איתמר זינגר

איתמר זינגר (26 בנובמבר 1946 - 19 בספטמבר 2012) היה פרופסור אמריטוס בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, חיתיתולוג, וחתן פרס א.מ.ת בתחום מדעי הרוח, חקר המזרח התיכון הקדום לשנת 2010.

איתמר זינגר
Itamar Singer
ענף מדעי ארכאולוגיה
מדינה ישראל
פרסים והוקרה חתן פרס א.מ.ת בתחום מדעי הרוח, חקר המזרח התיכון הקדום לשנת 2010
תרומות עיקריות
חקר המזרח התיכון הקדום.
Itamar zinger
איתמר זינגר

ביוגרפיה

איתמר זינגר נולד בדז', רומניה, להורים ניצולי שואה. אביו זולטן עמד בראש התנועה הציונית בקהילה ונאסר בגלל פעילותו עם עלות הקומוניסטים לשלטון. בגיל 5 עבר עם משפחתו לקלוז', בירת טרנסילבניה.

בגיל 12 עלתה המשפחה לארץ והתגוררה בחולון. למד בתיכון עירוני חדש במגמה סוציולוגית והתגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית. בשנים 1973-1969 שרת בחיל האוויר כמפענח תצלומי אוויר והשתחרר בדרגת סרן. בשנים 1968-1965 למד תואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים לארכאולוגיה וגאוגרפיה ובשנים 1973-1969 למד, במקביל לשרותו הצבאי, תואר שני באוניברסיטת תל אביב בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. נושא עבודת המאסטר, בהדרכת פרופסור אהרון קמפינסקי, היה "היבטים גאוגרפיים של הבעיה הפרוטו-חתית".

ב-1973 החל לימודי חיתיתולוגיה עם פרופסור היינריך אוטן באוניברסיטת מרבורג בגרמניה והשלים את עבודת הדוקטור על "פסטיבל בית-השער" ב-1978. העבודה הוגשה בבית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, בהדרכת הפרופסורים היינריך אוטן ואנסון רייני. מ-1975 נמנה עם סגל החוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. לימד לסירוגין גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת בר-אילן. ב-1996 נתמנה כפרופסור מן המניין. שהה בשבתונים כמרצה אורח בבי"ס ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון, בסורבון ובקולג' דה פראנס בפריז, באוניברסיטת קיו בטוקיו, באוניברסיטת ניו-אנגלנד באוסטרליה, במכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו, באוניברסיטת פלורידה ובאוניברסיטת בואנוס איירס. ב-2008 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. בין תלמידיו נמנים פרופ' יורם כהן (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר ג'ארד מילר (אוניברסיטת מינכן), ד"ר אמיר גילן (אוניברסיטת תל אביב) ד"ר יצחק פדר (אוניברסיטת בר-אילן) וד"ר שי גורדין (אוניברסיטת תל אביב).

מחקריו

מחקריו של איתמר זינגר עוסקים בתולדות ותרבויות אנטוליה והלבאנט באלף השני והראשון לפני הספירה.

ממצאים כתובים מישראל

זינגר ערך פרסום ראשוני וניתוח של כתובות שונות שנתגלו בחפירות בארץ, בהם מכתב מאוגרית[1], טביעת חותם חיתית[2] ושבר לוח בכתב פלשתי[3] שנתגלו בתל אפק, וחותמות חיתיים מתל אל-פרעה[4], תל נאמי[5] ותל מגידו.[6]

תולדות ארץ כנען

זינגר ערך מחקרים על השלטון המצרי בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת[7] ועל התגבשות הישויות הלאומיות בארץ ישראל בראשית תקופת הברזל.[8] אחת המסקנות המרכזיות אליהן הגיע נוגעת למעמדה הבכיר של מגידו במערך האימפריאלי המצרי.

פלשתים וגויי-הים

התיישבות גויי הים בחופי ארץ-ישראל בראשית תקופת הברזל מציבה אתגר מדעי קשה בגלל מיעוט המקורות הכתובים. זינגר בחן את אלו במקביל לנתונים הארכאולוגיים העשירים מחפירות בארץ פלשת.[9] הוא זיהה לראשונה את ראשית ההתיישבות הפלשתית עם הקרמיקה המוכרת בשם "מונוכרומית" שנתגלתה באתריה הגדולים של פלשת.[10] הוא בחן את הארגון המדיני של ערי הפלשתים לאור המקורות המצריים והמסורות המקראיות.[11] זינגר דוחה את ייחוס המסורות המקראיות על הפלשתים לסוף ימי המלוכה, טענתם של מספר היסטוריונים, זאת על-סמך עיון במציאות הגאו-פוליטית המשתקפת בהן.[12] מקורותיו התאולוגיים של דגון אלוהי הפלשתים נבחנו לאור המקורות הסוריים והמקראיים.[13]

תולדות סוריה בתקופת הברונזה

המרחב הסורי בתקופת הברונזה המאוחרת מוכר היטב מתוך מגוון מקורות חתיים, מצריים וסוריים (כתובות אוגרית ואמר). זינגר ערך עיון מקיף במקורות הכתובים למיניהם ובנתונים הארכאולוגיים, דבר שהניב את שחזור תולדותיהן של שתי ממלכות סוריות חשובות, אוגרית[14] ואמורו.[15] זינגר ערך עיון ביקורתי בשתי תעודות מאוגרית וזיהה התייחסות נדירה לשינוע מטילי נחושת מאוגרית לארץ לוכה שבמערב אנטוליה בשנותיה האחרונות של האימפריה החיתית.[16] הוא פרסם לראשונה טביעות חותם חיתיות[17] ומכתב כתוב חיתית[18] מהעיר אמר שעל הפרת התיכון.

היסטוריה חיתית ונאו-חיתית

מחקריו החיתיתולוגים של זינגר על תולדות החתים מכסים פרק זמן של כאלף שנה, למן תקופת המושבות האשוריות בראשית האלף השני לפנה"ס[19] ועד לממלכות הנאו-חיתיות ברבע הראשון של האלף הראשון לפנה"ס.[20] דגש מיוחד שם זינגר על תקופת האימפריה החיתית במאות 14-13 ולתהליכים שהביאו לקריסתה.[21] הסוגיות העיקריות בהן הוא דן לעומק הן: הרפורמה הדתית של מוותלי א' והעברת הבירה לתרחונתשה[22] ההפיכה הצבאית של חתושילי ג' והדחתו של מורשיליש השלישי,[23] השלטון החיתי בסוריה,[24] וקשרי חתי עם שאר המעצמות – מצרים,[25] אשור,[26] בבל[27] ואחייווה.[28]

לשונות ותרבויות אנטוליה

זינגר ערך מחקרים פילולוגיים בתחום הלשונות הקדומות של אנטוליה ודובריהן,[29] דיונים בסוגיות שונות הנוגעות לכלכלה ולחברה החיתית,[30] וסיכום מצב המחקר בשאלת החתים במקרא וההשפעות האנטוליות על התרבות הישראלית.[31]

דת ומיתולוגיה חיתית

זינגר ערך את המחקר הפילולוגי הראשון ששאף להקיף את כל חלקיו של טקסט המתאר חג חיתי, "פסטיבל בית-השער".[32] זהו עיבוד פילולוגי של תפילת מווטלי, היא התפילה החיתית הארוכה והשלמה ביותר,[33] וכן קובץ תרגומים של תפילות חיתיות שונות. מחקרים בסוגיות שונות על הדת החיתית, ובהן הפנתיאון,[34] דמות האל,[35] תפיסת החטא ועונשו[36] ותפיסת המוות.[37] מחקרים על הספרות והמיתולוגיה החיתית[38] וקשריה עם הספרות הסורו-כנענית.[39]

ספרו האחרון של זינגר, "החתים ותרבותם", הוא ספר מקיף על התרבות החיתית, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2009, הכולל תרגומים עבריים של טקסטים חיתיים שונים.

ספר יובל לכבודו

  • Y. Cohen, A. Gilan and J. Miller (eds.) 2010, Pax Hethitica: Studies on the Hittites and their Neighbours in Honour of Itamar Singer. Studien zu den Bogazkoy-Texten Band 52. Weisbaden: Harrassowitz.

הספר כולל ביוגרפיה וקורות חיים של איתמר זינגר.

ספרים

  • The Hittite KI.LAM Festival. Two Parts. Wiesbaden 1983-84.
  • Sh. Izre'el & I.S., The General's Letter from Ugarit. Tel Aviv 1990.
  • Muwatalli's Prayer to the Assembly of Gods Through the Storm-God of Lightning (CTH 381). Atlanta 1996.
  • Hittite Prayers. Atlanta/Leiden 2002.

עריכת ספרים

  • קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה. ירושלים תשנ"ד (1994).
  • I. Alon, I. Gruenwald, I. Singer, eds., Concepts of the Other in Near Eastern Religions (Israel Oriental Studies 14), Leiden/New York/Köln 1994.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "כתובות אפק", קתדרה 27 (1983), 19-26.
  2. ^ "A Hittite Hieroglyphic Seal Impression from Tel Aphek", Tel Aviv 4 (1977): 178-190
  3. ^ "A Fragmentary Tablet from Tel Aphek with Unknown Script", in M. Cochavi & Y. Gadot, Aphek II. Tel Aviv (forthcoming).
  4. ^ "שני חותמות טבעת חיתיים מתל פארעה (דרום)", ארץ-ישראל 27 (ספר חיים ומרים תדמור), ירושלים תשס"ג (2003), 133-135.
  5. ^ "A Hittite Signet Ring from Tel Nami", kinattūtu ša dārâti. Raphael Kutscher Memorial Volume, Tel Aviv 1993: 189-193.
  6. ^ "A Hittite Seal from Megiddo", Biblical Archaeologist 58 (1995), 31-33.
  7. ^ "Merneptah's Campaign to Canaan and the Egyptian Occupation of the Southern Coastal Plain of Palestine in the Ramesside Period", Bulletin of the American Schools of Oriental Research 269 (1988): 1-10.
    • "Megiddo Mentioned in a Letter from Boğazköy", in E. Neu & Ch. Rüster, eds., Documentum Asiae Minoris Antiquae: Festschrift für Heinrich Otten zum 75. Geburtstag. Wiesbaden 1988, 327-332.
    • "מעמדה המדיני של מגידו "VII A, ארץ-ישראל 20 (ספר יגאל ידין), ירושלים תשמ"ט (1989), 51-57.
    • "שרון", בתוך מ' הלצר, א' סג"ל, ד' קאופמן (עורכים), מחקרים בארכאולוגיה ובהיסטוריה של ארץ-ישראל מוגשים למשה דותן, חיפה תשנ"ג (1993), 123-132.
  8. ^ "מצרים, כנענים ופלשתים בתקופת ההתנחלות והשופטים", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה – היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים תש"ן (1990), 348-402.
  9. ^ "מוצא 'גויי-הים' והיאחזותם בחופה של ארץ-ישראל", דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, חטיבה א: תקופת המקרא, ירושלים תשמ"ו (1986), 1-6.
  10. ^ "ראשיתה של ההתיישבות הפלשתית בארץ-ישראל וגבולה הצפוני של פלשת", קתדרה 43 (1987), 3-14.
  11. ^ "The Political Organization of Philistia in Iron Age I", Biblical Archaeology Today, 1990. Proceedings of the Second International Congess on Biblical Archaeology. Pre-Congress Symposium: Population, Production and Power, Jerusalem, June 1990, Jerusalem 1993, 132-141.
  12. ^ "הפלשתים במקרא: האמנם השתקפות של סוף ימי המלוכה?", זמנים 94 (2006), 74-82.
  13. ^ לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים", קתדרה 54 (1989), 17-42.
  14. ^ Sh. Izre'el & I.S., The General's Letter from Ugarit. Tel Aviv 1990.
    • "A Political History of Ugarit", in W.G.E. Watson & N. Wyatt, eds. Handbook of Ugaritic Studies, Leiden 1999, 604-733.
    • "Ships Bound for Lukka: A New Interpretation of the Companion Letters RS 94.2530 and RS 94.2523", Altorientalische Forschungen 33 (2006): 242-262.
  15. ^ A Concise History of Amurru", in Sh. Izre'el, Amurru Akkadian: A Linguistic Study. Atlanta 1991, 134-195.
    • "The 'Land of Amurru' and the 'Lands of Amurru' in the Šaušgamuwa Treaty", Iraq 53 (1991): 69-74.
    • "Hittite Cultural Influence in the Kingdom of Amurru," in D. Charpin & F. Joannès, eds., La circulation des biens, des personnes et des idées dans le Proche-Orient ancien (Acts de la XXXVIIIe Rencontre Assyriologique Internationale, Paris, 8-10 juillet 1991), Paris 1992, 231-234.
    • "Hittite Sealings", in J. Goodnick Westenholz et al., Cuneiform Inscriptions in the Collection of the Bible Lands Museum Jerusalem. The Emar Tablets. Groningen 2000, 81-89.
    • "The Treaties between Hatti and Amurru", in W.W. Hallo, ed., The Context of Scripture, Vol. II, Leiden/Boston/Köln 2000, 93-100.
    • "The Treaties between Hatti and Amurru", in W.W. Hallo, ed., The Context of Scripture, Vol. II, Leiden/Boston/Köln 2000, 93-100.
  16. ^ "Ships Bound for Lukka: A New Interpretation of the Companion Letters RS 94.2530 and RS 94.2523", Altorientalische Forschungen 33 (2006): 242-262.
  17. ^ "Hittite Sealings", in J. Goodnick Westenholz et al., Cuneiform Inscriptions in the Collection of the Bible Lands Museum Jerusalem. The Emar Tablets. Groningen 2000, 81-89.
  18. ^ "A New Hittite Letter from Emar", in L. Milano et al., eds. Landscapes, Territories, Frontiers and Horizons in the Ancient Near East. Papers presented to the XLIV Rencontre Assyriologique Internationale, Venezia 1997, Vol. II, Padova 1999, 65-72.
  19. ^ "Hittites and Hattians in Anatolia at the Beginning of the Second Millennium B.C.", Journal of Indo-European Studies 9 (1981): 119-134.
  20. ^ "A New Stele of Hamiyatas, King of Masuwari", Tel-Aviv 15-16 (1988-89): 184-192.
  21. ^ Dating the End of the Hittite Empire", Hethitica 8 (1987): 413-421.
    • "Great Kings of Tarḫuntašša", Studi Micenei ed Egeo-Anatolici 38 (1996): 63-71.
    • "New Evidence on the End of the Hittite Empire", in E. Oren, ed. The Sea Peoples and Their World: A Reassessment, Philadelphia 2000, 21-33.
  22. ^ Great Kings of Tarḫuntašša", Studi Micenei ed Egeo-Anatolici 38 (1996): 63-71.
    • "The Fate of Hattuša during the Period of Tarḫuntašša's Supremacy", in Th. Richter, D. Prechel, J. Klinger, eds. Kulturgeschichten. Altorientalische Studien für Volkert Haas zum 65. Geburtstag. Saarbrücken 2001, 395-403.
    • "The failed reforms of Akhenaten and Muwatalli", British Museum Studies in Ancient Egypt and Sudan 6 (2006): 37-58.
  23. ^ "The Urḫi-Tešub Affair in the Hittite-Egyptian Correspondence", in Th. van den Hout, ed. The Life and Times of Ḫattusili III and Tutḫaliya IV (Proceedings of a Symposium held in Honour of J. de Roos, 12-13 Devember 2003, Leiden). Leiden 2006, 27-37.
  24. ^ "A Political History of Ugarit", in W.G.E. Watson & N. Wyatt, eds. Handbook of Ugaritic Studies, Leiden 1999, 604-733.
    • "A Political History of Ugarit", in W.G.E. Watson & N. Wyatt, eds. Handbook of Ugaritic Studies, Leiden 1999, 604-733.
    • "The Title 'Great Princess' in the Hittite Empire," Ugarit-Forschungen 23 (1991): 327-338.
    • "New Evidence on the End of the Hittite Empire", in E. Oren, ed. The Sea Peoples and Their World: A Reassessment, Philadelphia 2000, 21-33.
    • "The Treaties between Karkamiš and Ḫatti," in G. Wilhelm, ed. Akten des IV. Internationalen Kongresses für Hethitologie, Wiesbaden 2001, 635-641.
    • "The Great Scribe Taki-Sarruma", in G. Beckman, R. Beal, G. McMahon, eds. Hittite Studies in Honor of Harry A. Hoffner Jr. on the Occasion of His 65th Birthday, Winona Lake, Indiana 2003, 341-348.
  25. ^ "The Kuruštama Treaty Revisited", in D. Groddek & S. Rössle, eds. Šarnikzel. Hethitologische Studien zum Gedenken an Emil Orgetorix Forrer. Dresden 2004, 591-607.
  26. ^ "The Battle of Niḫriya and the End of the Hittite Empire," Zeitschrift für Assyriologie 75 (1985): 100-123.
    • "A Hittite-Assyrian Diplomatic Exchange in the Late 13th Century BCE", in A. Archi & R. Francia, eds. VI Congresso Internazionale di Ittitologia, Roma 2005. Studi Micenei ed Egeo-Anatolici 50 (2008): 713-720.
  27. ^ "KBo 28.61-64 and the Struggle over the Throne of Babylon at the Turn of the 13th Century BCE", in G. Wilhelm, ed. Das Hethiterreich im Spannungsfeld des Alten Orients. VI. Internationales Colloquium der Deutschen Orient-Gesellschaft, Würzburg 2006, Würzburg 2008.
  28. ^ "Ahhiyawans Bearing Gifts", in a. Teffeteller, ed. Proceedings of the Workshop "Mycenaeans and Anatolians in the Late Bronze age: The Ahhiyawa Question, Montreal 2006.
  29. ^ "Hittite ḫilammar and Hieroglyphic Luwian ḫilana", Zeitschrift für Assyriologie 65 (1975): 69-103.
    • "Semitic dagān and Indo-European *dheĝhom: Related Words?", in Y.L. Arbeitman, ed. The Asia Minor Connexion: Studies on the Pre-Greek Languages in Memory of Charles Carter, Leuven/Paris 2000, 221-232.
    • "On Luwians and Hittites" (Review of H.C. Melchert, The Luwians, 2003), Bibliotheca Orientalis 62 (2005): 430-452.
    • "The 100th Anniversary of Knudtzon's Identification of Hittite as an Indo-European Language", in A. Süel, ed. Acts of the Vth International Congress of Hittitology (Çorum 2002), Ankara 2005, 651-659.
    • "חיתית ושפות אנטוליות", אנציקלופדיה עברית, כרך מילואים ג', תל אביב תשנ"ה (1995), 1014-1016.
  30. ^ The AGRIG in the Hittite Texts," Anatolian Studies 34 (1984): 97-127.
    • "Oil in Anatolia According to Hittite Texts," in M. Heltzer & D. Eitam, eds., Olive Oil in Antiquity. Israel and Neighbouring Countries from Neolithic to Early Arab Period. Haifa (1987), 183-186.
    • "The Mayor of Hattuša and His Duties", in J. Goodnick Westenholz, ed., Capital Cities: Urban Planning and Spiritual Dimensions, Jerusalem 1998, 169-176.
    • . "On Siege Warfare in Hittite Texts", in M. Cogan & D. Kahn, eds. Treasures on Camels' Humps. Historical and Literary Studies from the Ancient Near East Presented to Israel Eph'al, Jerusalem 2008, 250-265.
    • "Purple-dyers in Lazpa", in B.J. Collins et al., eds. Anatolian Interfaces: Hittites, Greeks and their Neighbors. Proceedings of an International Conference on Cross-Cultural Interaction, Atlanta 2004, Oxford 2008, 21-43.
    • "כלכלת המקדש החיתי", בתוך מנחם בן-ששון (עורך), דת וכלכלה – יחסי גומלין, ירושלים תשנ"ה (1987), 103-113.
    • על קבורה חתית", בתוך א' אורן ושמואל אחיטוב (עורכים), ספר זיכרון לאהרון קמפינסקי. מחקרים בארכאולוגיה ותחומים קרובים, באר-שבע תשס"ב (2002), 47-58.
  31. ^ "החיתים והמקרא – עיון מחודש", זמנים 87 (2004), 4-21.
  32. ^ The Hittite KI.LAM Festival. Two Parts. Wiesbaden 1983-84.
  33. ^ Muwatalli's Prayer to the Assembly of Gods Through the Storm-God of Lightning (CTH 381). Atlanta 1996.
  34. ^ "'The Thousand Gods of Hatti': The Limits of an Expanding Pantheon", in I. Alon, I. Gruenwald, I. Singer, eds., Concepts of the Other in Near Eastern Religions (Israel Oriental Studies 14), Leiden/New York/Köln 1994, 81-102.
    • " 'Our God' and 'Their God' in the Anitta Text", in O. Carruba, M. Giorgieri, C. Mora, eds. Atti del II Congresso Internazionale di Hittitologia, Pavia 1995, 343-349.
  35. ^ "The huwaši of the Storm God in Hattusa", in E. Akurgal, et al., eds., IX. Türk Tarih Kongresi (Ankara, 21-25 Eylül 1981) I. (Türk Tarih Kurumu Yayinlari, IX/9), Ankara 1986, 245-253.
  36. ^ "Sin and Punishment in Hittite Prayers", in Y. Sefati et al., eds. "An Experienced Scribe Who Neglects Nothing". Ancient Near Eastern Studies in Honor of Jacob Klein, Bethesda 2005, 557-567.
    • "הטלת ספק בצדק האלוהי בתפילות חיתיות", בתוך ש' ורגון (עורך), עיוני מקרא ופרשנות ט', ספר יובל לכבודו של פרופ' משה גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן.
  37. ^ "על קבורה חתית", בתוך א' אורן וש' אחיטוב (עורכים), ספר זיכרון לאהרון קמפינסקי. מחקרים בארכאולוגיה ותחומים קרובים, באר-שבע תשס"ב (2002), *47-*58.
  38. ^ "Some Thoughts on Translated and Original Hittite Literature", Language and Culture in the Near East (Israel Oriental Studies 15), Leiden/New York/Köln 1995, 123-128.
    • "The Cold Lake and Its Great Rock", Sprache und Kultur 3 (Gregor Giorgadze von Kollegen und ehemaligen Studenten zum 75. Geburtstag gewidmet), Tbilisi 2002, 128-132.
  39. ^ "The Origin of the 'Canaanite' Myth of Elkunirša and Ašertu Reconsidered", in D. Groddek & M. Zorman, eds. Tabularia Hethaeorum. Hethitologische Beiträge Silvin Košak zum 65. Geburtstag, Wiesbaden 2007, 631-642.
ארם דמשק

ארם דמשק היא אחת הממלכות הארמיות ששכנו בין נהר החידקל וגבולה הצפון-מזרחי של ממלכת ישראל. ארם דמשק הייתה הדרומית ביותר מביניהן וגבלה בממלכת ישראל ובחוף הפיניקי[דרושה הבהרה]. הממלכה התקיימה מסוף המאה ה-12 לפנה"ס ועד שנת 732 לפנה"ס עת שנכבשה על ידי המלך האשורי תגלת-פלאסר השלישי.

המקורות לקיומה של הממלכה מחולקים לשלושה: רשימות אנלים מאשור שהוא המקור הגדול ביותר, טקסטים ארמיים והתנ"ך. מכיוון שדמשק המשיכה להיות מיושבת ללא הפסקה, לא ניתן לבצע בה חפירות ארכאולוגיות שאולי היו מניבות מידע נוסף.

דגון

דָּגוֹן (או דגן) הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו, באכדית בשם דאדגאנה או דאגונה, ובמיתולוגיה המסופוטמית בשם דגן.

זינגר

זינגר (בכתיב יידי: זינגער; בכתיב לטיני: Singer) הוא שם משפחה גרמני-יידישאי שפירושו 'זמר' או 'פייטן'.

האם התכוונתם ל...

חחום

חַחוּם (גם חַחֻם; בחתית: חַחַה באנגלית: Hahhum) הייתה עיר-מדינה חורית עתיקה, ששכנה באזור דרום טורקיה של היום. מיקומה המשוער הוא ממערב לנהר הפרת, מצפון לכרכמיש.

חידקל

החִדֶּקֶל הוא אחד הנהרות החשובים בקדמת אסיה. מקורותיו במזרח טורקיה, ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק. החידקל הוא אחד משני הנהרות העתיקים של מסופוטמיה ("מסופוטמיה" - "בין הנהרות") לצד נהר הפרת, איתו הוא מתאחד ויוצר את נהר שט אל ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. שני הנהרות מילאו תפקיד חשוב בארצות העתיקות ששכנו לצידם כגון בבל ואשור, ואפילו במקרא ניכרת השפעתם, כשבספר בראשית מוזכר החידקל כשלישי בנהרות גן עדן (בראשית, ב', י"ד).

חתושיליש הראשון

חַתוּשִילִיש הראשון ( וגם חתושילי הראשון. שמו המקורי היה לַבַּרְנַש השני) היה מלך החתים בין השנים 1650 - 1620 לפנה"ס. הוא היה המלך הראשון אשר קבע את בירתו בעיר חתושש לאחר כיבושה והריסתה עד היסוד בידי אניתש כמאה שנים לפני כן. עד אותה תקופה שמשה העיר נשש כבירת החתים. הוא היה המלך החתי הראשון שהשאיר אחריו טקסטים כתובים. לפניו היה מלך נוסף בשם לברנש או (לברנה) הנקרא לברנש הראשון, המופיע ב"תעודת תֶלֶפִּנוש".

מיד עם העברת הבירה לחתושש שינה לברנש השני את שמו לחתושיליש כמעשה המסמל תקופה חדשה במלכותו (פירוש השם חתושיליש הוא: "איש חתושש"). הוא נחשב למייסד הממלכה החתית הקדומה. על פי המסורת של מלכי החתים, מוצא משפחת המלוכה היא בעיר כושרש (או כּושַרֶה) שמקומה היה ברכסי האנטי-טאורוס, בין נהר פרת ונהר ההליס (קיזיל אירמק). עיר זאת הייתה גם עירו של פיתחנש אבי של אניתש. ההיסטוריון איתמר זינגר מעלה את שתי השערות בנושא זה, הראשונה שהמשפחה המלכותית חזרה לעיר מוצאה בתקופת האופל שלאחר שיקעתה של העיר כנש, או שהיה כאן ניסיון ליצור קשר תעמולתי בין אניתש לבין חתושיליש הראשון. אין במסמכים שנמצאו הסבר להעברת המרכז השלטוני לחתושש.

מסמכים רבים הגיעו לידי החוקרים מתקופת שלטונו של לברנש השני, והמפורסמים שבהם נמצאו בשנת 1957 בצורת טבלאות חרס רשומות בשפה האכדית והחתית העוסקות בהרחבה בשש משלושים שנות מלכותו. מהטבלאות אנו למדים שבנוסף לכינוי "מלך חתושש" הוא לקח לו גם את הכינוי "מלך כּושרש", לזכר בירת החתים הקדומה, עוד לפני כיבוש העיר נשש.

לברנש השני נודע כמלך לוחם ורבים מהחוקרים מאמינים על סמך הטבלאות הללו שלברנש השני הגיע בכיבושיו עד הים השחור: בשנתו הראשונה הרס סופית את "זַלפּהַ" מצפונה של חתושש ויריבתה הגדולה. בשנה השנייה למלכותו יצא לברנש למסע כיבושים בסוריה והרס את העיר אללח' והסיר את שושלת המלוכה מבית ימחד שנוסדה על ידי ירים-לים מלך אללח'. בשנה השלישית נלחם בממלכת אַרְזַוַה (לימים לידיה) במערב אנטוליה. העדרו הביא להתקפת החורים ממזרח על הממלכה, ולכן נאלץ להעביר את שנתו החמישית למלחמות בדרום-מזרח אנטוליה. הוא כבש את הערים החוריות החשובות חשום, אורשו וחחום. בתיאור הכיבוש מופיע אזכור בו מציין חתושיליש הראשון שאיש לא חצה את הפרת לפניו, פרט לסרגון מאכד, שמלך במאה ה-24–23 לפנה"ס. הוא מציין שסרגון לא שרף את העיר, ואילו הוא, חתושיליש, החרים את העיר עבור אל הסער של השמים. בתיאור שלו הוא נלחם בחחום בשנה החמישית למלכותו, שלוש פעמים נלחם על שעריה, הרס אותה ואת רכושה הביא לחתושש. בתיאור השלל הוא מציין שני צמדי עגלות עמוסות כסף, מרכבת פריון, אייל אחד מכסף, ספינה אחת עם חרטום מצופה זהב. הוא מציין שהוא שחרר את העבדים והשפחות של העיר ומסר אותם לאלת השמש. הוא מספר ששרף את העיר באש, ואת העשן הראה לאל הסער, את המלך רתם לעגלה.לצורך המלחמה בחחום, ביקש חתושיליש הראשון את עזרתו של תוניפ-תשוב, מלך על ממלכה בשם טיקונני , שהיה לה כנראה גבול עם חחום, והן היו כנראה עוינות אחת לשנייה.חתושיליש הראשון ידוע גם בזכות בניית המבצר המתנשא על הצוק מעל לעיר חתושש. הוא נחשב גם למחוקק ולמכונן של הממשל והמנהל של הממלכה החתית.

חתים

הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר, ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. לשיא הדרה הגיעה הממלכה החתית בשנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק. החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק.

מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס על ידי גויי הים. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמזכיר התנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים סתר את הגישות המקראיות והוביל לפולמוס בנדון.

חתיתולוג

חִתיתולוג (באנגלית: Hittitologist) הוא ארכאולוג, היסטוריון, בלשן או היסטוריון של האמנות המתמחה בהיסטוריה של החִתים, בשפה החתית ובאימפריה החתית.

כמו כן, החתיתולוג מתעמק בהיסטוריה ובתרבות החתית באנטוליה במילניום הראשון והשני לפנה"ס, ובממלכה החתית החדשה בסוריה-אנטוליה.

יורם כהן (היסטוריון)

יורם (יורי) כהן (נולד ב-1968) הוא פרופסור בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב.

ימחד

יַמְחַד (גם ימח'ד) הייתה ממלכה שמית עתיקה, שמרכזה שכן בעיר חַלַבּ, כיום בשטחה של סוריה. היא צמחה בסוף המאה ה-19 לפנה"ס ונשלטה על ידי מלכי שושלת בית ימחד, שהתבססו על צבא ודיפלומטיה כדי להרחיב את ממלכתם. מתחילת הקמתה, הייתה הממלכה נתונה למאבקים עם שכניה: מארי, קטנה, ואשור. פעולותיו של מלכה השני, ירים-לים הראשון, הפכו את הממלכה לכוח החזק ביותר במרחב הסורי באותה עת. באמצע המאה ה-18 לפנה"ס, נשלט רוב שטחה של סוריה, למעט דרומה, על ידי ממלכת ימחד, אם בשליטה ישירה או דרך ממלכות וסאליות. הממלכה שלטה על מערבה, צפונה ומזרחה של סוריה במשך קרוב למאה חמישים שנה. הייתה לימחד גם השפעה על ממלכות קטנות במסופוטמיה, על גבול ממלכת עילם. הממלכה נכבשה על ידי החתים, שהרסו את חלב. בהמשך שוקמה ימחד בחלקה, ובמאה ה-16 לפנה"ס סופחה לממלכת מיתני.אוכלוסייתה של ימחד הייתה בעיקרה אמורית, והייתה בעלת תרבות האופיינית לתקופת הברונזה בסוריה. הממלכה כללה גם אוכלוסייה חורית, שהתיישבה בה והשפיעה על תרבותה. הממלכה שלטה על נתיבי מסחר בינלאומיים רבים שפעלו בין אזור איראן של היום ממזרח, ואזור התרבויות האגאיות במערב. בימחד התקיים פולחן לאלים מהמיתולוגיה השמית הצפון-מערבית. הבירה חלב נחשבה לעיר קדושה גם בערים אחרות בסוריה, והייתה מרכז לפולחן האל הדד, שנחשב לאל הראשי בצפון סוריה.

לווית

לוּוִית היא שפה עתיקה השייכת לשפות האנטוליות שהן חלק ממשפחת השפות ההודו-אירופיות. השפה דוברה בעת העתיקה באנטוליה. השפה הלווית נכתבה בשתי צורות, בכתב יתדות ובכתב הירוגליפי. אין הסכמה בין החוקרים האם הן היו שתי שפות, או שפה אחת.

מלחמת טרויה

מלחמת טרויה היא אחד המיתוסים העיקריים במיתולוגיה היוונית, המתאר מלחמה שהתרחשה על פי המשוער בשנים 1184-1193 לפנה"ס ובה התאחדו עמי יוון (האכאים) כנגד העיר טרויה. המלחמה הסתיימה בניצחונם של האכאים ובחורבן העיר.

עברית מקראית

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

פודוחפה

פוּדוּחֶפַּה (משמעות שמה הוא "המשרתת של חבת"; המאה ה-13 לפנה"ס) הייתה מלכה חתית, אשתו של המלך החתי חתושיליש השלישי (1267–1237 לפנה"ס). היא נחשבת כאחת הנשים המשפיעות הידועות במזרח הקרוב העתיק. אהבתם של בני הזוג באה לידי ביטוי בטקסטים החתיים, בתפילות שהיא נשאה לשלום בעלה ולבריאות בעלה בעת שהיה זקן, כשאהבה מיוחסת להשגחת האלה אשתר.

פלשתים

הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית. בתנ"ך מוזכרת קבוצה קדומה יותר המכונה פלשתים, מלכם אבימלך מלך גרר חתם עם אברהם ברית של דו-קיום, אך עם זה היה כנראה ממקור שמי בניגוד לפלשתים שפלשו לאזור מאוחר יותר.

פרס א.מ.ת

פרס א.מ.ת. (אמנות-מדע-תרבות) הוא פרס המוענק בישראל מדי שנה, מאז שנת 2002. הפרס, בסך מיליון דולר אותו חולקים הזוכים, ממומן על ידי קרן א.מ.נ. - לקידום המדע התרבות והאמנות בישראל, אשר הוקמה לצורך עניין זה על ידי אגודת ידידי ישראל באמריקה הלטינית.

הפרס ניתן בחסותו של ראש ממשלת ישראל בחמישה תחומים: תרבות ואמנות, מדעים מדויקים, מדעי החיים, מדעי הרוח, ומדעי החברה. הפרס מוענק מדי שנה על-פי תחומי משנה המתחלפים במחזוריות מדי שנה.

הקריטריונים לזכייה בפרס מבוססים על הצטיינות והישגים מקצועיים או אקדמיים שיש בהם פריצת דרך בתחום העיסוק של הזוכה וכן תרומה מיוחדת לתרבות ולחברה הישראלית. ההחלטה על הזוכים מתקבלת על ידי ועדה בראשות שופט, הממנה ועדות משנה שמורכבות ממומחים בתחומים הרלוונטיים. את הקרן ייסד הנדבן אלברטו מוסקונה ניסים.

פרת

נהר פְּרָת הוא נהר העובר בטורקיה, סוריה ועיראק. הפרת נחשב לגבולה הדרום-מערבי של מסופוטמיה.

אורכו של נהר פרת הוא כ-2,800 ק"מ, והוא הנהר ה-14 באורכו באסיה, והארוך ביותר במערב אסיה. שטח אגנו משתרע על 444,000 קמ"ר.מקורותיו של הנהר הם בהרי אררט ומצפון-מערב לארזורום שברמת ארמניה. ליד מוסיב מתפצל הפרת לזרוע הינדיה הראשית ולזרוע חילה הקטנה יותר, המתאחדות בהמשך ליד סמוה. ליד קורנה שבעיראק מתאחד הפרת עם החידקל והנהר המאוחד, שט אל ערב, נשפך למפרץ הפרסי.נהר פרת ארוך מהחידקל, ובניגוד לחידקל כל מימיו באים מההרים שבצפון ובאלף הקילומטרים האחרונים שלו שהם עיקר מהלכו, לא זורמים לתוכו יובלים אחרים. לכן זרימתו בחלקו הדרומי שקטה וכמות מימיו פוחתת בהדרגה (עיין ספרי דברים ז ובראשית רבה טז, ג).

הפרת היווה את הגבול המזרחי של פחוות עבר הנהר בשליש השני של האלף ה-1 לפנה"ס.

לנהר הפרת יש שתי זרועות עיקריות, שהמזרחית בהן מוצאה בהרי ארמניה.

שופילוליומש הראשון

שוּפִּילוּלְיוּמַש הראשון היה אחד מבין המפורסמים שבמלכי החתים בתקופת האימפריה החתית. הוא מלך בין השנים 1358 - 1323 לפנה"ס.

שופילוליומש החל את דרכו כמפקד הצבא החתי של קודמו תודחליאש השלישי (או תודחליאש השני) וזכה להערכה רבה על הניצחונות המזהירים שהשיג במלחמותיו נגד שבטי הכַּשכַּש והחַיַשָש ובמיוחד על כבוש מחדש של הבירה חתושש שנכבשה כנראה בימיו של תודחליאש השני. (עד כיבוש מחדש של חתושש שימשה העיר סַמוּחַה כבירת החתים).

תיכון אילון

בית הספר התיכון השש-שנתי על שם פנחס אילון נוסד בשנת תשכ"ב (1961) בחולון בשם תיכון חדש חולון, והיה לבית הספר התיכון השני בעיר. בשנת הלימודים הראשונה תשכ"ב, נפתחו כיתות ט'-י' בלבד. עקב איחור בהשלמת מבנה הקבע, הלימודים נפתחו והתקיימו באופן ארעי במספר חנויות ברחוב ההסתדרות 110 בעיר. בהמשך שנה"ל תשכ"ב עברו התלמידים למבנה הקבע של בית הספר ברחוב הכנסת. המחזור הראשון בבית הספר סיים את לימודיו בשנת תשכ"ד (1964).

בשנת 1982 שונה שמו של בית הספר לתיכון אילון על שמו של ראש העיר השני של חולון, פנחס אילון, כהוקרה על פועלו למען העיר ומערכת החינוך שלה.

בשנת הלימודים תשנ"ו (1995/96) נוספה לתיכון חטיבת ביניים והוא הפך לבית ספר שש-שנתי.

בשנת 1996 זכתה נבחרת הכדורעף של בית הספר באליפות הארץ לתלמידים.

תיכון אילון הוא תיכון עיוני ותלמידי התיכון ניגשים לבחינות הבגרות בכל המסלולים. בתיכון מגמת תקשורת וקולנוע, והוא משמש כבית למגמת המחוננים העירונית של חולון. מאז 2007 בית הספר משלב ילדים עם צרכים מיוחדים הלוקים באוטיזם גבולי עד קל.

בין בוגרי תיכון אילון, נמנים פרופסורים וחברי אקדמיה רבים, ביניהם פרופ' עודד נבון, פרופ' אריה הרמן, פרופ' רונן פרי, פרופ' איתמר זינגר, פרופ' רוני רייך, שרה ברייטברג-סמל, פרופ' עודד רגב, המוזיקאים גיל דור, יובל דור ויהונתן בריק, הקולנוען אלון בר, העיתונאים עמנואל רוזן, בן כספית, ציון נאנוס, טליה לוין, מרב דוד, השחקן ליאור כלפון, וכן מנחה הטלוויזיה אסי עזר. רבים מבוגרי התיכון נטלו חלק במלחמות ישראל. החלל הראשון של התיכון, ישראל שטרן, (מחזור ב') נפל בירושלים, כבר ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים בהסתערות על ארמון הנציב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.