אלוהים יודע

אלוהים יודעאנגלית: God knows) הוא ספר בסגנון הטרגדיה הקומית, שנכתב על ידי ג'וזף הלר, מחבר הספר הידוע מלכוד 22, ופורסם בשנת 1984.

"אלוהים יודע" מסופר ישירות, כביכול, מפיו של דוד מלך ישראל, הגיבור המספר. דוד הבדיוני של הלר סוקר את תולדותיו תוך כדי שהוא נעזר באנכרוניזם ספרותי שמאפשר לו לדבר מתוך פרספקטיבה מאוחרת בת ימינו. הסקירה משלבת את הטקסט התנכ"י עם נקודת המבט של גיבור בן המאה העשרים, שמכיר את מיכלאנג'לו, שקספיר ופרויד, בין השאר. השילוב הזה יוצר מבט שבחלקו הוא היסטורי-סיפורי, בחלקו פסיכולוגי - אנאליטי, וברובו הומוריסטי.

אלוהים יודע
God knows
GodKnows
עטיפת המהדורה הראשונה באנגלית
מידע כללי
מאת ג'וזף הלר
שפת המקור אנגלית
סוגה טרגדיה קומית
הוצאה
הוצאה בשפת המקור קנופף
שנת הוצאה 1984
הוצאה בעברית עם עובד
תרגום לעברית מאיר ויזלטיר
מספר עמודים 349
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-2-246-34641-8
הספרייה הלאומית 001048091, 002325918, 002602543

דוד המלך

דמותו של דוד מופיעה בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, אלא שבדברי הימים, בניגוד למסופר ב"שמואל" זוהי דמות מופת חיובית לחלוטין שלא דבק בה רבב. אין לה פגמים מוסריים ואין לה בעיות במשפחה. לדעת ג'וזף הלר ולדעת גיבורו,  זוהי דמות שטוחה, לא אנושית.

ספר דברי הימים שנוא עלי. בדברי הימים אני מופיע כטרחן קדוש, עבש כמו מים עומדים [במקור: כמו מדיח כלים] חסוד ותפל כאותה ז'אן דארק צדקנית, ואלוהים יודע שלא הייתי כזה מעודי...

"אלוהים יודע" בתרגום מאיר ויזלטיר, עמ'7

בספרו משתדל הלר ל"האניש" את דמותו המורכבת של דוד, כפי שהיא משתקפת במעלותיו ובחסרונותיו בספרי שמואל ומלכים ולמלא את הפערים שהתנ"ך לא מספק לקורא. "יצירה ספרותית עשויה קרעים קרעים, שיש לקשרם ולאחותם במהלכה, והיא בונה מערכת פערים שיש למלאם" אומרים החוקרים פרי ושטרנברג במאמרם הידוע שמנתח את סיפור דוד ובת-שבע.[1]

הלר אינו מנסה לעמעם את גדולתו של דוד המלך, אלא להפוך אותו למלך בשר ודם, דמות אנושית, שהקורא בן המאה עשרים יוכל להזדהות איתה. נקודת המוצא שלו שונה מזו של הפרשנים המסורתיים; הטקסט איננו מקודש בעיניו (ועל כך הוא זכה לגינויים ממספר מבקרים) הטקסט המקראי מספק להלר סיפור נהדר והיסטוריה מרתקת, לא רק על דוד, אלא גם על אברהם ושרה, משה ואהרון, יוסף ואחיו ושאר דמויות המופת שממלאים את דפי המקרא. דוד של הלר מקדיש לא מעט שורות לכל אחת מהדמויות הללו, ומציג אותן לפנינו בלבוש אנושי, מודרני והומוריסטי.

דוד ובת-שבע

David and Bathsheba by Artemisia Gentileschi
"דוד ובת שבע" מאת ארטמיזיה גֶ'נְטִילֶסְקִי, שנת 1640.

גיבורת הספר "אלוהים יודע" המככבת לצדו של המספר דוד המלך, היא בת-שבע, ובכך כאילו מפצה אותה הלר על התפקיד הסביל שאותו היא מגלמת בסיפור המקראי. בתנ"ך מסופר שהמלך ראה אותה, חקר אודותיה, הביא אותה לארמונו, שכב עמה, וכו'. אין לדעת אם שתפה פעולה במעשה האהבה, בתכנון הרצח של בעלה, ואפילו באפשרות הפיתוי של המלך. בכך, היא הופכת במקרא לדמות שמשחקת רק תפקיד משני בכל האירוע המשמעותי הזה שמתרחש בחייו של דוד המלך, השוכב עם אשת אוריה החתי, ושולח אותו אל מותו לאחר מכן כדי להעלים את התוצאות של מעשיו. גם במשל של נתן הנביא היא מגלמת את הכבשה התמימה

דוד של ג'וזף הלר מקדיש לבת-שבע עשרות עמודים ב"אוטוביוגרפיה" שלו, והוא מאוהב בה עד כלות גם לעת זקנתו, גם אם הוא מציג אותה באור תחמני ואינטרסנטי.

"דווקא על אהבתה של בת-שבע התענגתי כל הימים, והייתי שב להתענג על אהבתה של בת-שבע אילו התמסרה לי עוד פעם אחת, אילו התיישבה לידי על מיטתי [...] ניסיתי לשדלה, 'אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי', החנפתי, 'השמיעיני את קולך, ליבבתני באחת מעיניך, בענק מצוואריך, קרבי אלי, כי קולך ערב, ומראיך נאוה, מה יפו פעמיך בנעלים".

עמ' 228- 229

הלר מתרשם ש"שיר השירים" נכתב על ידי דוד, המלך הרומנטי והייצרי שהיה גם נעים זמירות ישראל, מחבר שירי קינה ומזמורי תהילים, ולא על ידי שלמה בעל אלף הנשים. ניתן לשער שלא רק על שיר השירים מסתמך הלר ברשמי אהבת דוד המתמשכת לבת-שבע, אלא גם על המדרש. התלמוד מספר על ניסיונה הכושל של אבישג להינשא לדוד, לעומת תיאור פלסטי של מעשה האהבה שלו עם בת-שבע באותו המעמד.[2]  במילים אחרות, אהבתו ותאוותו המתמשכות של דוד אל בת-שבע אינן רק מרכיבי אגדה שנרקמה במוחו הקודח של סופר יהודי אמריקני – היא התהלכה גם בקרב חכמי התלמוד.  

דוד היה מלך בעת העתיקה, מסביר הלר. התנהגותו במעשה אוריה תאמה את המנהגים של התקופה.  התנ"ך עצמו מזהיר את עם ישראל בהתנהגותם השרירותית של מלכים.[3] אך דוד לא תכנן מלכתחילה לרצוח את אוריה. הוא ניסה בכל מאודו לפתות את החייל שחזר משדה הקרב ללכת לביתו ולשכב עם אשתו, כדי להימנע מהאשמות הניאוף, אך אוריה סירב.  לא נותרה לדוד ברירה, אלא לשלוח אותו אל מותו, מסביר דוד של הלר, ומוסיף:  "הסכנה האורבת לך כמלך היא שכעבור זמן מה אתה מתחיל להאמין שאכן מלך אתה"[4]

דוד ובניו

Gustave-Dore David-Absalom
קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה

ג'וזף הלר מעלה על נס את מסירותו הטוטאלית של דוד לבניו, והיא משרתת את מטרתו להציג בפני הקורא את הפן האנושי של דמות מופת.  אב המסור למשפחתו, מפנק את בניו, אוהב אותם בהתמכרות עזה ומתעלם מפשעיהם - הוא דמות נוגעת ללב, אהודה, במיוחד כשהוא מכהן כאחד המלכים בעת העתיקה, שנהגו לא פעם באכזריות כלפי הבנים שסיכנו את מלכותם. מסירותו של דוד מובלטת יותר לנוכח האנלוגיה ההפוכה להתנהגותו של שאול, שניסה פעמיים להרוג את בנו יהונתן, עצמו ובשרו, ולזכר ההיענות המהירה של אברהם להקריב את בנו יחידו אשר אהב, ועם שניהם מתעמת הלר בספרו. דוד התווכח עם אלוהים והתחנן אליו לחוס על חיי התינוק החף מפשע, אולם אלוהים לא שעה לתפילתו.   

ואשר לאבשלום, הבן המורד בו והמחלל את כבוד פילגשיו לעיני כל בית ישראל, הוא מפגיע ביואב: "לאט לי לנער לאבשלום" התחננתי על נפשו של הנער המורד, ככל אב מסור שמתעלם ממעשי המשובה של בנו האהוב הסורר, כי אני אהבתי אותו, אך הוא לא אהב אותי, ובזה היה יתרונו הגדול עלי מסכים דוד ב"אלוהים יודע".

"אומר לכם מה פוצע את לבי עד עצם היום הזה: 'והכיתי את המלך לבדו' יעץ אחיתופל [לאבשלום] והוא האזין לו בנחת. ואילו הפקודה שנתתי אני היתה 'לאט לכם בנער, באבשלום'. אני שואל אתכם, כלום מן הצדק הוא שבן יבקש כך את נפש אביו ושאב יבקש כך לגונן על חיי בנו?"

עמ' 322

 כך קורא דוד בלב שבור. עם כל זאת, הוא מכיר באחריותו על השתלשלות האירועים והידרדרותם; אהבתו היתירה של דוד לבניו הייתה בעוכריו – הימנעותו של דוד מענישת אמנון גררה אחריה את תגובתו הקשה של אבשלום, אחיה של תמר ואת שנאתו. דוד ידע מה העונש המתבקש לאונס אחותו והחליט להתעלם מהפשע הנורא, כדי לא לאבד את אמנון. "האם עלי לנקום את נקמת בתי או להציל את חיי בני [אמנון]? אמור לי אתה, אם נדמה לך שזה כל כך קל" מטיח דוד של הלר באבשלום. אבשלום דרש עונש ודוד התחמק. בסופו של דבר לא עשיתי מאומה, מתוודה דוד, לעיתים זה הרבה יותר קל להפנות מבט הצידה מאשר לפעול, והוא לא סלח לי מעולם, חושף דוד את הסיבה האמיתית לדעתו להתנהגותו האכזרית של בנו האהוב עליו.

קינתו של דוד על מותו של אבשלום היא מהקינות החזקות והזועקות שכתובות בתנ"ך או בספר כלשהו. במילים הפשוטות, שעליהן חזר המלך המשורר בצורות שונות, הוא ביטא את כאבו העצום שהשכיח ממנו את תוצאות הקרב:

בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

דוד ואלוהים

את החשבון הנוקב ביותר מנהל דוד, הגיבור המספר של ב"אלוהים יודע", עם אלוהיו. מערכת היחסים המורכבת בין דוד ואלוהים תופסת מקום נכבד בספרו של הלר ומהווה לדעתו את המקור לתחושות הדיכאון, הקור והאדישות שהולכים ומשתלטים על המלך הזקן. וזאת בניגוד מוחלט להתרשמות מהסיפור המקראי, שם יחסיו של דוד עם אלוהים הם מושלמים; אלוהים בחר בדוד ליורשו של שאול, דוד מצליח בכל דרכיו, לא מעט תודות לעצותיו המועילות של ה' שמתרכזות אפילו באסטרטגיה צבאית, ואלוהים אף סלח לו על חטאו עם בת שבע. אלא שאצל הלר, דוד הוא זה שלא סלח לאלוהיו.

במשך שבעה ימים התחנן דוד על נפשו של הרך הילוד החף מפשע, על בנו העולל, שאלוהים העביר אליו את עונשו, אך לא הצליח לעורר את רחמי האל. הילד התענה בייסוריו ואני לא יכולתי להתבונן, מתלונן דוד, בדיוק כשם שהגר לא יכלה לצפות ביסורי בנה. אלא שאלוהים שעה להגר! ואילו אלי ואל תחינותי הוא לא שעה. "שבעה ימים שכבתי ארצה כל הלילה וביקשתי על נפש הילד מאת אלוהים, אף כי ידעתי בלבי כי לשווא תפילותי וכי עם כל רגע עובר אני הולך ומאבד את תינוקי ואת אלוהי כאחד. וביום השביעי מת הילד."[5] וכך למדים על תסכולו הגדול של דוד ביחסיו אל ה': מחד כעס גדול על הרג בנו ועל מותם של שני בניו האחרים, ומאידך, געגועיו העזים אל אלוהים. אכן, מאז שיחת דוד עם נתן הנביא אין כל עדות בתנ"ך לתקשורת נוספת בין דוד ואלוהים, והרי האירועים הגדולים הלכו ותכפו; אך דוד, שרגיל היה להתייעץ עם אלוהים לפני כל צעד חשוב, לא מבקש את עזרתו בעניינים הקשים של אמנון ומרד אבשלום למשל. לג'וזף הלר תשובה ברורה לתעלומה זו: דוד "ברוגז" עם אלוהיו.

החיים של נבחרי ה' מעולם לא היו גן של ורדים, מסביר דוד. ראו אדם וחוה, משה, שאול, איוב. דוד מאמין שהיה שיתוף פעולה פורה בינו ובין אלוהיו. הוא לא קיבל שום דבר על מגש של כסף, אלא עבד קשה כדי להשיג את הכל. זו הייתה מעין מערכת יחסים דו סטרית. משמע, יש פה מעין ערבות הדדית, ולא רק תלות מוחלטת של האחד בשני. רק במערכת יחסים שכזו, יש אפשרות לאדם לדרוש את עלבונו, את התנצלותו של האל ולהביע את כעסו ואכזבתו. שלושה אבות היו לדוד של הלר ושלושתם אכזבו אותו: ישי - אביו הביולוגי, מלכו שאול ואלוהיו. מזה שנים, הוא מעיד על עצמו, שהוא חי בלעדיהם וקרוב לודאי, הוא צופה, שהוא גם ימות בלעדיהם, ובייחוד ללא אלוהיו. לא פלא, אם כך, שהקור לופת אותו ואין מרפא. אבל אין מחילה בלבו לחוסר הרחמים של אלוהים על הריגת תינוק חף מפשע. אין מחילה לאב שאינו מרחם על בניו, מאשים דוד, והוא חש שאפילו איוב זכה להתייחסות יותר גדולה מצדו של האל, כי אלוהים התייחס לזעקותיו והאשמותיו. ורק אליו הוא שותק. ועובדה זו פוגעת בו מאוד.

ניתן להתרשם שעל אף אכזבתו והטחותיו הקשות באלוהים – מילה אחת מצדו הייתה מרצה את המלך הפגוע והמיוסר, הייתה מסלקת את הקור הגדול שהתנחל בקרבו. זהו קור פנימי ולא כזה שנערה יפהפייה ובתולה יכולה לרפא. "אני רוצה שישיבו לי את אלוהי, והם שולחים לי נערה" מסיים דוד בתסכול את האוטוביוגרפיה שלו בספרו "אלוהים יודע".[6]

הביקורת

"אלוהים יודע" זכה אמנם להצלחה בקרב הקוראים, אך לא התקרב להצלחתו יוצאת הדופן של ספרו הראשון של הלר: "מלכוד 22" שתופס מקום מכובד ברשימת הספרים המצליחים של המאה העשרים.

הביקורות היו בדרך כלל משבחות, אך היו גם כאלו שהסתייגו מדרך ההתייחסות של הלר לטקסט המקודש, כאילו הוא טקסט ספרותי לכל דבר. ארל רוביט כתב על הלר, שהוא ניצל לרעה את הטקסט של ספרי שמואל והשתמש בו בטעם רע וקלוקל. גאלן סטראוסון טען שהספר אורג עלילה קלוקלת על נושא תנ"כי מרתק.[7] 

לעומתם, טענו ג'והן פרידמן ויהודית רודרמן שהלר יצר מדרש משלו, שבאמצעותו הוא מעלה את דמויות התנ"ך השונות, שדווקא החשיפה של תכונותיהם האנושיות מאדירה את דמותם.[8] מרדכי ריצ'לר מגדיל לעשות ומכנה את הלר הרש"י המודרני של סיפורי דוד, משום שהוא משתדל לחשוף את הדמות האנושית שמסתתרת מאחורי דורות של אצטלה פרשנית תאולוגית, יהודית ונוצרית כאחת, ולהעלות על הבמה את האיש דוד המלך.[9]

לקריאה נוספת

  • משה גרסיאל,  "הסיפור על דוד ובת-שבע (שמואל ב' י"א) – עיון ישן חדש".  על הפרק  15 ,(1998), עמ' 12-1 
  • מנחם פרי ומאיר שטרנברג, "המלך במבט אירוני;  על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה". הספרות 1/2, (קיץ 1968 ), עמ' 292-263
  • Cheryl J.Exum, "Raped by the Pen". Fragmented Women. ( Sheffield, 1993), 170-219
  • Geroge G. Nicol, "The Alleged Rape of Bathsheba". JSOT 73, (1997), 43-54
  • E.L.Greenstein, A pragmatic Pedagogy of Bible. Brandes University, Working paper, no. 2. July, 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג, המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה, הספרות 1/2, (קיץ 1968), עמ' 263
  2. ^ תלמוד, סנהדרין כ"ב, ע"א
  3. ^ ראו למשל: ספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א-כ"א
  4. ^ אלוהים יודע, עמ' 183
  5. ^ אלוהים יודע, עמ' 290
  6. ^ אלוהים יודע, עמ' 349
  7. ^ Joel Shatzky, Michael Taub, Contemporary Jewish-American Novelists: A Bio-critical Sourcebook, Greenwood Press, 1997, עמ' 51
  8. ^ Friedman & Ruderman, Joseph Heller and the 'Real' King David, Judaism 36, 1987, עמ' 301
  9. ^ Richler, Mordecai, He who laughs last, New York Times Book Review, Sept. 23rd, 1984
אהבה זה כל הסיפור

אהבה זה כל הסיפור (באנגלית: Love Actually) הוא סרט בריטי מסוגת הקומדיה הרומנטית משנת 2003 שנכתב ובוים על ידי ריצ'רד קרטיס. התסריט מתעמק בהבטים השונים של האהבה דרך הסיפורים של קבוצה רחבה של אינדיבידואלים, שרבים מהם נקשרים ככל שהסיפור מתפתח.

עלילת הסרט מתחילה חמשה שבועות לפני חג המולד ובסופו אפילוג שמתקיים חודש לאחר מכן.

אליס בראגה

אליס בראגה מוראס (בפורטוגזית: Alice Braga Moraes; נולדה ב-15 באפריל 1983) היא שחקנית קולנוע ברזילאית. הופיעה בסרטים "עיר האלוהים" ו"אני אגדה".

שיחה בסדרה ״מלכת הדרום״ כדמות ראשית ב3 עונות, עונה 1-2 בנטפליקס

אתאיזם

אַתֶאִיזְם הוא דחיית האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות. במובן צר יותר, אתאיזם הוא העמדה או האמונה הספציפית לפיה אין ישויות אלוהיות. בהגדרה על דרך השלילה אתאיזם הוא היעדר אמונה בקיום אלוהים או ישויות אלוהיות כל שהן. באופן המילולי אתאיזם הוא היעדר תאיזם, ולכן מנוגד בדרך כלל, לתאיזם. לעומתם, גישה שמתמקדת בהיעדר היכולת לדעת אם אלוהים קיים או לא ולכן מסרבת להאמין בקיומו או באי-קיומו אינה מכונה לרוב אתאיזם אלא אגנוסטיציזם.

ברכה אופיר-תום

ברכה אופיר-תום (נולדה ב-25 במרץ 1939) שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשנים 2009-1995.

נולדה בישראל, סיימה לימודיה בבית ספר תיכון חורב בירושלים ב-1957. ב-1958 קיבלה הסמכה להוראה ממשרד החינוך, לימדה ספרות, אנגלית והיסטוריה. בשנת 1972 סיימה לימודי משפטים. התמחתה אצל שרה סירוטה בפרקליטות מחוז המרכז. בין השנים 1974 ל-1983 עבדה כיועצת משפטית בבית המכס וב-1983 הצטרפה לפרקליטות מחוז תל אביב, ועסקה בתיקי מס הכנסה וניירות ערך. באוגוסט 1989 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בתל אביב.

באוגוסט 1995 מונתה לשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביוני שנת 2006 מונתה לסגנית נשיא בית משפט זה. כשופטת בבית המשפט המחוזי עסקה במשפטים בולטים רבים בתחום הפלילי, ובהם משפטו של מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, משפטו החוזר של הפדופיל אדריאן שוורץ, משפטו של אסי אבוטבול, ומשפטו של השר לשעבר אברהם הירשזון.

בגזר דינו של אברהם הירשזון ציינה: "המסר החייב לצאת מבית המשפט בנסיבות עבריינות של אנשי ציבור צריך שיהיה חד ובהיר, ויודיע לכולי עלמא, כי גם איש ציבור רם דרג, המנצל לרעה את מעמדו ואת האמון שניתן בו, צפוי לגינוי והוקעה, לצד עונש מהותי שאיננו שונה מעונשו של עבריין מן השורה".

בשנת 2009, עם הגיעה לגיל 70, פרשה לגמלאות. בראיון שנתנה לאחר פרישתה אמרה:

"החיים בבית המשפט כשופט הם לא קלים, הם קשים מאוד, הרבה הרבה מחשבות, ואתה מקווה תמיד שצדקת ושזה הנכון, אבל אלוהים יודע, את הביטחון המלא אין לי אף פעם. קשה לשקול, כשעומד אדם על הפרק...מלאכה קשה מאוד".

ג'וזף הלר

ג'וזף הלר (באנגלית: Joseph Heller;‏ 1 במאי 1923 - 12 בדצמבר 1999) היה סופר יהודי אמריקאי. נודע בעיקר בזכות ספרו "מלכוד 22".

ג'יזיה

ג'יזיה (בערבית: جزية) היא מס גולגולת שתושבי העולם המוסלמי שאינם מוסלמים (כמו יהודים ונוצרים) שילמו לשליט המוסלמי. בסורה 9 נאמר כי

נתינים לא מוסלמים החיים במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם הוגדרו כד'ימים, ובתמורה לתשלום הג'יזיה יכלו לקיים את דתם ואת חייהם, אך נשארו אזרחים ממדרגה שנייה.

מהות ההשפלה

על המילים "בעודם מושפלים" ניטש ויכוח בין פרשני הקוראן. יש כאלו שהבינו זאת כהשפלת ראש (סימן לכניעות) ויש כאלו שהבינו זאת כהשפלת האדם, בהם איבן חאתם מקורדובה ומחמוד אבן עומד אל-זמח'שרי

משפטנים שמו דגש על גביית המס, לדוגמה אבו יוסף טען "אין להכות אף אחד מבין אנשי הד'ימה כדי לסחוט את תשלום הג'יזיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להפך יש לנהוג בהם ברחמנות". בכל מקרה אבו יוסף המליץ על גבייה קפדנית של הג'יזיה: "יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'יזיה יתקבל מהם במלואו".

תשלום המס איפשר לדתות אלו להתקיים לאורך הדורות בתוך "ארץ האסלאם".

דוד

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

דייגו לונה

דייגו לונה (ספרדית: Diego Luna; נולד ב-29 בדצמבר 1979) הוא שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע מקסיקני.

וילהלם השני, קיסר גרמניה

פְרִידְרִיךְ וִילְהֶלְם וִיקְטוֹר אַלְבֶּרְט מִפְּרוּסְיָה (בגרמנית: Friedrich Wilhelm Viktor Albert von Preußen;‏ 27 בינואר 1859 – 4 ביוני 1941), הידוע בשמו המלכותי וִילְהֶלְם השני, היה אחרון השליטים מבית הוהנצולרן ששימשו כקיסר גרמניה ומלך פרוסיה. וילהלם שלט בין השנים 1888–1918. בתקופה זו ניהל מדיניות חוץ תוקפנית, הוביל את גרמניה למלחמת העולם הראשונה, והתפטר לאחר שהסתיימה בהפסד גרמני.

בתולדות עם ישראל וארץ ישראל נודע וילהלם כמי ששקל לסייע לבנימין זאב הרצל ולתנועה הציונית בתחילת דרכה, אך בסופו של דבר נמנע מכך. במסעו לארץ ישראל בשנת 1898, שהיה נקודת ציון בולטת בהיסטוריה של ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, הותיר אחריו ציוני דרך רבים, מהם קיימים עד היום.

ויליאם שרמן

ויליאם טקומסה שרמן (באנגלית: William Tecumseh Sherman;‏ 8 בפברואר 1820, אוהיו - 14 בפברואר 1891, ניו יורק) היה גנרל אמריקני, מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865). בתחילת המלחמה שירת כקצין בדרגת קולונל, ובמהלכה קודם לדרגת גנרל. היה מקורב מאוד לגנרל-מפקד הצבא, יוליסס גרנט (לימים נשיא ארצות הברית). בשנת 1869 מונה לגנרל מפקד של הצבא האמריקני, ופרש מהצבא בשנת 1884. על שמו נקראים העץ הגדול בעולם, גנרל שרמן, כמו גם הטנק האמריקני M4 שרמן, שהיה הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, והופעל גם בצה"ל (מקור הכינוי - בצבא הבריטי).

ורד שנבל

ורד שנבל (נולדה ב-21 באפריל 1973) היא סופרת ישראלית.

זכאה

א-זכאה או א-זכאת (בתעתיק מדויק: אלזכאה בערבית: الزكاة) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם ("ארכאן אל-אסלאם" أركان الإسلام) - המצוות העיקריות באסלאם. המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.

יש להבחין בין שתי מצוות המכונות "זכאה", הראשונה נמנית עם חמשת עיקרי האסלאם ובה עוסק עיקר הערך הזה, ואילו האחרת מכונה "זכאת אל-פיטר" (زكاة الفطر, בתעתיק מדויק: זכאת אלפטר). "זכאת אל-פיטר" היא תשלום לצדקה שבו חייב כל משק-בית מוסלמי בכל יום של חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. "זכאת אל-פיטר" נועדה לסייע למשפחות נזקקות לקיים את מצוות רמדאן כהלכתן, ולחגוג כראוי את חג עיד אל-פיטר שבסופו. תשלום "זכאת אל-פיטר" מחייב במיוחד משק בית שבו אחד מבני הבית או יותר פטורים מן הצום ברמדאן מסיבה כלשהי. לגביהם, התשלום לצדקה הוא מעין פדיון של הצום.

א-זכאה, כמצווה הכלולה בחמשת עמודי האסלאם, מהווה מעין מס המקיים קהילות מוסלמיות דתיות. א-זכאה אמורה להיות המס היחיד המושת על חברי הקהילה המוסלמית, אולם במדינות המוסלמיות המודרניות נהוגים גם מיסים אזרחיים שתפקידם לקיים את מנגנון השלטון האזרחי. במדינות מוסלמיות, השלטון האזרחי אינו מתערב בדרך-כלל בגביית א-זכאה.

מקורה של א-זכאה בתפיסה כי חלק מהחובות הדתיות המוטלות על הקהילה המוסלמית הוא דאגה לנזקקים ולשירותים דתיים וחברתיים כגון: מזון, ביגוד, חינוך, דיור ועוד.

בראשית ימי האסלאם נקבע כי המאמינים ישלמו עבור א-זכאה על כל הרכוש שברשותם ובצורה גלויה. לאחר מכן, לאחר שהבינו כי בכך נוצר לחץ לא בריא על המאמינים, ולאחר שהקהילה גדלה באופן משמעותי, נקבע שיש דברים שעדיף שיהיו נסתרים, על הנותן להחליט על מה לשלם וכמה.

יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

לייטון מיסטר

לייטון מריסה קלייר מיסטר (באנגלית: Leighton Marissa Claire Meester; נולדה ב-9 באפריל 1986) היא שחקנית, זמרת ופזמונאית אמריקאית. מוכרת בעיקר בשל תפקידה כבלייר וולדורף בסדרת הטלוויזיה המצליחה "אחת שיודעת".

מוני מושונוב

מוני (שלמה) מושונוב (נולד ב-18 באוגוסט 1951) הוא שחקן, קומיקאי, במאי, תסריטאי ומנחה טלוויזיה ישראלי. זוכה פרס אופיר ופרס האקדמיה לטלוויזיה.

מלכוד 22

מלכוד-22 (באנגלית: Catch-22) הוא רומן סאטירי אנטי-מלחמתי מאת הסופר היהודי-אמריקאי ג'וזף הלר. עלילתו הדמיונית מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה ועוסקת בשאלת אי-שפיותה הגלובלית של המלחמה. הלר החל לכתוב את הספר ב-1953, והוא יצא לאור בארצות הברית בשנת 1961, ובהמשך זכה להצלחה עולמית והיה לרב-מכר ברבות ממדינות המערב. נחשב לאחת היצירות הספרותיות הבולטות במאה העשרים, ואף עובד לקולנוע בשנת 1970.

מנזר יוחנן במדבר

מנזר יוחנן במדבר (בערבית דיר אל-חביס, קרי, "מנזר ההתבודדות") הוא מנזר השוכן על צלע המצוק הדרום-מזרחי של נחל שורק. הוא ממוקם מתחת לבתי מושב אבן ספיר וצופה אל הסטף. המנזר קרוי על שמו של יוחנן המטביל, שנולד בעין כרם, והחל את התבודדותו במקום זה, קודם שירד אל מדבר יהודה. במנזר מתגוררים כיום מספר נזירים פרנציסקנים.

מעשה יהודה ותמר

מעשה יהודה ותמר הוא מאורע מקראי המורכב מכמה שלבים. תחילתו בנישואי יהודה בן יעקב עם בתו של שוּעַ (ועל כן כוּנתה בת שוע) הכנעני, שילדה לו את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. כאשר גדלו ילדיו, נשא ער אשה ושמה תמר. בעקבות חטאיו הוא הומת על ידי אלוהים, ואחיו אונן יבם את אשת אחיו. אולם בהשחיתו את זרעו כאשר קיים יחסי אישות עם תמר, מאחר שידע שהזרע שייוולד מכך יתייחס על שם אחיו ולא על שמו, המית אלוהים גם אותו. יהודה חשש להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם הוא, ובנימוק ששלה עוד צעיר, הורה לתמר שתשב בבית אביה עד שיגדל.

מרכזו של מעשה יהודה ותמר הוא בשלב השני: כאשר ראתה תמר ששלה לא נושא אותה לאשה כפי שהובטח לה, החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה ייבם אותה בלא ידיעתו. היא התחפשה לקְדֵשָׁה היושבת על פרשת דרכים, וכאשר יהודה עבר לידה, המציאה עצמה אליו כדי שיחשוק לבוא עליה והיא תהרה ממנו. ואכן כאשר עבר שם יהודה הציע לה לשכב עִמה, אך מאחר שלא היה לו אתנן לתת לה הבטיח שלאחר מעשה ישלח לה גדי עזים מצאנו. תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון עד שיביא את גדי העזים. יהודה מסר לה ושכב עִמה, והיא הרתה מכך. לאחר מכן הסירה את בגדי הקדשה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. כעבור זמן מה שלח יהודה גדי עיזים לתת לקדשה בשכרה, וכדי שתשיב לו את ערבונו, אולם האישה לא נמצאה.

השלב השלישי בסיפור מתרחש כעבור שלושה חודשים, כאשר הוכר עוברה של תמר, וריננו הכל אחריה שזנתה. כשנודע הדבר ליהודה הורה להוציאה לשריפה, כפי שהיה מקובל לעשות אז לאשה שזינתה (על פי חז"ל היה זה משום שתמר הייתה מצאצאי שם, ששימש ככהן, ובת כהן שזינתה נידונה על פי התורה לשריפה). אז הוציאה תמר את שלושת פריטי העירבון שלקחה מיהודה כשבא אליה, וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באומרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). יהודה זיהה את הערבונות, ועל אף הבושה שמעשהו יתגלה, והקושי של אדם בעל עוצמה ושלטון להודות בשגיאות, מיהר יהודה והודה שטעה בפסק הדין הואיל והוא זה שבעלהּ ולא אדם זר.

השלב הרביעי בסיפור התרחש כעבור מספר חודשים, כאשר תמר כרעה ללדת והמיילדת הבחינה שתאומים בבטנה. כאשר אחד העוברים הושיט ידו מן הרחם, קשרה המיילדת חוט צבוע בצבע תולעת שני כדי לסמן שהוא הבכור. אולם לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא לפניו מן הרחם. על כן נקרא הראשון פרץ, והשני, שעל ידו חוט השני הזוהר - זרח.

עידית טפרסון

עידית טפרסון (נולדה ב-7 בפברואר 1959) היא שחקנית ישראלית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.