אלברט איינשטיין

אלברט איינשטייןגרמנית: Albert Einstein, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 14 במרץ 187918 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, מגדולי המדענים בכל הזמנים.

איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח, אשר שינתה את כל מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה וכן בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, איינשטיין התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. כן תמך בציונות ובמדינת ישראל. עם זאת, הוא דחה שתי הצעות שקיבל מהמדינה הצעירה, האחת, להיות נשיא המדינה; השנייה, להיות נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, לה הוריש בצוואתו את כל כתביו. איינשטיין תרם גם לפרויקט פיתוח נשק גרעיני בארצות הברית, דרך תמיכתו ב-מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא האמריקאי, ועודדו לקדם פיתוחו בארצות הברית, על אף שהגדיר עצמו כפציפיסט.

אלברט איינשטיין
Albert Einstein
אלברט איינשטיין ב-1933
אלברט איינשטיין, 1933
לידה 14 במרץ 1879
הקיסרות הגרמנית אולם, הקיסרות הגרמנית
פטירה 18 באפריל 1955 (בגיל 76)
ארצות הברית פרינסטון, ארצות הברית
ענף מדעי פיזיקה
מדינה גרמניה, שווייץ, ארצות הברית
תרומות עיקריות
תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית, האפקט הפוטואלקטרי, מכניקת הקוונטים, חקר התנועה הבראונית ותופעות רבות במכניקה סטטיסטית
PikiWiki Israel 6868 statue of albert einstein
פסל של אלברט איינשטיין באוניברסיטת תל אביב

קורות חיים

Albert Einstein as a child
אלברט איינשטיין ב-1893 (בגיל 14)
Albert Einstein's exam of maturity grades (color2)
תעודת הבגרות של איינשטיין

מקרא: 6 = מצוין, 5 = טוב, 4 = מספיק, 3 = גרוע, 2 = גרוע מאוד, 1 = חסר תועלת.
ציונים: גרמנית – 5, צרפתית – 3, איטלקית – 5, היסטוריה – 6, גאוגרפיה – 4, אלגברה – 6, גאומטריה – 6, גאומטריה תיאורית – 6, פיזיקה – 6, כימיה – 5, תולדות הטבע – 5, איור אומנותי – 4, איור טכני – 4.

איינשטיין נולד בעיר אולם, שהייתה בממלכת וירטמברג שבקיסרות הגרמנית (כיום במדינת באדן-וירטמברג) ב-14 במרץ 1879, למשפחה יהודית – פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקיו של האב.[1] בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885 החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. במקביל הוא קיבל חינוך יהודי בביתו, ותקופת מה נמשך לעולם הדת עד כדי שהיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד האלוהים, ואף שמר כמה מצוות.[2][3] ואולם מגיל 12, כתוצאה מקריאת ספרי מדע פופולרי, איבד אמונתו בסיפורי התנ"ך, והחליפה בחשיבה חופשית וביקורתית, ותחושת חשדנות ובוז כלפי כל סוג של סמכות כפייתית.[4] כבר בהיותו בגיל 16 החל בפיתוח ניסויים מחשבתיים בהם דמיין סיטואציות שונות - ואת השלכותיהן הפיזיקליות.

בגימנסיה הצטיין בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, אך לא התעלה במקצועות האחרים, משום שכפו עליו לדקדק בהם בשיטות שלא היו לרוחו, בפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא כי "צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים יספר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור כליל את סקרנותו.[5] ב-1895 עקרה משפחתו למילאנו; אחרי שהות קצרה באיטליה, עבר איינשטיין ללמוד בבית הספר הקנטונלי באראו שבארגאו, שווייץ. את לימודי ההמשך שלו הוא סיים כבוגר המכון הטכנולוגי של ציריך (בין 1896–1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו מהאמירה, והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, ולמחייתו התפרנס אז ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, וביטא זאת כשאמר בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". ב-1896 ויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים.[6] עם קבלתו אזרחות שווייצרית ב-1901, החל איינשטיין לעבוד במשרד הפטנטים הממשלתי בברן הבירה, מ-1902 ועד 1908, בתחילה - כמומחה טכני מדרג שלישי. ב-1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה במשרד המשפטים לדרגת מומחה טכני מדרג שני. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר אשר זכה במשרה, אך ויתר עליה לטובת איינשטיין (לימים התנקש אדלר בחיי קרל פון שטירק, , ראש ממשלת אוסטריה).[7]

בהיות איינשטיין סטודנט שנה ב' בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע כנראה על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, בו הוכח כי מהירות האור לא משתנה, למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ כלפי ה"אתר", – התווך הדמיוני שבו, כפי שהניחו אז, רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת באותם ימים בקרב הקהילה המדעית (קיומו של ה"אתר" הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית היה אי-יכולתם של מייקלסון ומורלי למדוד שינויים במהירות האור, ביחס לתנועת כדור הארץ בתוך ה"אתר". אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו מ-1905, שבו פיתח והסביר את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. היסטוריונים של המדע חלוקים בשאלה עד כמה השפיע ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין.[8] בשנים 1902–1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה", שמנתה מספר מכרים קרובים, ונכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן בהגותם הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך. במידה רבה שמשו הדיונים בחבורה זו כבסיס תפיסתי ופילוסופי, עליו נבנו פריצות דרך שונות של איינשטיין בשנים הבאות.[9]

"שנת הפלאות"

בשנת 1905 (שנת הפלאות – Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), כתב העת המדעי החשוב ביותר לפיזיקה באותו זמן. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, ששינו את התפיסות שהיו מקובלות עד אז לגבי הקשרים שבין מרחב, זמן וחומר:

  • "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) – מאמר זה הסביר את תנועת הגזים וחלקיקי האבק הצפים בנוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק את האמונה אודות קיומם של אטומים, כשבאותה תקופה רבים ראו בהם המצאה תאורטית גרידא. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה הגיונית הנובעת מההנחה שיש סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן ותיאר את התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מחוסר מידע מספיק באותה עת.
  • "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) – במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, של קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים - בניגוד לתאוריה הגלית של האור, ששלטה באותם ימים. איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה), וכן על בסיס מאמרו של מקס פלאנק בנושא קרינת גוף שחור. על אף שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, שבו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר זאת באמצעות הטענה כי אנרגיית האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים - חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה - ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירותו. יחד עם המאמר של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, מאמר זה היווה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסת הדואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה הוענק לאיינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.
E equals m plus c square at Taipei101
הנוסחה "E=mc²" מוצגת על גבי בניין טאיפיי 101 לכבוד פתיחת שנת הפיזיקה העולמית 2005. המשוואה הוצגה לראשונה בצורה מדויקת בידי איינשטיין ב"שנת הפלאות", והיא אחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות בהיסטוריה.
  • "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) – במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן מתקדם באופן שווה בכל נקודה ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה ששלטה עד אז בפיזיקה החלה מתערערת. כפי שנרמז בכותרת המאמר, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, ליתר דיוק זו שנובעת מכוח לורנץ שם יש התייחסות למהירות של החלקיק, כאשר לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזו מערכת היא נמדדת). יוצא מכך, שבמערכות ייחוס שונות – על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד לבעיה זו. גישתו של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית: הוא הגדיר מחדש מהו זמן ומהו מרחב, באמצעות שני פוסטולטים: האחד, האינווריאנטיות של מהירות האור, כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה: c; השני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות. איינשטיין הראה כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ הקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות שהיו קיימות לגבי זמן ומרחב. דוגמאות: שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת, אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת; התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים, שרובם נפתרים כשמביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות.
  • "האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) – במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע-מהירות-האור). הניסוח המפורט והמדויק של משוואה זו שונה במקצת: כאשר m0 היא מסת המנוחה של החלקיק, ו"גמא" הוא פקטור לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כשמהירות החלקיק שואפת למהירות האור, ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום, והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים תרמו-גרעיניים. הביטוי "E=mc²" הפך לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, והמזוהות ביותר עם עבודתו של איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל.

ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה בהנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה מטעם סנאט האוניברסיטה.

ב-1909 התמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך. ב-1911 התמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. ב-1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. ב-1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה.

פיתוח תורת היחסות הכללית

איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות.

בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". הוא עשה זאת בסיועו של חברו, הרמן מינקובסקי, ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ומצריך שימוש בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות ליניאריות מסוימות ונקראים טנזורים:

1919 eclipse positive
תמונה מליקוי החמה ב-1919 שנטען כמאמת את תורת היחסות הכללית.

לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון. כמה מהם:

  • התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור.
  • מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב – זמן בנקודה שבו.
  • מסקנה מהרעיון הקודם היא שמידת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר.
  • תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי).
  • אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן.
  • קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי.

האימות המדומה של תורת היחסות הכללית

בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה,[10] עקב שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אם נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה ולטמפרטורה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית.

ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866-1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.

תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה.

מכניקת הקוונטים

Niels Bohr Albert Einstein by Ehrenfest
איינשטיין ונילס בוהר (1925)

על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור.

איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא.

איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה.

איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, כתב כי "מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של 'הזקן' [אלוהים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות." ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך.[11]

בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל.

למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית.

להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם – כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו.

תרומות נוספות

במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות.

ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון.

ב-1930 רשם בארצות הברית פטנט על המצאת "המקרר של איינשטיין", פרויקט שעליו עבד עם לאו סילארד.

המשך חייו

סרטונים אלברט איינשטיין מגיע לארצות הברית בשנת 1933 מגרמניה הנאצית - וידאו
Citizen-Einstein
איינשטיין מקבל תעודה המאשרת את האזרחות האמריקנית שלו מידי השופט פיליפס פורמן בשנת 1940, ובמקביל שומר על האזרחות השווייצרית שלו.
Albert Einstein Head
איינשטיין בשנת 1947

בשנת 1932 יצא לארצות הברית ובעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית ולשם כך נסע לאלבניה, שהה שלושה ימים בעיר דורס וקיבל דרכון אלבני, ששימש אותו בהפלגתו לארצות הברית,[12] שם הצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה.

בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני,[13] וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה עד אשר נסתיימה המלאכה בהפצצת הירושימה ונגסאקי. לאחר החרבת הערים היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים".

בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. בשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-1946 נעשה איינשטיין יושב ראש של ועדת החירום של מדעני האטום, והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון.

מותו

בשנת 1948 התגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת בטנית באבי העורקים (abdominal aortic aneurysm). בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצדו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, אותן לא יכלה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי. בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין,[14][15][16] אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים.[17]

איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.

אישיותו ואמונותיו האישיות

איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות לכל נפש. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד כוכב הלכת – התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקלי, ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955.

פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם פרויד בשנים 1931–1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אמנם לא התמצא בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933.[18]

לרגל 140 שנים להולדתו, הציגה האוניברסיטה העברית מסמכים שכתב איינשטיין בנושאים אישיים, פוליטיים ומקצועיים.[19]

בשל בעיות רפואיות שמהן סבל איינשטיין המליץ לו רופאו להימנע מאכילת בשר. לימים יוחסה לו צמחונות אידאולוגית, אך הוא לכל היותר תיאר תחושת אשם שחש בהזדמנויות המיוחדות שבהן הרשה לעצמו לאכול בשר.[20]

השקפותיו על אלוהים ודת

AlbertEinsteinStatue-InIsraelAcademyOfSciencesAndHumanities-ByRobertBerks
פסלו של איינשטיין בכיכר המרכזית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (זהו העתק של הפסל המוצב באנדרטת אלברט איינשטיין שבאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית). נוצר על ידי האמן רוברט ברקס.

הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוהים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת".[21]

במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: "אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה ובחוקים של הטבע, ולא באלוהים המעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני האדם".[22] כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: "איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט. הבעיה הכרוכה בכך עצומה מידי עבור מוחותינו המוגבלים. האם יורשה לי להשיב במשל? השכל האנושי, מאומן ככל שיהיה, אינו יכול לתפוס את היקום. אנו בעמדה של ילד קטן, הנכנס לספרייה ענקית שקירותיה מכוסים עד התקרה בספרים בשפות שונות רבות. הילד יודע שבהכרח מישהו כתב את הספרים הללו. הוא אינו יודע מי או כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן הם כתובים. הילד מבחין בתוכנית ברורה בסידור הספרים - סדר מיסתורי, שאת טבעו אינו יכול להבין, אלא בקושי לחשוד בו. זוהי, לפי הנראה לי, גישתו של השכל האנושי, ולו הדגול והמתורבת ביותר, כלפי אלוהים. אנו רואים יקום מסודר באופן נפלא, הפועל לפי חוקים מסוימים, אבל אנו בקושי מבינים אותם. מוחותינו המוגבלים אינם מסוגלים לתפוש את הכוח המיסתורי שמניע את צבירי הכוכבים. אני מוקסם מהפנתאיזם של שפינוזה. עוד יותר מכך אני מעריץ את תרומתו למחשבה המודרנית. שפינוזה הוא גדול הפילוסופים המודרניים, כיוון שהוא הפילוסוף הראשון שהתייחס לנפש ולגוף כישות אחת, לא כשני דברים נפרדים."[23]

ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס[24] שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, "היה זה בעיקר הפחד שעורר רעיונות דתיים – פחד מרעב, מחיות טרף, מחולי וממוות". מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהן סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא "מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר... למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו". איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם, או במילותיו: "הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי".[25]

איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: "יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור מכבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם",[26] וכן תקף: "...יש עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם",[27] אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: "מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהות פרסונלית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי הערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו."[28]

ביום 3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד:[29] "המילה אלוהים היא לגבי לא יותר מן הביטוי והתוצר של חולשת אנוש, כתבי הקודש אינם אלא אוסף של אגדות ראויות לכבוד, אם גם פרימיטיביות, שאף על פי כן הן ילדותיות למדי. שום פרשנות, דקת-הבחנה ותחבלנית ככל שתהיה, לא תוכל (מבחינתי) לשנות זאת. הפרשנויות המחוכמות הללו רבגוניות ומורכבות מעצם טבען ואין להן כמעט דבר וחצי דבר עם הטקסט המקורי. בעיני, הדת היהודית, ככל הדתות האחרות, היא התגלמות האמונות התפלות הילדותיות ביותר." בשנת 2012 נמכר מכתב זה תמורת כשלושה מיליון דולר.[30] ביום 24 במרץ 1954 כתב: "הרעיון של אלוהות פרסונלית נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות. כן איני יכול להעלות בדעתי רצון או יעד המצויים מחוץ למעגל הקיום האנושי. השקפותי קרובות לאלו של שפינוזה: התפעלות מן היופי ואמונה בפשטות הלוגית של סדר והרמוניה, שאנחנו יכולים לקלוט בצניעות הראויה ורק באופן בלתי מושלם".[31]

תפיסותיו הפוליטיות

איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב".[32] הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה.[33]

הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות",[34] ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידיאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי".[35] הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני.

עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום".[36] בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.

כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי",[37] ואף את סודה של הפצצה האטומית.[38] אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם.[39] איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.

ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדירבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו.[40] הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה.[41] יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות".[42] ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני.

מבחינה כלכלית תמך איינשטיין בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism? עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו.

איינשטיין והציונות

היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים

נאום בכינוס יהודי בברלין, 1929
Ussishkin Weizmann Einstein Mossenson April 1921
אלברט איינשטיין ואשתו, אלזה, כחלק ממשלחת ציונית לארצות הברית באפריל 1921. משמאל, מנחם אוסישקין וחיים ויצמן.
אלברט אינשטיין ורעיתו עם דיזנגוף 1923 ארכיון עיריית תל אביב
איינשטיין ורעיתו עם מאיר דיזנגוף בביקורו בתל אביב בפברואר, 1923 עת קיבל את התואר "אזרח נכבד בעיר"

איינשטיין היה תומך נלהב של הציונות הסוציאליסטית, ובתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק. כל ימיו היה ער לבעיות העם היהודי ותמך בשאיפתו לחדש את חייו הלאומיים. מטרתו העיקרית בביקורו הראשון בארצות הברית (בשנת 1921 ביחד עם ד"ר חיים ויצמן) הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, ששימש מאוחר יותר כיושב ראש כבוד של חבר הנאמנים שלה.

בראשית 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. בבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה על תורת היחסות. מאחר שלא ידע אז אנגלית, השמיע אותה בצרפתית, לאחר שבפתח דבריו קרא כמה מילות נימוס בעברית שרשם לעצמו באותיות לטיניות.[43] כמו כן, הוא קיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים".

איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים".[44] כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות בראשותו של מנחם בגין וכתבו שהם מודאגים מכך שהתנועה תקבל תמיכה, כמו כן תיארו אותה כמאמצת "תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע".

את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות"[45] שהופנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938):

אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל – במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת-אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להלחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית.

כדמות בולטת בעם היהודי זכה איינשטיין בשנת 1952 להצעה מדוד בן-גוריון לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא ביקש לדחותה משום רצונו להקדיש את כל כוחותיו למדע.[46] בן-גוריון סבר כי איינשטיין מתאים לעמוד בראש מדינת ישראל, משום שהוא "גדול הדורות וגדול האנושות". נשיאות מדינת ישראל היא "סמל של עם ישראל כולו" ומשום כך "צריך לחפש את האישיות (היהודית) הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ... איש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו".[47]

לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות ישראל, אך הוא הלך לעולמו ימים אחדים לפני המועד.[48]

משפחתו

Bundesarchiv Bild 102-00486A, Elsa Einstein
אלזה איינשטיין

איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים.

את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי פגש בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מילבה לסרביה ושם נודע לה כי היא בהריון. ב-4 בפברואר 1902 נולדה בסרביה בתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. לא ברור מה עלה בגורלה, ההשערות הן כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מילבה בסרביה.

ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומילבה. ב-14 במאי 1904 נולד בנם, לימים פרופסור ב-UCLA. ב-28 ביולי 1910 נולד בנם השני אדוארד (בפיהם כונה "טטה") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-25 באוקטובר 1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. לאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919.

ב-2 ביוני 1919 התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל שסעדה אותו בתקופת מחלתו. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מילבה אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. הם היו נשואים עד שנפטרה ממחלה קשה ב-1936.

צאצאים: לאיינשטיין שלושה נכדים מבנו הנס (נפטר ב-26 ביולי 1973): ברנרד קייזר איינשטיין (נולד ב-1930) – הענף היחיד של המשפחה אשר תרם להמשכיות ולו 5 ילדים, קלאוס איינשטיין (נולד ב-1932 ונפטר בגיל 6 ממחלה) ואוולין (1941–2011, מאומצת).[49]

זכייתו בפרס נובל

בשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס נובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי ועדת פרס נובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית. גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה על-ידם והם החליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא יידחה לשנה הבאה.

בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen), שכדי לזכות את איינשטיין בפרס נובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שנחשבה שנויה במחלוקת. כך, בשנת 1922 קיבל את פרס נובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה.

המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשוודיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השוודי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת נובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס נובל כהישג מרכזי.[50]

מחוות והוקרות

"נוסחת האושר" של אלברט אינשטיין
"נוסחת האושר" של אלברט אינשטיין
Albert Einstein stamp 1956
בול דואר ישראלי הנושא את דיוקנו של איינשטיין, 1956

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

Einstein paper money
שטר בן חמש לירות ישראליות משנות ה-60 המאוחרות שעליו דיוקנו של איינשטיין

מבני הנצחה נוספים

מכתביו שתורגמו לעברית

ראו גם

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל:
פורטל פיזיקה

ספרי ילדים:

  • תמי שם-טוב, אלברט איינשטיין: הגאון שפיצח את סודות היקום הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016.
  • ג'ס ברלייר, מי היה אלברט איינשטיין? הוצאת שוקן, 2014.

קישורים חיצוניים

מאמרים כלליים וביוגרפיות:

מאמרים על הגותו:

ארכיונים ומצגות:

הערות שוליים

  1. ^ Albert Einstein – Biography
  2. ^ רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005, עמודים 27–28. מובא כאן , עמוד 9
  3. ^ אלברט איינשטיין ויהדותו, עמ' 32, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית
  4. ^ פרופ' משה ימר, מתוך הרצאה ב-13 באפריל 2005, בסימפוזיון על איינשטיין באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מובא בדף "אלברט איינשטיין ויהדותו" עמ' 43–44, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית
  5. ^ קיימות שמועות שאיינשטיין היה תלמיד בינוני ולא ממושמע או דיסלקט. לשמועות אלו אין שחר.
  6. ^ "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 21
  7. ^ איינשטיין ובני דורו, עמ' 28
  8. ^ Holton, Gerald. 1969. Einstein and the "Crucial" Experiment. American Journal of Physics 37: 968-: לפרשנות שונה ראו Stachel, J. 1982. Einstein and Michelson: The Context of Discovery and the Context of Justification. Astronomische Nachrichten 303: 57-63.
  9. ^ חדשנות: תורת היחסות ו'אקדמיה אולימפיה' בתוך דואלוג ויקי.
  10. ^ ראו פרק 2 בספר The Golem: What You Should Know about Science מאת קולינס ופינץ'.
  11. ^ יששכר אונא, ואז זרח עלי אור גדול, באתר הארץ, 15 באפריל 2018
  12. ^ Rescue in Albania: How Thousands of Jews Were Saved From the Holocaust (באנגלית)
  13. ^ תוכן המכתב
  14. ^ גלי וינשטיין, ממצאים חדשים על מוחו של אינשטיין 54 שנה אחרי שהוצא בנתיחה מגופו
  15. ^ גלי ויינשטיין, ‏ממצאים חדשים על מוחו של איינשטיין, באתר "הידען", ‏ 19 בנובמבר 2012.
  16. ^ הארץדברים שמגלים מקלוז-אפ על המוח של איינשטיין, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2012
  17. ^ Phenomena: Only Human
  18. ^ ההתכתבות ודברי רקע באתר Zionism Israel Center
  19. ^ עופר אדרת, [הארץ החשש מהנאצים והבסיס לפצצת האטום: נחשפו 110 כתבי יד של אלברט איינשטיין.], https://www.haaretz.co.il/science/physics/.premium-1.6997965, ‏7-3-2019
  20. ^ 10 Inventive Myths About Einstein, Debunked, mentalfloss.com, ‏2015-11-04 (באנגלית)
  21. ^ משה ימר, איינשטיין והדת, הוצאת ידיעות אחרונות ואוניברסיטת בר-אילן, 2008
  22. ^ Brian, Dennis (1996), Einstein: A Life, New York: John Wiley & Sons, עמ' 127, ISBN 0-471-11459-6
  23. ^ הריאיון פורסם באנגלית בשנת 1930 בספרו של ג'ורג' סילבסטר וירק "Glimpses of the Great". לפי ציטוט באתר Pantheism.com.
  24. ^ Religion and Science.
  25. ^ כפי שאיינשטיין אמר, עמ' 142, "ניו יורק טיימס", 19 אפריל 1955
  26. ^ Albert Einstein in a letter to M. Berkowitz, 25 October 1950; Einstein Archive 59-215; from Alice Calaprice, ed., The Expanded Quotable Einstein, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2000, p. 216.
  27. ^ "Albert Einstein (1879-1955)". בדיקה אחרונה ב-21 במאי 2007.
  28. ^ מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי"
  29. ^ המקור (בגרמנית)
    תרגום חלק ממכתבו של איינשטיין ל-Eric Gutkind, (באנגלית)
  30. ^ "Einstein ‘God Letter’ Sold On eBay For Just Over $3 Million", huffingtonpost.com, 10/24/2012
  31. ^ מתוך "איינשטיין והדת", עמ' 92.
  32. ^ יולי 1929, נתן ונורדן, איינשטיין על השלום, עמ' 98
  33. ^ הצהרה לעיתון הדני "פוליטיקן", 5 באוגוסט 1930
  34. ^ הצהרה לג. ס. וירק 1921, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 125
  35. ^ אמונתי, 1930 עמ' 193
  36. ^ מכתב אל א. מוריסט, 21 במרץ 1951, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 111
  37. ^ ניו יורק טיימס, 30 במאי 1946, איינשטיין חי כאן עמ' 232, וראו גם ניו יורק טיימס, 15 בספטמבר 1945
  38. ^ מלחמה אטומית או שלום, נובמבר 1945
  39. ^ ארכיון איינשטיין 28-817
  40. ^ מכתב אל לינוס פאולינג
  41. ^ ולנטין, הדרמה אלברט איינשטיין, עמ' 278
  42. ^ ניו יורק טיימס, 23 ביוני 1946
  43. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 168-167.
  44. ^ letter by Einstein
  45. ^ Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb, Princeton University Press
  46. ^ התכתבות ושיחות עם אלברט איינשטיין בנוגע להצעה לכהן כנשיא המדינה, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  47. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק טו, עמ' 939.
  48. ^ nrg מעריב, יום העצמאות השביעי לישראל: נאום איינשטיין שמעולם לא שודר, באתר nrg‏, 14 באפריל 2013
  49. ^ עדי פוליטנסקי, נפטרה נכדתו של אלברט איינשטיין שניהלה מאבק נגד האונ' העברית, באתר nrg‏, זמן ירושלים, 30 במאי 2011
  50. ^ Einstein and the Nobel Committee:Authority vs. Expertise
  51. ^ פרופ' דוד ברגל (בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית), ד"ר עופר אשכנזי, (ראש מרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית), "הארץ - מוסף ספרות", מאמר : "יחסות והתייחסות, איינשטיין ופרויד", יום ששי, כ"ח בניסן תשע"ו, 6.5.2016, עמוד 1
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 52.4 52.5 52.6 HONOURS, PRIZES AND AWARDS, Albert Einstein
  53. ^ שטר 5 לירות "אלברט אינשטיין" 1968, החברה הישראלית למדליות ולמטבעות
  54. ^ אבי בליזובסקי, ‏אירופה שיגרה את חללית המטען הכבדה ביותר עד כה לתחנת החלל, קרויה על שמו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 8 ביוני 2013
  55. ^ אסף גולן, פסל של אלברט איינשטיין הוצב באוניברסיטה העברית, באתר nrg‏, 3 ביוני 2015
  56. ^ למה סוציאליזם?
ערך מומלץ
אדם ריס

אדם גיא ריס (באנגלית: Adam Guy Riess ;‏ 16 בדצמבר 1969, וושינגטון) הוא אסטרופיזיקאי יהודי אמריקאי, שעוסק במחקר על סופרנובות. בשנת 2011 זכה בפרס נובל לפיזיקה יחד עם שותפו בריאן שמידט ועם סול פרלמוטר, על תרומתו לגילוי ההאצה בהתפשטות היקום.

אוניברסיטת הומבולדט של ברלין

אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (בגרמנית: Humboldt-Universität zu Berlin) היא האוניברסיטה העתיקה ביותר של ברלין. אוניברסיטת הומבולדט נוסדה בשנת 1810 כ"אוניברסיטה של ברלין" על ידי וילהלם פון הומבולדט. בשנת 1828 שונה שמה לאוניברסיטת פרידריך וילהלם (על שם פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה), והחל משנת 1949 נקראת על שם מייסדה.

אוניברסיטת הומבולדט הייתה ביתם של רבים מן ההוגים הבולטים בהיסטוריה הגרמנית במהלך מאתיים השנים האחרונות, בהם התאולוג פרידריך שליירמאכר, הפילוסופים יוהאן גוטליב פיכטה, הגל, ארתור שופנהאואר, פרידריך שלינג וולטר בנימין, המשפטן פרידריך קארל פון סאביני, הפיזיקאים אלברט איינשטיין ומקס פלאנק. מייסדי התאוריה המרקסיסטית קארל מרקס ופרידריך אנגלס למדו באוניברסיטה, כמו גם המשורר היינריך היינה, המדינאים אוטו פון ביסמרק וקרל ליבקנכט ורובר שומאן ורבים אחרים. משערי האוניברסיטה יצאו 29 זוכי פרס נובל.

הדגש המחקרי של אוניברסיטת הומבולדט שימש דגם לאוניברסיטאות מחקר מובילות בארצות הברית ובהן אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת קורנל.

איינשטייניום

אַינְשְטַיְנְיוּם (Einsteinium) הוא יסוד מלאכותי מתכתי ורדיואקטיבי, שסמלו הכימי Es ומספרו האטומי 99. זהו היסוד ה-7 בסדרת היסודות הטרנס-אורניים. איינשטייניום מופק על ידי הפצצת פלוטוניום בנייטרונים ונוצר לראשונה על ידי בני אדם במהלך הניסוי הראשון של פצצת המימן. הוא נקרא על שם אלברט איינשטיין. איינשטייניום הוא אחד משני היסודות הכבדים ביותר שניתן להפיקם על ידי הפצצת נייטרונים (בניגוד להפקה במאיצי חלקיקים בלבד), והיסוד הכבד ביותר שהוכנה דגימה מתכתית טהורה שלו. תפוקת האיינשטייניום העולמית, בכורים הגרעיניים הספורים המתאימים לכך, עומדת על כמיליגרם אחד לשנה. השימוש היחיד של איינשטייניום הוא בתחום המחקר המדעי.

אסטרופיזיקה

אסטרופיזיקה (מיוונית: אסטרון - כוכב) היא ענף של האסטרונומיה העוסק בפיזיקה של היקום, ובפרט בתכונותיהם הפיזיות (בהירות, צפיפות, טמפרטורה, הרכב כימי) של עצמים אסטרונומיים כגון כוכבים, גלקסיות, חורים שחורים והחומר הבין-כוכבי, ובפעולות הגומלין ביניהם. קוסמולוגיה הוא ענף באסטרופיזיקה, העוסק בתאוריות בקנה המידה הגדול ביותר, בו תורת היחסות הכללית של אלברט איינשטיין מהווה מרכיב מרכזי.

אסטרופיזיקה היא תחום רחב מאוד ובמסגרתה נעשה שימוש בתורות פיזיקליות רבות, כגון מכניקה, אלקטרומגנטיות, מכניקה סטטיסטית, תרמודינמיקה, מכניקה קוונטית, יחסות, פיזיקה מולקולרית, פיזיקה גרעינית ופיזיקת חלקיקים.

סיווג שמה של המחלקה הרלוונטית באוניברסיטה ("אסטרופיזיקה" למול "אסטרונומיה") נובע לעיתים קרובות מההיסטוריה של המחלקה ופחות מנושאי הלימוד והמחקר. לדוגמה, בפקולטה למדעים מדויקים של אוניברסיטת תל אביב פועל "בית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה" ובמסגרתו עוסקים החוקרים הן באסטרופיזיקה תאורטית והן בתצפיות אסטרונומיות.

ג'וזף הוטון טיילור

ג'וזף הוטון טיילור (באנגלית: Joseph Hooton Taylor. Jr; נולד ב-29 במרץ 1941) הוא אסטרופיזיקאי ורדיו-אסטרונום אמריקאי אשר זכה בשנת 1993 יחד עם ראסל אלן הולס בפרס נובל לפיזיקה על גילוי פולסר בינארי.

ג'ורג' סמוט

ג'ורג' סמוט (באנגלית: George Smoot‏; נולד ב-20 בפברואר 1945) הוא אסטרופיזיקאי, קוסמולוג אמריקאי. בשנת 2006 זכה בפרס נובל לפיזיקה בשל מיפוי קרינת הרקע הקוסמית יחד עם ג'ון מיית'ר.

סמוט תומך במחקרי אסטרופיזיקה וקוסמולוגיה תצפית, והוא ממשיך במחקרים שונים בנושא של קרינת הרקע הקוסמית. הוא פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וחוקר בכיר במעבדה הלאומית לורנס ברקלי.

האפקט הפוטואלקטרי

האפקט הפוטואלקטרי (בעברית: התוצא החשמלורי) הוא תופעה פיזיקלית שבה נפלטים אלקטרונים מפני מתכת כאשר פוגעת בה קרינה אלקטרומגנטית ונבלעת בה. האלקטרונים אשר נפלטים הופכים לענן אלקטרונים או, כאשר התופעה מתרחשת בשפופרת, עוברים מן הקתודה לאנודה.

להבנת האפקט הפוטואלקטרי הייתה חשיבות רבה בהתפתחות הפיזיקה המודרנית ובגיבוש תורת הקוונטים, בהבנת האופי החלקיקי של האור, ובגיבוש מושג הפוטון.

ההסבר שנתן אלברט איינשטיין לאפקט זה בשנת 1905 זיכה אותו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים נוסדה בשנת 1961, לפי חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, התשכ"א-1961 (למעשה הקמתה, בחירת החברים הראשונים והישיבה הראשונה נעשו עוד קודם לחקיקת החוק). נכון לאוקטובר 2016, חברים בה מאה וחמישה עשר מדענים ומלומדים ישראלים מן המעלה הראשונה, מהם שישים ושניים במדעי הטבע וחמישים ושלושה במדעי הרוח והחברה.

האקדמיה שוכנת בצמוד למכון ון ליר ואל בניין המועצה להשכלה גבוהה בירושלים ובכניסה אליה ישנה כיכר על שם אלברט איינשטיין. בתוך מתחם האקדמיה ישנו פסל של איינשטיין שהוא העתק של פסל הנמצא באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים בוושינגטון הבירה.

המכון הטכנולוגי של ציריך

המכון הטכנולוגי הפדרלי של שווייץ בציריך, הידוע בשם ETH Zurich (ראשי תיבות בגרמנית: Eidgenössische Technische Hochschule), הוא בית ספר גבוה לטכנולוגיה הנמצא בציריך שבשווייץ. המכון הטכנולוגי של ציריך נחשב לאחת האוניברסיטאות הטובות ביותר באירופה בתחומי ההנדסה והמדעים המדויקים. רבים מבין חוקרי המכון זכו בפרס נובל ופרסים יוקרתיים נוספים. ב-2019 דורג המכון כאוניברסיטה הטובה ביותר בשווייץ וכאוניברסיטה ה-19 בעולם, לפי הדירוג האקדמי של האוניברסיטאות בעולם על ידי אוניברסיטת ג'יאו טונג שאנגחאי.המכון הטכנולוגי של ציריך נוסד בשנת 1854 ופתח את שעריו כמכון טכנולוגי בשנת 1855. בראשיתו היו בו שש מחלקות: אדריכלות, הנדסה אזרחית, הנדסת מכונות, כימיה, יערנות, וכן מחלקה כוללנית שעסקה במתמטיקה, מדעי הטבע, ספרות ומדעי החברה.

המכון הטכנולוגי של ציריך הוא מכון פדרלי, כזה שנמצא בניהולה של הממשלה הפדרלית של שווייץ, להבדיל מאוניברסיטת ציריך, שהיא מוסד קנטונלי. בראשית ימיו חלק המכון בניין משותף עם האוניברסיטה, שנוסדה בשנת 1833.

בשנת 1909 הורחבה תוכנית הלימודים של המכון לכזו המקובלת באוניברסיטה, וניתנה לו הסמכות להעניק תואר דוקטור. בשנת 1911 ניתן למכון שמו הנוכחי, Eidgenössische Technische Hochschule. בשנת 1924 אורגנה האוניברסיטה ב-12 מחלקות.

מבניו של המכון הטכנולוגי של ציריך מפוזרים ברחבי העיר ציריך. הבניין הראשי של המכון נבנה בשנת 1860 בלב העיר, ועם התרחבות המכון נבנו למענו מבנים נוספים ברבעים הסמוכים. בשנים 1964 – 1976 נבנה למכון קמפוס חדש בפרברי ציריך, והוא מאכלס את המחלקות להנדסת חומרים, לאדריכלות, להנדסה אזרחית, לפיזיקה, לביולוגיה ולכימיה.

בשנת 2001 היו רשומים במכון קרוב ל-12,000 סטודנטים, וכיהנו בו 330 פרופסורים ו-840 מרצים.

בין המכון לאוניברסיטת ציריך מתקיימת יריבות ידידותית. החל משנת 1951 מתקיימת תחרות חתירה בין קבוצות של שתי האוניברסיטאות.

עם תלמידיו הנודעים של המכון נמנים וילהלם רנטגן, פריץ האבר, אלברט איינשטיין, אלכסנדר מולר ופליקס בלוך. עם חוקריו הנודעים של המכון נמנים אלברט איינשטיין, וולפגנג פאולי וניקלאוס וירת.

המכון אף מחזיק בארכיונו של תומאס מאן, שגלה לציריך לפני מותו.

ישיבה יוניברסיטי

ישיבה יוניברסיטי (באנגלית: Yeshiva University או בקיצור YU) היא אוניברסיטה יהודית פרטית בניו יורק שנוסדה ב-1886. תוכניות הלימוד לתואר ראשון משלבות את ערכי האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית - "תורה ומדע".

לאוניברסיטה סניפים נוספים בירושלים ובלוס אנג'לס.

כ"ו בניסן

כ"ו בניסן הוא היום העשרים ושישה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

כבידה

כְּבִידָה (גְּרָוִויטַצְיָה) הוא אחד מהכוחות הבסיסיים בטבע; כוח משיכה פועל בין גופים בהתאם למכפלת המסות שלהם ומרחקם אחד מהשני. (המונח "כוח הכובד" מתייחס בדרך כלל לכוח בו כדור הארץ מושך אליו עצמים על פני שטחו).

חוק הכבידה האוניברסלי שנתגלה ונוסח על ידי סר אייזק ניוטון קובע כי כל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה ביחס ישר למכפלת מסותיהם, וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם. חוק זה תוקן על ידי אלברט איינשטיין במחצית הראשונה של המאה ה-20 בהתאם לעקרונות תורת היחסות הכללית, הקובעים שכבידה היא כוח מדומה שהוא תוצאה של עיקום המרחב. מהתיקון נובע בין היתר כי חלקיקים חסרי מסת מנוחה (לדוגמה פוטונים) מושפעים מכבידתם של גופים אחרים בצורה ניכרת יותר מהצפוי על פי חוק הכבידה של ניוטון.

מכניקה

מֵכָנִיקָה (מיוונית: μηχανική) היא ענף מדעי העוסק בהתנהגות גוף פיזי כאשר מופעל עליו כוח או העתק, וההשלכות מכך על סביבת הגוף. תחילתו של הענף ביוון העתיקה בכתבי אריסטו וארכימדס. בתקופה זו הייתה מקובלת הפיזיקה של אריסטו כאמת מדעית.

בתחילת העת החדשה, מדענים כמו גלילאו גליליי, יוהאנס קפלר ובמיוחד אייזיק ניוטון הניחו את היסודות למה שכיום מוכר כמכניקה קלאסית - ענף של הפיזיקה העוסק בגופים העומדים או נעים במהירות הנמוכה בהרבה ממהירות האור. כמאה שנים לאחר מכן, נוסחו תורת היחסות הכללית והפרטית בידי אלברט איינשטיין העוסקות בגופים הנעים במהירות האור או במהירויות קרובות אליה, ובמקביל התגבשה תורה מדעית נוספת בתחום - מכניקת הקוונטים, זו העוסקת בדינמיקה של חלקיקים בסקאלות קטנות (מסדר גודל אטומי).

ניתן להגדיר את המכניקה כתורה העוסקת בתנועה ובכוחות המופעלים על גופים.

בעוד שהמכניקה הקלאסית היא מערכת שלמה ומסודרת, שהמחקר בה - בהכללה כמובן - הגיע לתומו, הרי שמכניקת הקוונטים עדיין סובלת מסתירות בסיסיות וחוסר הבנה שלמה של חוקיה. לשם השלמתה של מכניקת הקוונטים, חסרה התאוריה של הכול שהמדע מתקשה להגדירה.

סול פרלמוטר

סוֹל פרלמוטר (Saul Perlmutter; נולד ב-22 בספטמבר 1959) הוא אסטרופיזיקאי יהודי אמריקאי במעבדה הלאומית לורנס ברקלי ופרופסור במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית. בשנת 2011 זכה פרלמוטר בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם בריאן שמידט ואדם ריס, על תרומתם לחקר התרחבות היקום. קבוצת המחקר שבראשה עומד פרלמוטר מצאה ראיות המצביעות על האצה בהתפשטות היקום. השלושה מצאו הוכחות לקיומה של תופעת התרחבות היקום ולהאצתו של התהליך. פרלמוטר זכה בחצי מהפרס ושני המדענים הנוספים התחלקו בחצי השני.

צ'ן-נינג יאנג

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא יאנג. צ'ן-נינג פרנקלין יאנג (בכתב סיני מסורתי: 楊振寧; בסינית מפושטת: 杨振宁; בפין-יין: Yáng Zhènníng; נולד ב-1 באוקטובר 1922) הוא פיזיקאי אמריקאי, יליד סין, העוסק בפיזיקה סטטיסטית ובפיזיקת חלקיקים. ב-1957, קיבל יחד עם צונג-דאו לי פרס נובל לפיזיקה על עבודתם בנושא אי שימור הזוגיות של הכוח הגרעיני החלש.

קיפ תורן

קיפ סטפן תורן (באנגלית: Kip Stephen Thorne; נולד ב-1 ביוני 1940) הוא פיזיקאי אמריקאי שעוסק בהיבטים תאורטיים של כבידה ואסטרופיזיקה. במסגרת מחקריו בתורת היחסות הכללית הוא פרסם מספר תחזיות לגבי חורים שחורים וגלי כבידה, וכן חקר את מנגנון הפקת האנרגיה של קוואזרים ושל גרעינים גלקטיים פעילים. תרומה ייחודית נוספת של תורן היא בדיקת האפשרות התאורטית של מסע בזמן דרך חור תולעת.

בין השנים 1967–2009 שימש כפרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קלטק). תורן מוכר לא רק בזכות מחקריו, אלא גם בזכות המספר הגדול של פיזיקאים שעשו עבודת דוקטורט תחת הדרכתו, וגם בזכות שיתוף הפעולה שלו עם פיזיקאים רוסים עוד לפני עידן הפרסטרויקה.

זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2017, יחד עם ריינר וייס ובארי בריש, על התרומה המכרעת בפרויקט LIGO ועל הזיהוי של גלי הכבידה.

תורת היחסות

"תורת היחסות" הוא שמן המשותף של שתי תאוריות פיזיקליות שפותחו על ידי אלברט איינשטיין בראשית המאה העשרים, ושינו את תפיסת העולם האנושית בכל הנוגע למושגי היסוד של הפיזיקה: זמן, מרחב, מסה ואנרגיה. האחת מכונה "תורת היחסות הפרטית" והאחרת "תורת היחסות הכללית". בעקבות המהפכה שחוללו תאוריות אלה, הרגיש איינשטיין צורך 'להתנצל' בפני סר אייזק ניוטון על כך שתיקן את כללי המכניקה הקלאסית שלו.

תורת היחסות הפרטית יחד עם תורת השדות הקוונטית מהווה את הבסיס התאורטי של המודל הסטנדרטי של פיזיקת חלקיקים. מודל זה, יחד עם תורת היחסות הכללית, נחשב כבסיס התאורטי לכלל הפיזיקה.

תורת היחסות הכללית

תורת היחסות הכללית (באנגלית: General relativity) היא תאוריה גאומטרית של תופעת הכבידה שפורסמה על ידי אלברט איינשטיין בשנת 1915, והיא התיאור הנוכחי של הכבידה בפיזיקה המודרנית. התאוריה מטפלת בגופים בתאוצה ומנסה להסביר את תופעת הכבידה, שהיא המשיכה הקיימת בין כל שני גופים בעלי מסה. היא עוסקת בנושאים שתורת היחסות הפרטית, אותה פרסם איינשטיין בשנת 1905, לא דנה בהם.

תורת היחסות הכללית מסבירה את תופעת הכבידה בכך שכל מסה מעקמת את המרחב סביבה, באופן שמשנה את ההגדרה של קווים ישרים, כך שתנועה בקו ישר במרחב העקום אינה נראית ככזו בעיני הצופה – כלומר – הימצאותה של מסה במרחב גורמת לגופים הנעים בקרבתה לנוע באופן הנראה כסטייה ממסלול ישר. ניתן להמחיש זאת באנלוגיה לתנועה של נמלה על פני כדור: תנועה של הנמלה לאורך מסלול שנראה בעיניה כקו ישר על פני הכדור, היא למעשה תנועה מעגלית סביב הכדור.

הנוסחאות והחישובים של תורת היחסות הכללית מסובכים מאלו של תורת היחסות הפרטית, ודרשו מאיינשטיין להיעזר בשיטות מתמטיות שונות להשלמתם. תורת היחסות הכללית נבדקה במספר רב של ניסויים, שבהם אומתו תחזיותיה ברמת דיוק גבוהה. היא חוזה בין היתר את קיומם של חורים שחורים, ויש לה השפעה ניכרת על התאוריות הקוסמולוגיות הדנות באופן התפתחותו ועתידו של היקום.

עם זאת, שאלות רבות נותרו ללא מענה, כשהמרכזית ביותר היא אי-התיישבותה של התאוריה עם מכניקת הקוונטים, תורה המתארת את העולם הפיזיקלי ברמת האינטראקציות של החלקיקים האלמנטריים ושתחזיותיה אומתו אף הן בדייקנות רבה. כדי לנסות להגיע להבנת ההתרחשויות בראשיתו של היקום והתהליכים בתוכם של חורים שחורים, יש צורך בתורה פיזיקלית בה שתי התורות הללו, הטובות כל אחת לתחומה, מתמזגות לתורה אחת נקיה מקונפליקטים פנימיים. התחום העוסק בניסיון לאיחוד כזה קרוי תורת כבידה קוונטית.

תורת היחסות הפרטית

תורת היחסות הפרטית היא תאוריה פיזיקלית, מהפכנית בזמנה, שפורסמה על ידי אלברט איינשטיין בשנת 1905. תורת היחסות באה לפתור את הסתירות שהתגלעו בין המכניקה הקלאסית והתורה האלקטרומגנטית, והיא יוצאת מתוך שתי הנחות יסוד:

מהירות האור היא קבועה בכל מערכת ייחוס.

חוקי הפיזיקה זהים בכל מערכות הייחוס.אחת התוצאות המפתיעות הנובעות מהנחות אלו היא שאין זמן ומרחב מוחלטים – ככל שמערכת ייחוס נעה במהירות גבוהה יותר (עם מהירות האור כחסם עליון), ממד האורך של המערכת בכיוון התנועה מתכווץ ביחס לצופה נייח, והזמן המקומי שלה מתקדם לאט יותר מנקודת מבטו של אותו צופה. בשנת 1915 הרחיב אלברט איינשטיין את תורת היחסות על מנת להתמודד עם מושג התאוצה, ובכך יצר את תורת היחסות הכללית, אשר אחד ההישגים החשובים שלה הוא הסבר של כח הכבידה מתוך התעקמות של המרחב-זמן. תורת היחסות הפרטית והכללית נענו בתגובות מעורבות של הקהילה המדעית לאחר פרסומם. בעוד מדענים חשובים כמו מקס פלנק קיבלו את התורה בהתלהבות, רבים בקהילה הפיזיקלית שללו אותה מכל וכל. מסיבה זאת כאשר הוחלט להעניק לאיינשטיין את פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921, הפרס ניתן על ההסבר של האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות.

נקודת המפנה בקבלת תורת היחסות הייתה תצפית שנערכה בשנת 1919 על ידי משלחת שבראשה עמד ארתור אדינגטון שדיווחה שצפתה בהסטה במיקומם של כוכבים הנראית בזמן ליקוי חמה, שנובאה על ידי תורת היחסות הכללית. למעשה, תוצאות הניסוי לא היו חד משמעיות. פרסום הניסוי הפך את איינשטיין לדמות מוכרת ברחבי העולם. באופן דומה, הנוסחה E=mc2, המבטאת את שקילות המסה והאנרגיה, שהיא אחת מהתגליות המפתיעות של תורת היחסות הפרטית, הפכה לסמל תרבות ומדע. כיום תורת היחסות מקובלת על הרוב המוחלט של הקהילה הפיזיקלית, מהווה אבן בסיס של הפיזיקה המודרנית, ותוצאותיה נבדקות בתחומים רבים.

זוכי פרס נובל לפיזיקה
1901‏-1925 רנטגן (1901)לורנץ, זימן (1902)בקרל, פ' קירי, מ' קירי (1903)ריילי (1904)לנארד (1905)תומסון (1906)מייקלסון (1907)ליפמן (1908)מרקוני, בראון (1909)ואלס (1910)וין (1911)דאלן (1912)אונס (1913)לאואה (1914)ה' בראג, ל' בראג (1915) • לא חולק (1916)ברקלה (1917)פלאנק (1918)שטארק (1919)גיום (1920) • איינשטיין (1921)בוהר (1922)מיליקן (1923)סיגבאן (1924)פרנק, הרץ (1925)
1926‏-1950 פרן (1926)קומפטון, וילסון (1927)ריצ'רדסון (1928)ברויי (1929)רמאן (1930) • לא חולק (1931)הייזנברג (1932)שרדינגר, דיראק (1933) • לא חולק (1934)צ'דוויק (1935)הס, אנדרסון (1936)דייוויסון, תומסון (1937)פרמי (1938)לורנס (1939) • לא חולק (1940-1942)שטרן (1943)רבי (1944)פאולי (1945)ברידג'מן (1946)אפלטון (1947)בלקט (1948)יוקאווה (1949)פאוול (1950)
1951‏-1975 קוקרופט, וולטון (1951)בלוך, פרסל (1952)זרניקה (1953)בורן, בותה (1954)לם, קוש (1955)שוקלי, ברדין, בראטיין (1956)יאנג, לי (1957)צ'רנקוב, פרנק, תם (1958)סגרה, צ'מברליין (1959)גלייזר (1960)הופסטדטר, מסבאואר (1961)לנדאו (1962)ויגנר, גופרט-מאייר, ינסן (1963)טאונס, באסוב, פרוכורוב (1964)טומונאגה, שווינגר, פיינמן (1965)קסטלר (1966)בתה (1967)אלוורז (1968)גל-מאן (1969) • אלפוון, נל (1970)גאבור (1971)ברדין, קופר, שריפר (1972)אסאקי, גיאור, ג'וזפסון (1973)רייל, יואיש (1974)בוהר, מוטלסון, ריינווטר (1975)
1976‏-2000 ריכטר, טינג (1976)אנדרסון, מוט, ולק (1977)קפיצה, פנזיאס, וילסון (1978)גלאשו, סלאם, ויינברג (1979)קרונין, פיץ' (1980)בלומברגן, שולוב, סיגבאן (1981) • וילסון (1982)צ'נדארסקאר, פולר (1983)רוביה, מיר (1984)קליצינג (1985)רוסקה, ביניג, רורר (1986)בדנורץ, מולר (1987)לדרמן, שוורץ, שטיינברג (1988) • רמזי, דמלט, פאול (1989)פרידמן, קנדול, טיילור (1990)דה-זֶ'ן (1991)שרפק (1992) • הלס, טיילור (1993)ברוקהאוז, שול (1994)פרל, ריינס (1995)לי, אושרוף, ריצ'רדסון (1996)צ'ו, טנוג'י, פיליפס (1997)לפלין, שטורמר, צוי (1998) • ט'הופט, ולטמן (1999)אלפרוב, קרמר, קילבי (2000)
2001-היום קורנל, קטרלה, וימן (2001)דייוויס, קושיבה, ג'אקוני (2002)אבריקוסוב, גינזבורג, לגט (2003)גרוס, פוליצר, וילצ'ק (2004)גלאובר, הול, הנש (2005)מאת'ר, סמוט (2006)פר, גרינברג (2007) • נאמבו, קובאיאשי, מסקאווה (2008)קאו, בויל, סמית' (2009)גיים, נובסלוב (2010)פרלמוטר, שמידט, ריס (2011)הרוש, וינלנד (2012)אנגלר, היגס (2013)אמאנו, אקסאקי, נאקאמורה (2014)קג'יטה, מקדונלד (2015)ת'אולס, הולדיין, קוסטרליץ (2016)וייס, באריש, תורן (2017)אשקין, מורו, סטריקלנד (2018)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.