איתמר בן-אב"י

איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 18828 באפריל 1943) הוא "הילד העברי הראשון", בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, עיתונאי עברי ועסקן ציוני.

איתמר בן-אב"י
איתמר בן-אב"י, 1912

ביוגרפיה

ילדותו

נולד בשם בן-ציון בן-יהודה בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882 (ט"ו באב התרמ"ב[1]), למחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ואשתו הראשונה, דבורה. אב"י הוא ראשי תיבות של שם אביו (אליעזר בן יהודה).

שמו הפרטי המקורי היה בן-ציון. טקס ברית המילה נערך על ידי רבנים ספרדים, ואליעזר בן יהודה בחר לבכורו את השם "עבר", אולם נתקל בהתנגדות הסובבים בטקס. אמו רצתה בשם "איתמר", שם בנו של אהרן, משום שאהבה את עץ התמר, שגדל בחצר ביתם, ואת שמו. אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר.[2]

בשם "בן-אב"י" הוא השתמש בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון בזמן המודרני ששפת אמו הייתה עברית.

הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: על איתמר נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם בני גילו[3] (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.

משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית היא שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו בהיותו בן 9.

כעיתונאי

בשנת 1900 יצא בן אב"י לפריז,[4] שם למד בבית המדרש למורים של כי"ח, אולם במהלך לימודיו סולק מבית הספר.[5] בגיל 19 שב לארץ ישראל והתגורר ביפו במשך שבעה חודשים.[6] עם שובו הציעה לו רוזה יפה ללמד בבית הספר לבנות ביפו,[7] אולם לאחר שלימד במשך חודש אחד, קיבלה יפה הוראה לפטרו.[8] בשנים 1904–1908 למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין.[9] בברלין התגורר עם אחותו, ימימה.[10]

לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, חזר בן-אב"י לירושלים לשמש כעורכו של עיתונו של אביו, "האור", שהפך באותו הזמן לעיתון יומי במקום דו-שבועי.[11] לדברי בן-אב"י, לאחר שתורגמו דבריו לשלטונות, על כך שאיטליה עתידה לנצח במלחמה עם טורקיה, עצרה אותו המשטרה וסגרה את "האור".[12]

בן-אב"י המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 19191929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים. מ-1924 ערך בן אב"י שבועון בלשון האנגלית בירושלים, "Palestine Weekly".[9] הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה. הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מייל" וכתב גם בעיתונים צרפתיים.[9]

איתמר בן אב"י נמנה עם מעריציו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1929 הוא מסר את העיתון "דואר היום" לידי מפלגת צה"ר, אותה הנהיג ז'בוטינסקי, אולם המשיך לפרסם מאמרים בעיתון בתור אורח. ב-1 וב-4 בפברואר 1929, לאחר שז'בוטינסקי השהה את פרסומו במשך ימים רבים, פורסם בעיתון מאמר פרי עטו של בן אב"י בשם "פלשתיניות",[13] בו דיבר על "יישותם של דוברי הערבית בארץ ישראל", שזכותם עליה אינה נופלת מזו של "שבי הגולה", ובו אף כתב כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ האבות" והביע תקוה כי הערבים "יתחברו לגוף העברי הגדול". ז'בוטינסקי מחה בפניו בחריפות על הדברים הללו.[14][15]

התייחסותו לטבח בארמנים

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם בן-אב"י, כעורך "הצבי", מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו האשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: "חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים". בן-אב"י טען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, ומשום כך החליט לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא ליהודי ארץ ישראל: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם... הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?".[16] בהמשך אותו החודש, המשיך בן אב"י לפרסם בעיתון ידיעות על הטבח המתחולל ומצבם של הארמנים.[17][18]

"פרשת ענתבי"[19]

BenAvi33
פתיחה עוקצנית למאמר ביקורת נגד אלברט ענתבי, מאת בן אב"י, 'הצבי' 1909

לאור רצונו של בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, וכחלק מיישום אסטרטגיה שנפוצה בתקופתו להרחבת קהל קוראי עיתונו, הוא בחר להיטפל לאברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרה בת 19 כתבות שפרסם כנגדו. רוב הכתבות פורסמו בעמוד הראשון של "הצבי", ועל כולן חתם בן אב"י. במסגרת מסע ההשמצה שהחל באביב 1909, בן אב"י ואביו, אליעזר בן יהודה, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את ענתבי. רוב המאמרים הכילו את הכותרת "הנרגנות הגדולה" והתפרסמו בשער העיתון, כשבסופם חתם בן אב"י. נקודת המוצא של סדרת הכתבות הוצגה בעיתון כמלחמתו של עיתונאי חלש אל מול איש רב עוצמה. תוכן המאמרים הכיל השמצות כנגד ענתבי, וחשף אמנם התנהגות לא נאותה, אך לא פלילית. בין המאמרים שפרסם בן אבי, היו ידיעות שחשפו איך ענתבי חתר כביכול תחת נסים בכר והביא לפיטוריו, איך השפיל מורים שעבדו לצדו, ואיך רימה את אנשי בית חולים "משגב לדך" בעסקת מקרקעין. את הידיעה האחרונה הכחישו נמרצות אנשי בית החולים.

ב-25 במאי 1909 פורסמה ב"הצבי" ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריז להתייעצות בנוגע לתפקידו. לאחר מספר ימים פרסם העיתון ידיעה לפיה ענתבי יודח בקרוב בשל ה"תלונות" הרבות נגדו בארץ, כביכול.

לאור מסע ההשמצה, עיתון "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצדו של ענתבי, בעוד "הצבי" חזר והכפישו.

בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, וכוונתו הייתה להשתמש במסע ההשמצה כסדרת מתח, שפרטיה יפורסמו בהדרגה. אולם למרות הבטחותיו, לא הצליח בן אב"י לספק הוכחות להאשמותיו, ו"החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמך, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים נגד ענתבי, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. עם זאת, היעדר ההוכחות לא גרם לבן אב"י להפסיק את מסע ההשמצה כנגד ענתבי, והוא המשיך להשתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו.

עם ריבוי ההאשמות חסרות הבסיס כנגד ענתבי מצד בן אב"י, נפוצו שמועות כי ענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה, אולם שמועות אלו לא גרמו לבן אב"י להפסיק להשתלח בו. הוא לא הסתפק רק בפרסום כתבות בעיתונו, ויזם עצרת מחאה נגד ענתבי בבית העם בירושלים, שלוותה במסע פרסום נרחב בעיתונו וכללה כ-200 משתתפים. בן אב"י נשא את נאום הפתיחה, ואחריו יצחק בן-צבי נשא נאום חברתי-כלכלי. בסוף העצרת ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח לפטר את ענתבי מתפקידו.[דרושה הבהרה]

העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע ההשמצה כנגד ענתבי, ולדבריו, מאמריו אלו של בן אב"י היו מלאי התפארות ריקה.

"פרשת ענתבי" החלה לדעוך בחודש יולי 1909, ונפסקה לחלוטין בתחילת חודש אוגוסט של אותה השנה. אמנם מסע השמצה זה העלה את תפוצת "הצבי", אך הביא עמו פגיעה כלכלית, כשהברון רוטשילד, שתמך בעיתון כספית, כעס על מסע ההשמצה וקיצץ את תמיכתו בעיתון בחצי. למרות ההשמצות כנגד ענתבי, חזרו השניים להיות ידידים, וזה האחרון סייע לבן אב"י להיחלץ ממשפט בחודש ספטמבר 1909, ולאחר מכן סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחת אבושדיד, משפחתה של אשתו לעתיד.

בן אב"י כתב בזיכרונותיו כי סיבת פתיחת מסע ההשמצה באה בעקבות שמועה שהגיעה אליו על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי. במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך את המאמר הראשון כנגד ענתבי לסדרת מאמרים במטרה להגדיל את תפוצת העיתון. טענה נוספת לסיבת מסע ההשמצה היה סכסוך עסקי ששרר בין משפחת בן יהודה לענתבי. טענות אחרות הסבירו כי העימות בין בן אב"י לענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי, שהסתייג אמנם מהציונות המדינית, אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. עם זאת טען ענתבי כי הציונות מזיקה לאינטרסים של העם, ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כדי לא לשמש כמקור להסתה בעיתונות הערבית.

כעסקן ציוני

ITAMAR BEN AVI, EDITOR.D396-043
איתמר בן אב"י, 1933

כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".

לדברי בן-אב"י, פעילותו כנואם החלה במהלך ירח הדבש שלו, ב-1912, כאשר התבקש על ידי הציונים בקובנה לשאת בפניהם נאום בעברית על ערביי ארץ ישראל, תמורת תשלום. בעקבות הצלחת הנאום, הוא הוזמן לערים נוספות, ובהן ורשה, לודז' וברדיצ'ב, ונאם בהן בעברית בהגייה ספרדית. בעקבות הצלחת נאומיו, החליט ללטש את כישורי הנאום שלו גם בשפות אחרות שידע.[20] את משכורתו הראשונה קיבל לדבריו ב-1915, עבור תרגום לעברית של החוברת מאת אהרן אהרנסון, שעסקה בארבה ודרכי המלחמה בו.[21]

בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית". הוא אף ניהל במשך תקופה מסוימת משרד בשם "יהודה העצמאית" בירושלים. ב-1914–1915 הוא נאסר על ידי השלטון העות'מאני.[9] לאחר מכן נסע עם רעייתו לארצות הברית, שם נפגשו עם אליעזר וחמדה בן-יהודה,[22] ובן-אב"י ערך מסע נאומים מעיר לעיר בנושא העם היהודי בגולה.[23] ב-1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה, שנשיאו היה תומאס מסריק. ב-1919 היה נספח למשלחת הציונית בועידת השלום בפריז. במשך תקופה קצרה שימש כמזכירו של חיים ויצמן.[9] בנובמבר 1921 התקיימו שיחות בלונדון בין מספר מנהיגים ציוניים בבריטניה, ובהם חיים ויצמן, לבין ריאד א-סולח, שעסקו בשתי טיוטות להסדר בין היהודים והערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי בן-אב"י, תוך התייעצות עם סולח עצמו. הקשר בין בן-אב"י לסולח נוצר על ידי אשר ספיר, חברו ללימודים של סולח ועמיתו של בן-אב"י בהוצאת "דואר היום". הצדדים לא הגיעו להסכם.[24]

בן-אב"י הצטיין כנואם והיה שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות,[9] וגם שליח מטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו. ב-1929 נאסר על ידי השלטון הבריטי בשל מאמריו החריפים בנושא הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.[9]

אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו. בן אב"י היה גם ממייסדי אבן יהודה.[9]

כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.

תוכנית הקנטונים

הרשות לכל אזור... להגן על חופשתו, להצביע בענייניו הפנימיים, לקבוע את מדיניותו לעתיד לבוא... זה יהיה ביתנו הלאומי, צר וקטן היום, רחב וגדול מחר... אם בית לאומי לנו אכן - יחלקו־נא את ירושלים לשלושה אזורות - יהודי, מושלימי ונוצרית... וירושלים העברייה... תהיה אז יותר יפה, יותר נעימה, יותר אהובה וקדושה מכל ההדר והתפארה העכשוויים שאינם בידינו.

איתמר בן-אב"י, דואר היום, 8 בספטמבר 1929

בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קנטונים) יהודיים וערביים[25] עם אוטונומיה משל עצמם,[26] כדוגמת הקנטונים של שווייץ.[27][13] הוא הציע ליצור "ברית כנען" עם מארונים, דרוזים, מתואלים ומיעוטים נוספים, שחששו מהתנועה הפאן-ערבית. הוא היה בין הציונים הראשונים, שתבעו בשנות ה-20 לצרף את חצי האי סיני לתחום ההתיישבות היהודית.[28] הוא גם מחה נגד מגמת ההתרכזות של היישוב היהודי במישור ובעמקים בלבד - בהם היה רוב יהודי, והציע לבנות עיר עברית חדשה בהר כנען אל מול שקיעתה של צפת ולהקים חברון חדשה לצדה של העיר הערבית העתיקה. הוא סבר כי הוויתור על אזור ההר מאפשר לערבים לכבוש אותו. הוא צידד בהקמת "יהודה מידית" וסבר שבהגיע מלחמה עולמית שנייה, יזכו היהודים ל"יהודה החלומית". אף על פי שגדל בבית חילוני, אימץ לעצמו עמדה חיובית כלפי דת ישראל וגרס כי התחייה הלאומית בארץ ישראל, כאשר היא חסרה התעוררות דתית, תגרור אחריה התנוונות נפשית.[29]

כמחדש השפה העברית

בן אב"י המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: ימאות,[30] עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. לדבריו, יצר גם את המילים: סביבון, רעשן ומפית.[31] למוסד בית-מחוקקים חידש את המילה "מורשון"[26] ולמונח "פאטריוטיזם" חידש את המילה "אבותיות".[28]

במקביל לחידוש מילים בעברית, תמך בן אב"י גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. הוא גם קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון),[32] כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934, אולם הם לא האריכו ימים.

אהבתו ללאה אבושדיד

BenAvi22
שיר האהבה "שלום", עיתון 'הצבי', 5 בינואר 1910,[33] שבו רמז בן-אב"י על כוונתו לשלוח יד בנפשו בשל הרחקת אהובתו ממנו.[34]
Doar Hayom newspaper's staff 1920s
מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה יושבת שנייה משמאל: לאה אבושדיד, משמאלה יושב איתמר בן אב"י ולצידו ישעיהו קרניאל (עזמות). בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן-חן. שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי.

סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. אבושדיד הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת המערבים, חלק מהיישוב הספרדי הישן, בן-אב"י התאהב בה בהיותו בן 26 והיא עודנה נערה, ולמרות אהבתה לו, לא העזה להמרות את פי אמהּ, שהתנגדה לנישואים בין השניים. הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא ספרדי טהור, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.

אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם בקבלה תשובה זו נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל. השניים נישאו בערב פסח שנת תרע"ב במלון אמדורסקי.[35]

הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י":

"את לאתי אהבתי למרות רצונה מי יתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי חיי לך ומותי"

אחרית דבר

לאיתמר ולאה נולדו שלוש בנות: דרור-אילת, הבת הבכורה – נולדה בניו יורק[36] ונפטרה בגיל 4 (ב-3 בספטמבר 1921),[37] דרור, הבת האמצעית - נקראה על שם אחותה שנפטרה[38] (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים.

בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר לארצות הברית עם בני משפחתו.

בשנת 1943 (י"ג בניסן תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית. בשנת 1947 (י"ב באדר תש"ז) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.[9]

במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:

"כל ימי חייו התהלך ודגל בידו. דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. דגל זה היה ספק דגל ספק עפיפון ילדים (...) כולנו חייכנו לו לילד הנצחי וכולנו לא ידענו שאת חלומותינו אנו הוא מדובב בלא יודעים, בלא יודעיו ובלא יודעינו."

ספריו

איתמר בן אב"י חיבר מספר ספרים, העוסקים בעיקר בשאלות ארץ ישראל והמדיניות הציונית. חמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.[9] בין הספרים שהוציא:

  • כנען ארצנו, 5,000 שנות ישראל על אדמתו, ללא הפסקה, תרצ"ב (1931).
  • עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.
  • החצוף הארצישראלי,[39] הקדמות: ירון לונדון ומאיר שלו; ערכה וכתבה הערות: מיכל זמיר; ידיעות ספרים, 2016, (334 עמודים) - מהדורה מקוצרת ומוערת של הספר עם שחר עצמאותנו.[9]

לקריאה נוספת

  • הימה! - אוסף מאמריו הימיים הראשונים של איתמר בן־אב"י. הוצאת "זבולון" בשנה הראשונה לנמל תל אביב [1939].
  • חמדה בן-יהודה, נושא הדגל: חיי איתמר בן-אב"י. הוצאת בן-יהודה, תש"ד (1944).
  • נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.
  • דבורה עומר, הבכור לבית אב"י. הוצאת עם עובד, 1967.
  • "50 שנות זבולון", יובלה החמישים של האגודה. ספטמבר 1978.
  • דבורה עומר, אהבת איתמר. הוצאת עם עובד, 2001.
  • גיל חובב, סוכריות מהשמיים. הוצאת מודן בשיתוף קרפד, 2007.
  • עוזי אלידע, העולם בצהוב - לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884-1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015, באתר העין השביעית
  • עוזי אלידע, ״איתמר בן-אב״י והכמיהה למנהיג: ממוסוליני לז'בוטינסקי״, קשר 45, סתיו 2013, עמ' 41–48
  • עוזי אלידע, ״עיתונות צהובה ומסעי צלב עיתונאיים : ״דאר-היום״ ופרשת רופין״, ישראל, מס' 23, 2016, עמ' 327- 352
  • עוזי אלידע, ״עימותים תיקשורתיים בין ילידים למהגרים בחברה הארץ-ישראלית: 1904-1931״, קשר 49, חורף 2017, עמ' 31–47
  • מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "העיתון היומי הראשון והעיתונאי הראשון", עמ' 25–32.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 27.
  2. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 32-31.
  3. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 43, 46.
  4. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 123, הערה 168.
  5. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 140.
  6. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 141.
  7. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 143, הערה 223.
  8. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 145.
  9. ^ 9.00 9.01 9.02 9.03 9.04 9.05 9.06 9.07 9.08 9.09 9.10 איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי (2016), ביוגרפיה בכריכה הפנימית.
  10. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 166.
  11. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 175-174.
  12. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 194-193.
  13. ^ 13.0 13.1 איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 307: "'פלשתיניות', זהו השם שבו כיניתי את הקנטונים לערבים והזרים בכלל".
  14. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 70, 73-72.
  15. ^ על פרשת העברת העיתון לידי ז'בוטינסקי, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 300–309, 326.
  16. ^ אנחנו, הצבי, 4 במאי 1909
  17. ^ חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 17 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 19 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בעדנה, הצבי, 20 במאי 1909
  18. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; מגיבים, 3. איתמר בן אב"י, "אנחנו" והארמנים, עמ' 123-119.
  19. ^ עוזי אלידע, מתוך "העולם בצהוב" מאת עוזי אלידע, באתר העין השביעית, 26 במרץ 2015
  20. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 215-213.
  21. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 227.
  22. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 228, 233.
  23. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 238-236.
  24. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 91.
  25. ^ דוד מלמדשלושה קנטונים לשלושה עמים, באתר הארץ, 7 ביוני 2019
  26. ^ 26.0 26.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 69.
  27. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 242.
  28. ^ 28.0 28.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 71.
  29. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 72.
  30. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 116, הערה 153.
  31. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 46-45.
  32. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 173–174, 193-192, 303-302.
  33. ^ "שלום", הצבי, גיליון 79, (כד בטבת) 5 בינואר 1910
  34. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 185.
  35. ^ על החתונה, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 207-203; על ירח הדבש באירופה: עמ' 220-208.
  36. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 231.
  37. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 823.
  38. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 233: לאחר שנולדה בתם השנייה, קראו איתמר ולאה לבתם הבכורה שנפטרה, "דרור הראשונה" או "דרור א'".
  39. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 165: בתגובה למאמרו של בן-אב"י, "מה נתנה לנו ארץ-ישראל?", שנתפרסם בעיתון "העולם", כתב ראובן בריינין שני מאמרים שהתפרסמו באותו עיתון, בשם "מענה לבן-אב"י", בהם כינה אותו "החצוף הארצישראלי".
  40. ^ על שלוש פגישותיו עם אטאטורק, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 193-186.
אהרן אבן-חן

אהרן אבן-חן (פיינשטיין) (7 בספטמבר 1908 – 17 במאי 1990) היה עיתונאי, סופר ואיש ציבור ישראלי, מראשוני העיר נתניה.

אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה (כ"א בטבת תרי"ח, 7 בינואר 1858 – כ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

בית העיתונאים על שם סוקולוב

בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב-יפו או בשמו המקוצר "בית סוקולוב", הוא מרכז אגודת העיתונאים בתל אביב המשמש לפעילות העיתונות בישראל בשגרה ובמיוחד בתקופות המצריכות סיקור תקשורתי נרחב דוגמת מלחמות ופרשיות מסעירות. המבנה משמש גם כאולם כנסים וכגלריה לתערוכות אמנות זמניות. הבניין, שנבנה בשנת 1957, ממוקם ברחוב קפלן 4, בין בית יכין לבית הסופר ובקרבת בית הסוכנות היהודית. הבניין משמש גם את יחידת דובר צה"ל והכניסה אליו היא דרך רחוב איתמר בן אב"י 9.

בני בנימין

הסתדרות בני בנימין הייתה ארגון של בני המושבות שקם בשנת 1921, בהשראת הגדעונים. קרוי על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד.

דואר היום

דואר היום (בכתיב חסר: דֹאר היום באנגלית: Palestine daily mail) היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בין השנים 1919–1936, בעריכתו של איתמר בן-אב"י.

דרור

האם התכוונתם ל...

הבכור לבית אב"י

הבכור לבית אב"י (הבכור לבית אליעזר בן יהודה) הוא ספר מאת הסופרת דבורה עומר שיצא לאור בשנת 1967, עיבוד ספרותי להתרחשות אמיתית שנכתב בעקבות מחקר מעמיק בשיתוף משפחת בן יהודה. הספר מתאר את סיפור חייו של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה. ספר ההמשך נקרא "אהבת איתמר".

בשנת 1968 זיכה הספר את דבורה עומר בפרס למדן.

הספר תורגם לאנגלית, יפנית, ורוסית.

הצבי

"הצבי" היה עיתון שנוסד על ידי אליעזר בן יהודה בשנת 1884 בירושלים והופיע מאז בגלגולים שונים עד ימי מלחמת העולם הראשונה (1915). בשער העיתון הוא הוצג כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות".

חמדה בן-יהודה

חמדה בן-יהודה (4 ביולי 1873, ט' בתמוז התרל"ג – 25 באוגוסט 1951, תשי"א) הייתה סופרת, עיתונאית, אשתו השנייה של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, ואחותה הצעירה של אשתו הראשונה, דבורה בן-יהודה.

ט"ו באב

ט"ו באב הוא היום החמישה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

כייסות

כייסות או כיוּס, מושג המתייחס לגניבת ארנק או כספו של אדם מכיסו או מתרמילו, כך שקורבן הכיוס לא ירגיש בכך בשעת מעשה. העוסק בכיוס קרוי כייס. כיוס הוא בדרך כלל עבירה פלילית. בהשוואה לטכניקות אחרות לגזילת כספו של הזולת כגון שוד, כיוס היא פעולה נטולת אלימות שהקורבן מרגיש בתוצאותיה זמן מה לאחר שהסתיימה.

המושג מוזכר כבר במאה ה-13, וב-1585 מוזכר לראשונה בית ספר לכייסות בלונדון. את המילה העברית חידש העיתונאי איתמר בן־אב"י לאחר שלא נותר מקום לכתוב בכותרת "גנבי כיס".כייסים פועלים כיחידים או כזוגות, כאשר אחד מהכייסים מסיח את דעתו של הקורבן, והאחר עוסק במלאכת הכיוס עצמה. טכניקות להסחת הדעת: שיחה עם הקורבן תוך הפניית תשומת לבו לנושאים שונים, התזה מקרית לכאורה של לכלוך עליו, ולאחר מכן סיוע בניקוי הלכלוך שמעניק אפשרות "לנקות" גם את כיסו של הקורבן.

שדה פעולה אידיאלי לכייסים הוא אזור שבו קיימת צפיפות גבוהה, כגון תחבורה ציבורית בשעות העומס, התקהלויות של אנשים וכדומה. כיוס בתחבורה ציבורית מעניק לכייס יתרון נוסף: בתום מעשה הכיוס הכייס יורד מהרכב עם שללו, והרכב מתרחק עם קורבן הכיוס, ומרחיק אותו מהכייס.

מדרגות נעות מאפשרות כיוס ב"שיטת הסנדביץ'": אחד הכייסים נעצר בקצה המדרגות הנעות לפני הקורבן, והמדרגות בתנועתן מצמידות אליו את הקורבן שהופך לחסר אונים, כך שמתאפשר לכייס השני, הנמצא מאחורי הקורבן, להיצמד אליו ולחפש בכליו.

יש כייסים המשתמשים בסכין חדה לחיתוך הכיס האחורי של מכנסי הגבר לשם הוצאת הארנק. בארצות מסוימות יש רוכלים הדוחקים בתיירים לקנות את מרכולתם ותוך כדי כך מכייסים אותם.

במקומות מועדים לפורענות מעמידה המשטרה בלשים שתפקידם לאתר כייסים בפעולתם, וכן משמשת לכך בקרה באמצעות טלוויזיה במעגל סגור.

תיירים הם מועמדים עיקריים לכיוס, משום שחוסר התמצאותם הופך אותם לקורבנות נוחים יותר. כדי להתגונן מכייסים נוהגים תיירים להצטייד בחגורה סמויה, שהגישה אליה על ידי הכייס קשה יותר, ובה הם מחזיקים את עיקר כספם ומסמכיהם, לצמצום הנזק מפגיעתו של כייס. יש המשתמשים בשרשראות שקושרות את הארנק לדש מכנסיהם או מעילם, ויש כאלו שמניחים אותו בכיס פנימי שאין אפשרות להגיע אליו מבלי לעורר את תשומת לבו של בעל הארנק.

העונש המרבי הצפוי לכייס בבית משפט ישראלי הוא שלוש שנות מאסר.

דמות ספרותית נודעת של כייס היא זו של פייגין בספרו של צ'ארלס דיקנס "אוליבר טוויסט". פייגין הוא מנהיגה של חבורת ילדים, שאותם הוא מדריך לעסוק בכיוס ובמעשי גניבה נוספים.

שימוש לא פלילי בכישורי כיוס נעשה על ידי קוסמים, שבחלק מהמופע שלהם מעלימים חפצים מכיסיו של מתנדב מהקהל.

במשחק התפקידים, מבוכים ודרקונים, הדמות נוכל יכולה להשתמש במיומנות הייחודית שלה בכיוס אנשים בהצלחה רבה.

בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה תופעה של "כייסות אלקטרונית" באמצעות קורא שבבי RFID אותו מקרבים כייסים לכיס הקרבן, כדי לזהות את הפרטים הסודיים המוטבעים בשבב על כרטיס האשראי, הדרכון ושאר מסמכים אישיים.

לאה אבושדיד

לאה אבושדיד (בן-אב"י) (1889 - 15 בפברואר 1982) הייתה אשתו של איתמר בן-אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה. ידועה בתרבות הישראלית בשל פרשת חיזורו אחריה.

מכונית

מכונית היא כלי רכב מנועי, המיועד לשאת נוסעים או מטען. הגדרת המכונית אינה חד-משמעית, אך לרוב היא בעלת מנוע בעירה פנימית, ארבעה גלגלים או שישה גלגלים, ומיועדת לשאת עד כ-15 נוסעים או מטען של עד 1,000 קילוגרם.

המכונית מהווה גורם מספר אחד למוות לא טבעי וכן לנכות. השימוש במכונית הולך וגובר במדינות העולם השלישי, ומאידך פוחת במדינות המערב, שבהן ישנה מגמה למעבר להסתמכות על תחבורה ציבורית.

בתחילת דרכה של המכונית פיתחו מתכנני המכונית פתרונות הנעה שונים, שכללו מנועי בעירה פנימית, מנועים חשמליים, מנועי קיטור ועוד, אך מנועי הבעירה הפנימית מסוג מנוע בנזין ומנוע דיזל הם עדיין הנפוצים ביותר. מאז תחילת המאה ה-21, עם עליית המודעות לזיהום האוויר, מיוצרות יותר מכוניות עם מנוע חשמלי כמנוע יחיד או בשילוב מנוע בעירה פנימית.

המילה מכונית נגזרת מהמילה "מכונה". את המילה חידש איתמר בן-אב"י. כינוי נפוץ למכונית הוא "אוטו", שמקורו בשפות מערביות ומהווה קיצור של "אוטומוביל".

המודעות הגוברת לנזקים הסביבתיים והעירוניים וכן לתמותה הגבוהה הנגרמים על ידי הרכב הפרטי, מביאים בשנים האחרונות לתנועה רחבה להפחתת התלות ברכב הפרטי וקידום תחבורה ציבורית, שימוש באופניים וכלי תחבורה לא ממונעים נוספים ולמיזמים לשיתוף מכוניות.

מפית

מפית היא ריבוע קטן עשוי בד או נייר, שנועד לנקות פירורים או נוזלים מאזור הפה בזמן האכילה. יש המניחים את המפית על ברכיהם בשעת הארוחה, על מנת לשמור על ניקיון הבגדים.

המילה "מפית" היא צורת הקטנה של "מפה" – יריעת בד גדולה שנועדה לשמור על ניקיון השולחן וקישוטו.

את המילה יצר איתמר בן אב"י.לרוב המפית מקופלת ומונחת משמאל לצלחת, מעבר למזלג החיצוני. במסעדות יוקרה המפית יכולה להיות מקופלת בצורות מתוחכמות ולהיות מוצגת על הצלחת הריקה.

מפית בד היא לבנה או בצבע אחיד אחר. בעיצוב השולחן לארוחה חגיגית מקובל להתאים את צבעי המפיות לצבע המופיע בכלי האוכל או באביזרי קישוט (כגון פמוטות, אגרטלים וכדומה).

מפיות נייר קיימות במגוון דוגמאות, החל מצבע אחיד וכלה בהדפסי פרחים, דמויות, הדפסים גאומטריים ועוד. בשל שפע הדוגמאות העצום יש האוספים מפיות כתחביב. מפיות נייר משמשות גם ליצירות אומנות שימושית, על ידי גזירת הדפסים מהמפית והדבקתם באמצעות דבק מיוחד על זכוכית, עץ וחומרים אחרים בתהליך שנקרא דקופאז'.

סוג מיוחד של מפיות הן מגבונים - מפית לחה חד-פעמית, מנייר או נייר ארוג דמוי בד, ספוגה בחומר ניקוי. קיימים מגבונים הספוגים בחומרים שונים למטרות שונות - לניקוי תינוקות, להסרת איפור, לניקוי ביתי ועוד.

מרחביה (ירושלים)

שכונת מרחביה היא שכונת מגורים קטנה במרכז ירושלים החדשה, שנוסדה בידי מספר אישים יהודים בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה גובלת בשכונות קריית שמואל, טלביה וקטמון הישנה, והיא בנויה סביב הרחובות איתמר בן אב"י, הנשיא, הגדוד העברי, מבוא יורם ומבוא הרכבי.

הקרקע שעליה נבנתה השכונה נרכשה בעסקה סיבובית מאת המסדר הנוצרי הישועי בירושלים. כמתווכים בין בעלי הקרקע הנוצרים לבין הרוכשים היהודים שימשו הסוחרים הערבים ג'וזף פסקל אלבינה וחאטשה קאנקאשיאן. בין הרוכשים היהודים בלט בעיקר הסוחר הירושלמי ראובן זילברשטיין, שלאחר רכישת הקרקע חילק את השטח למגרשים ומכר אותם לאישים ולמשפחות שונות. בין בוני הבתים הראשונים בשכונה נמנו עמינדב קרלין, זאב זילברשטיין וולטר כץ, ומעט מאוחר יותר גם בנה את ביתו בשכונה גם ראובן זילברשטיין עצמו, ברח' הפלמ"ח של ימינו.

במהלך מלחמת העצמאות נקלעה שכונת מרחביה לקו האש, ומשך תקופה ארוכה הומטרה על בתי השכונה אש מכיוון העמדות הערביות בשכונת קטמון, סביב מנזר סן סימון.

לאחר מלחמת העצמאות הפכה מרחביה לחלק מגוש השכונות היהודיות המרכיבות את לִבה של ירושלים המערבית, בהן רחביה, טלביה, קטמון וקריית שמואל. בתוך כך הלכה ואיבדה מרחביה את אופייה הייחודי, ועל פי רוב היא נחשבת כיום לחלק אינטגרלי משכונת קריית שמואל.

סביבון

סביבון הוא צעצוע המסתובב על צירו. בקרב היהודים משמש הסביבון בעיקר כמשחק מסורתי לחג החנוכה.

הסביבונים הנפוצים מופעלים על ידי סיבובם באמצעות אצבעות כף היד, אך יש גם המופעלים באמצעות השלכתם בעוצמה, באמצעות בעיטה בכף הרגל, או באמצעות מנגנון הפעלה מכני. לאחר הפעלתו הסביבון מסתובב זמן מה סביב צירו, לעיתים גם תוך התקדמות במישור, עד שהחיכוך מביא לעצירתו.

קונטרס (כתב עת)

קוּנטרס או בשמו המלא: קונטרס: ידיעות, שיחות ומכתבים, היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה ובמידה מסוימת היה גם ביטאון ההסתדרות לפני ייסוד דבר. כתב העת ראה אור כשבועון בין השנים 1919–1930 ו-1943–1945. השם "קונטרס" פירושו חוברת העוסקת בנושא מסוים (מלטינית: commentarius - פנקס רשימות), חיבור קצר או אוסף הערות בנושא מסוים.

עורכו הראשון של קונטרס היה ברל כצנלסון, ולאחר שהקים את "דבר" והיה לעורכו, ערכו את כתב העת דוד רמז, מרדכי קושניר ויצחק יציב. גיליונות מסוימים יצאו גם בשמות "אגרת", "חוברת", "גיליון", "פנקס", "מכתב לחברים". בשנתו הראשונה צורף לקונטרס מוסף ספרותי חודשי בעריכת יוסף חיים ברנר בשם "האדמה", אך לאחר רצח ברנר פָּסקה הוצאת המוסף.

כצנלסון שידל את חברי המפלגה ששהו בחו"ל לשלוח כתבות לקונטרס ככתבי חוץ. כך משה שרת, ששהה בלונדון בשליחות התנועה הציונית, שלח כתבות תחת שם העט "בן קדם"; אליהו גולומב כתב מגרמניה; ומשה ביילינסון, שלמד רפואה באיטליה, היה כתב העיתון ברומא. עוד כתבו בעיתון אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), אברהם תרשיש, ברל רפטור ואף אב"א אחימאיר, לפני שהפך לרוויזיוניסט. ה"קונטרס" הודפס בדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות".

מעל גיליונות קונטרס התפרסמו דוחות פעילות מפלגתיים והסתדרותיים, תיאור מפורט של כל ועידה ומועצה ומאמרי פולמוס ארוכים של נציגי פועלים, בעיקר בנוגע לדרכה האידאולוגית והמעשית של הסתדרות העובדים ובנוגע לאיחוד שורות הפועלים העבריים בארץ ישראל. מעל דפי העיתון התנהל גם המאבק הגדול של התקופה כנגד גדוד העבודה. העיתון היה מפלגתי מובהק, ועמד כנגד עיתון "הפועל הצעיר". חוקרת התקופה אניטה שפירא מעירה כי "לא היה זה עיתון קל ונוח לקריאה" וכי "היו מפועלי ארץ ישראל שחטאו, בסתר ושלא בסתר, בקריאת "דאר היום", עיתונו ה"ימני" של איתמר בן-אב"י, שהיה בו מן הלחלוחית הסנסציונית שחסרה [...] בדפיו הצנועים של הקונטרס". "קונטרס" הפסיק להופיע בשנת 1930, על רקע איחוד "אחדות העבודה" עם "הפועל הצעיר" והקמת מפא"י ועל רקע הכפילות המיותרת עם העיתון היומי המצליח דאז, "דבר".

כאשר ב-1943 עמדה שוב מפא"י על סף פילוג, חידשו המזוהים עם רעיונות "אחדות העבודה" (סיעה ב') את הופעת "קונטרס" בעריכת יחיאל הלפרן, אך כעבור שנה וחצי הופסקה שוב הופעתו.

רעשן

רעשן הוא כלי נגינה המשמש כצעצוע, כלי-שעשועים המשמיע רעש, ומכאן שמו.

את המילה יצר איתמר בן אב"י.הרעשן בנוי מידית שבראשה גלגל שיניים, ומחלק המסתובב סביב גלגל השיניים. הפעלת הרעשן נעשית באמצעות תנופה הגורמת לחלק המסתובב להסתובב ולהשמיע רעש בעת החיכוך שלו בגלגל השיניים.

עץ משפחת איתמר בן אב"י
יהודה לייב לייזרוביץ' (פרלמן)
 
ציפורה (פייגה) בת דוד וולפסוןשלמה נפתלי הרץ יונאס
 
רבקה-לאה ברבישאברהם אבושדיד
 
חיים נסים ברוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אסתר
 
שלום-דוד
 
חיים-מאיר
 
יהודה-לייב
 
אליעזר בן-יהודה
 
חמדהדבורהרחמים שלמה אבושדיד
 
ריינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהוד
(נפטר בגיל צעיר)
 
 
עדה
 
 
דבורה
(נפטרה בגיל צעיר)
 
אביחיל
 
 
שלומית
 
 
איתמר בן-אב"י
 
לאה אבושדיד
 
אברהם אבושדיד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקס ויטמן
 
דבורה-דולה
 
אהוד-שלמה
 
זלפה
 
פיליפ גיא
 
ימימה
 
עטרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל אדלר
 
דוד אלדר
 
ראומה אלדר
 
הדסה
 
משה חובב
 
דרורה בן אב"י
 
מונרו פולארד
 
ז'אן פרו
 
דרור-אילת
(נפטרה בגיל 4)
 
רינה
 
אבי רז
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דפנה ארמוני
 
איתמר
 
גיל חובב
 
 
אלה ארמוני

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.