אירה יאן

אִירָה יאןרוסית: И́ра Ян; לעיתים נכתב יַן) הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן (Эсфи́рь Иосиле́вич Слепя́н; ‏1869כ"ה בניסן תרע"ט, 24 באפריל 1919), שנודעה כאהובתו של חיים נחמן ביאליק וכחברה בקומונת האמנים "בצלאל".

אירה יאן
לאום ישראלית
Jerusalem komuna
ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמית שליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה: רחל ינאית בן צבי (עומדת מימין), בוריס שץ (לידה), יצחק בן צבי (יושב מימין).
YAD BEN ZVI VIEW 20120911 125248
ציור של אירה יאן שאבד, הצילום מאוסף רחל ינאית
Ira Yan
מודעה של אירה יאן בעיתון הצבי 1908

תולדות חייה

אסתר יוסילביץ' נולדה בשנת 1869 בקישינב שבבסרביה, רוסיה, למשפחה מתבוללת. אביה יוסף יוסילביץ היה עורך דין בעל מהלכים בציבור הרוסי. עוד בנעוריה עברה עם משפחתה לאודסה. לאחר לימודיה בגימנסיה השתלמה בבית ספר לאמנות ונטלה את הכינוי "אירה יאן". היא כתבה מספר סיפורים ברוסית והתחברה לחוגי מהפכנים של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית (ס"ר), בה הכירה את בעלה, דמיטרי סלֶפּיַאן (Слепян). לזוג נולדה בת, לנה.

ב-1903 זועזע עולמה עקב פרעות קישינב. על רקע זה הכירה את ביאליק. כתוצאה מהיכרות זו עזבה את חוגי המהפכנים ונפרדה מבעלה. על פגישתה עם ביאליק כתבה: "מאושרת הייתי למגע משוררנו הדגול, הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי."

ב-1906 עלתה לארץ ישראל עם בתהּ, ומ-1908 התיישבה בירושלים והתחברה לרחל ינאית בן צבי ויצחק בן צבי ולחוג ירושלים החדשה שכלל את ינאית, בוריס שץ, יהושע ברזילי ואחרים. יחד עמם התגוררה בשכונה קטנה לצד בניין האקדמיה לאמנות "בצלאל", באווירה של קומונה. היא תרגמה לרוסית את הפואמות "מגילת האש"[1] ו"מתי מדבר"[2] מאת ביאליק, טיילה בירושלים בחברת רחל ינאית בן צבי שהפכה לידידת נפשה, וציירה ממראות ירושלים בסטודיו סמוך למבנה בצלאל. בימים בהם התגוררה בירושלים פרסמה מדי פעם מאמרים קצרים ופואמות בעיתונים הצבי והאור של אליעזר בן יהודה (כך למשל מאמרה 'הדממיה' על הקבורה היהודית בירושלים בעיתון האור[3] כמו כן הייתה שותפה להקמת הגימנסיה העברית רחביה, שבה למדו במחזור הראשון בתה וילדיו של יהושע ברזילי. היא אף לימדה ציור בגימנסיה.

ב-1914, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה, יחד עם סגל הגימנסיה ורבים מבני הקומונה לתל אביב והתגוררה בבית אדלר. בתל אביב המשיכה ללמד ציור בגימנסיה הרצליה ובין היתר הייתה מורתו של נחום גוטמן. ב-1917, בעת גירוש יהודי תל אביב ונתיני רוסיה בעיר, גורשה לאלכסנדריה. באלכסנדריה חלתה בשחפת וחיה בעוני במשך כארבעה חודשים. תמונותיה הוסתרו בחפזה, כאשר חזרה לתל אביב לא מצאה אותן. היא נפטרה משחפת ומשברון לב עקב אובדן עבודת חייה ב-1919 ונקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

יחסיה עם ביאליק

במחקרים שנערכו בעיקר משנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך עולה מסכת אהבתם של ביאליק ואירה יאן. הם נפגשו בקישינב על רקע הפרעות. אירה יאן, שהייתה נשואה ואם לבת, התאהבה במשורר ונטשה את בעלה ואת אמונותיה. ביאליק היה נשוי ומיואש מכך שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים לעולם ונמשך בעליל לציירת. לפי דעת חוקרים (ביניהם זיוה שמיר והלל ברזל) לפחות שני שירים של ביאליק, "הולכת את מעמי"[4] ו"לנתיבך הנעלם",[5] הוקדשו לאירה יאן.

בעקבות התורה הציונית שספגה אירה יאן מביאליק היא מיהרה לעלות לארץ ישראל, מתוך אמונה שאהובה ימהר לבוא אחריה, אולם ביאליק עלה לארץ ישראל רק לאחר מותה. בניגוד לאירה יאן שהקריבה את כל אשר היה לה, ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב, וניתק את הקשר עמה זמן מה לאחר שעלתה לארץ. רק בשנת 1972 התגלה צרור מכתבים בעזבונו של ביאליק שגילה את מה שהיה עד אז סודו הגדול. הצרור הוסתר יחד עם חומרים נוספים על ידי אוצר בית ביאליק במשך 40 שנה, משה אונגרפלד, על מנת שלא יכתים את שמו של המשורר הנערץ. חומרים נוספים התגלו לאחר מותו של אונגרפלד בשנת 1983. מחקריה של נורית גוברין מתארים את פרטי חייה ומדגישים את פעילותה הספרותית והציבורית, כאדם עצמאי ויוצר. לדעתה של זיוה שמיר חלקים גדולים מיצירתו של ביאליק מושפעים במישרין מן הקשר שהיה לו עם אירה יאן, אשר מהווה, לדעתה, את פרשת האהבה המרכזית של חייו.

לקריאה נוספת

  • רחל ינאית בן-צבי, אירה-יאן, ירושלים: הוצאת מ' נוימן, תשכ"ה. ‬(אלבום)
  • נורית גוברין, "אשה לבדה: הציירת אירה יאן כמספרת ארץ-ישראלית"; "מבוא כהצהרת אהבה מוסווית: בין אירה יאן לביאליק". בתוך: דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1989, עמ' 354 - 392; 393 - 407.
  • זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (ערך חיים כהן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ס 2000. ‬
  • אידה צורית, אהבת חיים (אהבתה הטראגית של הציירת אירה יאן לחיים נחמן ביאליק),‫ ירושלים: כתר, 2000. (ספרות יפה)‬
  • רות בקי קולודני, הכניסיני תחת כנפך: מסע בעקבות אירה יאן (תרגומי מכתבים מרוסית מאת פטר קריקסונוב, ויקטור רדוצקי, אהרן אורמיאן),‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003. (ביוגרפיה)
  • שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק,‫הוצאת דביר, 1990. (ביוגרפיה)

מאמרים:

  • משה שמיר, 'אהבת ביאליק [את אירא יאן]', מאזנים לו (תשל"ג), 11–19.
  • משה אונגרפלד, 'חמש אגרות חדשות של ח.נ. ביאליק [אל] אירא יאן', מאזנים לו (תשל"ג), 5–10.
  • נורית גוברין, '"מיומנה של ירושלמית": הציירת אירה יאן כמספרת ארצישראלית', עתון 77 46 (תשמ"ד), 44–47.
  • נורית גוברין, ‫'מבוא כהצהרת אהבה מוסווית: הערות למבוא של אירה יאן לספר תרגומיה לרוסית את "מגילת האש" ו"מתי מדבר" מאת ח.נ. ביאליק', מאזנים סא, 3–4 (תשמ"ז) 19–22.
  • רקפת ידידיה, 'אישה מחפשת משמעות בציונות: על דמותה של הציירת אירה יאן', מאזנים עא, 6 (תשנ"ז), 104–111.
  • זיוה שמיר, 'עסקי מכחול בשפופרת: בעקבות אירה יאן - מסע ביצירת ביאליק', מאזנים עד, 9 (תש"ס), 26–30.
  • אידה צורית, 'אומרים אהבה יש: סיפור אהבתם של חיים נחמן ביאליק והציירת אירה יאן', פנים 14 (2000), 116–120.
  • אידה צורית, 'מגבורה היסטורית לרומן בדיוני: בעקבות "אהבת חיים", רומן על הציירת אירה יאן הידועה כ"אהובתו של ביאליק"', דימוי 21 (תשס"ב), 24–26.
  • יערה בן-דוד, 'מסע ביוגרפי בעקבות אירה יאן', מאזניים עח, 1 (תשס"ד 2004), 12–13.
  • Nurit Govrin, 'A woman alone: The artist Ira Jan as writer in Eretz Yisrael,' in: Deborah S. Bernstein (Ed.), Pioneers and Homemakers: Jewish Women in Pre-State Israel, Albany: State University of New York Press, 1992, pp. 165-181.

קישורים חיצוניים

מפרי עטה:

הערות שוליים

  1. ^ מגילת האש בפרויקט בן-יהודה.
  2. ^ מתי מדבר בפרויקט בן-יהודה.
  3. ^ האור, 23 באוגוסט 1910.
  4. ^ הולכת את מעמי בפרויקט בן-יהודה.
  5. ^ לנתיבך הנעלם בפרויקט בן-יהודה.
אביב טלמור

אביב טלמור (נולד ב-1965) הוא במאי, תסריטאי ומפיק סרטים ומשורר; הבעלים והמייסד של חברת יוטרייד (Utrade) שעסקה, עד לקריסתה, במסחר אלגוריתמי בשוק ההון.

אידה צורית

אידה צורית מגד (נולדה ב-30 בינואר 1926) היא סופרת, מסאית, מחזאית ומשוררת ישראלית.

בוריס שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 1867 – 23 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

בין חולות וכחול שמיים

בין חולות וכחול שמיים הוא ספרו של נחום גוטמן אשר כתב הסופר אהוד בן-עזר מפיו. ראה אור בהוצאת יבנה בתל אביב. שם הספר מוסר את חוויית הילדות הנטורלית של גוטמן בתוך מכלול ההווייה הארצישראלית, שאותה תיאר בבגרותו ביצירתו הענפה כצייר וכסופר; המילה "חולות" ששולבה בה, התייחסה בין השאר לחולות תל אביב וחוף הים שהרבה לטייל ולשוטט בהם.הספר מוסר זכרונות אוטוביוגרפיים של גוטמן, לאור דמויותיהם של אישים ואירועים מרכזיים בתקופת ילדותו ונעוריו בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

בן-עזר מספר כי "כתיבת הספר תחילתה בסדרת פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי חייו"; בעבודת העריכה המורכבת טופלו הרשימות השונות עד לכדי ספר, שאירועיו מובאים בסדר כרונולוגי. כל פרק עוסק בדמות עיקרית או וגם באירוע חשוב בחייו של גוטמן, ובדרך כלל נוגע לנושאים כלליים, לאומיים או אנושיים כלליים, ובהם: אביו ש. בן-ציון, שכונת נווה צדק ותל אביב הקטנה, העלייה לארץ ישראל בנמל יפו, מאיר דיזנגוף, הסופר אז"ר, המשורר חיים נחמן ביאליק, הציירת אירה יאן, גימנסיה "הרצליה", האמן ומייסד בצלאל בוריס ש"ץ, ר' בנימין, מלחמת העולם הראשונה וגירוש תל אביב, הגדודים העבריים, יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, ולוי אשכול.

בית אדלר

בית אדלר היה בית מגורים ברחוב אחד העם 26 בתל אביב, בין מלון פלטין לבין ביתו של מנחם גילוץ.

הבית הוקם בין 1910 ל-1911, על ידי המורה ישראל יהודה אדלר ורעייתו ברכה, במגרש אותו הגרילו בהגרלת המגרשים לאחוזת בית שנערכה ב-1909. בין 1914 ועד לגירוש תל אביב ב-1917, התגוררה בבית גם הציירת והסופרת אירה יאן. משפחת אדלר התגוררה בבית עד 1943, אז מכרה אותו. כשני שלישים מסכום המכירה נתרמו למושבה רמת ישי. בעת שהתגוררו בבית, חי ישראל יהודה בקומה השנייה, ואילו ברכה התגוררה בקומה הראשונה. לאחר שנמכר, שינה הבית את פניו, וקומתו הראשון החלה לשמש למטרות מסחר. בין היתר, פעל בה בית המרקחת של גרשון שור, לימים חלק מרשת בתי המרקחת שור טבצ'ניק.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 רכש אלפרד אקירוב את בית אדלר ואת בית גילוץ הסמוך, ובהמשך מכר אותם לחברת אקרו נדל"ן. חברה זו החלה בבניית בניין מגורים בן 21 קומות שחזיתו בשדרות רוטשילד, בשטח של כמה בניינים, בהם בית גילוץ שנהרס ב-2005, ובית ליטווינסקי, אותו היא צפויה לשמר. בשנת 2009 פורק בית אדלר, וכל חלקיו נשמרו במחסן. בשנת 2015 הוחל בבניית הפרויקט, שכחלק ממנו יוקם מחדש בית אדלר, מחלקיו המקוריים, וכך ישומר. במהלך פירוק המבנה התגלו ציורי קיר בחלק מהחדרים, ואף הם ישוקמו וישוחזרו. הבית עתיד לשמש את הספא ואת חדר הכושר של הבניין.

בתיה לישנסקי

בתיה לישַנְסקי (ח' בתשרי תר"ס, ספטמבר 1899 – ט"ז בניסן תשנ"ב, אפריל 1992) הייתה פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957), יקירת העיר תל אביב (1983) וכלת פרס ישראל לפיסול (1985).

הכניסיני תחת כנפך

הכניסיני תחת כנפך הוא שיר אהבה מאת חיים נחמן ביאליק. השיר פורסם לראשונה בי"ב באדר תרס"ה (1905). הוא משיריו הנודעים ביותר של ביאליק, שזכה למספר לחנים ולביצועים רבים של זמרים עבריים.

זיוה שמיר

זיוה שמיר (נולדה ב-20 בספטמבר 1946) היא פרופסור אמריטה לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

חיה פיקהולץ

חיה פיקהולץ ( 20 בספטמבר 1902 – 24 באוגוסט 1974) הייתה אהובתו של חיים נחמן ביאליק בשנות חייו האחרונות.

חיה פיקהולץ נולדה בשנת 1902 בגליציה שהייתה אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בצעירותה שימשה כמורה. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 יצאה ללונדון שם למדה פילוסופיה. בדצמבר 1930 יצא ביאליק בן ה-57 לשהוּת בת חודשיים בבירת אנגליה, שם ביקש לגייס כסף להוצאת הספרים דביר שהיה בין מקימיה. שם נקרתה חיה פיקהולץ בדרכו. נקשרו ביניהם קשרי אהבה. ‬הם שהו יחד בחדרו במלון ראסל.

באותה שנה שלח לה ביאליק מכתב אהבה בו כתב:

"החמודה, גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראיך, ולבי יוצא אליך. לא ידעת עד כמה החלימו מגעי אצבעותיך את לבי ועד מה הרנינה קרבתך את בשרי. כל נשיקה ונשיקה אשר חתמת בפני ובידי היו כצרי לנפשי. אכן גם אני רק עתה אדע מה נעמת ומה יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? האהבתי אותך יש משלש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מלבי".בשנת 1933 עלתה חיה פיקהולץ לארץ ישראל וקיבלה משרת מורה לאנגלית בגימנסיה גאולה בתל־אביב אז חודש הקשר ביניהם.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ שנה לאחר מכן, בקיץ 1934, יצא ביאליק לוינה לעבור ניתוח לצורך טיפול בבעיית אבנים בכליות ממנה סבל, אולם שם נפטר ב-4 ביולי 1934, לאחר סיבוך בניתוח. מותו גרם לאבל כבד ביישוב. בזאת הסתיימה פרשת אהבתם.

חיה פיקהולץ האריכה ימים ונפטרה ערירית וחשוכת ילדים, חמישים שנה לאחר מות המשורר, בשנת 1984 ונטמנה ב בית העלמין קריית שאול. בשנות חייה האחרונות התגוררה בבית אבות ברמת אביב. את העובדה כי הייתה אהובתו של ביאליק שמרה בסוד כל ימי חייה.

ימים אחדים לאחר מותה פרסם איש הספרות חיים נגיד כתבה לזכרה במעריב. בכתבה נתפרסם לראשונה ברבים דבר קשר האהבה שלה עם המשורר הלאומי. נגיד כותב כי את סוד אהבתם גילתה לראשונה חוקרת הספרות ד"ר זיוה שמיר המתמחה בחקר ביאליק. העניין נתגלה לה בזכות מכתב שנמצא בארכיונו של הסופר אליעזר שטיינמן, שנאמר עליו שהיה אף הוא ממאהביה של חיה פיקולץ. חיים נגיד מספר כי נלווה לזיוה שמיר בביקור אצל חיה פיקהולץ והם ניסו להשפיע עליה שתשחרר לפרסום את פרשת אהבתה עם המשורר והיא לא נעתרה. חיים נגיד מתאר את התרשמותו ממנה:

"חיה פיקהולץ הייתה אז בת יותר מ-70 שנה, אשה בעלת הופעה אצילה. חרף כל השנים, נותר בה משהו מן הרעננות של העלמה שאהבה את המשורר הלאומי, את שיריו שמרה בליבה, ואת אגרותיו – במקום סתר."במקום אחר חיה פיקהולץ מתוארת כך:

"הגברת-המורה נהגה להתלבש מוזר, לחבוש כובעים גדולים ולעטות על ידיה כסיות לבנות, והעיקר, גילתה בסוד לכמה מתלמידיה שיש לה רומן עם המשורר חיים נחמן ביאליק".את הכתבה שלו במעריב הכתיר נגיד בכותרת "האם היו לאהובת ביאליק עוד מאהבים בעלי-שם ?". וסיכם אותה במלים:

"היום לאחר מותה, נותרה תעלומה גדולה מזו שהוסרה זמן קצר לפני מותה: האם היו לחיה פיקהולץ מאהבים נוספים בין אנשי השם והסופרים בישראל ? אם כן, תזכר הקשישה הערירית כאחת הנשים יוצאות הדופן בתולדות הישוב: משהו בנוסח האהובות הגדולות של הסופרים, שחיו בפאריס או בווינה של המאה שעברה".נגיד עצמו נותן בכתבה מספר רמזים לתשובה. מלבד איזכור שמו הסופר אליעזר שטיינמן הוא מוסיף ומספר כי ד"ר זיוה שמיר קיבלה מכתב מחוקר הספרות פרופסור דב סדן בו כתב לה כי בארכיונו שמור מכתב מ ברל כצנלסון ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, בו כתב לסדן כי פגש בלונדון את חיה פיקהולץ והם היו קרובים מאד.

הסופר נתן שחם, בנו של אליעזר שטיינמן, התייחס בספרו "סיפורי הכיסוי הכפול של אמא שלי" למאהבת של אביו שלדבריו קיבל אותה ב"ירושה" מביאליק.

כל זאת בנוסף לפרשת אהבתם של ביאליק והציירת אירה יאן מהשנים הראשונות של המאה העשרים, אשר נתגלתה במחקרים משנות השמונים של המאה. לדעתה של זיוה שמיר חלקים גדולים מיצירתו של ביאליק מושפעים במישרין מן הקשר שהיה לו עם אירה יאן, אשר מהווה, לדעתה, את פרשת האהבה המרכזית של חייו.

כשם שפרשת קשריו עם של ביאליק עם אירה יאן, לא האפילו על יחסה של אשתו מניה לביאליק ולא פגעו בחייהם המשותפים כך גם קשריו עם חיה פיקהולץ. במכתב למניה, שחשדה בקיומו של קשר זה, הכחיש ביאליק את הדבר מכל וכל ונשבע כי מדובר בהיכרות סתמית תמימה.

יאן

האם התכוונתם ל...

ירושלים החדשה (אמנים)

"ירושלים החדשה" הייתה כינוייה של חבורה שגובשה בירושלים ב-1908 ביוזמתו ובהנהגתו של בוריס ש"ץ, מייסד בית הספר לאמנות בצלאל. ש"ץ אסף סביבו אמנים, חלקם סטודנטים בבצלאל, אומנים ופועלים, בעיקר סתתים ופועלי דפוס, שחשב לחשובים במיוחד לשם "כיבוש העבודה" בירושלים וכן אנשי רוח. הם קראו לעצמם גם ה"קומונה הירושלמית" ו"הטורקים הצעירים", ככינויה של התנועה שתפסה אותה עת את השלטון בטורקיה ועוררה תקוות לרפורמה גם בארץ ישראל. מטרת הקבוצה הייתה ליצור "ירושלים חדשה שתהיה מקום של השראה ומקדש ליצירה תרבותית ואמנותית", ברוח ערכי תנועת ארטס אנד קרפטס.

מאניה ביאליק

מאניה ביאליק (לבית אוורבוך; 11 בדצמבר 1876 – 10 בספטמבר 1972) הייתה אשתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

משה אונגרפלד

משה אוּנגֶרפֶלד (10 במרץ 1898 – 2 במרץ 1983) היה מורה, עיתונאי, פובליציסט וסופר, מנהלו הראשון של "בית ביאליק".

נחום גוטמן

נחום גוטמן (15 באוקטובר 1898, טלנשטי, בסרביה – 28 בנובמבר 1980, תל אביב) היה צייר, מאייר, פסל וסופר ישראלי, יליד האימפריה הרוסית. בשנת 1978 זכה בפרס ישראל לספרות ילדים.

נפתלי וייץ

ד"ר נפתלי וייץ (21 בינואר 1866 - 12 בפברואר 1935) היה רופא ומחלוצי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת סוף השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי.

סופרים ושמות עט שלהם

רשימה זו מציגה את שמותיהם של סופרים שפרסמו את כתביהם תחת שם עט, ובדרך כלל נודעו בעיקר בשם העט.

פטר קריקסונוב

פטר קריקסונוב (נולד ב-1954) הוא מתרגם ישראלי מרוסית לעברית ועורך התרגום בכתב העת לשירה "כרמל". תרגם עשרות ספרים וכתב מאמרים בנושאי תרגום ועריכה. חבר מערכת הוצאת הספרים כרמל.

רות בקי-קולודני

רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי היא סופרת וחוקרת תולדות היישוב. רוב ספריה הם רומנים היסטוריים וביוגרפיות, ובעיקר ביוגרפיות של דמויות בולטות בתולדות היישוב. כמו כן עבדה כעיתונאית ושדרנית ב"קול ישראל". כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת תש"ס (1999).

רחל ינאית בן-צבי

גולדה לישנסקי (לעיתים, רחל ינאית בן-צבי), (אייר תרמ"ו, מאי, 1886 – 16 בנובמבר 1979) הייתה סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה. בן-צבי הייתה מהפעילות המרכזיות של תנועת העבודה, פעילה בהגנה העצמית היהודית ביישוב ואשת ציבור במדינת ישראל. אשתו של איש הציבור, ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי.

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפךעל השחיטהבעיר ההרגהלא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף"התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליקבית ביאליקגבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליקמוסד ביאליקרחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎ • אירה יאן • מרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.