אלווארו אוריבה

אלווארו אוריבה ולסספרדית: Álvaro Uribe Vélez), הוא הנשיא ה-31 של קולומביה שכיהן בין השנים 2002 ל-2010.

אוריבה נולד במדיין שבקולומביה ב-4 ביולי 1952. למד משפטים באוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן כראש העירייה בשנות השמונים וכמושל אנטיוקיה בשנות התשעים של המאה ה-20. היה ראש העירייה של העיר מדיין בסוף שנת 1982. בשנים 1986-1994 ומשנת 2014 ועד היום חבר בסנאט של קולומביה. בשנת 2002 החל את תקופת כהונתו כנשיא קולומביה, ונבחר שוב בשנת 2006 לקדנציה שנייה.

בתקופת כהונתו בת שמונה השנים הכריז מלחמת חורמה על ארגון הFARC, שרצח את אביו וניסה להתנקש פעמים רבות בחייו, והצליח להחליש אותה בעזרת ארצות הברית באופן משמעותי ביותר, ולהזרים השקעות רבות למדינה, דברים שגרמו לו להיות מאוד פופולרי בעיני הציבור הרחב. יוזמה לשנות את החוק ולהריץ אותו לקדנציה שלישית לנשיאות נעצרה לאחר שבית המשפט החוקתי, קבע שהדבר בניגוד לחוקה.

היה מסוכסך עם הוגו צ'אווס נשיא ונצואלה והיה אחד מיריביו הגדולים. בשנת 2009 קיבל מדליית החירות הנשיאותית.

אלווארו אוריבה ולס
Álvaro Uribe Vélez
Álvaro Uribe (cropped)
תמונה משנת 2007
לידה 4 ביולי 1952 (בן 67)
מדיין' קולומביה
מדינה קולומביה
דת נצרות קתולית
www.alvarouribevelez.com
נשיא קולומביה ה־31
7 באוגוסט 2002 – 7 באוגוסט 2010
(8 שנים)
פרסים והוקרה

קישורים חיצוניים

הקודם:
אנדרס פאסטראנה אראנגו
Flag of Colombia.svg נשיא קולומביה

20022010

הבא:
חואן מנואל סנטוס
FARC

FARC או FARC-EP (בספרדית: Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia – Ejército del Pueblo = הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה - צבא העם) היה ארגון טרור מרקסיסטי שפעל ברחבי העולם ובעיקר בקולומביה. ב-2001 הכניסה מחלקת המדינה של ארצות הברית את הארגון לרשימת ארגוני הטרור, והאיחוד האירופי החליט על כך אף הוא מעט אחרי האמריקאים. ממשלות קובה וונצואלה טענו כי היה זה ארגון פרטיזנים שפעל על פי האידאולוגיה הבוליברית.

פאר"ק לקח חלק פעיל וחשוב במלחמת האזרחים בקולומביה מאז הוקם ב-1964 ועד הפסקת האש ב-2016. הארגון דגל בסוציאליזם מהפכני ומרקסיזם-לניניזם. הארגון פעל מדרום קולומביה, דרום-מערב ומזרח המדינה, והיו לו סניפים גם במדינות השכנות: פרו, ונצואלה, ברזיל, פנמה, אקוודור, ובכוחות מצומצמים יותר ניכרת נוכחותו גם בארגנטינה, מקסיקו, בוליביה ופרגוואי.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 הביא הארגון להעמקת התפתחות הנרקו-טרור, טרור שממומן באמצעות סחר לא חוקי בסמים.

איוואן דוקה

איוואן דוקה מארקס (בספרדית: Iván Duque Márquez; נולד ב-1 באוגוסט 1976) הוא פוליטיקאי קולומביאני המכהן החל משנת 2018 כנשיא קולומביה.

אינגריד בטנקור

אינגריד בטנקור (בספרדית: Íngrid Betancourt; נולדה ב-25 בדצמבר 1961) היא סנטורית קולומביאנית שהייתה מועמדת לנשיאות ונודעה כלוחמת בשחיתות בארצה. בטנקור נחטפה ב-23 בפברואר 2002 על ידי המחתרת המרקסיסטית בקולומביה, "הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה" ("FARC - "Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia), ביחד עם מנהלת הקמפיין שלה, קלרה רוחאס, בעיצומה של מערכת הבחירות שניהלה לנשיאות, והוחזקה בשבי במשך כ-6 וחצי שנים עד שחרורה במבצע צבאי ב-2 ביולי 2008, יחד עם 14 בני ערובה נוספים.

אנדרס פאסטראנה אראנגו

אנדרס פסטראנה אראנגו (בספרדית: Andrés Pastrana Arango) (נולד ב-17 באוגוסט 1954) היה נשיא קולומביה בין השנים 1998-2002. אביו, מיסאל פאסטראנה, היה נשיא קולומביה בין השנים 1970-1974.

ב-18 בינואר 1988 נחטף אנדרס על ידי קרטל הסמים של מדיין בניסיון למנוע את הסגרתו של מנהיג ארגון הפשע, פבלו אסקובר, לארצות הברית. שבוע לאחר החטיפה הוא חולץ על ידי משטרת קולומביה. בחודש מרץ 1988 הוא נבחר לראש עיריית בוגוטה, תפקיד בו כיהן עד 1990. תקופת נשיאותו זכורה בעיקר בגלל השיחות שניהל עם ארגון הטרור והגרילה המרקסיסטי FARC, עם ההחלטה להקים אזור מפורז, שבו הצבא לא ינהל מרדפים אחר אנשי הארגון, ועם החלטתו להפסיק את השיחות ולבטל את השטח המפורז, במחאה על סדרת חטיפות שביצעו אנשי הגרילה.

ג'פרי פאלמר

סר ג'פרי וינסטון ראסל פַּאלְמֶר (באנגלית: Sir Geoffrey Winston Russell Palmer; נולד ב-21 באפריל 1942) הוא מדינאי ניו זילנדי שכיהן כראש ממשלת ניו זילנד ה-33, ושימש בתפקידו, מטעם מפלגת הלייבור של ניו זילנד, בין אוגוסט 1989 לספטמבר 1990. פאלמר, משפטן במקצועו, אחראי לרפורמות רבות במערכת החוקתית של ניו זילנד, בהן "חוק החוקה הניו זילנדית" מ-1986, שניתק את קשריה של ניו זילנד להכרעות הפרלמנט של בריטניה, "חוק מגילת הזכויות" מ-1990, המעגן את זכויות האדם החוקתיות של תושבי ניו זילנד, "חוק יישום חוקי האימפריה" מ-1988, המחיל החלטות מסוימות של הפרלמנט הבריטי ותקדימים של המשפט המקובל על תושבי ניו זילנד, וחוק המגזר הממשלתי מ-1988, שאירגן מחדש את השירות הממשלתי בניו זילנד.

גוסטבו פטרו

גוסטבו פטרו (בספרדית: Gustavo Petro נולד ב-19 באפריל 1960) הוא פוליטיקאי קולומביאני שכיהן כראש עיריית בוגוטה, כחבר בית הנבחרים והסנאט של קולומביה.

דו"ח פאלמר

בעקבות אירועי המשט לעזה הכריז מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, ביולי 2010, על הקמת ועדה מטעם האו"ם לבדיקת אירועי המשט. בראשה עמד ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, ג'פרי פאלמר, וסגנו היה נשיא קולומביה לשעבר, אלווארו אוריבה. נציג ישראל בוועדה היה יוסף צ'חנובר, ונציג טורקיה הדיפלומט אוזדם סאנברק, בכיר במשרד החוץ במדינה.בספטמבר 2011 פורסם דו"ח הוועדה, ובו נקבע שהסגר הימי על רצועת עזה חוקי, אך בבלימת ספינות המשט ישראל הפעילה כוח מופרז, ולכן מומלץ שתביע חרטה בפני טורקיה ותשלם פיצויים למשפחות ההרוגים. הדו"ח ביקר את התנהלות טורקיה ופעילי ארגון IHH בפרשה.

המשט לעזה (2010)

המשט לעזה היה משט אוניות שיצא מטורקיה במאי 2010 לכיוון רצועת עזה. על פי הצהרת מארגניו ומשתתפיו מטרת המשט הייתה הומניטרית: להעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה, חרף הסגר על רצועת עזה, שהוטל לאחר השתלטות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס, במהלך העימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ולעורר את דעת הקהל העולמית לנושא. לעומת זאת, עמדת ישראל הייתה כי מטרתו האמיתית של המשט היא תמיכה בטרור החמאס באמצעות התגרות שנועדה לקעקע את זכותה של ישראל להילחם בטרור ובדרך זאת לסייע למאבקו, מאחר שהמצב ההומניטרי ברצועת עזה טוב, בין השאר, משום שניתן להעביר סיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול היבשתיים עם ישראל ומצרים.

במשט השתתפו 6 אוניות שיצאו מחופי טורקיה ועליהן מאות נוסעים פרו-פלסטיניים, חברי ארגונים אסלאמיים, כגון IHH (שהיה ממארגני המשט), פוליטיקאים ומספר עיתונאים. לדברי דובר צה"ל, השתתפו במשט גם 40 שכירי חרב שהצטרפו למשט במטרה ליצור עימות אלים. ישראל סירבה לאפשר את פריקת האוניות בנמל עזה, ובמקום זאת הציעה למארגני המשט להעביר את הציוד שבאוניות לידי ישראל, וממנה, לאחר בדיקה, לעזה על ידי אנשי האו"ם והצלב האדום. משתתפי המשט סירבו והמשיכו לשוט לכיוון הרצועה.

בעקבות זאת עלו לוחמי שייטת 13 על הספינות, והשתלטו עליהן מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. בחמש מהאוניות ההשתלטות נתקלה בהתנגדות פסיבית והיו בהן מעט נפגעים, אך במהלך ההשתלטות על האונייה הגדולה ביותר, "מאווי מרמרה" (מכונה בקצרה "מרמרה"), התרחש עימות אלים. חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, מוטות ברזל, סכינים, ולטענת צה"ל גם רימוני הלם, בקבוקי תבערה, וירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים. נוסעים אף חטפו חלק מהחיילים. החיילים פתחו באש לעבר התוקפים, הרגו 9 מנוסעי האונייה ופצעו 20. 10 מחיילי צה"ל נפצעו, בהם שניים שנפצעו קשה. רוב ההרוגים והפצועים זוהו עם ארגון IHH או עם ארגונים אסלאמיים טורקיים.הפעולה תועדה על ידי כלי תקשורת ישראליים וזרים שנכחו על ספינות המשט. למעט מקרים בודדים, כל החומרים שצולמו על ידי הפעילים על הספינות הוחרמו על ידי צה"ל ולא יצאו לציבור. יחידת דובר צה"ל תיעדה אף היא את ההתרחשויות ופרסמה מספר סרטוני וידאו בעיתונות ובאתר יוטיוב.הציוד שהיה על הספינות נפרק מהאוניות בנמל אשדוד, אך כאשר צה"ל החל בהעברתו לרצועה סירב החמאס לקבלו.

בשל הפעולה ותוצאותיה החלה סערה תקשורתית בישראל ובעולם, שהעלתה לדיון את הסגר על עזה ופעולות ישראל. בזירה הדיפלומטית ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות וכן במועצת הביטחון של האו"ם, ושגריריה זומנו לשיחות או גורשו. בייחוד הורעו היחסים בין ישראל לטורקיה, שרוב נוסעי המשט היו אזרחיה. בעקבות הסערה הציבורית הוקמו כמה ועדות חקירה ישראליות ובינלאומיות לבדיקת אירועי המשט.

ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט, שבין חבריה היו שני משקיפים זרים, קבעה שבעת ההשתלטות על "מרמרה" חיילי השייטת פעלו באופן סביר, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבינלאומי, פעילי IHH הם שאשמים באלימות הקשה, והטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבינלאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.

בתחילת 2013, בסיועו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, התנצלה ישראל בפני טורקיה במהלך שיחה טלפונית שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, בה הוא הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, הביע בשם ישראל צער על פגיעה ואובדן חיי אדם, והתנצלות על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם. ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, במסגרתו תשלם ישראל פיצוי של כ-20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.

העשור הראשון של המאה ה-21

העשור הראשון של המאה העשרים ואחת (העשור מכונה גם בקיצור שנות האלפיים) החל ב־1 בינואר 2000 והסתיים ב־31 בדצמבר 2009.

העשור הראשון של המאה ה-21, אופיין בהמשך התגברות תהליך הגלובליזציה. התפתחות האינטרנט היה גורם ישיר להתפתחות הגלובליזציה שהושפעה רבות מהתפתחות הטכנולוגיה. עשור זה אופיין גם בהתגברות הקונפליקט בין מדינות העולם החופשי לבין העולם המוסלמי, שהחל כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר בראשית העשור וכלל את תחילת המלחמה העולמית בטרור. ההתפתחות המסיבית של הטכנולוגיה ושל האדם הובילה להשלכות רבות בתחומים שונים כגון הוצאת רבים ברחבי העולם, בעיקר ממדינות עולם שלישי, ממעגל העוני והגברת בזבוז משאבי הטבע העולמיים וזיהום הסביבה. העשור אופיין גם בשני משברים כלכליים קשים: התפוצצות בועת הדוט-קום בשנים 2000–2001, שהחלה לצמוח בעשור הקודם והמשבר הכלכלי העולמי (2008) הקשה שהחל במשבר הסאבפריים ב-2007 והסתיים רק בתחילת העשור הבא לאחר מאמצי על בינלאומיים.

העשור הצביע על שינויים משמעותיים בכוחן של מדינות העולם עם הרחבת האיחוד האירופאי אך נסיגה כלכלית שלו לקראת סוף העשור ועם התגברות כוחן של מדינות שנחשבות מדינות עולם שלישי כמו סין, הודו וברזיל.

חואן מנואל סנטוס

חואן מנואל סנטוס קלדרון (בספרדית: Juan Manuel Santos Calderón; נולד ב-10 באוגוסט 1951) הוא פוליטיקאי, עיתונאי וכלכלן קולומביאני, שכיהן כנשיא קולומביה וכיושב ראש המפלגה החברתית של האחדות הלאומית (Partido Social de Unidad Nacional). שימש בעבר כשר סחר החוץ, שר האוצר ושר ההגנה הלאומית. זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2016 על ניסיונו להביא להסכם עם המחתרת FARC לסיום מלחמת האזרחים בקולומביה, שנדחה במשאל עם באותה שנה.

חוות קפלת הערבה

חוות קפלת הערבה (באנגלית: Prairie Chapel Ranch) היא החווה הפרטית של נשיא ארצות הברית ה-43 ג'ורג' ווקר בוש. החווה ממוקמת באזור מבודד כשבעה קילומטר מצפון לעיירה קרוופורד וכארבעים קילומטר מצפון לעיר וייקו. מקור שמה של החווה הוא בערבות המישורים של טקסס ובקפלה כנסייתית בפטיסטית הממוקמת בקרבת מקום.

היות שהמקום משמש כמקום מגורים של נשיא אמריקני לשעבר, המתחם מאובטח דרך קבע על ידי אנשי השירות החשאי של ארצות הברית.

יחסי צרפת–קולומביה

יחסי צרפת–קולומביה הם היחסים הדיפלומטיים המלאים שבין רפובליקת קולומביה לבין הרפובליקה הצרפתית.

מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש

במהלך כהונתו של ג'ורג' ווקר בוש כנשיא, מדיניות החוץ של הממשל האמריקני ידעה התרחשויות מרחיקות לכת, אשר האפילו על ענייני מדיניות הפנים.

הקווים המרכזיים שהתוו את מדיניות החוץ של בוש היו הנהגת קו קשוח מול מדינות שארצות הברית ראתה אותן כעוינות וכמסוכנות. ארצות הברית כבשה את אפגניסטן ועיראק, והגבירה את הלחץ הדיפלומטי על מדינות כאיראן, סוריה, קוריאה הצפונית, לוב וקובה. לנוכח מדיניות החוץ האקטיבית האמריקנית, היחסים עם בנות בריתה של ארצות הברית באירופה ידעו עליות ומורדות. ובעוד זאת, היחסים עם רוסיה וסין היו יציבים יחסית, אם כי ידעו מתחים מפעם לפעם. מדיניות החוץ של ארצות הברית בתקופת בוש נחשבת למייצגת מובהקת של הנאו קונסרבטיזם, כאשר האישים המשמעותיים ביותר בממשל, לרבות בוש עצמו נחשבים לנמנים עם זרם זה. תחת בוש כיהנו שני מזכירי הגנה: דונלד רמספלד (2001–2006) ורוברט גייטס (2006–2009), כאשר לצדם כיהנו שני מזכירי מדינה: קולין פאוול (2001–2005) וקונדוליזה רייס (2005–2009). בעוד סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד נחשבו לבעלי השפעה משמעותית בקרב בנשיא, מזכיר המדינה פאוול נתפס כמי שמצוי בעיקר מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות.

משאל העם על הסכם השלום הקולומביאני

מִשאל העם בקולומביה התקיים ב-2 באוקטובר 2016 ובו נשאלו אזרחי המדינה אם הם מקבלים את הסכם השלום שנחתם בין ממשלו של הנשיא חואן מנואל סנטוס לבין מנהיג מחתרת FARC רודריגו לונדוניו. ההסכם נדחה ברוב זעום כש-50.2% הצביעו "לא" ואילו 49.8% הצביעו "כן". אחוז ההצבעה היה נמוך ורק 37.44% מבעלי זכות הבחירה השתתפו במשאל. על מאמציו לקידום השלום ולסיום מלחמת האזרחים בקולומביה קיבל הנשיא סנטוס פרס נובל לשלום באותה שנה. הוא הבטיח לתרום את הפרס למען קורבנות הסכסוך.

פבלו אסקובר

פבלו אמיליו אסקובר גוויריה (בספרדית: Pablo Emilio Escobar Gaviria‏; 1 בדצמבר 1949 – 2 בדצמבר 1993) היה עבריין, סוחר סמים ונרקו-טרוריסט קולומביאני. בהיותו הבוס של קרטל מדיין, נחשב לאחד מסוחרי הסמים האכזריים, השאפתניים ובעלי העוצמה הרבה ביותר בהיסטוריה.

בשיא כוחו דורג על ידי המגזין האמריקאי "פורבס" במקום השביעי מבין עשירי העולם, עם הון שהוערך בכ-30 מיליארד דולר אמריקני. לפי מספר הערכות, שלט אסקובר ב-80% מסך הקוקאין שהוברח לארצות הברית.

אסקובר חוסל בשנת 1993.

קולומביה

קוֹלוֹמְבְּיָה, או בשמה הרשמי רֵפּוּבְּלִיקַת קוֹלוֹמְבְּיָה (בספרדית: República de Colombia, להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה הממוקמת בצפון-מערב דרום אמריקה. קולומביה גובלת במזרח עם ונצואלה וברזיל, בדרום עם אקוודור ופרו, בצפון עם האוקיינוס האטלנטי, דרך הים הקריבי, בצפון-מערב עם פנמה, ובמערב עם האוקיינוס השקט. קולומביה גם חולקת גבולות ימיים עם מדינות הקריביים בהן ג'מייקה, האיטי, והרפובליקה הדומיניקנית, ועם מדינות מרכז אמריקה, בהן הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה.

קולומביה היא המדינה ה-26 בגודלה בעולם והרביעית בגודלה בקרב מדינות דרום אמריקה (אחרי ברזיל, ארגנטינה ופרו). שטח קולומביה משתווה לפעמיים שטחה של צרפת. קולומביה היא גם המדינה ה-29 בעולם בגודל אוכלוסייתה והשנייה בקרב מדינות דרום אמריקה, אחרי ברזיל.

השטח שבו שוכנת כעת קולומביה אוכלס בעבר על ידי שבטים ילידים שהיגרו מצפון ומרכז אמריקה, כגון שבטי המוייסקה, קיומבאיה, וטאיירונה. בדרום שכנה אימפריית האינקה. הספרדים הגיעו בשנת 1499, והחלו תקופה של כיבוש ויישוב, קולוניזציה, שבסופו של דבר הובילה להקמת מלכות המשנה של גרנדה החדשה (שהכילה את המדינות קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה) ובירתה בוגוטה. עצמאות מספרד הושגה בשנת 1819, אבל כבר בשנת 1830 רפובליקת קולומביה הגדולה התמוטטה כתוצאה מפרישתן של ונצואלה ואקוודור. קולומביה המודרנית, ביחד עם פנמה, נהייתה לרפובליקת גרנדה החדשה. האומה החדשה התנסתה בפדרליזם כשהקימה את הקונפדרציה הגרנדית בשנת 1858, ולאחר מכן את ארצות הברית של קולומביה בשנת 1863, עד שלבסוף הוכרז על רפובליקת קולומביה בשנת 1886. פנמה פרשה מהרפובליקה בשנת 1903.

לקולומביה עבר עשיר של שלטון חוקתי, והמפלגה הקונסרבטיבית והמפלגה הליברלית, שהוקמו ב-1843 ו-1848 בהתאמה, הן שתי המפלגות העתיקות ביותר ששרדו באמריקות. למרות זאת, מתיחות בין שתי המפלגות הובילה לעיתים קרובות לאלימות, במיוחד במלחמת אלף הימים (1899–1902) וב- La Violencia (האלימות), החל מ-1948. מאז 1960, כוחות ממשלתיים היו מעורבים בעימותים עם מתקוממים שמאלניים וכוחות צבאיים-למחצה ימניים. הסחר בקוקאין החמיר את המצב, והעימותים החריפו באופן ניכר החל משנת 1990. למרות זאת, למתקוממים חסר הכוח הצבאי או התמיכה הציבורית הדרושה להפיכת הממשלה, ובשנים האחרונות האלימות מצטמצמת. המתקוממים ממשיכים לבצע התקפות כנגד אזרחים, וחלקים גדולים העוטפים את האזור הכפרי עדיין תחת השפעת קבוצות גרילה, אולם הממשלה החלה במאמצים שמטרתם לאשר מחדש את שליטתה לאורך כל המדינה, וכעת ישנה נוכחות ממשלתית בכל אחד ממחוזות קולומביה. בינתיים, למרות הדאגה מהאלימות במדינה, שיעור הרצח בקולומביה היה למשך מספר רב של שנים בין הגבוהים בעולם, אך קוצץ בכמעט חצי משנת 2002.

קולומביה איננה מעצמת-על, אבל עדיין יש לה השפעה גדולה והכרה בינלאומית. קולומביה היא בעלת הציבור דובר-הספרדית השני בגודלו בעולם, אחרי מקסיקו. היא גם אחת המדינות המתועשות ביותר בדרום אמריקה. קולומביה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, והיחסים בין צאצאי השבטים המקוריים, הקולוניאלים הספרדיים, עבדים אפריקאיים ומהגרים מהמאה ה-20 מאירופה והמזרח התיכון הפיקו מסורת תרבותית עתיקה, שגם הושפעה מהגאוגרפיה המגוונת להפליא. רוב המרכזים העירוניים ממוקמים ברמות הרי האנדים, אבל שטחה של קולומביה מקיף גם את יער האמזונאס, ערבות טרופיות ורצועות החוף הקריבי והשקט. מבחינה אקולוגית, קולומביה היא אחת מ-17 המדינות שמארחות את רוב זני כדור הארץ.

ריצ'רד פאלק

ריצ'רד אנדרסון פאלק (באנגלית: Richard Anderson Falk; נולד ב-13 בנובמבר 1930) הוא פרופסור אמריטוס אמריקני למשפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון, כותב או כותב שותף של 20 ספרים ועורך או עורך-שותף של 20 ספרים נוספים, דובר, פעיל בעניינים בינלאומיים, מונה לשתי משרות מטעם האומות המאוחדות בנושא "האזורים הפלסטיניים בישראל".

ב-2008 מונה על ידי מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם לתפקיד הממונה מטעם האו"ם על "זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 1967". חלק מדו"חותיו הרשמיים, כמו דברים אחרים שכתב, ספגו ביקורת בידי מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ואחרים.

פאלק מחזיק בדעות אנטי-ישראליות ואנטישמיות חריפות, בהן תמיכה בטרור פלסטיני, בתאוריות קשר נגד העם היהודי ובמכחישי שואה. בעקבות דעותיו והתבטאויות אלה נחשף פאלק לביקורת רבה, הואשם באנטישמיות והוכרז כאישיות בלתי רצויה על ידי ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.