אכדית

אכדית (לִישַׁאנֻם אַכַּדִּיתֻּם) היא שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה בקרב האשורים והבבלים בין השנים 100–2500 לפני הספירה. גם בתקופה שהדיבור בה דעך, היא עדיין שימשה כשפה כתובה. בשיאה הייתה לינגואה פרנקה (שפת תקשורת בין עמים דוברי שפות שונות) של המזרח הקדום. דוגמה לכך אפשר למצוא באוסף המסמכים הקדומים המכונה מכתבי אל-עמארנה, שחובר במאה ה-14 לפני הספירה. המסמכים כתובים באכדית אף-על-פי שנשלחו ממלכים דוברי שפות כנעניות אל מלך מצרים.

בשל ריבוי החומר הכתוב באכדית, שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות. למשל, בחפירות העיר אוגרית נתגלו מילונים אוגריתײם-אכדיים. מילונים קדומים אלה סײעו בפענוח השפה האוגריתית, כיון שהשפה האכדית מוכרת היטב. המיתוסים הכתובים באכדית מושווים לעיתים קרובות לסיפורי התנ"ך (בפרט לסיפורי ספר בראשית), ומספקים מקור חשוב להבנת הרקע לסיפורי התנ"ך וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית. יתרון חשוב אחר של השפה נובע מכך שהיא נכתבה בכתב הברות, הכולל סימון לתנועות. רוב השפות השמיות העתיקות נכתבו באבג'ד (אלפבית עיצורי), ולכן קשה לשחזר את הפונולוגיה (תורת ההגה) ואת המורפולוגיה (תורת הצורות) שלהן. הטקסטים האכדיים נותנים מידע רב-ערך על האופן שבו נהגו השפות השמיות הקדומות.

לצורכי מחקר, מקובל לכתוב את השפה האכדית באותיות לטיניות לפי תעתיק מוסכם. לפעמים משתמשים בתעתיק המשקף את החלוקה לסימנים בכתב יתדות, כך שכל סימן מתועתק בנפרד, למשל: ak-ka-du-ú (כל סימן מתועתק פונטית ומופרד במקף). לפעמים מתעתקים את הגיית המילה בלי התחשבות בחלוקה לסימני הכתב המקוריים, למשל: Akkadû (פירוש המילה: אכדי). פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה אדוארד הינקס, הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה -19.

אכדית
𒀝𒅗𒁺𒌑, Akkadû
אזורים בבל ואשור
דוברים אשורולוגים
שפת אם אין
כתב כתב יתדות
משפחה

אפרו-אסיאתית

שמית
שמית מזרחית
אכדית
לאום אין
מוסד אין
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות
GilgameshTablet
תבנית אבן ובה חלק מ"עלילות גילגמש"
Amarna Akkadian letter
אחד ממכתבי אל-עמארנה הכתוב באכדית

ניבים

עם התפשטותה, נוצרו בשפה האכדית ניבים המשתקפים גם בשפה הכתובה. שני הניבים העיקריים הם:

  • בבלית - הניב הדרומי. נקרא כך כיון שהיה בשימוש באזור העיר בבל
  • אשורית - הניב הצפוני. נקרא כך כיון שהיה בשימוש בממלכת אשור, שֶׁבִּירָתָהּ (החל מימי סנחריב) הייתה נינוה

מבחינה היסטורית מחלקים החוקרים את התפתחות השפה האכדית לתקופות הבאות:

  • 2500 - 1950 (לפנה"ס): אכדית עתיקה
  • 1950 - 1530 (לפנה"ס): בבלית עתיקה/אשורית עתיקה
  • 1530 - 1000 (לפנה"ס): בבלית תיכונה/אשורית תיכונה
  • 1000 - 600 (לפנה"ס): בבלית חדשה/אשורית חדשה
  • 600 (לפנה"ס) - 100: בבלית מאוחרת

כתב

אכדית הייתה בין השפות הראשונות שהועלו על הכתב, והשפה השמית הראשונה שבהן. הלבלרים האכדים כתבו את השפה בכתב יתדות, שפותח בידי השומרים. כתב זה כולל סימנים דמוײ יתדות אשר הוטבעו בלוחות חימר רך.

באכדית, סימנים אלו סימלו:

  • סימניות שומריות - לוגוגרמות, כלומר, סימנים המײצגים מילים שלמות, שהושאלו מהכתב השומרי (יש חוקרים המכנים אותם "שומרוגרמות").
  • הברות שומריות - סימניות שנשאלו מהכתב השומרי לסימון הברות ולא מילים. בשומרית, רוב המילים הן בנות הברה אחת, ולפיכך, ברוב המקרים סימן להברה הוא גם סימן למילה. בכתב האכדי, סימניות שומריות מציינות לעיתים קרובות רק את הערך הפונטי, ולא את המילה עצמה.
  • הברות אכדיות - סימניות שיש להן ערך פונטי מיוחד לאכדית. לעיתים קרובות אלה הברות הכוללות עיצורים שלא היו קיימים בשומרית, ולפיכך האכדים לא מצאו סימנית מתאימה להן בכתב השומרי.
  • מגדירים - סימני עזר שאינם מײצגים מילה ואף לא כל ערך פונטי שהוא, אלא מציינים את הקטגוריה אליה שייכת המילה הכתובה לפניהם. המגדירים נועדו להקל על הקריאה ולהבחין בין הומוגרפים.

השפה השומרית, שדובריה פיתחו את כתב היתדות, שונה מאוד מן השפות השמיות. לפיכך, כתב היתדות לא התאים לאכדית במובנים רבים. בין חסרונותיו היה חוסר יכולתו לייצג פונמות האופייניות לשפות שמיות, ובהן סותם סדקי, עיצורים לועיים ועיצורים נחציים. יש חוקרים המשערים שהשפה האכדית איבדה את העיצורים הלועײם, אולם ייתכן שדוברי אכדית פשוט לא מצאו דרך לייצג אותם בכתב היתדות. מבנה ההברה באכדית מגוון יותר מאשר בשומרית. לפיכך השתמשו דוברי אכדית בטכניקות שונות לסימון עיצורים כפולים (דגושים) ותנועות ארוכות. למשל, צרוף הסימניות ‍ak-ka מציין שהעיצור k מודגש. צרוף הסימניות du-u מציין שהתנועה u ארוכה. סימון העיצורים הכפולים הוא עקבי. לעומת זאת, במקרים רבים מסומנת תנועה ארוכה כאילו הייתה קצרה (כלומר סימנית אחת: du במקום שתיים: du-u).

לוחות חמר מתקשים בשריפה, ולפיכך הם השתמרו על אף הצתות שהתרחשו במהלך מלחמות או עקב אסונות. לוחות רבים שנכתבו באכדית התגלו בחפירות ארכאולוגיות בעיראק, בסוריה, בטורקיה, בלבנון ובמצרים, בעיקר במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. רוב הלוחות כוללים ניהול מסים וחשבונות. חלק מהם כוללים מכתבים דיפלומטיים ואף מכתבים אישיים. יש לוחות רבים המתארים מיתוסים (סיפורים על האלים), אפוסים, תפילות ולחשים דתיים וכדומה. לוחות אלה עוררו ענײן רב, בפרט בקרב חוקרי המקרא. פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה מאדוארד הינקס, הנרי רולינסון וג יוליוס אופרט באמצע המאה ה -19.

פונולוגיה

על-פי האורתוגרפיה האכדית של כתב היתדות, מספר פונמות פרוטו-שמיות אבדו באכדית. הסותם הסדקי (מיוצג בעברית באות אל"ף) והחוכך הלועי (מיוצג בעברית באות עי"ן) הפרוטו-שמיים, והעיצורים החוככים ה"א, חי"ת וע'ין אבדו כהברות, בין על -ידי שינוי צליל ובין במובן אורתוגרפי, אך הם מגבירים את השימוש בתנועה e, אשר אינה מוכרת בפרוטו-שמית. העיצורים החוככים הצדיים התוך שיניים והאטומים (צאד וצ'אד) התלכדו עם עיצורים שורקים כבכנענית, והותירו 19 פונמות הברתיות: b (בּ), g (גּ), d (דּ), w (ו), z (ז), ḫ (ח׳), ṭ (ט), y (י), k (כּ), l (ל), m (מ), n (נ), s (ס), p (פּ), ṣ (צ), q (ק), r (ר), š (שׁ) ו־t (תּ).

ישנן ארבע תנועות בעלות אורך משתנה: a, e, i, u, ā, ē, ī, ū.

תנועות

(מימין לנקודה הלבנה תנועה מעוגלת, ומשמאל לה בלתי מעוגלת)

קדמיות כמעט קדמיות מרכזיות כמעט אחוריות אחוריות
סגורות i u
כמעט סגורות
חצי סגורות e
אמצעיות
חצי פתוחות
כמעט פתוחות
פתוחות a

דקדוק

כשפה שמית, לאכדית סממנים דקדוקיים בעלי דמיון רב לאלו אשר לערבית הקלאסית. באכדית שני מינים (זכר ונקבה); שלוש יחסות עבור שמות עצם ועבור שמות תואר (נושא, מושא ישיר ושייכות); שלושה מספרים (יחיד, זוגי ורבים); ושלושה מצבים (נפרד, נסמך ומוחלט).

באכדית שלושה עשר בניינים. שלושת השינויים החלים בבניין הקל (הממוספר כ-I או נקרא גְרוּנדשטאם, בניין G) הם הכפלת אות השורש השנייה (II או דוֹפּלוּנגשטאם, בניין D), תחילית ש' (III או בניין Š) או תחילית נ' (IV או בניין N). סדרה שנייה, הכוללת את הבניינים הרפלקסיביים, נוצרת באמצעות שיבוץ ההברה "ta" בין שתי אותיות השורש הראשונות. שתי מערכות אלה - כל מערכת בת ארבעה בניינים - הן הנפוצות באכדית. מערכת שלישית נוצרת באמצעות שיבוץ ההברה "tan" בין שתי אותיות השורש הראשונות. בניין נוסף ונדיר למדי הוא בניין ŠD, שמצוי בטקסטים ספרותיים בלבד וזהה בהוראתו להוראת הבניינים D ו- Š. בניין זה נוצר על ידי הכפלת אות השורש השנייה והוספת התחילית Š. להלן הבניינים, הנומנקלטורה שלהם ודוגמות מהפועל parāsum (פ.ר.ס: "להחליט, להבדיל, להפריד"):

זיהוי הבניין סימון תבנית שימוש הערות
1.I "G" iprus בניין קל (unmarked), משמש ליצירת פעלים יוצאים ופעלים עומדים מקביל לבניין קל בעברית
1.II "D" uparris אות השורש השנייה מוכפלת ("בניין כבד"), מתאר פעולה אינטנסיבית מקביל לבניין פיעל בעברית
1.III "Š" ušapris צורן š (ש), מעיד על פועל גרימה (קוזטיבי) מקביל לבניין הפעיל בעברית
1.IV "N" ipparis צורן n, מעיד על פועל סביל (פסיבי) מקביל לבניין נפעל בעברית
2.I "Gt" iptaras בניין קל עם תוכית t לאחר אות השורש הראשונה, מעיד על פועל הדדי או חוזר (רפלקסיבי) מקביל לבניין אִפְתַעַלַ (בניין 8) בערבית
2.II "Dt" uptarris אות השורש השנייה מוכפלת ולפניה תוֹכית (infix) ‏t, מעיד על פועל חוזר ב"בניין כבד" מקביל לבניין התפעל בעברית
2.III "Št" uštapris צורן š (ש) עם תוֹכית t, מעיד על פועל גרימה חוזר מקביל לבניין אִסְתַפְעַלַ (בניין 10) בערבית
2.IV "Nt" ittapras סביל חוזר, דהיינו, אולץ לעשות משהו לעצמו חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה. מקביל בהוראתו לצורת הסלנג "התפועל", כמו "המאמן התפוטר".
3.I "Gtn" iptarras בניין המתאר פעולה שהיא הרגל או פעולה חסרת הפסקה חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה
3.II "Dtn" uptarris בניין המתאר פעולה אינטנסיבית חסרת הפסקה חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה
3.II "Štn" uštapris בניין המתאר גרימת פעולה חסרת הפסקה או גרימת הרגל חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה
3.IV "Ntn" ittapras בניין סביל חסר הפסקה או הרגל סביל חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה

רוב הפעלים באכדית מורכבים משורשים בני שלושה עיצורים, אך קיימים גם שורשים בני שני עיצורים ובני ארבעה. ישנם שלושה זמנים: הווה, עבר פשוט ומצב. הווה משמש לציון פעולה אשר לא נשלמה, ועבר פשוט משמש לציון פעולה שנשלמה.

הריבוי באכדית הוא סדיר לרוב, אם כי קיימות מילים ממין זכר אשר ריבוין נקבי. במובן זה, אכדית דומה לעברית.

תחביר

הדפוס התחבירי הנפוץ באכדית הוא נושא-מושא-נשוא, אשר איננו אופייני למרבית השפות השמיות, המאופיינות בסדר המילים נשוא-נושא-מושא. בעבר הועלתה הטענה כי סדר מילים זה נוצר בהשפעת השפה השומרית, המאופיינת בתחביר זהה לזה האכדי. ישנן עדויות לכך שדובריהן הילידיים של שתי השפות היו במגע קרוב אלו עם אלו והיוו חברה משותפת במשך 500 שנה לכל הפחות; לכן, ייתכן כי נוצר ביניהן קשר הדדי.

עדות נוספת לשימוש בדפוסי נשוא-נושא-מושא או נושא-נשוא-מושא היא העובדה, כי כינויי מושא ישירים ועקיפים נוספים לפועל. נראה כי סדרי מילים אלו נכנסו לשימוש בין האלף הראשון לפני הספירה לבין האלף הראשון לספירה, ככל הנראה תחת השפעת הארמית.

תעודות מרכזיות הכתובות באכדית

השפעת האכדית על העברית

מאחר שאכדית הייתה שפה בינלאומית היא השפיעה על העברית ותרמה לה מספר רב של מילים, בהן ניתן למצוא את המילה היכל שהגיעה לעברית משומרית (E-GAL) דרך האכדית ((m)ekallu), סולם (באכדית simmiltu - "כבש מדרגות"), שמות החודשים העבריים תשרי (tišritu - "התחלה"), מרחשון (מצירוף המילים הבבלי "warh šman" - "חודש/ירח שמיני"), ניסן (nisano - "ניצן"), אלול (Ululu או Elulu - "קציר") וכן מילים רבות נוספות.

מאחר שגם העברית וגם האכדית הן שפות שמיות ניתן למצוא מילים דומות בשתי השפות ללא השפעה אחת על השנייה (למשל: bītum - בית, ummum - אמא, abum - אבא, tanurum - תנור וכן פעלים: akālum - לאכול, alākum - ללכת, wašābum - לשבת ועוד).

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

אנומה אליש

אֶנוּמָה אֶלִישׁ (מבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה, בכתב יתדות אכדית: 𒂊𒉡𒈠𒂊𒇺) הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

אשורולוגיה

אשורולוגיה היא תחום מחקר העוסק בהיסטוריה, ארכאולוגיה ולשונות מסופוטמיה העתיקה (עיראק של ימינו), והתרבויות הקרובות לה שהשתמשו בכתב יתדות.

שם ענף המחקר נלקח מהשם אשור, שבחפירות הארכאולוגיות בתחומי הממלכה האשורית (כנינוה, כלח ודור שרוכין) התגלו הלוחות הראשונים של כתב היתדות.

התחום עצמו נרחב יותר, ואינו מוגבל רק לתרבות האשורית, אלא גם לתרבויות נוספות שכתבו בכתב היתדות כגון: שומר, אכד, ובבל. בנוסף תחום האשורולוגיה כולל גם תרבויות שלא השתמשו בכתב היתדות, אך היו במגע הדוק עם מספוטמיה, כגון עילם וארם.

לוחות חרס רבים מאוד בכתב יתדות שהתגלו, מהווים מקור חשוב ביותר לחקר התקופה.

ערי האזור הראשונות (שהן גם ערי העולם הראשונות), כגון: אור, ארך, לגש ועוד, הן בעלות ערך ארכאולוגי שלא יסולא בפז להבנת ולימוד התפתחות וגידול הערים בעולם.

האשורולוגיה היא מקצוע המצריך מן האשורולוג ידע טוב במספר שפות, כגון אכדית ושומרית, בנוסף לחתית, עברית מקראית, עילמית, ארמית ואוגריתית למטרות השוואה, כמו גם יכולת לקלוט את מורכבותן של שיטות כתיב שונות, לרוב בעלות מאות ואף אלפי סימנים ואותיות.

בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

בלשאצר

בֵּלְשַׁאצַּר (גם בֵּלְאשַׁצַּר; אכדית: בֵּל-שָׁרָ-אֻצוּר, "בל, שמור (אצור) את המלך" ) היה נסיך בבל, בנו של נבונאיד, המלך האחרון של בבל. בתנ"ך, בספר דניאל פרקים ה' וח', מוזכר בלשאצר כמלך בבל, לפני הופעתן של פרס ומדי.

גילגמש

גילגמש (במקור בילגמש 𒄑𒉈𒂵𒈩) היה, על פי רשימת המלכים השומרית, מלכהּ החמישי של העיר ארך. לפי "עלילות גילגמש", הוא היה אל למחצה.

האימפריה האכדית

האימפריה האכדית הייתה מדינה דוברת שפה שמית שהתפתחה סביב העיר אכד צפונית לשומר, והגיעה לשיא התרחבותה תחת שלטונו של סרגון מלך אכד. במרוצת השנים, האכדים אימצו אט אט את התרבות ומערכת הכתב של השומרים. האימפריה התקיימה בין השנים 2350–2150 לפנה"ס לערך.

חתושש

חַתּוּשַש (גם חתושה וחתוש, טורקית Hattuşaş) הייתה בירת הממלכה והאימפריה החתית. הריסות חתושש שוכנות בצמוד לכפר בואזקיי (Boğazköy) בלולאת נהר הקיזילאירמאק אשר במרכז אנטוליה, כ־145 קילומטרים ממזרח לאנקרה. חתושש היא אחת מתשעת אתרי המורשת העולמית מטעם אונסק"ו בטורקיה.

לפני המאה ה־20 לפנה"ס, הוקם יישוב בבעלות החאתים, ילידי הארץ, על גבי שכבות יישוב עתיקות אף יותר. במאות ה־19 וה־18 לפנה"ס, סוחרים מאשור שקיימו סחר בין אשור לאנטוליה הקימו תחנת סחר באזור נספח לעיר. מרכז רשת הסחר האשורית מוקם בנשש המזוהה עם האתר הארכאולוגי קילטפה. האשורים הציגו לעיר את הכתב אשר שימשם ברישום עסקאות.

תיארוך פחמן-14 של שכבת יישוב מתום המאה ה־18 לפנה"ס העלה כי העיר נשרפה בתקופה המדוברת. מחריבה הוא כפי הנראה אניתש בן פיתחנש מלך כושר. בסיס הסברה במצבה אשר הותיר אניתש בעיר, ואת האיום אשר חרט עליה: :בליל לקחתי את העיר בכוח; זרעתי זרעים היכן שהיא עמדה. אילו ינסה מלך כלשהו לישב את חתוש אחרי, מי יתן ואל מזג האוויר השמימי יכה בו

כעבור דור אחד, בחר מלך חתי באתר כמושבו ובירתו. החתים, דוברי שפה הודו־אירופאית, עקרו לאזור ללא אלימות ניכרת או הגירות רחבות. חתוש החאתית הפכה לחתושה החִתית, והמלך לקח את השם חתושיליש הראשון, "האחד אשר הוא מחתושה". מלך זה סימן את תחילתה של שושלת המלכים החתיים, מהם ידועים לחוקרים בני זמננו 27 בשמם.

בשיאה העיר כיסתה 1.8 קילומטרים רבועים והורכבה מחלקים פנימיים וחיצוניים, שניהם מוקפים בחומות חזקות אשר הוקמו בימי שופילוליומש הראשון. העיר הפנימית כיסתה כ־0.8 קילומטרים רבועים, ובה שכן מרכז העיר על בניניו המנהליים והמקדשים.

מדרום האזור הפנימי שכנה העיר החיצונית אשר כיסתה כקילומטר רבוע. שעריה המשוכללים קושטו בתבליטי לוחמים, כפירים וספינקסים. ארבעה מקדשים מוקמו בעיר החיצונית סביב לאכסדרה, יחד עם בנינים בעלי אופי חילוני ובתי מגורים. מחוץ לחומות מוקמו בתי הקברות אשר, ברובם, הציגו סימני שריפת גוויות.

הפריגים תקפו את העיר בסביבות שנת 1200 לפנה"ס, אם כי לא ברור אם הובילו להתמוטטות האימפריה החתית או נשאבו לריק שנוצר בעקבות קריסתה. חורבות העיר עמדו נטושות, עד בוא המשלחות הארכאולוגיות. משנת 1906, עמלו חברי המוסד הגרמני לארכאולוגיה (Deutsche Orientgesellschaft) בראשות הוגו וינקלר על החפירות בעיר. חפירותיהם נפסקו בשנות מלחמות העולם ושנות המשבר.

אחת התגליות החשובות ביותר הייתה ארכיון בואזקיי, הארכיון המלכותי אשר הכיל לוחות טיט רבים, ובהם התכתבויות רשמיות, חוזים, ספרי חוקים, נוהלי פולחן דתי, נבואות וספרות המזרח הקרוב הקדום. בארכיון נמצא תיעוד בשש שפות: חתית, אכדית (בבלית) שהייתה שפת הדיפלומטיה במזרח הקדום, שתי שפות ילידות (אוטוכטוניות) שהיו בשימוש באנטוליה לפני בוא החתים: חורית וחַאתִית (חאתים) וכן השפות הלווית והפַּלַאית (הפלאית דוברה לתקופה קצרה באזור קטן בצפון-מרכז אנטוליה ונעלמה).אחד הלוחות החשובים ביותר היה חוזה שלום בין המצרים והחתים המתוארך לימי רעמסס השני. העתק של המסמך מוצג בבניין האו"ם בניו יורק כדוגמה לאחד מהסכמי השלום הקדומים ביותר.

אף על פי שכ־30,000 לוחות שנתגלו בחתושש מהווים את קובץ הספרות החתית המרכזי, גנזכים אחרים נתגלו באנטוליה באתרים כטָבּיגַה ושָפּינֻוַה. הממצאים מאתרים אלו מוצגים במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול ובמוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה.

כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מיתולוגיה מסופוטמית

המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, האכַּדִים, הבַּבְלִים והאשׁוּרִים. 'מֶסוֹפּוֹטָמִיָה' (mesopotamia) ביוונית עתיקה פירושה 'הארץ שבין הנהרות' והכוונה לאותן ארצות ששיגשגו בין הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית.

הדת השומרית אכדית כללה אלים רבים ואילו הדת הבבלית אשורית אלים מעטים ומאוחדים. יחד הם יוצרים פנתיאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים שבראשם עמד בסופו של דבר האל מרדוך. האשורים קיבלו על עצמם את דת בבל ודיברו אותה שפה, אך הפרידו עצמם מן הבבלים מבחינה דתית על ידי הצבת האל אשור בראש הפנתאון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור.

הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: שמש; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו.

הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטיים. נינורתה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזציה ולבשו אט אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציויליזציה. נינורתה, אל הרעם, הפך גם לאל מלחמה ולאל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה.

פרשת הבריאה במיתולוגיה המסופוטומית נקראת אנומה אליש. היא מספרת כיצד נוצר העולם ממי התהום המתוקים ומי המים המלוחים, איך התגבשו סדרי עולם, וכיצד נברא האדם. פרשת אנומה אליש מזכירה במקומות מסוימים את פרשת בראשית.

מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

מרדוך

מַרְדוּךְ (Marduk, במקרא: מְרֹדַךְ (ירמ' נ' 2), מאוית בשומרית כשומרוגרמה: dAMAR.UTU, משמעו עגל השמש) המכונה גם בֵּל (=אדון באכדית, המקבילה האכדית של "בעל" (=אדון), כשם האל הכנעני) אשר על פי האנציקלופדיה לדתות בוטא שמו מַרֻדֻך, הוא אל מהמיתולוגיה הבבלית, ראש הפנתיאון הבבלי, והאל התומך של העיר בבל. פסלו של מרדוך שכן במקדש אסגילה בעיר בבל.

מעמד האל התחזק בימי המלך הבבלי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) עם ההתרחבות של התרבות הבבלית וחיזוק אחיזתה במסופוטמיה העתיקה. דמותו המקורית אינה ברורה, מכיוון שנטמעה בזאת של אלים אחרים שעמדו בראשי פנתיאונים מסופוטמיים, במיוחד אֵאַה (אנכי) ואֵנְלִיל.

מקור מעבר סגולות אאה למרדוך, הוא בהיות האל העתיק לאבי מרדוך, כאשר ראה האל כי בנו בעל סגולות העולות על שלו העביר לידיו את השליטה על המין האנושי.

את סגולות אנליל, קיבל האל לאחר מאבק בין הכתות השונות בבבל העתיקה על רקע התמורות התרבותיות-דתיות והתחזקותה המדינית. בבוא הימים, עם הפוך בבל למרכז הבלתי מעורער של מסופוטמיה המתורבתת, קיבל מעמדו של מרדוך עילוי בכוחו של המיתוס.

אנומה אליש, הוא סיפור הבריאה הבבלי, נכתב במקור כמזמור דתי והיה לחלק בלתי נפרד מהאַכִּיתֻ, חגה הדתי הראשי של בבל.

על פי המיתוס, שמטרתו נבחנת בידי חוקרים מודרניים כהסברה לרימומו של מרדוך למעמד עליון על שאר האלים, במקור העולם היה עשוי שתי אלוהויות, תִּאֲמַת – המים המלוחים ואַפְּסֻ – המים המתוקים. אלוהויות אלו בראו את האלים האחרים.

כאשר הסתכסכו ביניהן קבוצות האלים אאה השמיד את אפס, ותאמת נשבעה לנקום באלים, והיא אספה צבא שבראשו העמידה את בנה, קִנְגֻ. מספר אלים ניסו לעמוד מול צבא זה אך נכשלו, אז פנו למרדוך לעזרה, וקיבלו את מרותו כמלכם. מרדוך הביס את האויב, ויצר מגופה של תאמת את השמים והארץ, ומדמו של קנג את האדם.

סרגון מאכד

סרגון מאכד, או סרגון הגדול (אכדית: šarru-kin, המאה ה-24 לפנה"ס - המאה ה-23 לפנה"ס), היה מקים האימפריה האכדית ומייסד העיר אכד. האימפריה של סרגון חלשה על כל מסופוטמיה ועל שטחים נרחבים נוספים. גדולתו הצבאית של סרגון הפכה אותו לדמות אגדית ולמושא הערצה לאורך אלפי שנים.

עיצורים נחציים

העיצורים הנַחציים הם קבוצה קטנה של עיצורים בשפה, המאופיינים בתכונה המכונה נחציות אשר מבדילה אותם מעיצורים אחרים באותה שפה. המונח "עיצורים נחציים" משמש בעיקר במחקר הפונולוגיה של השפות השמיות. שם התואר נחצי נגזר מן השורש נחץ, הקשור אל השורש לחץ.

לא ברור באיזו צורה פונטית הייתה מיושמת תכונת הנחציות בעבר. כיום היא מיושמת בדרכים שונות בשפות שמיות שונות: בערבית (ובהגייה ספרדית מסורתית של העברית) היא ממומשת על ידי וילוּן או לעלוע, כלומר על ידי חיתוך משני של העיצור בווילון או בלוע מלבד החיתוך הראשי שלו. לעומת זאת בשפות האתיו-שמיות ממומשת הנחציות בעיצורים מסודקים (או הדופים), כלומר בעיצורים שבביצועם האוויר פורץ החוצה לא מן הריאה אלא מסדק הקול.

מניחים כי הנחציות המלועלעת-מוולנת מאפיינת שפות שמיות צפוניות כמו עברית (לפחות בעבר), ערבית, ארמית, אכדית, אוגריתית וכדומה, ואילו הנחציות המסודקת מאפיינת שפות שמיות דרומיות כמו געז, אמהרית, טיגרינה, מהרי, סוקוטרי, ג'בלת וכדומה. עוד מניחים כי גם בשפות השמיות הצפוניות קדמה הנחציות המסודקת מבחינה היסטורית לנחציות המלועלעת-מוולנת, כלומר שבמקורה הייתה הנחציות ממומשת על ידי סידוק בכל השפות השמיות, ורק בשלב מאוחר יותר הפכה בחלק מן השפות ללעלוע.

המשותף לשני סוגי הנחציות הוא שהעיצורים נחתכים בכמה בסיסי חיתוך, בנוסף לבסיס החיתוך הראשי גם בבסיס חיתוך לוואי נוסף או כמה נוספים. הפקת הצליל של העיצורים המלועלעים-מוולנים מלווה בכיווץ שרירי הלוע והתקרבות אחורי הלשון לחך הרך, הווילון. הפקת הצליל של העיצורים המסודקים מלווה בסגירת סדק הקול ופתיחתו בפרץ אוויר, מה שנשמע כמעין נקישה חזקה. באלפבית הפונטי הבינלאומי עיצור מלועלע או מוולן מסומן באמצעות העברת טילדה דרכו, ואילו עיצור מסודק מסומן באמצעות פסיק עילי מימינו.

בשפות שבהן ממומשת הנחציות היא מהווה תכונה מבדילה בין פונמות, כלומר קיימים זוגות של מילים שההבדל היחיד ביניהן הוא תכונת הנחציות של אחד העיצורים, והבדל זה גורם להבדל במשמעות בין המילים. כך למשל בעברית הקלאסית ההבדל בהגייה בין המילים שֶבֶת ושֶבֶט הוא בהיות העיצור טי"ת נחצי והעיצור ת"ו בלתי נחצי. לעומת זאת בעברית החדשה, שבה אבדה תכונת הנחציות, אי אפשר להבחין בדיבור בין שתי המילים אלא רק על פי ההקשר.

פרסים

פרסים הם בני קבוצה אתנית שמרכזה באיראן, בני הקבוצה דוברים פרסית. בין הקבוצות האיראנית נמנים האיראנים, הכורדים, האוסטים, האזרים, ועוד תושבי מדינות ה"סטאן" כמו הטג'יקים והפרסיוונים, הנמצאים באפגניסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, פקיסטן ובמחוז שינג'יאנג במערב סין. השפה הטג'יקית קרובה מאוד לשפה הפרסית, וכך גם השפה דארי המדוברת באפגניסטן.

הארץ המכונה היום איראן, כונתה שנים רבות פרס ויש המשתמשים בשם זה עד היום. השם "פרס" היה מקובל ביוונית עתיקה בהתייחס לאנשי ממלכת פרס וכך נקלט בלשונות אירופה והיה מקובל באופן רשמי עד שנת 1935. זאת למרות שהאיראנים עצמם מעולם לא קראו לעצמם פרסים. בשנת 1935 דרש השאה האיראני רזא ח'אן מכל מדינות המערב לחדול מהשימוש בשם "פרס" ולאמץ את השם "איראן", ארץ הארים. זאת על סמך התואר שהעניק לעצמו דריווש הראשון, בנוסף לכינוי העצמי שהעניקו לעצמם אנשי ממלכת פרס שמופיע כבר בכתבים פרסיים עתיקים כמו האווסטה, שפירושו: גאה ומכובד.

השם "פרס" הגיע אל היוונית בצורה "פרסיס" (Persis בתעתיק לטיני), ומקורו, ככל הנראה, בשפה האשורית (ניב מאוחר של אכדית), או כמינוח לפרספוליס שהייתה עיר מרכזית באימפריה הפרסית. הפרסים מוזכרים בכתובת אשורית משנת 834 לפני הספירה, שבה מופיע הביטוי "פרס ומדי" (Parsua, Muddai בתעתיק בלשני), שתי הממלכות העיקריות שהרכיבו את האימפריה הפרסית. בתנ"ך מופיע הביטוי "מלך פרס", בהתייחס למלכים כורש ודריווש, בספר דניאל (פרק י', פסוק א'), בספר עזרא (פרק ד', פסוק ג'), ובמקומות נוספים. הביטוי "פרס ומדי" מופיע במגילת אסתר (פרק א', פסוק ג').

עד היום שורר בלבול בין המונח "פרסים", שהיוו את המנהיגים של האימפריה הפרסית לבין המונח "איראנים". מקובל להתייחס לדוברי השפה הפרסית ולכל מי שאימץ את השפה הפרסית ואת תרבותה כאל "פרסים", אולם פרסית היא רק שפה אחת מבין קבוצה של שפות קרובות המכונות שפות איראניות, והפרסים הם תת-קבוצה בתוך קבוצת האיראנים. כיוון שהמדינה שבה מרוכזים מרבית הפרסים נקראת "איראן", רוב הפרסים מכונים "איראנים" גם בשל מעמדם המדיני כאזרחי איראן.

שומרית

שׁוּמֵרִית (eme-ĝir) הייתה שפתם של השׁוּמֵרִים. היא דוּברה ונכתבה בין האלף ה-4 וה-2 לפנה"ס בדרום מסופוטמיה. השומרית נדחקה בהדרגה בידי השפה האכדית שדוברה בידי פולשים ממוצא שמי, עד שחדלה כליל מלשמש כשפת דיבור; עם זאת, עדיין נמשך השימוש בשומרית כשפה ליטורגית וכשפת המדע והשירה (כמו הלטינית באירופה של ימי הבינים), ואף נלמדה במקומות שיוחדו לכך (E-DUBA). בשומרית נכתבו החשובים באפוסים השומריים, כמו "עלילות גילגמש", "אנכי ונינמח", "אדפה", "אתרחסיס", ו"עלילות לוגלבנדה".

שושן (עיר)

שׁוּשָׁן (בפרסית: شوش שוש) היא עיר עתיקה באיראן של היום, כ-250 ק"מ מזרחית לחידקל. שושן הייתה עיר מרכזית של העילמים, הפרסים והפרתים. היא מוזכרת במגילת אסתר, בספר נחמיה ובספר דניאל. כיום נמצאת באתר העיר שוש. שושן הוכרה כאתר מורשת עולמית בשנת 2015.

שקל (יחידת משקל)

שקל (באכדית: šiqlu שיקלו) היא יחידת משקל בימי קדם המוזכרת גם בתנ"ך, ששימשה לתשלום כסף וזהב. השימוש הראשון במושג שקל ידוע ממסופוטמיה בערך ב-3000 לפנה"ס ושימש כיחידת משקל אכדית של כ-11 גרם שעורה. השקל המקראי היה שקול לסלע. שקל אחד שווה 20 גרה, ומנה אחד שווה 60 שקלים. במשך הזמן השקל הפך ליחידת מטבע. כיום מידת משקל זו רלוונטית בעיקר אצל יהודים דתיים ומסורתיים למצוות פדיון הבן. השקל של חז"ל שקל חצי מהשקל המקראי. במקרא נזכר גם "שקל הקודש" ששימש עבור צורכי המשכן והמקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.