אליהו בחור

רבי אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, המכונה רבי אליהו בחור או הבחור (י"ב באדר ה'רכ"ט 1469ו' בשבט ה'ש"ט, 1549), היה בלשן עברי וחוקר המסורה בתקופת הרנסאנס, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומראשוני הכותבים ספרות ביידיש.

אליהו בחור
Bovo-Bukh 1541
פטירה 28 בינואר 1549 (בגיל 79)
ענף מדעי בלשנות
מדינה גרמניה, איטליה
תרומות עיקריות
חקר דקדוק עברי וחקר המסורה
Page from Yiddish-Hebrew-Latin-German dictionary by Elijah Levita
עמוד מתוך "שמות דברים", מילון עברית-יידיש-לטינית-גרמנית שהוציא אליהו בחור, איזני 1542. לחצו להגדלה.

חייו

נולד בעיירה נוישטאדט , ליד נירנברג שבבוואריה בין 1468 ל-1472. בצעירותו עבר לאיטליה בעקבות רדיפות וגירושים נגד היהודים בגרמניה. ב-1496 שהה בוונציה, ב-1504 הגיע לפדובה, ועזב אותה ב-1509 כאשר החריבו אותה צבאות זרים. ב-1516 עבר לרומא, ושם קיבל את חסותו של אג'ידיו דה ויטרבו, מלומד נוצרי והחל מ-1517 קרדינל, ואף התגורר בביתו.

בחור התמחה בדקדוק עברי ובחקר המסורה, ולימד עברית למלומדים נוצרים נוספים שבקשו לקרוא את כתבי הקודש בשפת המקור. הוא הוזמן לאוניברסיטת פריז ללמד עברית, אך סירב משום שבימיו לא היה יישוב יהודי בצרפת. בעקבות ביזת רומא ב-1527 שב לוונציה, ועבד כמגיה בבית הדפוס של דניאל בומברג וכמורה לעברית. בסוף שנות השלושים הוזמן על ידי המלומד הנוצרי פאולוס פאגיוס לחזור לגרמניה ולפקח על בית הדפוס שבבעלותו. בחור נענה להזמנה, ובשנים 1542-1541 עבד בבית הדפוס של פאגיוס בעיר איזנא (Isny) שבוירטמברג, ובהמשך התלווה אליו לקונסטנץ. בדפוס איזנא ראו אור כמה מחיבוריו החשובים ביותר. בשנותיו האחרונות חזר לוונציה ושם מת בו' שבט ש"ט, 1549.

נכדו של אליהו בחור המיר את דתו, אך אף הוא המשיך לעבוד במלאכות הדפוס, והיה בין מדפיסיו הראשונים של ספר הזוהר (בדפוס קרמונה). בין צאצאיו האחרים של אליהו בחור נמנה מאות שנים מאוחר יותר דייוויד קמרון ראש ממשלת בריטניה. דרך סב-סבו, אמיל לויטה, יהודי יליד גרמניה ובנקאי מפורסם שזכה באזרחות בריטית בשנת 1871 והתייחס כצאצא למשפחת אליהו בחור[1]. על שמו של אליהו בחור קיים רחוב בתל אביב .

יחסיו עם מלומדים נוצרים

לרבי אליהו בחור היו יחסים פוריים עם המלומדים הנוצרים שבזמנו (שכינו אותו בלטינית "אליה לוויטה"). הוא התגורר ברומא בביתו של הקרדינל המלומד אג'ידיו דה ויטרבו, וחי תחת חסותו; רבי אליהו לימד את דה ויטרבו עברית וכתבים יהודיים, והעתיק לספרייתו כתבי יד של חיבורים יהודיים, לרבות חיבורים קבליים. קשריו של בחור עם הקרדינל תרמו לקבלת הפנים החמה שזכה לה דוד הראובני כאשר הגיע לרומא, ולסיוע שנתן הקרדינל לעריכת הפגישה בין הראובני והאפיפיור.

רבי אליהו בחור היה שותפו לבית הדפוס של המלומד הנוצרי פאולוס פאגיוס; בהקדמה ל"ספר הבחור" שכתב, הקדיש דברי תודה לשותפו הנוצרי.

היו לו קשרים רבים עם מלומדים הבראיסטים; ייתכן אף שנפגש ברומא עם מרטין לותר.

בין תלמידיו הנוצריים היה המלומד וההומניסט ההבראיסטי סבסטיאן מינסטר. מינסטר חיפש זמן רב מורה מומחה לדקדוק העברי, ועמיתו לעבודה באוניברסיטת היידלברג, הפרופסור ליוונית ולטינית סימון גרינאוס (Simon Grynaeus), הציג בפניו את עבודותיו של רבי אליהו בחור. חיבוריו של בחור שבו את ליבו של מינסטר והוא יצר עמו קשר; במהלך השנים קיים מינסטר עם רבי אליהו קשר מכתבים מקצועי, בו זכה להדרכה לא מבוטלת באשר לסוגיות השונות שהעלה בפניו בתחום שפת הקודש.

משנת 1525 החל לתרגם את ספריו של רבי אליהו מעברית ללטינית ולהוציאם לאור בשתי השפות, ובכך תרם לפרסומו של רבי אליהו בקרב ההבראיסטים הנוצרים.

בשנת 1531 הוציא מינסטר לאור בבזל את תרגומו הלטיני של הספר מהלך שבילי הדעת, פרי עטו של רבי משה קמחי, שיצא לאור על ידי רבי אליהו כבר בשנת 1508 בתוספת הערותיו. תרגומו של מינסטר לספר עורר שנים מאוחר יותר את מורת רוחו של רבי אליהו בחור, על כך שמינסטר מעולם לא ביקש את רשותו לתרגם את הספר ולהוציאו לאור; ביטוי לכך עלה במכתב תשובה שכתב בחור לסבסטיאן מינסטר בשנת 1531, לשאלותיו בנושאים שונים הקשורים בשפה העברית:

הנה בישרתני על העתקתך של דקדוק ר' משה קמחי עם באוריי, ובאמת צר לי על ככה, כי ידעתי כי בו (טעותים) לא מעט, קצתם מצד הדפסים, קצתם מצידי, כי זה יותר משלושים שנה שחברתיו ולא היה כחי אז בדקדוק ככחי עתה. וכך אדוני איעצך נא, אם לא התחלת להדפיסו, אל תדפיסו עד שתשלח לי ההעתקה אשר העתקת אותו, כי בלי ספק שגם אתה שגית, כי אין איש אשר לא יחטא ואני אעבור עליו ואתקן את המעוות וזה אעשה לכבודך, להנאתך ולטובתך ולא בשכר, רק שכר הבטלה ואיבוד זמני תיתן....

בהמשך המכתב מביע בחור את אי הבנתו מדוע ערבב מינסטר "בספרו שילוש לשונות לשונות אחרות שאינן לשון עברי כלל, רק לשון הגרי ופרסי". את המכתב הוא חותם כך:

אליה לוי, המדקדק אשכנזי, אני אמרתי בחפזי, יא' אדר רצ"א, סוף מכתב אליהו

סבסטיאן מינסטר ענה במכתב לאליהו בחור כי הספר כבר יצא לאור, ולכן בלתי ניתן לתקן את השגיאות שנעשו בו. באותה עת עמד לצאת לאור ספר פרשנויות של רבי דוד קמחי לספר עמוס הנביא, בעריכת סבסטיאן מינסטר. כדי לפייס באופן כלשהו את אליהו בחור, עיכב מינסטר את הדפסת הספר, כדי להוסיף בו את מכתבו של אליהו בחור, בו הוא מלין על השגיאות שנעשו בספרו 'דקדוק אליהו'.

פשר שמו 'אליהו בחור'

אליהו בחור הוא כינוי לא שגרתי במסורת הדורות למלומד יהודי, והיו שהבינוהו כמכוון לציין שהמדובר באדם צעיר או רווק (הגם שאת חיבורו 'הבחור' הדפיס ברומא בהיותו בן 48). או אפשר והכינוי קשור לפעילותו ומקצועו כמגיה בבית הדפוס (דער בחור הזעצער). מכל מקום, אין זה רק שמו של האיש, אלא גם כינויו של חיבורו הבלשני העיקרי, הקרוי גם 'דקדוק אליהו'. בסוף ההקדמה לחיבור זה מסביר אליהו בחור את השם המוזר הזה כך: "הנה קראתי שם הספר הזה: ספר הבחור. וזה לשלש סבות: האחת - בהיות הספר הזה בחור וטוב וכלו סולת ואין בו פסולת. השנית - בעבור היותו מחובר אל כל בחור ללמוד בו בימי בחרותו, וייטב לבו באחריתו. השלישית - בעבור היותו שם כנויי משונה ובשם בחור מכונה. ועל זה אמרתי בשירי: אַחִים וְגַם רֵעִיִם, שִׁמְעוּ דְבָרַי עִם. סֵפֶר מְאֹד נָעִים, הֲיוֹם יְלִדְתִּיהוּ. יַעַן לְכָל בָחוּר, הוּא טוֹב וְגַם בָחוּר. וַאֲנִי שְׁמִי בָחוּר, בָחוּר קְרָאתִיהוּ."

מחיבוריו

  • בבא ד'אנטונא – עיבוד ליידיש של "בבא דאנטונא" – הגרסה האיטלקית לסיפור האבירים "בוויס מהמפטון". ספר זה, שנדפס באיזנא ב-1541, הוא מן החיבורים הראשונים של ספרות היידיש. הספר תורגם לעברית על ידי דוד פור.
  • פאריז אונ' וינע – עיבוד ליידיש של "פאריס ווינה", סיפור פרובנסלי רב-תפוצה מן המאה ה-14, על אהבתם של אביר זוטר ובת הדופין (משפחת אצולה צרפתית). אף כי אין זה ודאי שאליהו חיבר אותו, כתיבתו מיוחסת לו, והיא נעשתה כנראה בעת שהותו בוונציה בין 1509 ל-1514.
  • הבחור או דקדוק אליהו – ספר דקדוק עברי. תורגם ללטינית על ידי סבסטיאן מינסטר, שזכה להדרכתו של בחור במחקריו בשפה העברית. נדפס ברומא ב-1518.
  • המתורגמן - מילון לארמית של תרגומי המקרא, עם הקדמה לטינית של פאולוס פאגיוס. נדפס באיזנא ב-1541.
  • התשבימילון עברי ללשון חז"ל ולשון ימי הביניים, שנתרגם ללטינית על ידי פאולוס פאגיוס ונדפס באיזנא ב-1541. חיבור זה מהווה עדות חשובה לאופן הגייתן של מילים עבריות בפי יהודי גרמניה ואיטליה בראשית העת החדשה, ואף נכללו בו ביאורים אטימולוגיים לכמה מילים יידיות.
  • טוב טעם – ספר על טעמי המקרא.[2]
  • מסורת המסורת – ספר על המסורה למקרא, שבו פירש את המונחים ואת הסימנים של המסורה וטען כי סימני הניקוד והטעמים חודשו בידי בעלי המסורה ואינם מזמן התלמוד. [1]
  • נימוקים (כלומר: פירושים) לספרי הדקדוק של ר' משה קמחי ור' דוד קמחי. את הנימוקים ל"דרכי לשון הקודש" של ר' משה קמחי העתיק אדם בשם בנימין בן יהודה ופרסם אותם בשמו שלו (פיזרו רס"ח).
  • שמות דברים - מילון עברי-לטיני-יידיש.

ספרי דקדוק נוספים שלו

  • ספר ההרכבה
  • לוח בדקדוק הפעלים והבנינים
  • ספר הזכרונות (קונקורדנציה, שלא נדפסה);
  • פרקי אליהו; טוב טעם (על טעמי המקרא). פזרו, דפוס גרשום שונצינו ר"פ 1520

ראו גם

קישורים חיצוניים

ספריו ברשת

הערות שוליים

  1. ^ David Cameron 'may be directly descended from Moses', Mail Online
  2. ^ הפנייה לספר במאגר היברו בוקס: http://www.hebrewbooks.org/44787 .
13 בפברואר

13 בפברואר הוא היום ה-44 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 321 ימים (322 בשנה מעוברת).

1470

שנת 1470 היא השנה ה-70 במאה ה-15. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אברהם מנחם רפאפורט

אברהם מנחם יעקב הכהן רפאפורט (1520-1596) היה רב, מלומד, רופא ופרשן שחי באיטליה.

שם משפחתו המקורי היה רפא (פירושו עורב בגרמנית) וייתכן והכוונה למישור רפא (Raffa) שמצפון לעיר רגנסבורג שבבוואריה. הוא הוסיף לשמו את שם עיר מולדתו פורטו (העיר נקראת כיום לניאגו Legnago) שבנפת ורונה שבאיטליה, מכאן שמו רפא-פורט.

בימי בחרותו למד תלמוד, מדעים ורפואה בוונציה. היה עד לשריפת התלמוד באיטליה ב-1553, ומאז פסק צום באותו תאריך לכל ימי חייו. הוא חיבר את הפירוש על התורה "מנחה בלולה", וגם את הספרים "צפנת פענח" "מאמר על מציאות ה"דעת קדושים" וכן שאלות ותשובות.

בדקדוק בעברית שמע מפי הרב אליהו בחור והחל מ-1554 החל לעסוק בהגהת ספרים עבריים. הוא מאבות משפחת הכהנים רפפורט.

בבא-בוך

בָּבָא-בּוּך (נהגה "בּוֹבוֹ-בּוּך"; יידיש: 'ספרו של בּוֹבוֹ'; השתרש בשפה היידית כ"בּאָבּע-מעשה") הוא הכינוי המקובל כיום לאפוס אבירים אשר נכתב בידי אליהו בחור בין השנים 1507–1508, והיה לרומן האבירים הפופולרי ביותר בשפה היידית. הספר, שנדפס בשנת 1541 בעיירה איסני (Isny) שבמרכז האימפריה הרומית הקדושה (כיום בדרום-מזרח מדינת באדן-וירטמברג בגרמניה), היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס ביידיש. במשך חמש מאות שנה עבר הספר ארבעים עריכות לפחות. סול ליפצין מציין כי הספר "נחשב לאחד מן היצירות הפיוטיות המשובחות ביותר ביידיש עתיקה".

הסכמה

בספרות התורנית, "הסכמה" היא מכתב נלווה המופיע בראשית ספר, שבו מעידה אישיות תורנית חשובה על טיבו של הספר. לעיתים נהוג לכתוב הסכמה לספר גם מבלי לעיין בתוכנו. החל מסוף המאה ה-20 ניתן למצוא הסכמות גם על קלטות ותקליטורי שמע.

ההסכמה משמשת בדרך כלל למספר מטרות. המטרה המרכזית היא להעיד שתוכנו של הספר ראוי לעיון ושהמחבר אכן בקיא בנושא. מטרות נוספות שלהן שימשו הסכמות, בעיקר בעבר, היו שמירה על זכויות היוצרים של מחבר הספר על ידי הטלת איסור להדפיס אותו בלי רשות, וכן לעיתים במקום שהיו משאבי דפוס מוגבלים הועילה ההסכמה להעדיף ספר אחד על פני אחר.

ו' בשבט

ו' בשבט הוא היום השישי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, ברב השנים, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בו' שבט היא

פרשת בא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת בשלח.

זכויות יוצרים

זכות יוצרים (באנגלית: Copyright) היא ההגנה שניתנת ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה שהיא קניין רוחני שלו.

ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על דרכי ביטוי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) - ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים.

י"ב באדר

י"ב באדר הוא היום השנים-עשר בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מסורה

המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה ליצור נוסח אחיד בכל קהילות ישראל ולהאחיד את הנוסח שנפלו בו מחלוקות בין כתבי יד שונים, ושמה לעצמה מטרה לקבוע את נוסחו הסופי ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, שאם לא אזי כל עמלם יהיה לשווא. ובכך להמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש. בעלי המסורה התגברו על תופעה זו באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.

סבסטיאן מינסטר

סבסטיאן מינסטר (בגרמנית: Sebastian Münster;‏ 20 בינואר 1488, אינגלהיים – 26 במאי 1552, בזל, שווייץ) היה הומניסט גרמני ואחד מ-15 ההבראיסטים הבולטים בתקופת הרפורמציה. כמו כן, היה קרטוגרף, קוסמוגרף, תאולוג, בלשן בתחום השפות השמיות ופרופסור ללשון העברית. ספרו החשוב ביותר, עליו עמל קרוב לשלושים שנה, הוא הספר "קוסמוגרפיה", שראה אור לראשונה בשנת 1544. הוא נחשב עד היום לתיאור הגרמני הקדום ביותר של העולם, והיה אחד מספרי המדע הפופולריים והמצליחים ביותר במאה ה-16 וה-17. הוא הודפס והורחב במהלך השנים, יצא לאור ב-35 מהדורות, ותורגם לחמש שפות.

מינסטר זכה למוניטין רב, בשל הספרים הרבים שערך ותרגם מעברית ללטינית, בהם "מילות הגיון" שכתב הרמב"ם ותרגום התנ"ך שיצא לאור בשני כרכים. הוא ספג ביקורת קשה מצד הממסד הנוצרי השמרני, בשל קשריו עם אנשי רוח יהודים ובשל הסתמכותו על הספרות הרבנית כמקור לפרשנות של הברית הישנה. כתגובה לביקורת, שלח מכתבים למלומדים יהודים, בהם הטיף להמרת דתם היהודית לדת הנוצרית. מאחורי משימה "מיסיונרית" זו עמדה מטרתו להדוף את הביקורת שהוטחה כלפיו, ולשכנע את מבקריו להתיר את קריאתם של הטקסטים הרבניים השנויים במחלוקת. פעולה זו הסתייעה בידו, שכן במהלך הזמן זכה למוניטין גם בשל תרומתו המכריעה להפיכת לימודי העברית בגרמניה לדיסציפלינה אקדמית עצמאית.

סיפורי סבתא

סיפורי סבתא (ביידיש: בּאָבּע מעשה'ס, נהגה: "בּוֹבֶּה מַייסֶס") הוא ביטוי עברי, ממקור יידישאי, שבא לתאר דברים מופרכים, לא אמינים.

לפי חוקר ספרות יידיש סול ליפצין, מקור הביטוי בספר מהמאה ה-16 שכתב אליהו בחור, ביידיש, בשם בבא-בוך, שהיה מבוסס על עלילת גיבורים איטלקית אופנתית בשם Bovo d’Antona. בבא-בוך (מבוטא בובֶה בוך), הספר הלא-דתי הראשון שנדפס ביידיש, תיאר עלילות מופלאות ולא כל כך אמינות ומכאן ההקשר לדברים מופרכים. המילה בּוֹבֵּי ביידיש משמעותה "סבתא" (בכיתוב יידיש: בּאָבּעֶ) ועם התגלגלות המושג נשכח הספר ונותר רק ההקשר של הדברים המופרכים הקשורים ל"סיפור סבתא".הביטוי קיבל גם וריאציות דוגמת: "ספר לסבתא" והן הונצחו בתרבות הישראלית. נורית יובל כתבה את "סַפֵּר לַסַבְתָא" (1991) ובין שירי להקת כוורת היה גם "לך ספר לסבתא".

ספרות יידיש

ספרות יידיש היא הספרות היפה אשר נוצרה בשפת היידיש. נהוג לחלק את התהוות ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש קדומה; ספרות משכילית וספרות חסידית; וספרות יידיש מודרנית. קשה אמנם לתחום במדויק את גבולות התקופות הללו, אך באופן כללי ניתן לומר כי המונח "ספרות יידיש קדומה" מתייחס ליצירות שנוצרו החל במאה ה-13, בסמוך לאחר היווצרותה של השפת היידיש עד 1780; ספרות משכילית וספרות חסידית – משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19; וספרות יידיש מודרנית – מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו.

עכוז

העכוז (ידוע גם כשת, ישבן, אחוריים, ובסלנג: תחת, טוסיק או תוּחֶעס - ההגייה היידית ל"תחת") הוא הכינוי המקובל לזוג מסות השריר והשומן המהוות את חלקו האחורי של האגן האנושי. באופן כללי, בעכוז הנקבי ריכוזי שומן גדולים מאשר בעכוז הזכרי. העכוז מאפשר לאדם לשבת בנוחות כשגבו זקוף, מבלי להשעין את כובד משקלו על רגליו (כפי שעושים יונקים אחרים, כדוגמת כלבים וחתולים).

פאולוס פאגיוס

פאולוס פאגיוס (גרמנית: Paul Fagius;‏ 1504–1549) היה רפורמטור והבראיסט גרמני, בעל בית דפוס שהתמחה בכתבים עבריים.

פרודיות לפורים

פָּרוֹדְיוֹת לפורים הן פרודיות המיועדות לקריאה בחג הפורים, הנפוצות בגרסאות שונות בקרב היהודים, החל מתקופת הראשונים. הפרודיות מחקות את המקרא, התלמוד, התפילה, הסליחות, ועוד. הנושא העיקרי הוא מצוות השכרות בפורים שהורחבה ל"איסור" שתיית מים ואף ל"בל יראה" על מים. הפרודיות גררו ביקורת רבנית שהביאה עד לכדי קריאה לשריפת הספרים.

ראשי תיבות בדיעבד

ראשי תיבות בדיעבד הם התייחסות למילה כאל ראשי תיבות, אף שלמעשה נוצרה בדרך אחרת, וראייתה כראשי התיבות נעשתה בדיעבד, לעיתים שנים רבות לאחר שנוצרה.

ראשי תיבות בדיעבד מקובלים כשעשוע לשון, ולעיתים הם מתקיימים כאטימולוגיה עממית.

רד"ק

רבי דוד בן יוסף קמחי (1160–1235), המכונה הרד"ק, היה מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית.

שווא

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנתה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

תקופת חייו של הרב אליהו בחור על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.