופיה (בשמו כיום), והנביאים; באחד מבתי נשאשיבי, ברחוב אתיופיה 11, התגורר במשך מספר שנים עד מותו ב-1922 אליעזר בן-יהודה. גם בית מספר 13 ברחוב אתיופיה היה אחד מבתי נשאשיבי, ובמרכז העיר נבנה בית הגא ראשיד נשאשיבי, הידוע כיום כבית טיכו.

תלפיות

תַּלְפִּיּוֹת היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר. בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן כיישום של תפיסה בתכנון ערים הקרויה "עיר גנים".

בין האנשים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה ושמואל יוסף עגנון שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו.

לצד השכונה התפתחו שיכונים וכן אזור תעשייה תלפיות, ממתחמי התעסוקה והמסחר הגדולים בבירה. בשנות ה-70 הוקמה מזרחית לתלפיות שכונת תלפיות מזרח, שלרוב מכונה שכונת "ארמון הנציב".

עץ משפחת אליעזר בן-יהודה
יהודה לייב לייזרוביץ' (פרלמן)
 
ציפורה (פייגה) בת דוד וולפסוןשלמה נפתלי הרץ יונאס
 
רבקה-לאה ברבישאברהם אבושדיד
 
חיים נסים ברוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אסתר
 
שלום-דוד
 
חיים-מאיר
 
יהודה-לייב
 
אליעזר בן-יהודה
 
חמדהדבורהרחמים שלמה אבושדיד
 
ריינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהוד
(נפטר בגיל צעיר)
 
 
עדה
 
 
דבורה
(נפטרה בגיל צעיר)
 
אביחיל
 
 
שלומית
 
 
איתמר בן-אב"י
 
לאה אבושדיד
 
אברהם אבושדיד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקס ויטמן
 
דבורה-דולה
 
אהוד-שלמה
 
זלפה
 
פיליפ גיא
 
ימימה
 
עטרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל אדלר
 
דוד אלדר
 
ראומה אלדר
 
הדסה
 
משה חובב
 
דרורה בן אב"י
 
מונרו פולארד
 
ז'אן פרו
 
דרור-אילת
(נפטרה בגיל 4)
 
רינה
 
אבי רז
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דפנה ארמוני
 
איתמר
 
גיל חובב
 
 
אלה ארמוני

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.