אליטיזם

אליטיזם (על פי האקדמיה ללשון העברית: עִלִּיתָנוּת) היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה – קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה – היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה. גישה רכה יותר של אליטיזם, גורסת שחבריה ראויים למעמד גבוה יותר מקבוצות אחרות, אך מכירה בכך שגם לקבוצות האחרות יש זכות שדעותיו ושאיפותיו יזכו ביחס מסוים.

לרוב, ניתן להבחין בארבעה סוגים עיקריים של אליטיזם:

  • אליטיזם אריסטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל מוצאה או תאריה.
  • אליטיזם מריטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל כשרונה בתחום מסוים או הכשרה שעברה.
  • אליטיזם טכנוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל הימנותה עם הפקידות הגבוהה והחזקתה בעמדות כוח.
  • אליטיזם פלוטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל החזקתה בעושר רב.

חברים באליטה מאופיינים לרוב ברמה גבוהה של השפעה פוליטית, עושר, חברות בקליקות ובחוגים חברתיים נחשקים, קרבת דם לחברים אחרים באליטה, טעם טוב, תכונות נאצלות, ורמה גבוהה של הכשרה או כישורים בתחומים שנקבעו כחשובים ונחשקים כמו בתחום האקדמי, גינונים והליכות, או ספורט. כל התכונות הללו נחשבות למאפיינות אדם הראוי להיות חבר באליטה, אך הן מבוססות גם על המתווה האופייני למי שכבר חברים באליטה. לדוגמה, החברות במועדון יוקרתי יכולה להיחשב מאפיין של בן אליטה, אך הגדרה זו מבוססת על כך שישנם רבים באליטה הקיימת החברים במועדון זה. במלים אחרות, המשך שלטונה של האליטה וזכויות היתר שלה מנומקים באופן מעגלי, על בסיס עצמם. ניסוח אחר: זכויות היתר מוצדקות באמצעות קיומן או מאפיינים הנובעים מקיומן.

הצדקה מעגלית לקיום זכויות היתר של האליטה היא אחד הכלים החשובים להבטחת המשכיותה והישרדותה. היא מאפשרת לפסול טיעונים כנגד זכויות היתר של האליטה באמצעות הצבעה על העובדה שהטוען אינו נמנה עם האליטה, ומשום כך אינו רשאי להביע טיעונים, או שאין לטיעוניו משקל. לדוגמה, כאשר אדם שאינו חבר בפקולטה או באוניברסיטה מעלה טיעון כלשהו בתחום שבו לחברים באוניברסיטאות יש טענה לזכות יתר, טיעוניו ייפסלו משום שאינו נמנה עם האליטה האוניברסיטאית. במטבע דומה, יפסול האריסטוקרט טיעונים של אדם בעל מבטא המעיד על כך שאינו נמנה עם האריסטוקרטיה. בשני המקרים, לא הרעיון או הטענה נבחנים, אלא המשמיע אותם, כיוון שהאליטיזם גורס כי עצם ההשמעה או ההתייחסות הרצינית לרעיונות של מי שאינו בן האליטה היא אסורה.

כלי אחר באמצעותו מנסה האליטה להבטיח את מעמדה הוא באמצעות יצירת "מסלול מכשולים" מורכב בדרך להצטרפות לאליטה. מסלול המכשולים מאופיין בכך שהוא נמשך לאורך זמן (בין תחילת הניסיון להצטרף לאליטה וההצטרפות אליה בפועל) וכרוך בקשיים, כך שלא כל אדם מסוגל לעמוד בו.

מטרת מסלול המכשולים היא לכפות על המועמד את אימוץ ערכי האליטה והתפישות האליטיסטיות שלה, להעצים את האינטרס המושקע של מי שהתקבל כחבר באליטה להגן עליה מפני מצטרפים חדשים (להגן על הגילדה), ולהאדיר את שמה של האליטה בעיני מי שאינו נמנה עמה, ובפי מי שכן נמנה עמה. האדרה זו חשובה במיוחד, מאחר שאליטה שהחברות בה אינה נחשקת אינה יכולה להיחשב אליטה, גם לא בעיני חבריה.

אליטיזם בסוציולוגיה

בתחום הסוציולוגיה פותחו מספר גישות תאורטיות הגורסות כי גם בממשלות הדמוקרטיות היום שולטות "אליטות עוצמה" הפועלות לקידום ענייניהן, כאשר לכלל האזרחים מוענקת זכות השתתפות בהליך דמוקרטי, אך אין להם השפעה של ממש על התהליכים במדינה.

סי רייט מילס, לדוגמה, טען כי בארצות הברית בשנות החמישים הייתה החברה "ליברלית" ופתוחה בעיני הציבור, אך למעשה נשלטה על ידי קבוצות כוח כמו הצבא והתעשייה. רוברט מיכלס טען (1911) כי הארגון הפורמלי של בירוקרטיות, כפי שאופייני למשטרים דמוקרטיים-טכנוקרטיים, מוביל באופן בלתי נמנע להיווצרות אוליגרכיה, קבוצה קטנה הפועלת למען תועלת עצמה המחזיקה ומנציחה את החזקתה בעמדות כוח וסמכות. גאיטנו מוסקה, כקודמיו, סבור כי היווצרות אליטה כזו היא בלתי נמנעת וכי ההיסטוריה היא פשוט תיאור רצף של אליטות ותמיד יתקיים מצב בו קבוצת מיעוט שולטת על הרבים. וילפרדו פארטו ב-Trattato di Sociologia Generale שלו משנת 1916 טען כי השלטון מסור בידיהם של "שועלים" ו"אריות" המתחלפים ביניהם בשלטון באופן מחזורי.

רוב התאוריות הללו מבוססות על תפישות הרואות את החברה לא כאיגוד של פרטים אלא כאסופה של יחידות קולקטיביות או "מעמדות" המובחנות באופן כלשהו זו מזו, שכל חבריהן שותפים לשאיפות מסוימות ובעלי אינטרסים אחידים או דומים מסוימים. תפישות אלו היו קרובות מאוד לתפישות המרקסיזם והפשיזם (ואכן, מוסקה, מיכלס ורייט היו בעלי תפישות מרקסיסטיות או פשיסטיות).

קישורים חיצוניים

אביעד הכהן

אביעד הכהן (נולד בחשוון ה'תשכ"ג, 1 בנובמבר 1962) הוא פרופסור למשפטים ועורך דין ישראלי, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ודיקן בית הספר למשפטים שבו.

אמנות עכשווית

אמנות עכשווית היא זרם חשיבה ותפיסה תרבותית בינלאומית הרווחת באמנות, באדריכלות ובעיצוב החל משנות המאה ה-20 המאוחרות ועד ימינו (המאה ה-21).

אנה וינטור

דיים אנה וינטור (באנגלית: Dame Anna Wintour; נולדה ב-3 בנובמבר 1949) היא עורכת אופנה בריטית-אמריקאית ועורכת ראשית של ווג האמריקאי, משרה בה היא מחזיקה מאז שנת 1988. חברת מסדר האימפריה הבריטית. היא החלה להתעניין באופנה בהיותה נערה. אביה, צ'ארלס וינטור, שהיה העורך של ה-Evening Standard, נהג להיוועץ בה מדי פעם איך לעצב את עטיפות העיתון על מנת שיתאימו לנוער של שנות השישים בלונדון. לאחר שנשרה מבית הספר בגיל 16, היא החלה את הקריירה שלה ככתבת אופנה. במסגרת הקריירה היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי ועבדה בכתבי העת New York ו-House & Garden. היא שבה לארץ הולדתה למשך שנה ועבדה בווג הבריטי ואחרי כן מונתה לעורכת הווג האמריקאי, בסניף המגזין בניו יורק. היא הקימה עסק יציב, הצלחה שהביאה אותה למעמד נכבד בתעשיית האופנה. ב-2011 עוטרה באות לגיון הכבוד הצרפתי.בדומה לקודמתה, דיאנה פרילנד, הפכה וינטור לאייקון אופנה.

אנטיגנוס איש סוכו

אנטיגנוס איש סוכו היה תנא בפתח תקופת הזוגות המוזכר במשנה. לפי הכתוב היה תלמידו של שמעון הצדיק ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים וכן של צדוק ובייתוס. יש משערים כי בנו היה חנינה בן אנטיגנוס.

על פי שמו, נראה כי מקום מגוריו היה אחת מהערים בשם שוכה (גם: "שׂכֹה") שהיו בארץ בימי קדם, אשר בתקופת בית שני נכתבו כנראה בצורה "סוכו".

מאמרו היחיד הנזכר מופיע במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג':

"אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם".הפרשנות הרבנית לכך היא שאף על פי שיש שכר לעתיד לבוא, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר. יחד עם אהבת ה' צריכה להיות יראה ופחד מפניו, מצד רוממותו וגדולתו. אליהו ביקרמן סבר כי דבריו היו פרוזאיים יותר, מאחר שאנטיגנוס חי טרם מרד החשמונאים. תקופה זו קדמה בהרבה לוויכוחים על השאלה אם ציות לרצון האל צריך לנבוע מיראה, תקווה לקבל תמורה או אהבה, שהטרידו את בית שמאי ובית הלל וגם פילוסופים יוונים. בימיו לא היה פסול בציפייה לשגשוג תמורת קיום התורה. משמעות אמרתו, לפי ניתוחו של ביקרמן, הייתה שהאל איננו מחויב בעזרה למאמיניו מאחר שהם עבדיו ממילא, ממש כשם שבעל עבדים איננו מחויב באספקת קצבת המזון (פְּרָס) של השייכים לו אך נגזר עליהם לשרתו בכל זאת. ביקרמן הניח שמסר פשוט זה קיבל בימי גזירות אנטיוכוס משמעות חדשה, של ציות גם בתנאים קשים, מעמדו רומם והוא הפך לשנוי במחלוקת.

בוריס ג'ונסון

אלכסנדר בוריס דה פְּפֶפֶל ג'ונסון (באנגלית: Alexander Boris de Pfeffel Johnson; נולד ב-19 ביוני 1964) הוא פוליטיקאי בריטי המכהן כראש ממשלת בריטניה ומנהיג המפלגה השמרנית מאז יולי 2019. נוסף על כהונתו כראש הממשלה, הוא חבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז אקסברידג' ודרום ריסליפ מאז 2015 ובשנים 2001–2008 ייצג בפרלמנט את מחוז הנלי. ג'ונסון כיהן כראש עיריית לונדון בין השנים 2008–2016 וכמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים מ-2016 עד 2018. ג'ונסון מזוהה כ"שמרן של אומה אחת" ובעל אידאולוגיה של ליברליזם חברתי וליברליזם כלכלי כאחד.

ג'ונסון נולד בניו יורק שבארצות הברית לזוג הורים בריטים מהמעמד הבינוני-גבוה, והתחנך במספר בתי-ספר בריטיים בהם איטון קולג'. הוא למד לימודים קלאסיים באוניברסיטת אוקספורד, שם נבחר לנשיא מועדון הדיבייט "אוקספורד יוניון" - תפקיד אותו מילאו פוליטיקאים רבים. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון "הטיימס", אך פוטר ממנו בשל פרסום ידיעה חדשותית כוזבת. לימים הוא הפך לכתב השטח של הדיילי טלגרף בבריסל, ומאמרי הדעה שלו השפיעו על התגברות האירוסקפטיות בקרב הימין הבריטי. הוא היה עוזר העורך של הדיילי טלגרף משנת 1994 עד 1999, וערך את עיתון הספקטייטור משנת 1999 עד 2005. הוא נבחר לפרלמנט כנציג מחוז הבחירה הנלי ב-2001, ושירת בממשלת הצללים של מייקל הווארד ודייוויד קמרון. הוא דבק במידה רבה בקו המפלגתי של השמרנים בפרלמנט, אך נקט עמדה ליברלית יותר מבחינה חברתית בנושאים כמו זכויות להט"ב.

ג'ונסון, שנבחר בבחירות לראשות עיריית לונדון ב-2008 מטעם המפלגה השמרנית, ניצח את ראש העיר המכהן מטעם מפלגת הלייבור קן ליווינגסטון, והתפטר מבית הנבחרים הבריטי עם היבחרו. במהלך הקדנציה הראשונה שלו כראש עיריית לונדון, אסר על צריכת משקאות משכרים ברוב קווי התחבורה הציבורית של הבירה, והשיק את מיזם האוטובוסים "ניו רוטמאטסר", את רכבל האמירייטס ומיזמי תחבורה אחרים. ב-2012 נבחר מחדש לתפקיד, וגם בפעם זו גבר על ליוויניגסטון. בקדנציה השנייה הוא פיקח על אולימפיאדת לונדון. ב-2015 הוא נבחר לפרלמנט העם כנציג מחוז אקסברידג' ודרום ריסליפ, והתפטר מראשות עיריית לונדון שנה לאחר מכן. ב-2016 נהפך ג'ונסון לדמות בולטת בתומכי פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי במסגרת הברקזיט. לאחר מכן מונה למזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים בידי תרזה מיי, אך התפטר מהתפקיד בשל ביקורת על גישתה של מיי לברקזיט והסכם צ'קרס שנחתם שנתיים לאחר מכן. בשנת 2019 נבחר למנהיג המפלגה השמרנית ומונה לראש הממשלה.

ג'ונסון הוא דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה של בריטניה ובעיתונות הבריטית. תומכיו משבחים אותו כדמות מבדרת, הומוריסטית ופופולרית, שמצליח למשוך אל קהל בוחריו מצביעים שאינם השמרנים המסורתיים. הוא מושא לביקורת משני צדי המפה הפוליטית בבריטניה בגין שימוש בשפה גזענית והומופובית, כמו גם על אליטיזם והולכת שולל.

ג'ינגואיזם

ג'ינגואיזם (אנגלית: Jingoism) הוא מונח המתאר פטריוטיזם אשר מאופיין במדיניות חוץ אגרסיבית. ניתן לתאר מדינה אשר מושפעת מערכי הג'ינגואיזם כמדינה אשר ששה למלחמה מתוך תפישתה את עצמה כנעלית וצודקת בכל אשר תעשה.אדם אשר מתואר כג'ינגואיסט יהיה לרוב פטריוט רדיקלי, אשר מאמין כי הפעולות האגרסיביות או האלימות שממשלתו עושה הן נכונות ללא קשר לטיבן, להומניות המעשים ולעיתים ללא כל חיבור למציאות.

לכן, במילים אחרות, ג'ינגואיזם הוא הטיה מוגזמת בהערכת מולדתו וארצו של האדם כנעלה על פני ארצות אחרות - כלומר סוג של לאומנות קיצונית.

המונח הגיע מבריטניה, והביע יחס תוקפני כלפי רוסיה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הוא המשיך להופיע בעיתונות האמריקנית בשנת 1893.

גאטנו מוסקה

גָאֶטנו מוסקה (איטלקית: Gaetano Mosca;‏ 1 באפריל 1858 - 8 בנובמבר 1941) היה משפטן ותאורטיקן פוליטי איטלקי.

מוסקה נולד ולמד בעיר פלרמו שבסיציליה וכיהן כמרצה למשפט חוקתי ומינהלי. בשנים 1908–1919 כיהן כחבר בפרלמנט ובשנים 1914–1916 כתת-שר המושבות.

כתביו הרבים פורשו בטעות על ידי השלטון הפשיסטי כמתן הכשר למשטר הנשלט על ידי אליטה מצומצמת וסגורה יחסית. נפטר בשנת 1941 בעיר רומא.

גורמה

גוּרְמֵה (צרפתית: Gourmet) הוא מונח המציין אידיאל תרבותי הנקשר עם אמנות הקולינריה העילית ("Haute cuisine" ולעיתים "Grande cuisine"). זו מתאפיינת בשכלול ההכנה והעיצוב של מנות אוכל מורכבות, עשירות בניואנסים ופעמים רבות קטנות בגודל, המוגשות כחלק מארוחות גדולות.

לרוב נעשה במונח שימוש חיובי בהקשר של גינונים ואנשים שעימם נכרכים טעם טוב, תשוקה ותרבות משכילה. לעיתים עם זאת יש לו גם אסוציאציה שלילית של אליטיזם. אדם בעל ערכי גורמה נקרא אנין טעם (בצרפתית: גורמן, Gourmand, ובגרמנית: פיינשמקר, משם הגיע הביטוי ליידיש ולסלנג העברי).

הכינוי גורמה מופיע בשירות תיאור מעמד וסיווג של מסעדות, סוגות-בישול, ארוחות ומרכיבי-מזון באיכות גבוהה, שמוגשים בצורה מיוחדת ואנינה או שיש בהם מן התחכום באופן כללי. תעשיית גורמה, ושוק בהתאם, התפתחו בעולם המערבי שמחוץ לצרפת לאורך העשורים האחרונים, בין היתר עם העלייה בהכנסות ובמקביל העלייה במודעות קולינרית ותזונתית גלובלית. קטגוריות שונות כגון קפה, גבינות וכיוצא בזה מופרדות לעיתים קרובות בעת שיווקן לתתי-קבוצות של "סטנדרטית" ו"גורמה".

אירועים מסוימים כדוגמת טעימות יין מופקים עבור אנשים הרואים עצמם כגורמה. יש גם תוכניות טלוויזיה ועיתונות הפונות לקהל היעד המחשיב עצמו כגורמה או שמעוניין להרחיב ידיעותיו בנושא. התפתחה אף תיירות-גורמה, המכַוונת עצמה למקומות שבהם ניתן לטעום ולרכוש מאכלים ויינות הנחשבים כגורמה.

גורמה אף מאפיין מאכלים מהמטבח הפרסי כגון גורמה סבזי, אשר תחילתו במילה "גורמה" המבטאת בקרב הפרסים שיוך למאכל-מלכים.

דייוויד קמרון

דייוויד ויליאם דונלד קמרון (באנגלית: David William Donald Cameron; נולד ב-9 באוקטובר 1966) הוא פוליטיקאי בריטי שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 2010–2016.

קמרון למד תואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת אוקספורד וסיים בהצטיינות בשנת 1988. בעת שהייתו באוקספורד היה חבר במועדון הבולינגדון. לאחר לימודיו הצטרף למחלקת המחקר של המפלגה השמרנית והפך ליועץ מיוחד למייקל הווארד. לתקופה קמרון היה ראש אגף התקשורת העסקית של Carlton Communications.

קמרון היה מועמד לפרלמנט לראשונה ב-1997. בתחילה הוא התמודד עם מצע אירוסקפטי, שובר את האחידות במצע של מפלגת השמרנים עם התנגדותו להשתתפות בריטית באירו. קמרון הובס בניסיון התמודדות זה שלו.

נסיונו המוצלח הראשון להיבחר לפרלמנט היה בבחירות הכלליות ב-2001. הוא קודם למושב הקדמי של האופוזיציה שנתיים מאוחר יותר. קמרון התקדם בדרגות והפך למתאם הראשי של המצע של המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות ב-2005. הוא זכה לדמות ציבורית של מתמודד צעיר מתון ובזכותה זכה בבחירות על הנהגת מפלגת השמרנים ב-2005.

בבחירות הכלליות בבריטניה (2010) זכתה המפלגה השמרנית ב-306 מושבים בפרלמנט. לאחר חמישה ימים של משא ומתן, יצר קמרון קואליציה עם המפלגה הליברל-דמוקרטית. הוא הוביל את ממשלת הקואליציה הראשונה בבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. בעת בחירתו היה לראש הממשלה הבריטי הצעיר ביותר מזה כמעט 200 שנים.

התקופה שבה שירת קמרון כמנהיג מפלגת השמרנים הושפעה רבות על ידי המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008. המשבר הכלכלי העולמי הוביל לגרעון גדול בתקציב הממשלה הבריטית. ממשלתו הדגישה בפרסומיה כי צריך לצמצם את הגרעון ויש לעשות זאת דרך מדיניות צנע. בהתאם לכך היא הציגה שינויים מרחיקי לכת בתחום הרווחה, מדיניות ההגירה, חינוך ובריאות.

ב-2011 הפך קמרון לראש הממשלה הבריטי הראשון שהטיל וטו על ברית של האיחוד האירופי. ממשלתו הוציאה לפועל ארבעה משאלי עם גדולים, אחד הנוגע לשינוי שיטת הבחירה ב-2011, אחד הנוגע לעצמאות באיי פוקלנד ב-2013, אחד הנוגע לעצמאות סקוטלנד בספטמבר 2014, והמשאל האחרון בראשותו של קמרון עסק בנוגע לחברות של בריטניה באיחוד האירופי והתקיים ביוני 2016.

קמרון שתמך בהישארות הפסיד במשאל העם והתפטר מתפקידו עם היוודע התוצאות, וסיים את תפקידו ביולי אותה השנה. בתחום החקיקה, תחת ממשלתו הוכנסו לחוק נישואים חד-מיניים באנגליה, ויילס וסקוטלנד. בתקופת שלטונו הגיעה בריטניה ליעד האומות המאוחדות בהוצאה של 0.7% מהתוצר המקומי הגולמי על סיוע חוץ למדינות מתפתחות.

המשמרות האדומים

המשמרות האדומים (בסינית: "'הונְג וֵיי בִּינְג'" 紅衛兵, בפין-יין: Hóng Wèi Bīng) הייתה תנועה נרחבת של אזרחים, בעיקר סטודנטים ואנשים צעירים אחרים ברפובליקה העממית של סין שהופעלה על ידי מאו דזה דונג בין 1966 ל-1968 במהלך מהפכת התרבות בסין.

מודרניזם

מודרניזם במובן התרבותי וההיסטורי מוגדר, בדרך כלל, כסגנונות האמנותיים והספרותיים החדשים שהתפתחו בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר אמנים התמרדו כנגד הנורמות של סוף המאה ה-19 בתחומים אלה, בניסיון להציג את מה שהם חשבו כתמונה אמיתית יותר מבחינה רגשית של מה שאנשים באמת חושבים ומרגישים.

יש שמחלקים את המאה ה-20 לשתי תקופות, המודרנית והפוסט-מודרנית, ואילו אחרים רואים את שתיהן כשני חלקים של תקופה ארוכה יותר. ערך זה יתמקד בסגנונות האמנותיים והספרותיים שהתפתחו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. ראו גם מודרניות, לפרספקטיבה חברתית ותרבותית עבור אותה תקופה, וכן ראו גם פוסט-מודרניזם.

"בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מעולם הטבע... כך אנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו" (אנטוניו סנט'אליה, "מניפסט של אדריכלות עתידנית" (1914)).

התנועה המודרנית התפתחה בסוף המאה ה-19, והייתה מושרשת ברעיון שלפיו צורות "מסורתיות" של אמנות, ספרות, ארגון חברתי וחיי היום-יום נעשו מיושנות, ולפיכך יש צורך להיפטר מצורות אלה ולהמציא את התרבות מחדש. המודרניזם תמך ברעיון של בחינה מחדש של כל היבט של הקיום, ממסחר ועד פילוסופיה, כשהמטרה היא למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות, ולפיכך טובות יותר. תמציתה של התנועה המודרנית היא בטענה כי המציאויות החדשות של המאה ה-20 הן קבועות ואימננטיות, וכי על בני אדם לשנות את ראיית העולם שלהם על מנת להבין כי מה שחדש הוא גם טוב ויפה.

מירי שליסל

ד"ר מירי שליסל (נולדה ב-1963) היא אשת חינוך ציונית-דתית, יושבת ראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.

משטר סמכותני

משטר סמכותני (גם מִשְׁטָר אוֹטוֹרִיטָרִי או אוֹטוֹרִיטָרִיזְם או סמכותנות) הוא סוג משטר המתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים סמכותניים קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. הסמכותנות נחשב במדע המדינה לסוג משטר נפרד מן הדמוקרטיה הליברלית אך גם מן הטוטליטריזם. צורתו הדמוקרטית של המשטר האוטוריטרי מכונה לעיתים דמוקטטורה.

מאפייניו העיקריים של המשטר הסמכותני:

פלורליזם מוגבל; לא קיים שיתוף כוח בשלטון; ענפי המשטר והרשויות קשורים אחד לשני; לא קיימות מפלגות מעבר למפלגת השלטון, או שהן קיימות אך מוגבלות בכוחן ופועלות באופן חופשי למראית עין בלבד.

לא קיים מנגנון של איזונים ובלמים.

לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות.

אידאולוגיה אינה דומיננטית, או שאינה מקיפה וכוללת.

לא קיימת ניעות חברתית נרחבת; לא קיימת מוטיבציה שלטונית לשנות את החברה באופן מהותי.

דיכוי זכויות אדם עם הגבלות על חופש הביטוי, ההתארגנות והמצפון.

הפרדת המדינה מן החברה האזרחית, בניגוד למשטרים טוטליטריים.נראה, כי מקור המונח בשם התואר הצרפתי autoritaire ("סמכותני"). עם זאת, כבר בעת העתיקה נעשה שימוש במונחים דומים. בין היתר, משטרים סמכותניים מייצגים לעיתים קרובות חוסר אמון ביכולתה של הדמוקרטיה לפתור בעיות ולקדם את החברה, והעדפת שלטון של "אליטה מובחרת" על פני הדמוקרטיה. כך, קיימת זיקה בין משטרים סמכותניים לבין אליטיזם מן הסוג שקידמו פילוסופים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים מסוגם של רוברט מיכלס וקרל שמיט.

דוגמאות לשליטים ומשטרים סמכותניים:

ספרד תחת שלטון פרנסיסקו פרנקו

קובה תחת שלטון פולחנסיו בטיסטה

אוגנדה תחת שלטון אידי אמין

מצרים תחת אנואר סאדאת, חסני מבארכ ובהיבטים רבים גם גמאל עבד אלנאצר

סוריה תחת בשאר אלאסד (ר' גם משטר סולטאניסטי)

עיראק תחת סדאם חוסיין

איראן תחת שלטון האייתוללות

עם עובד

הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, המוכרת במותג עם עובד, היא הוצאת ספרים ישראלית שנוסדה בשנת 1942 על ידי ההסתדרות הכללית ביוזמת ברל כצנלסון, שהיה העורך הראשון.

פלוטוקרטיה

פלוטוקרטיה (מיוונית: Pluotos - הון, Kratos - שלטון) היא שיטת ממשל בלתי דמוקרטית שבה הכוח השלטוני מצוי בידי בעלי ההון. סוג זה של משטר כולל ריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה ברוב מוסדות המדינה בידי קבוצה קטנה של האוכלוסייה המשמרת בכך את כוחה הפוליטי והכלכלי. שלטון זה מתאפיין באי שוויון כלכלי גבוה ובאפשרות נמוכה למוביליות חברתית. רעיון זה של שיטת ממשל מופיע לראשונה אצל פילוסופים ביוון העתיקה. כל הרעיון של שלטון ההון עלול להיתמך על ידי המעמדות העשירים בחברה בצורה עקיפה או בחשאיות, אם כי המונח עצמו משמש כמעט תמיד בהקשר שלילי וכגנאי.

קפיטליזם

קַפִּיטָלִיזְם הוא מונח מתחום מדעי החברה שנוצר בתחילת המאה העשרים לתיאור שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה למאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים. לאורך ההיסטוריה ואף כיום ישנו מגוון רחב של משטרים חברתיים כלכליים המכנים את עצמם "קפיטליסטים", הנבדלים זה מזה בעוצמת חשיבות עקרון זכות הקניין, ובמקומה של הממשלה כפעילה בשוק ואחראית ליחידים. ישנן גישות בולטות הרואות במשטר הקפיטליסטי מימוש של רעיונות מתחום ההגות הליברלית.

שהם סמיט

שהם סְמִיט (נולדה ב-28 ביולי 1966) היא סופרת למבוגרים וילדים, מתרגמת ומבקרת ספרות ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס"ט, כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים תשע"א, פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער תשע"ד, פרס אקו"ם בתחום הספרות לשנת 2014, פרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער לשנת תשע"ז (2017), ופרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2018.

שמאי הזקן

שמאי הזקן (בספרות הארצישראלית נקרא גם שמיי; חי במאה הראשונה לפנה"ס) היה אב בית הדין האחרון בתקופת הזוגות ואחד מבני הזוג הלל ושמאי. ידוע בתור בר פלוגתא של הלל הזקן, וכנגד האסכולה של הלל ייסד את האסכולה שלו, אסכולת בית שמאי, אשר שלטה תקופה מסוימת בסנהדרין, אך לא האריכה ימים אחרי המרד הגדול. האריך ימים כבר-הפלוגתא שלו.

שמאי כנראה היה בנאי, על-פי המתואר בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'), שם מתוארים לפחות שני מקרים שבהם דחה אנשים שרצו להתגייר ב"הליך מזורז" באמת הבניין שבידו.

שמאי נבחר להיות אב בית הדין לא ביחד עם הלל, כי אם לאחר עזיבת קודמו, מנחם - "יצא מנחם ונכנס שמאי" (משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ב').

שמרנות ליברלית

שמרנות ליברלית היא אידאולוגיה פוליטית, המשלבת שמרנות חברתית מתונה עם עמדות ליברליות בתחום הכלכלי. ניתן להגדיר אותה גם כזרם בשמרנות פוליטית, המושפע עמוקות מליברליזם.

השמרנות הליברלית ממזגת בתוכה את גישתה של הליברליזם הקלאסי בדבר מעורבות ממשלתית מינימלית בכלכלה, שלפיה בני האדם צריכים להיות משתתפים חופשיים בשוק ולייצר טובין בלי התערבותה של המדינה. יחד עם זאת, השמרנות הליברלית אינה סומכת על כך, שהיחידים יידעו לנהוג באחראיות בתחומי חיים אחרים בכוחות עצמם בלבד. לפיכך, שמרנים מזרם זה מאמינים בחיוניותה של מדינה חזקה להבטחת החוק והסדר, כמו גם בצורך במוסדות חברתיים שיטפחו תחושות של חובה ואחראיות.

מלבד גישות אלה, השמרנות הליברלית תומכת גם בזכויות האדם, למרות הישארות בעמדות שמרניות בנושאים חברתיים מסוימים. האידאולוגיה הזו משויכת בדרך כלל למרכז-ימין פוליטי. בימינו, הזרם השמרני-ליברלי הוא הדומיננטי בתנועות השמרניות במערב אירופה, אך במיוחד בצפון אירופה. בארצות האירופאיות האלה, השמרנים הליברלים שילבו במשנתם גם גישות של ליברליזם חברתי, התומכות במדינת רווחה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.