אלוהים (יהדות)

על פי היהדות, אלוהים הוא האלוהים היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של אל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים[1].

מהותו

אלוהים וגופניות

הדרך המרכזית לתאר את אלוהים בתנ"ך היא באמצעות דימויים אנושיים, הן מתחום הגוף והן מתחום הרגש. המקרא מציג את האל כמדבר[2], כרואה[3], כיוצר אדם מעפר[4] כנוטע גן מלא עצים[5] כמתהלך באופן שמשמיע קול[6] ועוד. כל אלה הן פעולות שמשמעותן הרגילה גופנית. בנוסף, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוהים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו במעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, 10); הנביא ישעיהו ראה אותו יושב על כסא: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו', 1); הנביא עמוס מספר: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט', 1)", ועוד.

בנוסף לתיאורים הגופניים, התנ"ך מתאר את אלוהים כבעל רגשות. אלוהים אוהב את האבות ומשום כך בוחר בעם ישראל – "כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (דברים ד', 37); שונא את העבודה הזרה של הכנענים – "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב, 31); נעצב בגין האדם – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו', 6). אלוהים הוא מצד אחד "רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות ל"ד, 6), אך באותו פרק כתוב שהוא "אֵל קַנָּא" (פס' 14). הוא גם חוזר בו ממעשיו הקודמים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו', 7).

את הדוגמאות הללו פירשו חוקרי מקרא חילונים כמעידים שמחברי הפרשיות הללו תפסו את אלוהים כמונע על ידי רגשות מורכבים וכבעל גוף, הדומה לגוף של בני אדם, וניתן לראות אותו ולשמוע אותו. מאידך, פרשנים מסורתיים פירשו דוגמאות אלו ואחרות כאמורות על דרך משל, שנועד להביע רעיונות מופשטים בלשון בני האדם. כך כתב הרמב"ם[7] שמאחר ותכלית התורה להדריך את ההמון שהאל קיים, נוכח, יודע, יכול ופועל, אין מנוס מתיאורו במושגים גופניים, שהם היחידים הממשיים בתפיסה הראשונית של האדם. גוף זה כולל את האיברים המשמשים לפעולות המיוחסות לאל ואת תכונות הנפש המובילות לביצוע הפעולות, אך נעדרים ממנו איברים שרק תומכים בפעולות כגון כתף או רק מקיימים את הגוף עצמו או את המין. לדברי הרמב"ם[8], השגתו של אלוהים אינה מובעת באמצעות חושי המישוש והטעם מאחר שבדמיון האנושי התקבע שהאל אינו נוגע בגוף כלשהו, אלא דווקא באמצעות חושי הראייה השמיעה והריח המאפשרים ידיעה מרחוק. באופן דומה מיוחסת לאל מחשבה ותבונה הנתפסות כמעלה, אך לא דמיון הנתפס כחיסרון.

בדומה להשקפת המקרא עצמו לגבי האל, גם השקפתם של חז"ל לגביו שנויה במחלוקת. כאמור לעיל, תרגום אונקלוס מרחיק מהאל תיאורים מגשימים. במדרש בראשית רבה כתבו חז"ל: "גדול כוחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה שנאמר [...] "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם"" (יחזקאל א', 26) על לשון "גדול כוחן" כתב הרמב"ם[7] שהיא תמיד משמשת את חז"ל לתיאור מעשה שנתפס בחומרה[9]. על סמך זאת כתב שחז"ל שללו את ההגשמה. את המשלת האל למלך בשר ודם ושאר פירושיהם המאנישים, ייחס הרמב"ם לכך שההגשמה כלל לא עלתה על דעתם כגורם מבלבל. לעומת זאת, לדברי פרופ' יאיר לורברבוים, הפרשנות לפסוקי התורה לפיה האנשת אלוהים היא בדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם" היא פרשנות מאוחרת יחסית, שלא הייתה רווחת בימי חז"ל שבהם התייחסו לפסוקים בהתבסס על דרך הפשט[10].

בימי הביניים נאבקו הוגי דעות יהודים נגד תפיסות עולם שראו בהן הגשמת האל. אך הקפדה על הרחקת ההגשמה החלה עוד קודם לכן ובוטאה כבר בתרגומו של אונקלוס, בו מוקפד לתרגם את כל הביטויים המגשימים, לכאורה, את האל באופן שיהיה מובן שאין הגשמה בפסוקים, אלא מדובר במשלים בלבד. לדוגמה: בפרשת בלק נכתב: "ויקר אלהים אל בלעם"[11]. ואילו בתרגום נכתב: "וערע מימר מן קדם יי לות בלעם (תרגום חופשי: ויהי דבר ה' אל בלעם, במקרה)";[12] כלומר בלעם לא פגש את האלהים בעצמו, אלא את דברו של האלהים.

הוגי דעות יהודים, כרבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבנו בחיי אבן פקודה ורבי משה בן-מימון טענו כי אין ביכולת האדם להבין את מהות האל, והרחיקו את ההגשמה בפשוטם של פסוקי התנ"ך; כך למשל הרמב"ם, כתב: "הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודיברה תורה כלשון בני אדם ... והכל משל."[13].

בספר בראשית נכתב כי האדם נברא בצלם אלהים[14]. הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים ניסו לרדת לפשר הדבר. הרמב"ם טען בחיבורו מורה נבוכים, שצלם אלוהים הוא התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלהי, שבו עיקר דמיונו לאלוהות.[דרוש מקור]

הקבלה היהודית עסקה הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, הנהגתו את העולם, מטרתו בבריאה ונושאים נוספים.

בהגות העת החדשה

החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלהות. כל דבר שקיים בעולם הוא הופעה אלהית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא העדר של הופעה אלהית, יש ניצוץ אלהי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלהים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו[15].

הרב קוק (במאמרו "יסורים ממרקים" שבספר אורות) טען שאין לבני אדם אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכל את מהות ועצמות האלהות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. כל הגדרה באלוהות היא אלילות רוחנית. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין ולתפוס את עצמות האלהות שהיא אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוהות. עוד טוען הרב קוק, שהרעיון האלוהי הוא הרעיון המרכזי של האנושות; והרבה מהרעות החולות, הרוחניות והגופניות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו, והוא תופס אותו באופן מגשים כלשהו[16].

האמונה בו

בהשקפה המסורתית

בספרות היהודית המסורתית נאמר כי יסודות האמונה באלוהים היו ידועים לאברהם.

אברהם היה על פי המסורת היהודית (ובעקבותיה הנצרות והאסלאם), מייסד האמונה באל אחד, והוא שהפיץ אמונה זאת בעולם[17]. על פי מסורת זו הייתה סביבתו של אברהם עובדת אלילים ורעיון האמונה באל אחד הופיע בתודעתו של אברהם בצעירותו. על פי המדרש האלגורי, הוא תהה מי ברא את השמים ואת הארץ, ומי ברא אותו. הוא התפלל כל היום אל השמש, בערב שקעה השמש במערב, וזרח הירח במזרח. כאשר ראה אברהם את הירח וסביבו כוכבים, חשב כי הירח הוא הבורא, והכוכבים הללו הם שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. בבוקר שקע הירח במערב, והשמש זרחה במזרח. הבין אברהם: "לא השמש ולא הירח הם בוראי העולם. גם עליהם יש אדון, אליו אתפלל ואליו אשתחווה"[18].

על פי הרמב"ם בספרו משנה תורה, האמונה באלהים נמסרה מדור לדור, מאז אדם הראשון ובניו, אשר האמינו בייחוד האל. בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, "טעו בני האדם טעות גדולה", לעבוד לכוכבים ולגלגלים, מתוך מחשבה שזה רצון האלוהים האחד בורא העולם. משם השתבשה בעולם האמונה בהדרגה, עד שבאו העמים כולם לעבוד עבודה זרה "ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו". הוא הפיץ את האמונה שיש לעבוד רק לבורא האחד אבל כשירדו עם ישראל למצרים החלו רובם לעבוד עבודה זרה עד שה' הוציא את עמ"י ממצרים ושלח את משה רבינו וציווה את עם ישראל שלא לעבוד עבודה זרה[19].

במחקר האקדמי

החל מן המאה ה-19 הועלו השערות שונות המגדירות שלבים וציוני דרך בהתפתחות האמונה הישראלית באל כפי שהודגמו במקרא, ויש הגורסים שניתן לזהות בו שרידים ורסיסים של שלבים קדומים יותר. עם זאת, המחקר אינו מתיימר לשרטט תמונה ברורה של התפתחות והתעצבות האמונה באלוהי ישראל.

העיסוק בשאלות אלו בא הן מצד תאולוגים ופילוסופים החוקרים את הצורות בהן מתפתחות אמונות עממיות ודתיות, והן מצד חוקרי מקרא שניסו להתחקות על העקבות שניתן לזהות במקרא או בספרות קדומה מקבילה.

ההצעות הראשונות באו מצידם של חוקרי המקרא הגרמנים במאה ה-19, שראו בדרך כלל בגלגול הראשון של אלהי ישראל את האלוהות המקומית של הר סיני, היו שקשרו אותה ב"סין" שהיה אל הירח במסופוטמיה. הועלו גם השערות הקשורות באלוהויות אדומיות, שנקשרו בפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", (ראה להלן מקורותיה של האלהות יהוה). מבחינה היסטורית, קשר לראשונה זיגמונד פרויד את המונותאיזם, כשלב מאוחר יותר של מהפכת אחנתון שמלך במצרים במאה ה-14 לפני הספירה.

לפי התאוריות הללו, במהלך רפורמות דתיות בתקופת בית ראשון ובייחוד בתקופת שיבת ציון בראשית תקופת בית שני, חל איחוד הדרגתי בתפיסת האלוהיות "אל עליון" ו"יהוה", קיומם של אלים אחרים הוכחש, והונח היסוד לאמונה היהודית המונותיאיסטית המאוחרת[20].

התאוריות האלו קשורות באופן ישיר בתזות של ביקורת המקרא, שמקובלת בקוים כלליים על העולם האקדמי בן ימינו. אך בנוגע לפרטים ולדרך ההתפתחות אין הסכמה ואף ישנן דעות מנוגדות באופן קיצוני. קיצוני מכולם היה יחזקאל קויפמן שביטל לחלוטין את התפיסות הביקורתיות בנוגע להתפתחות המונותאיזם, בטענו שהמונותאיזם לא התפתח ואף לא היה יכול להתפתח, אלא התחולל במהפכה. זאת, אף שקויפמן קיבל את החלוקה הבסיסית של תורת התעודות לשלשה מקורות עיקריים בתורה. לדעתו יש להבדיל בין עצם החלוקה לתעודות, ובין התאוריות על רבדים והתפתחות של רסיסים רעיוניים.

גם כיום סוברים חוקרים כי אחד מגלגוליו הקודמים של אלהי ישראל היה האל הכנעני המקומי "אל עליון" – הוא האל הכנעני "אל", הידוע מלוחות אוגרית, ואילו אחד מן האלים האזוריים בפנתאון היה יהוה[21]. וסקירות מעודכנות מציגות תאוריות שונות להתפתחות דמותו של אלהי ישראל באמונה[22][23].

מקורותיה של האלוהות "אל"

חוקרים מניחים שמקורה של אלוהות זו הוא כנעני צפוני[23]. מקבילות רבות קיימות בין "אל עליון" או "אל שדי" המקראי, לבין ראש הפנתיאון של אוגרית. הם חולקים את שמם ויש דמיון בחלק מכינוייהם: "אל", "אל עליון" ו"קונה שמים וארץ", לעומת "אל", "אל ועליון", ו"קונה ארץ"; הם דומים בתיאורם הפיזי: כמלך היושב על כיסא כבודו, או כאל בעל קרניים, ככתוב בתורה: "כתועפות ראם לו"; והם שווים במקום ישיבתם: בשמיים, או במוצא הנהרות; וכן, חולקים מיתוסים בהם השתתפו: בריאת האדם והעולם, ומאבק במפלצות קדומות מסוגן של בהמות, תנין, ולוויתן. בדומה לעם ישראל, גם הכנענים השתמשו בשמות תיאופוריים המבוססים על השם אל. לדוגמה חזאל מלך ארם, הצלאל ברכאל ופדאל מלכי עמון, ואלישת (דידו) מלכת קרתגו, נשאו את התיבה "אל" בשמם.

עדות לעבודתם של כנענים שאינם בני ישראל את האל האוגריתי ניתן לראות בסיפור מלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לאל עליון, ובשמות יישובים כנעניים כגון בית אל. יש הסוברים, כי על רקע זה מובן המאמץ החוזר ונשנה של סופרי המקרא להדגיש ששמו המקורי של היישוב היה לוז, ויעקב הוא ששינה את שמו לבית-אל[24].

מקורותיה של האלוהות "יהוה"

היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" מקובלים פחות. מספר חוקרי מקרא מפורסמים כמו נות, דילמן ועוד, ובזמננו חוקר המקרא ישראל קנוהל, סוברים שמקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים שמטבע היותם נודדים לא השאירו אחריהם עדויות פיזיות וכתבים[25]. זאת על סמך המסופר במקרא שיתרו – הקריב קורבן לאלוהי ישראל, והייתה לו השפעה על משה שהיה חתנו, מתוך השערה שהמסופר הוא רק חלק מן הקשרים שהיו בין העמים. כמו כן המפגש הראשון של משה עם יהוה הוא בסנה הבוער בהר חורב, הסמוך כנראה לארץ מדין. במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה, לדוגמה בפסוק: "יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"[26].

העדויות החוץ מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו השוסו – נוודי מדבר, וביניהם: ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו" שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים, כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה[27].

עדות אפשרית נוספת לפולחן יהוה בקרב עמי המזרח הקדום נמצאת בשמות תיאופוריים שנשאו מלכים כנעניים. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "יה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו[28], ואילו באסטלת ספירה, מן המאה ה-8 לפנה"ס, מופיע שמו של בר-גאיה מלך כתך לצד מתעאל מלך ארפד.

בתקופת בית ראשון היחס לאל "יהוה" היה כאל אל זכרי, אין שום מקור המייחס לו תכונות נקביות. אף על פי שבמקרא לא מוזכרת בת זוג לאלהי ישראל, ואף מושג כזה אינו תואם אותה כפי שהיא מוצגת בו, נמצאו שתי כתובות שמוזכר בהן הצירוף: "יהוה ... ואשרתה" (כלומר ואשרתו), אלו הן כתובות כונתילת עג'רוד וחורבת אל כום. אשרה זו מתפרשת על ידי רוב החוקרים כבת הזוג הנקבית "אשרה", אף שהיו ששיערו ש'אשרתו' היא עץ האשרה שניצב אצל מקדשו של יהוה. יש המשערים כי מול אמונה סינקרטית זו הפיצו הנביאים את הרעיון שעם ישראל הוא בת זוגו של האל "יהוה"[29]. לפי הפרשנות של ממצאים אלו, יש להניח כי בתקופה זו חל כבר איחוד בין האלוהויות "יהוה" ו"אל" שכן אשרה היא בת זוגו של "אל" הכנעני[30].

מועצת האלים

ישנם שרואים הדים בתנ"ך למועצת האלים, המופיעה באמונת העמים השמים בני הזמן, ;במזמור פ"ב בספר תהילים, אותו ניתן לראות כתיאור של מרד של האל "אלהים" באלים השונים החברים ב"עדת אל":

אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. ...

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.

בשונה מהפירוש המסורתי, המסביר את הפסוקים בשופטים ודיינים שנקראו לפעמים אלהים, ניתן לפרש שהכוונה על מועצת אלים כפשוטה.

חוקרים טוענים[31] כי הנוסח המסורתי של המקרא, מעלים עקבות למסורת על קבוצת אלים בשם 'בני אל', המדובר בפסוק מתוך שירת האזינו בספר דברים ל"ב, בו כתוב בנוסח המסורתי:

"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;

"... יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"

ואילו בנוסח תרגום השבעים ומגילות קומראן נכתב:

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל.

אטימולוגיה

במקרא השם "אלוהים" משמש באופן בלעדי בתחילת ספר בראשית, בתיאור בריאת העולם. בנוסף המילה "אלוהים" ונגזרות שלה מתארות גם דיינים[32] בעלי שררה[33] ואלילים[34]. הפועל "ברא" ייחודי במקרא לאלהים[35].

ביהדות כל האלוהים הקיימים (האלוהיות, האדונים, השופטים וכו'), כולם כאחד, כפופים תחת "אל אחד". אחד משמותיו המפורשים של אותו אל היינו יהוה: " כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז-יח). על כן נאמר, " וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יְהוָה, וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-יְהוָה" (יהושע כד, יט). במילים אחרות, אדון האדונים, המושל ושולט בארץ הוא יהוה לבדו ועל כן, רק לו צריכים בני האדם לציית. לעיתים המקרא משתמש בשם "אלוהים" או בשם "אל" לבדו, מפני הציווי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, בשל הרצון להדגיש את תפקידו כאל או כדי להקל על ההבנה[36].

כדי להקל או להדגיש לקורא המקראי מתי המילה "אלוהים" מופנית לכלל האלוהיות ומתי לאל היחיד (או נכון יותר לתפקידו "אלוהים"), פעמים רבות מופיע בתנ"ך לצד המילה "אלוהים" שמות וכינויים נוספים של האל. לדוגמה צירופי המילים "אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" ו"אֵל שַׁדָּי"[37], אחד משמותיו המיוחדים, "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ובשמות נוספים.

לאור העובדה שהמילה "אלוהים" אינה דווקא מתייחסת לגוף שלישי יחיד, נוכל למצוא אותה פעמים רבות עם פועל ברבים. לדוגמה בספר בראשית ב', שם נאמר, "נעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בר' א, 26), דהיינו יש כאן רמיזה שלא רק ה' עצמו לבדו ברא את האדם אלא היו גם אלוהיות אחרות, לפי חלק מהפרשנויות, היו אלו מלאכי עליון[38].

יש הסוברים כי מקור השם העברי אֱלוֹהִים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹהִים) הוא המילה אֱלוֹהַּ בריבוי[39]. לדעה אחרת, הצורה אֱלוֹהִים הייתה במקורה ריבוי של המילה אֵל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם - אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱלוֹהַּ נגזרה לאחור מצורת הריבוי. לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים: האחד, שריד לשוני לתקופה שבה האמינו בריבוי אלים לדוגמה: "וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו"[40]. והשני, פנייה דרך כבוד בלשון רבים "ריבוי מלכותי" - הדרך שבה פונים אל מלכים או שבה מלכים נהגו לדבר על עצמם.

המילה "אלוה" עצמה קרובה למילה אל. הוגי דעות יהודיים כמהר"ל מפראג טענו כי השם "אל" בא לבטא את עוצמת הבורא, בדומה לשמו של בעל החיים איל המסמל עוצמה, וכפי שעולה מביטויים מקראיים כגון "אֱיָלוּתִי" ('כוחי') ו"אֵילֵי הָאָרֶץ" ('שליטי הארץ') ומן השימוש המקראי בביטוי 'אלהים' בהתייחס לדיינים בשר ודם.

כינויים נוספים

ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, שלפי הפרשנות מבטאים צורות שונות של התייחסויות אליו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, אשר לפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי - אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו. השם אלוהים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם", וכן הוא מייצג את מידת הדין של האלוהות.

כאמור, במקרא נפוץ השם יהוה - השם המפורש היה הווה ויהיה. מפאת קדושת השם ועל פי אחד הפירושים לדיבר 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא' מתוך עשרת הדברות, נוהגים שלא להגות את השם המפורש ואף לא לכתוב אותו.

השמות העיקריים הנוספים של אלוהים הם:

  1. אדני - מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם. אדון על הכל
  2. אל ונגזרותיו אלוה ואלוהים -תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם
  3. אהיה, שדי - אלוהים שמתגלה בטבע.
  4. צבאות - אלוהי צבאות ישראל. אולם קיימת פרשנות נוספת המפרשת את השם כבורא כל צבאות עולם כלומר, צבא השמיים (השמש הירח והכוכבים וכו') צבא הים, וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים. שם זה מוזכר לראשונה בתפילת חנה בספר שמואל.

כינויים נוספים:

  1. שלום
  2. אל עליון
  3. אלוהי האלוהים - מייחס לו את העליונות על כל דבר.
  4. הקדוש ברוך הוא, או בראשי תיבות - הקב"ה. (בארמית- 'קודשא בריך הוא') במחקר נטען שהביטוי המקורי היה "הקודש" או "שם הקודש" ונוסף לו העיטור המקראי "ברוך הוא"[41].
  5. מלך מלכי המלכים
  6. ריבונו של עולם - ביטוי תלמודי מארמית: אדונו של העולם.
  7. ריבון העולמים - מארמית ועברית מקראית: אדון העולמות.
  8. הבורא, בורא עולם או הבורא יתברך שמו - ביטוי מקראי. העיטור הלשוני יתברך שמו נדון בהמשך.
  9. מי שאמר והיה העולם - ביטוי בנוסח הברכה הפותחת את חטיבת פסוקי דזמרא בתפילת שחרית ומקורו בשינוי מדברי אליפז בספר איוב.
  10. יושב תהילות ישראל - ביטוי מקראי מתהלים
  11. צור ישראל - ביטוי מקראי
  12. המקום - שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו[42]

בעת שימוש בתארים שונים נפוצה הוספת המילה "יתברך". לדוגמה: "הבורא יתברך", "ברצונו יתברך" ו-"יתברך שמו". יתברך שמו הוא ביטוי שאול מישעיהו ותפילת הקדיש בעקבותיו.

כדי שלא להזכיר את שמו של האל לשווא, נעשה שימוש גם בכינויים שעיקרם תחליף לשמות המקודשים. כדוגמת:

  1. השם - מכוון לשמו של ה' בלי להזכירו.
  2. אדושם - הלחם של 'אדוני' ו'השם'. ישנם חזנים וזמרים המשתמשים בשם זה כתחליף להגיית השם 'אדוני', תוך שמירת משקלו הפונטי. בהלכה הובעה התנגדות לשימוש במילה זו בנימוק שיש בה חוסר כבוד[43].
  3. אלוקים - תחליף ל'אלוהים', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.
  4. הקל - תחליף ל'האל', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.

שמות אחרים המזוהים במקורות קבליים כ"שם המפורש":

  1. שם בן מ"ב
  2. שם בן ע"ב

זהירות נוהגת גם לגבי צירוף האותיות "יה" שהן אחד השמות הקדושים, לכן בספירה באותיות עבריות אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15". גם אין "יו" אלא "ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה יש הנוהגים להשמיט את האות ה"א ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".

מצוות עיקריות כלפי אלוהים

בספר שמות בעשרת הדברות עוסקים הפסוקים הראשונים בקשר שבין אלוהים לבני ישראל:[44]

  • אמונה באל אחד, שהוציא את עם ישראל ממצרים: "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
  • איסור עבודת אלילים: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם..."
  • איסור נשיאת שם אלוהים לשווא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".

מצוות נוספות העוסקות בקשר שבין האדם לאלוהים הן מצוות אהבת ה' ומצוות יראת ה'.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו בפסקה כינויים נוספים
  2. ^ "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר"
  3. ^ "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"
  4. ^ "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה"
  5. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ז': וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
  6. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ח': "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם"
  7. ^ 7.0 7.1 במורה הנבוכים חלק א' פרק מו'
  8. ^ שם פרק מז'
  9. ^ כגון: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני כמה רב גובריה (רב כוחו) דעביד ביחידאה!"
  10. ^ יאיר לורברבוים, צלם אלוהים: הלכה ואגדה, הוצאת שוקן, 2004.
  11. ^ ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק ד'.
  12. ^ תרגום אונקלוס, ספר במדבר, כ"גד'
  13. ^ משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכה ט'.
  14. ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
  15. ^ תניא, ליקוטי אמרים, שער היחוד והאמונה פרקים א' וב'
  16. ^ הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 70
  17. ^ על הפסוק: "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית, פרק י"ב, פסוק ה'.), מפרש רש"י " מלמד שאברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים".
  18. ^ על פי יהודה דוד אייזנשטיין, ‏אוצר מדרשים א', מהדורת ניו יורק תרע"ה, באתר HebrewBooks.
  19. ^ משנה תורה, ספר מדע, הלכות עבודת כוכבים, פרק א'.
  20. ^ מארק סמית', הופעתה של הרטוריקה המונותאיסטית בממלכת יהודה (באנגלית)
  21. ^ מארק סמית', אל, יהוה, והאלוהים המקורי של ישראל ויציאת מצריים (באנגלית)
  22. ^ ראו: מייקל ס. הייזר, האם יהוה ואל הם אלוהיות נפרדות בדברים ל"ב ותהילים פ"ב? (באנגלית)
  23. ^ 23.0 23.1 Robert Gnuse, "The Emergence of Monotheism in Ancient Israel: A Survey of Recent Scholarship", Religion 29/4, pp. 315-336.
  24. ^ ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ט.
  25. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, אור יהודה: הוצאת דביר, 2008.
  26. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'.
  27. ^ נילי שופק, "החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל", בית מקרא קע"ו, תשס"ד, עמ' 67–88 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  28. ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976
  29. ^ דברים, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, רמת-גן 2002, עמ' 77
  30. ^ מרדכי כוגן, אם כי אין מידע בנוגע לזהות בעלי הכתובות, ואם היה להם קשר לישראל או השתייכו לעם ישראל "ה' ואשרתו: הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד", לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, 2000, עמ' ?
  31. ^ David E. Stevens, “Does Deuteronomy 32:8 Refer to ‘Sons of God’ or ‘Sons of Israel’?,” Bibliotheca Sacra 154 (April-June 1997)
  32. ^ "אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים: אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמ' כב, 7)
    עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ(-שמות כ"ב, ח')
  33. ^ "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שמ' ז, 1-2)
  34. ^ " וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-ה'" (יהושע כד, יט)
  35. ^ ראו, שד"ל, רמב"ן על בראשית א1. כנראה הפועל מתאר פעולה של יצירה יש מאין.
  36. ^ קשה לאדם להבין מי הוא י-ה-ו-ה ועל כן המקרא ממשיל את מעשיו למעשי אדם או קוראת לו על פי תפקיד אותו הוא מבצע.
  37. ^ או בניקוד אֵל שַׁדַּי
  38. ^ להרחבה על המושג אלוהים, ראה מ.ד. קאסוטו, מאדם עד נח, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, תשל"ד, עמ' 55-57.
  39. ^ ראו: יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תחילת מאמר רביעי.
  40. ^ בראשית לה ז
  41. ^ א"א אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, פרק 7[דרושה הבהרה], הוצאת מאגנס, תשכ"ט
  42. ^ בראשית רבה סח; משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז, עמוד ב'
  43. ^ קיצור שולחן ערוך, ו ג
  44. ^ שמות, כ, ב-ה.
  45. ^ מאיר בר מימון, הצד האפל של אלוהים המקראי, באתר הארץ, 1 ביולי 2016
אהבת ה'

אהבת ה' היא מצוות עשה מהתורה לאהוב את אלוהים. מצווה זו היא אחת משש מצוות תמידיות.

אלוהים

אלוהים, על פי אמונות שונות, הוא ישות עליונה שבראה את העולם ולפי חלקן גם מנהיגה אותו. בין המאמינים בקיומו יש דעות שונות על מהותו.

בימי קדם האמינו תרבויות רבות שמספר הכוחות העליונים שווה למספר תופעות הטבע. בתקופות אלו נפוצה עבודת האלילים. על פי רוב היו מקריבים לאלילים קורבנות (לעיתים אף קורבנות אדם) על מנת לרצותם ולשכך את כעסם. לאחר הופעת היהדות, החלו נפוצות בעולם דתות המאמינות באל אחד בלבד, אמונה המכונה "מונותאיזם". כיום הנצרות והאסלאם הן הדתות המונותאיסטיות הנפוצות בעולם.

האמונה המונותאיסטית גורסת שישנו אל עליון – מעל לכל הכוחות הקיימים, שהוא היחיד הראוי לאמונה, והיחיד שראוי לתפילה ולעבודה.

אמונה באלוהים (יהדות)

ביהדות, אמונה באלוהים או אמונה במציאות השם היא מצווה להאמין באלוהים. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

בעל-מחשבות

בעל-מחשבות (בכתיב יידי: בעל-מחשבֿות, נהגה: "בָּאל-מחשׁוֹבֶס"; ברוסית: Ба‘ал-Махашавот, ולפי ההגייה האשכנזית Бал-Махшовес) הוא שם העט של ד"ר איסידור ישראל אליַשֵב (אלישיב; ביידיש: ישראל איזידאָר עליאַשעוו; בגרמנית: Isidor Eljaschoff; ברוסית: Исраэль Исидор Эльяшев;‏ 13 בספטמבר 1873, קובנה – 13 בינואר 1924, ורשה), נוירולוג, פובליציסט, עסקן ציוני, עורך ספרותי ועורך עיתונים ידיי, מתרגם ומבקר ספרות, תיאטרון ואמנות, הנחשב למבקר הראשון של ספרות יידיש.

היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר

בניגוד למרבית ספרי התנ"ך, שבהם לאלוהים נוכחות בולטת, במגילת אסתר אלוהים נעדר מהסיפור, לפחות ברובד הגלוי. שמו איננו מופיע במגילה כלל, והתערבותו איננה נזכרת במפורש. בעיית היעדרו של אלוהים מהמגילה ואופייה החילוני למראית עין העסיקה את רוב רובם של פרשני המגילה וחוקריה, מסורתיים כביקורתיים.

י"ג מידות

שלש עשרה מידות הרחמים, הידועות בכינוי י"ג מידות, הן, לפי היהדות, מידותיו הרחומות שבהן מתאפיין ה'.

יהוה

יהוה (נקרא גם: אדוני, השם המפורש, השם המיוחד, שם הויה, שם בן ארבע אותיות, או רק השם. נכתב גם: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

ייחוד השם

ביהדות, ייחוד השם או אמונת היחוד היא מצווה להאמין באל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם. יש אומרים שגויים לא הוזהרו על השיתוף.

יראת השם

ביהדות, יראת השם או יראת שמיים היא מצווה לירא את האל. בספר החינוך מצוינת מצווה זו כאחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע, ועניינן הגדרת היחס הנכון של האדם כלפי אלוהיו.

פילוסופיה יהודית - מונחים

הפילוסופיה היהודית ומונחיה נוצרו במפגש המתמשך שבין הוגי הדעות וחכמי היהדות, עם הפילוסופיה של תקופתם. עולם הרעיונות היהודית עד תקופת בית שני התייסד על הנבואה ועל החיבורים שנערכו ונאספו לתנ"ך, עד חתימתו. תפיסת העולם היהודית שאבה את סמכותה המוסרית והמשפטית מדבר האל הנאמר לאדם, ולא מן ההיגיון הפילוסופי, כפי שהתגבש בתרבות האנושית, בראשונה בדמותה של פילוסופיה היוונית. המפגש והשיח הפילוסופי, בין חכמי היהדות לבין הפילוסופים ומשנתם נערך למעשה מאז שהופצה פילוסופיה בארץ ישראל ובתפוצות. המפגש, אשר כלל עימות, הפנמה והטמעה, ויצירת מונחים עבריים חדשים מותאמים או הולמים את פילוסופיה העדכנית בארצות מושבם של היהודים, התגבר בימי הביניים. בעת החדשה יצרו פילוסופים והוגי דעות יהודים, בשימוש במנעד מקורות ומרחבי תרבות, מסורתיים ובני זמנם.

חלק מהמונחים העבריים, הומצאו וסוגלו אם כן למונחים לועזיים במשנות פילוסופיות, הגויות ותפיסות עולם, שנאמרו בעל פה או נמסרו בחיבורים כתובים, בשפות: בעת העתיקה ביוונית ולטינית, בימי הביניים באיטלקית, ספרדית וערבית, ובעת החדשה בגרמנית, צרפתית, רוסית ואנגלית; ובחלק אחר הוצק תוכן חדש אל מונחים עבריים מקוריים, שנלקחו מהלשון המקראית או לשון חז"ל.

צלם אלוהים

צלם אלוהים הוא ביטוי ומושג תאולוגי, שמשמעותו שהאדם נבדל מכל היצורים החיים מכיוון שהוא נברא בצלם אלוהים וטבועה בו מהות אלוהית, הקובעת לו הערכה מיוחדת, וכן סטנדרטים של התנהגות.

שדי

אֵל שַׁדַּי או שַׁדַּי (בגלל איסור הגיית השם לבטלה מכונה לפעמים שַׁקַּי או שין דלת יוד) הוא אחד משמותיו של האלוהים ביהדות, שם זה מוזכר מספר פעמים במקרא, והוא אחד משבעה שמות שאינם נמחקים.

שיר הייחוד

שיר הייחוד הוא פיוט העוסק בעיקרי האמונה היהודית בחרוזים, ומכיל תארים ושבחים רבים לקב"ה. הפיוט נחלק לשבעה פרקים כנגד ימי השבוע, כשכל פרק עוסק בנושא אחר. אחרי שיר הייחוד נוהגים לשיר את שיר הכבוד (אנעים זמירות) שגם הוא עוסק באי היכולת האנושית לתאר את הקב"ה.

שיר הכבוד

שיר הכבוד, מכונה גם אנעים זמירות על פי מילות פתיחתו, הוא פיוט מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שנכתב במאה ה-11 או ה-12 על ידי פייטן אנונימי.

שתי סיבות יש לשם השיר. הראשונה שבעבר נהגו לומר לפניו את הפסוק "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם...וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהילים כ"ד, ט), והשנייה משום שהוא עוסק בכבוד הבורא.

שכינה

שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסת הספרות הקבלית, הפילוסופיה הפרו קבלית והחסידית, האל שוכן בפנימיותו של העולם כולו ומחיה אותו, ו'שכינתו' היא נשמת העולם ורוח אפיו.בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית.

שלילת התארים

שלילת התארים, תאולוגיה שלילית או דרך השלילה (מלטינית:"via negativa") היא תורה ומתודולוגיה הגותית לתיאור האל באמצעות הנגדתו למונחים שאינם תואמים את טיבו המהותי. בצורתה הטהורה דרך השלילה מביעה ספקנות כלפי כל הגשמה מילולית, ואינה מקבלת את הניסיון התאולוגי כשביל להבנת האל. אולם כמתודה פילוסופית היא נהוגה על מנת לטהר את השפה המקובלת ממושגים מטעים על האלוהות, כבסיס להבנה ישירה של הדבר עצמו. מבחינה זו שלילת התארים מקבילה לשלילת הגשמות ובעלת מטרה דומה.

בהגות המערבית, שלילת התארים מצויה כטכניקה בסיסית בפילוסופיה היהודית, בפילוסופיה היוונית, בתאולוגיה האסלאמית (בעיקר אצל האסכולה המתעזלית) ומאוחר יותר שוב בחיבוריהם של הוגים יהודים רציונליסטיים בימי הביניים: רס"ג, רבנו בחיי אבן פקודה ובעיקר הרמב"ם. כמו כן נעשה שימוש בשלילת תארים בפילסופיות מזרחיות בבודהיזם וכן בהינדואיזם.

ערכים ביהדות
יהדות
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה
נצחיות התורה • אלוהים • שלושה עשר עיקרים
עשרת הדיברותתורהמצוותשכר ועונשמשיח
ארון הספרים היהודי
תנ"ךתורהמשנהתלמודמשנה תורהשולחן ערוך
זרמים ביהדות
אורתודוקסיםקונסרבטיביםמשיחייםרפורמיםרקונסטרוקטיביםקראים
אישים מרכזיים
שלושת האבותמשהדוד
נביאיםעזראהללתנאיםריב"ז
ר' עקיבארבי יהודה הנשיאאמוראיםרב אשיסבוראיםגאונים
ראשוניםרמב"םיוסף קארואחרונים
תפילות, חגים ומועדים
תפילת עמידהשחריתמנחהערבית
שמע ישראלקריאת התורהמוסף
קידושברכה • רשימת תפילות וברכות
ראש השנה/יום תרועהיום הכיפוריםסוכות
פסח/חג המצותשבועותתשעה באב
חיי הקהילה היהודית
תפקידים: רבדייןחזןגבאימוהלשוחטקברן

מוסדות: בית כנסתמקווהחדרישיבהכולל אברכיםבית מדרש

אתרים ומבנים
המשכןבית המקדשהר הבית
הכותל המערבימערת המכפלה
קבר רחלקבר יוסף • קברי צדיקים
ירושליםחברוןטבריהצפת
ראו גם
גיורשומרוניםמינים
העם היהודימיהו יהודיאנטישמיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.