אליהו גולומב

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 189311 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",[1] ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 19201930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

אליהו גולומב
Eliyahu Golomb Tidhar
תאריך עלייה 1909
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
תקופת שירות יוני 19201945
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
Eliyahu Golomb young
אליהו גולומב בצעירותו
Rotschild Boulevards06
בית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד בתל אביב, שאחרי פטירתו הפך למוזיאון ההגנה
Eliyahu Golomb tomb 2
מצבתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ועליה הכיתוב: "ללמד בני יהודה קשת" בשל תפקידו בכוח המגן העברי

ביוגרפיה

ילדות ועלייה לארץ ישראל

אליהו גולומב נולד בי"ד באדר תרנ"ג לנפתלי[2] ולאסתר לבית קלר בעיירה וולקוביסק שבפלך גרודנו, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בילדותו למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית והתוודע למהפכנים ולספרות הרוסית. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל על מנת ללמוד בגימנסיה "הרצליה". הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו שהיה בעל טחנת קמח ברוסיה, הקים טחנה כזו גם ביפו.

גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת (שרתוק) ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").[3]

כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן נרצח יוסף זלצמן (מחברי קבוצת כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[4]

בשנת 1914 נפטר אביו, וגולומב נאלץ לשוב לתל אביב לצורך ניהול טחנת הקמח של אביו. גולומב קיבל הוראה מחסן בק, המושל הצבאי של יפו מטעם האימפריה העות'מאנית, להמשיך לטחון קמח גם בשבת. בתחילה לא ראה בכך גולומב הוראה פוגעת, משום שגם בדגניה ובכנרת הייתה עבודה בשבת במקרים דחופים, אבל עובדי הטחנה הדתיים סירבו לעבוד בשבת, וגולומב הבין כי יש לסירובם היבט לאומי, וכי עליו להגן על זכות היהודים לקיים את מצוותיהם. עקב כך העניש אותו חסן בק ב"פלקות".[5] ההשפלה שחווה מידיו, הייתה אחד הגורמים שהביאו את גולומב ליזום את הקמת ההגנה.

גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".

גולומב בארגון ההגנה

גולומב חש השפלה וחוסר אונים בעקבות הכאתו בידי חסן בק. הוא החליט לנקום בו ואף השיג לשם כך אקדח. למזלו, הבחין בו חברו הטוב דב הוז מנקה את האקדח, והבין מייד את כוונתו. בשיחה ארוכה, הצליח הוז לשכנעו שנקמה אישית לא תביא תועלת, משום שגם אם יצליח גולומב להימלט מהוצאתו להורג בתלייה, ישלמו יהודים בחייהם את מחיר דמו השפוך של חסן בק, ובמקום המפקד ההרוג יוצב קצין טורקי חדש, שעלול להיות גרוע אף מקודמו.[6] במקום זאת, החליטו השניים להקים ארגון כל-ארצי להגנה על היישוב העברי. ביוני 1920 הוקם ארגון "ההגנה". עם הקמתו, תמך גולומב בפירוקו של ארגון "השומר", והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.

גולומב הוא ממייסדי ארגון "ההגנה" והיה מפקדו שנים רבות,[7] במהלכן עסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 19221924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.

גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.

גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".[8]

פעילות פוליטית וציבורית

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.

משפחתו

גולומב היה מאוהב ברבקה, אחותו של משה שרת שהייתה ידידתו הקרובה ואשת סודו, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.[9] לימים נשא לאישה את אחותה הצעירה, עדה שרתוק.

לגולומב ולעדה נולדו שלושה ילדים: דיקלה,[10] דוד (דודיק) ודליה. בנו דוד היה לימים חבר כנסת.[11] בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, והיא היום פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch‏.[12] נוסף על ילדיהם הביולוגיים גידלו גולומב ואשתו את הרי שנולד לגאולה שרתוק, האחות הצעירה של עדה. גאולה הייתה אם חד הורית ונפטרה בלידת הרי. עדה ואליהו גולומב גידלו את הרי כבנם.[13] לימים נעשה הרי גולומב חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב.

אליהו גולומב נפטר משטף דם מוחי בביתו בתל אביב בל' בסיוון תש"ה. נטמן בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב סמוך לגיסו דב הוז ובני משפחתו, וגיסו משה שרת ורעייתו נקברו שם בהמשך.

כתביו

  • ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב, חיפה: הסתדרות הצופים העברים בארץ ישראל - הוועדה לענייני הדרכה, תש"ד. ‬(חוברת)
  • חביון עֹז (בעריכת יהודה ארז), 2 כרכים, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תל אביב: עיינות, תשי"ד 1953-תשט"ו.)
  • אליהו גולומב: מדבריו, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945.
  • עיונים ביהדות זמננו: י"ג מסות, ירושלים: מ. ניומן, תשל"ב 1972.

תרגומי "ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב":

  • Eliahou Golomb, Les origines de la défense juive (traduction de L. Wurmbrand), Jérusalem: R. Mass, 1946.
  • Eliyahu Golomb, The history of Jewish self-defence in Palestine (1878-1921), Tel-Aviv: Lion the Printer, for the Zionist Youth Dept., [1947?]
  • Eliahu Golomb, Los origenes de la Hagana (Tradujo del francés, Ralph Seroussi), Jerusalem: Publicado por el Departamento de la Juventud y del Jalutz de la Organización Sionista Mundial, 1949.

הנצחתו

EG RA 20120813 161201
שלט רחוב על שמו ברעננה

על שמו נקראו:

ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כחלק ממפקדת ההגנה, ומשמש כמשכן למוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות "ארגון חברי ההגנה".

לקריאה נוספת

  • משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט-1969. (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם)
  • אהוביה מלכין, האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב, 1893–1929 (עורכים: אברהם יבין ואלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007.
  • נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרדכי נאור, תנועת העבודה כקטר המושך את הרכבת
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "נפתלי גולומב", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 229
  3. ^ מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל, הפועל הצעיר, 18 באוגוסט 1913
  4. ^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007, עמוד 54
  5. ^ האקטיביסט, עמוד 103
  6. ^ האקטיביסט, עמודים 103–104
  7. ^ [http://www.haifa-streets.co.il/Lists/List1/DispForm.aspx?ID=5717 מדריך רחובות חיפה - סיפורי רחוב - גולומב (אליהו)], www.haifa-streets.co.il (בעברית)
  8. ^ האקטיביסט, עמוד 294
  9. ^ האקטיביסט, עמוד 111
  10. ^ לשונאית, עורכת, משכתבת וסופרת
  11. ^ חבר הכנסת דוד גולומב
  12. ^ ראו דבריה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי
  13. ^ סרטונים דקלה גולומב מספרת על משפחתה, ראיון עם דקלה גולומב בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 20 בנובמבר 2013, דקה 15.38: "אח שלי הקטן הרי [...] הוא לא בן של אמא שלי. הוא בן של אחותה. היא מתה בלידה. בהתחלה הוא היה בגבעת ברנר כי הניקו אותו שם, אחר כך הוא נגמל ובא אלינו, והוא היה הבן הכי טוב של אמא"
11 ביוני

11 ביוני הוא היום ה-162 בשנה (163 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 203 ימים.

1945 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1945 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

2 במרץ

2 במרץ הוא היום ה-61 בשנה (62 בשנה מעוברת), בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 304 ימים.

אליהו גולומב (אוניית מעפילים)

אליהו גולומב הייתה אוניית מעפילים שאירגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של מפקד "ההגנה" אליהו גולומב משום שיצאה לדרכה ביום השנה לפטירתו. הפליגה יחד עם האונייה דב הוז לאחר פרשת לה ספציה.

אליהו גולומב (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

ארבעת הגיסים

ארבעת הגיסים או הגיסים היה כינוים של משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב ושאול אביגור, מראשי ההגנה ומובילי כוח המגן העברי משנות העשרים ועד שנות הארבעים. ביישוב נפוצה האימרה שהיישוב הגיע להיכן שהגיע בזכות "הניסים והגיסים".

משה שרת, דב הוז ואליהו גולומב למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בתל אביב, היו חבורה מלוכדת ופעילה בטיולים ובאימוני ספורט והגנה עצמית. הם היו מארגני השמירה העברית על העיר תל אביב ונודעו כ"נסיכי תל אביב". ערב מלחמת העולם הראשונה נסעו הוז וגולומב לעבוד בדגניה, ושרת נסע לטורקיה ללימודים. עם פרוץ המלחמה חבר הוז לשרת והשניים שירתו כקצינים בצבא האימפריה העות'מאנית. מלבד הקשר האידאולוגי והרעות שנוצרה במיזמים השונים שמרכזם כינון כושר עמידה עברי, נקשרו בקרבם גם קשרים משפחתיים ענפים. משה שרת הכיר את ציפורה, אחותו של שאול אביגור, ונשא אותה לאישה. דב הוז נשא לאישה את רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ואליהו גולומב נשא לאישה את עדה שרתוק, אחותה הצעירה.

משפחת שרתוק התגוררה בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב. הבית הוקם על ידי יעקב שרתוק (אביהם של משה שרת, יהודה, רבקה ועדה) ואחיו זאב שרתוק, והוא תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין. במשך שנתיים התגוררו בבית רבקה ודב הוז, ולאחר מכן התגוררו בו עדה ואליהו גולומב. הבית נקרא "בית גולומב" או "בית הגיסים", ושימש כמטה "ההגנה" בו נערכו ישיבות הנהגת "ההגנה" בראשות "הגיסים" הוז, גולומב ואביגור, בהן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתקופות היישוב בנושאי התיישבות וביטחון בהן מבצע חומה ומגדל, מבצעי העפלה, הקמת הפלמ"ח ועוד. אגף אחורי תוכנן על ידי יוחנן רטנר, שהיה גם הוא מבכירי ההגנה. כיום שוכן בבית המשוקם מוזיאון ההגנה.

ב-29 בדצמבר 1940 נספו דב ורבקה הוז ובתם תרצה, צביה שרת (אשתו של המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת) ויצחק בן יעקב בתאונת דרכים ליד פרדסיה, עת חזרו מביקור אסירים בכלא עכו.

פרט לשאול אביגור, הקבור בבית הקברות כנרת, קבורים שלושת הגיסים האחרים בבית הקברות טרומפלדור.

דב הוז (אוניית מעפילים)

דב הוז הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של דב הוז, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל.

דלין (אוניית מעפילים)

דלין הייתה אוניית מעפילים שאירגנה "ההגנה". "דלין" לזכרו של אחד מכינוייו המחתרתיים של מפקד "ההגנה" אליהו גולומב והאונייה נקראה לזכרו. הייתה זו אניית המעפילים הראשונה שיצאה מחופי אירופה אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הארכיון לתולדות ההגנה

הארכיון לתולדות ההגנה הוא ארכיון מסמכים ותעודות על מחתרות עבריות בארץ ישראל, ובמיוחד על ארגון "ההגנה", אשר פעלו ביישוב היהודי בארץ ישראל, מאז תקופת העלייה הראשונה ומשתייך לארכיון צה"ל. הארכיון שוכן ב"בית אליהו גולומב" בשדרות רוטשילד בתל אביב, באותו בנין נמצא גם מוזיאון ההגנה.

המפקדה הארצית

המפקדה הארצית (מ"א) היה הגוף שהופקד על הניהול הכולל של ארגון ההגנה.

המפקדה הארצית הוקמה ב-1930, לאחר שמוסדות היישוב הכירו בצורך תיאום ההגנה המאורגנת ליישובים תחת פיקוח אזרחי, כחלק מלקחי מאורעות תרפ"ט. עד אז התנהל ארגון "ההגנה" מול ועדים מקומיים בערים השונות שלא היו כפופים לו ופעלו לרוב באופן עצמאי. עם הקמתה, הוכפפה המפקדה הארצית תחת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון. המפקדה הייתה מורכבת הן מנציגי ההסתדרות שייצגו את מחנה הפועלים והן מנציגי המחנה האזרחי (סוחרים, תעשיינים והתאחדות האיכרים) בחלוקה שווה של 3-4 נציגים לכל מחנה. עקב החלוקה הפוליטית למפלגות והאינטרסים המנוגדים, התגלעו ויכוחים לא מעטים והטיפול של המפקדה בבעיות שנוצרו היה לעיתים מלווה בחשדנות ובסחבת.

כדי לשפר את תפקוד המפקדה הארצית ולמסד את ארגון "ההגנה" כצבא לכל דבר, הוחלט ב-1937 להעמיד רמ"א - ראש המפקדה הארצית שאותו מינתה הסוכנות, וב-1939 הוחלט למנות ל"הגנה" מטה כללי שהיה אחראי לצד המבצעי של הארגון, תחת מרות המפקדה הארצית. המפקדה הארצית שימשה מעתה כמעין דרג מדיני, גוף הקובע מדיניות כוללת למטכ"ל "ההגנה" ולרמטכ"ל העומד בראשו. כמו כן עסקה המפקדה בצד הכלכלי של הארגון, ברכש נשק וכלי לחימה ובגיוס אנשים. המפקדה הארצית והמטכ"ל כונו בשם "הפיקוד העליון".

עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית על מנת שלא לערב גוף פוליטי בהנהגת הצבא העתידי. ב-2 במאי 1948 שלח בן-גוריון לרמ"א, ישראל גלילי, מכתב המודיע על סיום כהונתו, וזה נכנס לתוקף למחרת (ראו גם מרד הגנרלים). חלק מסמכויות המפקדה הועברו למטכ"ל של צה"ל וחלקן הועברו למחלקת הביטחון בסוכנות (שהתפתחה למשרד הביטחון).

ראשי המפקדה הארצית:

יוחנן רטנר: בשנים 1939-1938.

יעקב רייזר: בשנים 1941-1939.

משה סנה: בשנים 1946-1941.

זאב פיינשטיין: בשנים 1947-1946.ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה".

ישראל גלילי: בשנים 1948-1947.עם החברים במפקדה לאורך השנים נמנו גם אליהו גולומב, דב הוז, מאיר רוטברג, לוי אשכול, יוסף יזרעאלי וסעדיה שושני.

הקבוצה היפואית

הקבוצה היפואית או קבוצת הנשארים הייתה התארגנות של צעירים ארץ-ישראלים ובהם בוגרי הגימנסיה הרצליה שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה ביפו ותל אביב, ועסקה בהגנת השכונות היהודיות מפני התנפלויות ערבים, באיסוף נשק והתכוננות בפני פרעות עתידיות. חברי הקבוצה מילאו תפקידי מפתח בהקמת 'ההגנה' ו'צבא ההגנה לישראל', וחלקם הפכו למנהיגים חשובים בתקופת קום המדינה.

ל' בסיוון

ל' בסיוון הוא היום השלושים בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושים בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ל' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

מוזיאון ההגנה

מוזיאון ההגנה הוא המוזיאון המרכזי לתולדות "ההגנה" הנמצא בשדרות רוטשילד בתל אביב-יפו. המוזיאון מציג את תולדות ההגנה ביישוב היהודי בארץ ישראל במהלך תקופת המנדט הבריטי. המוזיאון פרוס על פני שלוש קומות בהן גם מיצגים מודרניים אודות היישוב, אודיטוריום ואת ארכיון ההגנה. כמו כן, הוא מציג שני חדרים מהבית ששומרו המתארים את אורח החיים של התקופה בתל אביב הקטנה. הבית נחשב גם לפנינה אדריכלית בעלת מרצפות מצוירות, שטיחי אבן וקירות מעוטרים. הבית היה בעבר ביתו של אליהו גולומב, "המפקד הבלתי מוכתר" של ההגנה. המבנה הוכרז על יד המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות כמבנה לשימור, בין השאר בשל איכותו האדריכלית וחשיבותו ההיסטורית.

משה רבינוביץ'

משה רבינוביץ' (26 במרץ 1922, נובוגרודוק, פולין - 14 במרץ 1994, מושב היוגב, ישראל) מראשוני הפלי"ם וחיל הים של צה"ל.

משה נולד כילד שלישי אחרי שתי אחיות (יוכבד ומלכה) לנחמה ויואל רבינוביץ'. בהיותו ילד עברה משפחתו הגרעינית יחד עם סבתו לעיר הקרובה, מיר. בנעוריו הצטרף רבינוביץ' לתנועת "השומר הצעיר", ובשנת 1936 (בגיל 14) כשהציעה התנועה מספר מצומצם של סרטיפיקטים לחניכיה, החליט משה לעלות לארץ ישראל. הוא היה היחיד ממשפחתו שעשה זאת ושאר משפחתו נספתה בשואה.

כאשר הגיע לארץ ישראל הוא הצטרף לכפר הנוער בן שמן, בו השלים את לימודיו. משה היה בעל כשרון מיוחד לשפות. בנוסף ליידיש, עברית, פולנית, גרמנית ורוסית שדיבר מילדותו, רכש ברבות השנים גם את השפות: ערבית, אנגלית, איטלקית, ספרדית וצרפתית.

בתום לימודיו הצטרף להכשרה של קיבוץ בית זרע ובמסגרתה החל לקחת חלק בפעילות ביטחונית. בשנת 1941 התנדב לפלמ"ח והשתתף בכוח הסיור הארץ ישראלי של הפלישה לסוריה וללבנון. כעבור זמן, אף על פי שהיה מפקד מחלקה עתיר ניסיון בפלמ"ח, הוא התגייס בשנת 1943 לפלי"ם.

רבינוביץ' היה בין ראשוני החובלים שפיקדו על ספינות המעפילים: ברל כצנלסון, פלמ"ח ובונים ולוחמים. באחת מהפלגותיו חזרה לאירופה בתחילת 1946 אף נתפס על ידי הבריטים על סיפון ה"שמפוליון", בדרכו חזרה לאירופה להמשך פעולות הנקם, בחבורה שכללה גם את אבא קובנר ואת חגי אבריאל. רבינוביץ' גילה תושיה ואומץ לב ונמלט מהכלא הבריטי שליד נמל טולון. בדצמבר 1945, הגיע אל מפקדת הפלי"ם במרסיי, ומשם המשיך בפעילותו הימית.[דרושה הבהרה] במאי 1946 הוא הצטיין בפעילותו בפרשת לה ספציה שאיפשרה את הפלגת ספינות המעפילים אליהו גולומב ודב הוז.

בשנת 1949 נשא רבינוביץ' לאשה את מימי, אלמנתו של לוחם הבריגדה, זוריק, זהר דיין, ואימץ את בנה, לימים ח"כ ואלוף בצה"ל - עוזי דיין, והתיישב במושב היוגב. הוא פרש משירות בחיל הים בדרגת רב-סרן והתמסר לחקלאות ולהרכבת עצים. לזוג נולדו עוד שני ילדים: דן ומיכל. עם זאת המשיך להתנדב מדי פעם כדי לסייע במבצעי עלייה של עולים מארצות צפון אפריקה (מבצע יכין).

חלק מפעולותיו, בים וביבשה עדיין לא נתפרסמו ברבים.

מתנדבי היישוב בבאפס

מתנדבי היישוב בבאפס היו יהודים שהתנדבו בעידוד המוסדות הלאומיים של היישוב בארץ ישראל לשרת בצבא הבריטי והוצבו כחיילים בתפקידי עזר ביחידת ה-"באפס" - Buffs (יחידת חיל רגלים) במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ה-Buffs היה הכינוי של 'הרגימנט המלכותי של קנט המזרחית' - Royal East Kent Regiment. רגימנט הבאפס הוקם בשנת 1572 והיה אחד הרגימנטים הוותיקים ביותר בצבא הבריטי, הוא פורק ואוחד עם רגימנטים נוספים בשנת 1966 ושוב ב-1992 וכיום מורשתו נמצאת ברגימנט המלכותי של נסיכת ויילס. השם "באפס" שמשמעו צבע בגווני חום-צהוב, ניתן לרגימנט בשל הצבע הצהבהב חום של צווארוני מדי הייצוג של חייליה.

מתחילת מלחמת העולם השנייה ובמהלך כל שנות המלחמה, דרשה הנהגת היישוב מהבריטים ולחצה עליהם להקים יחידה עברית לוחמת, שתהיה מורכבת כולה מבני היישוב עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, בה יוצבו וישרתו מתנדבי היישוב לצבא הבריטי. הבריטים התחמקו כמעט עד סוף המלחמה מלהסכים לבקשה זו. מתנדבים בני היישוב נשלחו לשרת ביחידות עזר שונות, בחיל החפרים, ב'באפס', ברגימנט הארץ ישראלי, בפלוגות התובלה - אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. יחידה כזו הוקמה רק לקראת סוף המלחמה.

בספטמבר 1940, בשיא תקופתה הקשה של בריטניה במלחמת העולם השנייה - ימי הקרב על בריטניה, הוקמה הפלוגה העברית הראשונה של חיל הרגלים בתוך ה-Buffs. שלטונות המנדט טענו כי הצבת מתנדבי היישוב ב'באפס' נעשתה מטעמים פורמליים, כדי להימנע מן הקשיים הכרוכים בהקמתו של רגימנט חדש, אך בעצם הצבתם של מתנדבי היישוב ביחידה טריטוריאלית של חיילים מחבל ארץ מסוים באנגליה, גילו הבריטים את כוונתם שלא להציבם בכל יחידה שיש בה סממן מקומי ארץ ישראלי או עברי.

משיקולים פוליטיים החליטו הבריטים לקיים שוויון בגיוס בין יהודים לערבים, אך בפועל רוב המתגייסים היו יהודים. הבריטים אפשרו תחילה גיוס לשש פלוגות בלבד, מהן שלוש פלוגות יהודיות ושלוש ערביות שתשרתנה בארץ-ישראל ובעבר הירדן בלבד. בסופו של דבר קמו 15 פלוגות יהודיות, בכל אחת מהן כ-200 חיילים ובכולן יחדיו כ-3,000 איש. ציפיות המתגייסים והנהגת היישוב כי הפלוגות תזכינה לאימונים צבאיים מתקדמים נכזבו עד מהרה. הבריטים הטילו עליהן תפקידי עזר בלבד של אבטחה, שמירת מתקנים וליווי שיירות, ואימוניהן היו מצומצמים ביותר. הנשק שניתן להם היה משאריות מלחמת העולם הראשונה. פלוגות ה'באפס' חנו בארץ ישראל ותקוות המתנדבים כי במהרה ייצאו לחזית להלחם בגרמנים והאיטלקים נכזבו. לדברי מפקד ההגנה אליהו גולומב, במלאת חצי שנה לקיומן של הפלוגות, אין "פלוגות הבאפס אלה כוח צבאי: הן מנותקות מכל פיקוד, אין להם אימון רציני. החיילים עסוקים כרגיל בתפקידי-עזר שניים במעלה".

רק ב-1942 הורכבו מפלוגות הבאפס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, וגם אימונן הפך יסודי יותר. הקמת יחידות עבריות של חיל רגלים סדיר בצבא הבריטי היה ציון דרך חשוב בדרך החתחתים שהובילה לבסוף, ב-1944, לקראת סיום המלחמה, להקמת עוצבה עברית במלוא מובן המילה. בעוצבה זו שירתו רק חיילים יהודיים מארץ ישראל, והיא נשאה דגל וסמל ייחודיים לה, מפקדיה היו יהודים בני הארץ ובראשם היהודי הקנדי לוי בנימין, ושפת הדיבור בה הייתה עברית בלבד - הבריגדה היהודית.

ניר אליהו

נִיר אֵלִיָּהוּ הוא קיבוץ הממוקם צפונית-מזרחית לכפר סבא, על גבעות החמרה של השרון. לקיבוץ כניסה ראשית הנמצאת בהמשך לציר הגישה למכללת בית ברל וכניסה נוספת על ציר 5504, דרומית מערבית למחלף אייל (כביש 6).

הקיבוץ, שניבנה על חורבות מוצב של הצבא העיראקי, מתקופת מלחמת העצמאות, נמצא בגובה של כ-80 מטר מעל פני הים וצופה על המורדות המערביים של השומרון. הוא משתייך למועצה האזורית דרום השרון. זהו הקיבוץ הראשון של בוגרי הנח"ל.

פרס ביטחון ישראל

פרס ביטחון ישראל ע"ש אליהו גולומב הוא פרס הניתן מדי שנה ליחידים או לגופים עבור פעילות שתרמה להגברת הביטחון של מדינת ישראל, ובדרך כלל ניתן על פיתוח טכנולוגי (על הישג שמקורו בעוז רוח בשדה הקרב ניתנים עיטורי צה"ל). חלוקת הפרס החלה בשנת 1958. הפרס מוענק על ידי נשיא מדינת ישראל בסמוך ליום העצמאות.

זוכי הפרס נקבעים על ידי שר הביטחון. החלטתו מתבססת על המלצות ועדת שופטים חיצונית, המתמנה על ידיו.

כל שנה מוענקים שלושה או ארבעה פרסים - אחד עבור מפעל חיים מצטבר, ושניים או שלושה עבור אדם או צוות שלפעילותם תרומה לתחום המבצעי. בשנת 2008 עמד סכום הפרס על 36,000 ש"ח.

פרשת לה ספציה

פרשת לה ספציה אירעה בעיר הנמל, לה ספציה, שבצפון מערב איטליה באביב 1946. המוסד לעליה ב' אירגן במסגרת תנועת ההעפלה אוניות מעפילים רבות. ממשלת המנדט וכוחות בריטיים נוספים עקבו אחרי ארגון ההעפלה באירופה וניסו להפריע ולשבש אותה.

קונטרס (כתב עת)

קוּנטרס או בשמו המלא: קונטרס: ידיעות, שיחות ומכתבים, היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה ובמידה מסוימת היה גם ביטאון ההסתדרות לפני ייסוד דבר. כתב העת ראה אור כשבועון בין השנים 1919–1930 ו-1943–1945. השם "קונטרס" פירושו חוברת העוסקת בנושא מסוים (מלטינית: commentarius - פנקס רשימות), חיבור קצר או אוסף הערות בנושא מסוים.

עורכו הראשון של קונטרס היה ברל כצנלסון, ולאחר שהקים את "דבר" והיה לעורכו, ערכו את כתב העת דוד רמז, מרדכי קושניר ויצחק יציב. גיליונות מסוימים יצאו גם בשמות "אגרת", "חוברת", "גיליון", "פנקס", "מכתב לחברים". בשנתו הראשונה צורף לקונטרס מוסף ספרותי חודשי בעריכת יוסף חיים ברנר בשם "האדמה", אך לאחר רצח ברנר פָּסקה הוצאת המוסף.

כצנלסון שידל את חברי המפלגה ששהו בחו"ל לשלוח כתבות לקונטרס ככתבי חוץ. כך משה שרת, ששהה בלונדון בשליחות התנועה הציונית, שלח כתבות תחת שם העט "בן קדם"; אליהו גולומב כתב מגרמניה; ומשה ביילינסון, שלמד רפואה באיטליה, היה כתב העיתון ברומא. עוד כתבו בעיתון אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), אברהם תרשיש, ברל רפטור ואף אב"א אחימאיר, לפני שהפך לרוויזיוניסט. ה"קונטרס" הודפס בדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות".

מעל גיליונות קונטרס התפרסמו דוחות פעילות מפלגתיים והסתדרותיים, תיאור מפורט של כל ועידה ומועצה ומאמרי פולמוס ארוכים של נציגי פועלים, בעיקר בנוגע לדרכה האידאולוגית והמעשית של הסתדרות העובדים ובנוגע לאיחוד שורות הפועלים העבריים בארץ ישראל. מעל דפי העיתון התנהל גם המאבק הגדול של התקופה כנגד גדוד העבודה. העיתון היה מפלגתי מובהק, ועמד כנגד עיתון "הפועל הצעיר". חוקרת התקופה אניטה שפירא מעירה כי "לא היה זה עיתון קל ונוח לקריאה" וכי "היו מפועלי ארץ ישראל שחטאו, בסתר ושלא בסתר, בקריאת "דאר היום", עיתונו ה"ימני" של איתמר בן-אב"י, שהיה בו מן הלחלוחית הסנסציונית שחסרה [...] בדפיו הצנועים של הקונטרס". "קונטרס" הפסיק להופיע בשנת 1930, על רקע איחוד "אחדות העבודה" עם "הפועל הצעיר" והקמת מפא"י ועל רקע הכפילות המיותרת עם העיתון היומי המצליח דאז, "דבר".

כאשר ב-1943 עמדה שוב מפא"י על סף פילוג, חידשו המזוהים עם רעיונות "אחדות העבודה" (סיעה ב') את הופעת "קונטרס" בעריכת יחיאל הלפרן, אך כעבור שנה וחצי הופסקה שוב הופעתו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.