אלוף בן

אלוף בן (נולד ב-1965) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן מדיני ועורך עיתון "הארץ".

אלוף בן
Aluf Ben
מדינה ישראל  ישראל
שנות פעילות 1986 ואילך
עיסוק עיתונאי
קישורים חיצוניים
טוויטר alufbenn

ביוגרפיה

בן נולד ברמת השרון ב-1965 בשם אלוף בומשטיין, לעתידה ולמשורר אריה סיון. סבו, חיים בומשטיין, עבד בעיתון "הזמן" בווילנה. אלוף בן נקרא על שם אחיה הצעיר של אמו, אלוף (לופי) הורביץ, שנהרג במבצע חץ שחור ב-1955. שירת בצה"ל בחיל המשטרה הצבאית.

החל לעבוד ברשת המקומונים "העיר" ב-1986, אז עיברת את שם משפחתו מבומשטיין לבן. בתקופת עבודתו ב"העיר" הפכה כתבה שלו, שנאסרה לפרסום על ידי הצנזורה, על חילופים צפוים בראשות המוסד לבסיס לבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי. בין שאר הכתבות שפרסם ב"העיר" ניתן למנות את התחקיר הראשון על הונאת "הפנסיה הגרמנית",[1] את הראיון הראשון עם עמוס לוינברג, קצין המודיעין שנשבה במוצב החרמון ומסר לשוביו הסורים את סודות רבים, סיפור גירוש ערביי מג'דל (אשקלון) בשנת 1950 ותחקיר על הפיכתו של הוועד למען החייל לארגון כלכלי שמספק שירותים לצה"ל.

בשנת 1989, עבר לעיתון "הארץ", שם פרסם זמן קצר לאחר מכן את פרשת השחיתות של תא"ל רמי דותן מחיל האוויר. בן עבד בעיתון במגוון תפקידים, בהם עורך לילה, כתב תחקירים, ראש מערכת החדשות וכתב לענייני ביטחון. משנת 1993 עד תחילת 1997 היה כתב מדיני, אז התמנה לראש מערכת החדשות, ושב לתפקיד כתב מדיני ביוני 1999, תפקיד אותו מילא עד סוף שנת 2007. ככתב מדיני סיקר שישה ראשי ממשלה, את תהליכי השלום עם הפלסטינים, סוריה וירדן, האינתיפדה השנייה, ההתנתקות מעזה, מלחמת לבנון השנייה ותוכנית השלום של אהוד אולמרט. בן צפה את כישלון פסגת קמפ-דייוויד בטור שפרסם ביולי 2000 ערב פתיחתה, אך הודה בטעותו על שלא זיהה את התפנית בעמדתו של אריאל שרון לפני שהודיע על תוכנית ההתנתקות.[2]

בשנת 2008 זכה ב"מלגת שיף" כחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי.

בשנים 2009 - 2011 שימש ככתב מדיני וכעורך עמוד הדעות של הארץ במקביל לעבודתו כפרשן מדיני, עד שב-1 באוגוסט 2011 מונה לעורך הראשי של העיתון והחליף בתפקיד את דב אלפון.[3] מאמריו התפרסמו בעיתונים בינלאומיים כמו "ניו יורק טיימס", "גרדיאן", "פוריין אפיירס" ו"ניוזוויק". כעורך פרסם בין השאר מספר כתבות על הבוררות בין מדינת ישראל לאיראן בעניין חברת קו צינור אילת אשקלון[4] ומאמר דעה בו טען שעמדתו המדינית של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא מאמץ רב שנים למיגור התנועה הלאומית הפלסטינית.[5] כעורך ראשי פרסם את מאמרו מעורר המחלוקת של גדעון לוי "הרעים לטיס"[6] שמתח ביקורת על מוסר הלחימה של צה"ל בהפצצת עזה בעת מבצע צוק איתן.

החל מ-1 בספטמבר 2017 הוא משמש גם העורך הראשי של דה-מרקר.[7]

נשוי לדנה פלד (בתם של דליה וישראל פלד), ולהם בן ובת. כמו כן יש לו בת מזוגיות קודמת עם העיתונאית ראלי סער.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יסמין גואטה, מת עו"ד ישראל פרי שהורשע בגניבת כספי עתק מכספי הפנסיה הגרמנית, באתר TheMarker‏, 19 במרץ 2015
  2. ^ אלוף בן, איך החמצתי את תוכנית ההתנתקות, באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2004
  3. ^ אלוף בן הוא העורך החדש של עיתון "הארץ", באתר הארץ, 1 באוגוסט 2011
  4. ^ אלוף בן, ישראל ואיראן מנסות להסתיר את הקרב המשפטי שמתנהל ביניהן בשווייץ. הפרטים המלאים, באתר הארץ, 16.1.2015
  5. ^ אלוף בן, נאום בר־אילן האמיתי, באתר הארץ, 30 ביוני 2016
  6. ^ גדעון לויהרעים לטיס, באתר הארץ, 14 ביולי 2014
  7. ^ נועה פרייס‏, הקיצוצים בהארץ: סמי פרץ יעזוב; אלוף בן ישמש כעורך ראשי גם של המרקר, באתר וואלה! NEWS‏, 31 באוגוסט 2017
TheMarker

TheMarker (בעברית: דה מרקר) הוא עיתון יומי כלכלי ישראלי ואתר חדשות כלכלי מבית עיתון "הארץ". הוקם בידי גיא רולניק ואיתן אבריאל. החל מינואר 2008, הוא נמכר כעיתון יומי עצמאי. לעיתון גם ירחון כלכלי (הנושא את השם TheMarker Magazine) ורשת חברתית מקוונת בשם TheMarker cafe. מערכת העיתון פועלת בבניין "הארץ" בתל אביב. העורך הראשי של TheMarker הוא אלוף בן, אבי בר-אלי משמש כעורך תחתיו ועורך המגזין הוא איתן אבריאל.

אריה סיון

אריה סיון (1929 - 19 ביוני 2015) היה מורה, משורר, סופר ומתרגם ישראלי. חתן פרס ישראל לשירה עברית (2010).

ביטחון שוטף

ביטחון שוטף (בראשי תיבות: בט"ש) הוא כלל הפעולות הכרוכות בשמירה על שגרת הביטחון ברחבי המדינה, בגבולות, ובכל מקום בו שוהים כוחות צה"ל. בט"ש כולל גם מניעת פעילות מחתרתית ופגיעות מקומיות בביטחון התושבים וברכושם.יחידות ביטחון שוטף הן יחידות שמטרתן הבטחת ביטחון של אזרחים וכוחות צבאיים באזורן. בישראל קיימות יחידות שעושות פעילות ביטחון שוטף במשטרת ישראל ובצה"ל, ומטרתן לשמור על גבולות המדינה, על אזור מסוים במדינה, או על בסיסים צבאיים מסוימים. ביטחון שוטף מהווה חלק מתעסוקה מבצעית של יחידות קרביות בסדיר ובמילואים. בפעולתן משתמשות היחידות במגדלי תצפית ובסיורים בגבולות פיזיים או ימיים (של צירים, בסיסים או של המדינה) על מנת לחפש ולעצור פעילות חשודה (מחבלים ומסתננים), וכדי להבטיח שציר תנועה בטוח לשימוש לאזרחים ולכוחות צה"ל וכוחות משטרה.

יחידות ביטחון שוטף גם נעזרות במארבים ובמחסומים כדי לתפוס פושעים ומחבלים.

יחידות ביטחון שוטף מבצעות את פעולתן בעזרת שימוש בסיורים רגליים, באופניים, בסוסים, בכלי רכב, בספינות, בסירות מנוע ואף נעזרות בבלוני תצפית, כלי טיס שונים, ומזל"טים.

בחיל הים הישראלי משמשים עשרות כלי שיט למשימות של ביטחון שוטף בגבולות לבנון, עזה, מצרים וירדן: דבור, דבורה ושלדג.

האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.

הארץ

הארץ הוא היומון הוותיק ביותר הפועל בישראל. נוסד בשנת 1918 ונקרא בשם הנוכחי החל משנת 1919. העיתון היה בבעלות משפחת שוקן מאז שנת 1935, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות קבוצת הארץ, החברה שמוציאה אותו לאור, לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). העורך הראשי כיום הוא אלוף בן ומנכ"ל קבוצת הארץ הוא רמי גז. נכון לינואר 2018 שיעור החשיפה של העיתון עומד על 4.9% בימות השבוע ו-5.9% בסופי שבוע.

הבנות ביילין-אבו מאזן

הבנות ביילין אבו מאזן (או הסכם ביילין אבו מאזן) הוא מסמך שנוסח בסוף חודש אוקטובר 1995 על ידי נציגיהם של יוסי ביילין ומחמוד עבאס (אבו מאזן), באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה הפלסטינית. ביילין שימש בתקופה זו שר בממשלתו השנייה של יצחק רבין, ועבאס שימש כסגנו של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית.

השיחות נערכו בחסות שוודית החל מאוקטובר 1993 ונוהלו בפועל בעיקר בין יאיר הירשפלד ורון פונדק לבין חוסיין א-ע'רא ואחמד ח'אלידי. כמו כן, גם חסן עספור ונמרוד נוביק השתתפו בחלק מהפגישות.ההבנות התבססו על ההחלטות האו"ם 242 ו338 והציעו תוואי גבול חדש בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, המתבסס על קווי 67

תוך חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית על פי ההסכם תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב - שיסופחו למדינה הפלסטינית. ההסכם קבע גם שבקעת הירדן ושטחים בצפון ים המלח יועברו בסוף שנת 2007 לידי הפלסטינים.

בנוגע לירושלים, ההסכם קובע חלוקה מנהלית בעיר. חלוקת הריבונות בירושלים תתרחש רק עם קביעתו של פתרון הקבע, אך נקבע שירושלים תישאר מאוחדת כשדגל פלסטין מונף מעל הר הבית. בירת המדינה הפלסטינית, שתקרא אלקודס, תהיה שכונת אבו דיס.

המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ויוסכם בעתיד על דרכים לאפשר מעבר בטוח בין רצועת עזה ליהודה ושומרון.ההסכם לא כולל הכרה מצד ישראל בזכות השיבה הפלסטינית, ומציע פתרון אלטרנטיבי לבעיית הפליטים הפלסטיניים. הפליטים יוכלו לממש את זכות השיבה בגבולות המדינה הפלסטינית. ההתנחלויות יוכלו להשאר בתנאי שלא יוגדרו כישובים ליהודים בלבד. כך תוכל ישראל להימנע מן הצורך לפנותם בכח. ההסכם לא כולל באופן מפורש (אם כי בוודאי באופן משתמע) את סוף הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, אך הוא כולל הסדרי ביטחון למשך 12 שנה.

מעמדן של ההבנות אינו מחייב מכיוון שלא נחתמו באופן רשמי על ידי אף אחד מהצדדים. ההסכם היה אמור להיות מוצג לראש ממשלת ישראל תוך מספר ימים מחתימתו הראשונית ולהוות בסיס להסדר קבע עתידי. אולם, ימים בודדים אחרי השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. שמעון פרס אשר החליף את רבין בתפקידו לאחר הרצח דחה את מסמך ההבנות. מאוחר יותר, במהלך השיחות על הסדר הקבע לקראת ועידת קמפ דייוויד, דחה אותן גם אהוד ברק. ביילין התבטא מאוחר יותר כמתחרט על שהשלים עם החלטתו של פרס ולא נאבק לניצול ההזדמנות.ההסכם נחשף בתקשורת בחודש מרץ 1996, כאשר זאב שיף כתב אודותיו בעיתון הארץ.

הספד

דברי הספד נאמרים על אדם לאחר פטירתו, לרוב בפני קהל. בדרך כלל נאמר ההספד בטקס הקבורה, או בטקסי האזכרה שנערכים לכבד את זכר המנוח. לעיתים מתפרסם ההספד בכתב.

במהלך ההספד נהוג להזכיר תכונות אופי חיוביות של המנוח, חוויות משותפות משמעותיות וציוני דרך בחייו של המנוח.

העיר

"העיר" היה מקומון תל אביבי של רשת שוקן, שיצא לאור אחת לשבוע. ביום חמישי צורף לעיתון "הארץ", המופץ למנויי העיתון באזור תל אביב, וביום שישי הופץ לחנויות. תפוצתו בשיאה הייתה 115,000 עותקים. ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר". באוגוסט 2017 החליטה קבוצת "הארץ" להפסיק את הדפסת "עכבר העיר".

חברת קו צינור אילת אשקלון

חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ (קצא”א) היא תשלובת חברות בבעלות משותפת של ישראל ואיראן, אשר עסקה במיזמי אנרגיה בתחום הנפט והגז. החברה פעלה בשנים 2017-1968 על סמך שטר זיכיון צינור הנפט.

לאחר סגירתה עברה פעילות החברה לחברת קו צינור אירופה אסיה.

יחסי ישראל–פרגוואי

בין ישראל ופרגוואי מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. לישראל יש שגריר לא תושב בפרגוואי, ולפרגוואי יש שגרירות בתל אביב.

במהלך ההצבעה בנושא תוכנית החלוקה בעצרת הכללית ב-כ"ט בנובמבר 1947, הייתה פרגוואי בין 33 המדינות שהצביעו בעד תוכנית זו.

יצחק פונדק

יצחק פונדק (פונדיק) (13 ביוני 1913 – 27 באוגוסט 2017) היה מפקד בחזית הדרום במלחמת השחרור, מפקד הנח"ל ומפקד גייסות השריון.

לאחר שחרורו מצה"ל שימש כראש צוות הקמת העיר ערד ושגריר ישראל בטנזניה, בזנזיבר, בגואטמלה ובאל סלוודור. בשנת 1971 שב מפרישתו לצה"ל ושימש כמושל רצועת עזה וצפון סיני עד 1973.

מאיר שניצר

מאיר שניצר (נולד ב-1950) הוא מבקר אמנות, עיתונאי, פובליציסט ומחבר ספרים ישראלי. למד בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב.

משאל עם

משאל עם הוא העמדת שאלה בעניין חקיקתי, חוקתי או פוליטי, להצבעה של כל בעלי זכות הבחירה. הוא כלי המשמש תחליף לבית המחוקקים, על ידי הפניית שאלה, בסוגיה מהותית, אל העם. לעיתים משאל עם אינו מחייב את הממשלה ששואלת את הציבור והוא רק בגדר משאל עם מייעץ, שמשאיר את פירוש תוצאותיו לבית המחוקקים. משאל עם מחייב קיים ברבות מהמדינות הדמוקרטיות ובמיוחד באירופה ובאמריקה, ולרוב בנושא של חוקה, שינוי אופן המשטר או הריבונות.

משה גפני

משה רפאל גפני (נולד ב-י' באייר תשי"ב, 5 במאי 1952) הוא יושב ראש ומזכ"ל דגל התורה וחבר הכנסת מטעמה בסיעת יהדות התורה, מכהן כיו"ר ועדת הכספים. בעבר שימש כסגן שר הדתות וכיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה.

עמוס בן-אברהם

עמוס בן אברהם, תת-אלוף במילואים בצה"ל, שירת כמפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בית הספר לקצינים, מפקד אוגדת יהודה ומפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה.

פסגת שארם א-שייח' (2005)

פסגת שארם א-שייח' (בערבית: قمة شرم الشيخ) התקיימה ב-8 בפברואר 2005, כאשר המנהיגים של מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים וירדן התכנסו בעיירה שארם א-שייח', בקצה הדרומי של חצי האי סיני, במטרה להכריז על מחויבותם להביא לסופה של האינתיפאדה השנייה, אשר נמשכה למעלה מארבע שנים, החל מאוקטובר 2000. בוועידה השתתפו ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון; נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס; נשיא מצרים, חוסני מובארק, ומלך ירדן, עבדאללה השני.

פרס נובל לשלום

פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות אדם ומודעות סביבתית.

בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום בבית עיריית אוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית.

המסיבה הרשמית לכבוד קבלת פרס נובל לשלום נערכת מדי שנה בבית המלון היוקרתי "גרנד הוטל". מקבל הפרס עומד על המרפסת הצופה למרכז העיר ומנופף לקהל לשלום. בשנת 2018, הוענקה למלון חנוכיית זהב, 24 קארט, בגובה של 65 ס"מ על ידי משפחת פיליפסון מארצות הברית שהם במקור מאוסלו.

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה על ידי חיל האוויר הישראלי (מבצע מחוץ לקופסה) בוצעה ב-6 בספטמבר 2007, כ"ג באלול ה'תשס"ז, לאחר חצות הלילה. התקיפה נעשתה תחת מעטה של חשאיות, שנשמר גם לאחריה. כשישה חודשים לאחר מועד התקיפה, הודיעו גורמים בממשל האמריקאי כי היעד שהותקף והושמד היה כור גרעיני לייצור פלוטוניום, שנבנה בסוריה בעזרת קוריאה הצפונית. העיתון הגרמני "דר שפיגל" פרסם כי גורמי מודיעין טענו שהכור בסוריה שימש לסייע לתוכנית הגרעין האיראנית וכי עבדו בו גם מדענים צפון-קוריאניים. העיתון "הארץ" דווח גם כי איראן מימנה את בניית הכור שהופצץ.ב-2011 אישרה גם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שהמטרה שהופצצה אכן הייתה כור גרעיני בשלבי בנייה. העיתון "דר שפיגל" דיווח כי שם הקוד של הפעולה היה "מבצע בוסתן", ומקורות אחרים דיווחו כי שם הקוד היה "מבצע אריזונה", אך, כאמור, השם הרשמי היה "מבצע מחוץ לקופסה". ב-21 במרץ 2018, לאחר יותר מעשר שנים, אישרה ישראל רשמית שהפציצה את הכור, ופרסמה פרטים על המבצע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.