איראן

הרפובליקה האסלאמית של איראןפרסית: جمهوری اسلامی ايران, ג'וֹמְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן; להאזנה (מידע • עזרה)) היא רפובליקה אסלאמית-שיעית בעלת מיעוט סוני הנמצאת במערב אסיה, והיא כיום בעלת משטר תיאוקרטי. היא גובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום. לאיראן היסטוריה עתיקת יומין, החל מהאימפריה הפרסית שהוקמה על ידי כורש בשנת 550 לפני הספירה. שפתה הרשמית של איראן היא הפרסית.

עיינו גם בפורטל

פורטל איראן הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות איראן. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באיראן על כל רבדיה: סמלים לאומיים, גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות, ספורט ועוד.

הרפובליקה האסלאמית של איראן
جمهوری اسلامی ايران
Flag of Iran (official) Emblem of Iran
דגל סמל

לחצו כדי להקטין חזרה

הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודימצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודוIran on the globe (Afro-Eurasia centered).svg
מוטו לאומי עצמאות, חופש, רפובליקה אסלאמית (استقلال، آزادی، جمهوری اسلامی)
המנון לאומי ההמנון הלאומי של הרפובליקה האסלאמית של איראן (سرود ملّی جمهوری اسلامی ایران)
יבשת אסיה
שפה רשמית פרסית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
טֶהֱרָאן
35°41′46″N 51°25′23″E / 35.69611°N 51.42306°E
משטר רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אוטוריטרית
ראש המדינה
- מנהיג עליון
- נשיא איראן
מנהיג עליון
עלי ח'מנאי
חסן רוחאני
הקמה

- תאריך
המהפכה האיראנית
11 בפברואר 1979
ישות קודמת State flag of Iran (1964–1980).svg המדינה האימפריאלית של איראן
דת אסלאם שיעי
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
1,648,195 קמ"ר 
19 בעולם
0.7%
אוכלוסייה[2]
(הערכה ליולי 2018)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

83,024,745 נפש 
17 בעולם
50.37 נפש לקמ"ר
157 בעולם
תמ"ג (PPP)[3]
(הערכה לשנת 2017)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

1,640,000 מיליון $ 
18 בעולם
19,753 $
88 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2017)

- דירוג עולמי

0.798 
61 בעולם
מטבע ריאל איראני ‏ (IRR)
אזור זמן UTC +3.5
סיומת אינטרנט .ir
קידומת בינלאומית 98

אטימולוגיה

עד 1935 נקראה איראן בשם פרס וזאת, ככל הנראה, על שם מחוז פארס, המחוז הדרומי באיראן. השם "איראן" מקורו עוד באימפריה הסאסאנית. החל משנת 1935 חדר שם זה לשימוש בינלאומי[דרוש מקור].

גאוגרפיה

Elahiyeh
הרי אלבורז, ליד טהראן המודרנית

איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.

שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא המדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לחמישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה.

הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה באזורים הפוריים יותר בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את ההר הגבוה ביותר במדינה, הר דמאוונד, שמגיע לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח. האגם הגדול ביותר במדינה הוא ימת אורמיה שהיא אגם מלח.

המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומן.

אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.

בדרום מזרחה של איראן נמצא מדבר לוט. זהו מדבר מלח שחלקים נרחבים ממנו מכוסים באבני בזלת ובלבה שחורה שנפלטו מהר געש שהיה פעיל בעבר, ועקב כך חום השמש נקלט בהן וגורם לכך שהטמפרטורה הממוצעת שם היא כ-50 מעלות, מה שגורם להיעדר חיים מוחלט במדבר זה, הכולל העדר בקטריות (אזור א-ביוטי).

דמוגרפיה

Iran ethnoreligious distribution 2004 in hebrew
תפוצה אתנית-דתית באיראן

האוכלוסייה באיראן עומדת על סך של 75.2 מיליון בני אדם, לפי תוצאות מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 ופורסם על ידי הממשלה. לפי נתוני ה-CIA (נכון לאוקטובר 2019) מספר התושבים במדינה עומד על 78.86 מיליון בני אדם. ההתפלגות האתנית במדינה גבוהה, וקיימות בה כ-80 קבוצות אתניות השונות זו מזו אך דומות מבחינה תרבותית. מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית אינם ברורים.

ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד בו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, אף על פי שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית. כ-25 אחוז מתושבי המדינה הם דוברי אזרית ועוד כ-10 אחוז הם כורדים.

במספר ערי איראן (טהראן, תבריז, משהד, איספהן וכאראג') מספר התושבים עבר את הרף של מיליון תושבים.

רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, המהווה רוב במרבית המדינות המוסלמיות. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, מנדעים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן יש להם מושבים שמורים בפרלמנט.

במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 נספרו כ-8,700 יהודים באיראן.[5]

כלכלה

Samand LX Kermanshah
מכונית סאמאנד LX תוצרת איראן

איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט, הגז הטבעי מתאן ומוצריהם מהווים כ-90% מהיצוא.

המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב (איראן היא יצרנית הרכב מספר 12 בעולם), ענף החלל, מוצרי אלקטרוניקה מגוונים, ופיתוחים טכנולוגים שונים. כלכלת איראן הייתה בעבר כלכלה ריכוזית בה המדינה שלטה על מרבית המשאבים העיקריים, אך בשנים האחרונות מתרחשת הפרטה של חברות רבות. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה ניכרת בחקלאות הכפרית ובעסקים רבים שעוסקים במסחר ושירותים.

בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין העממית, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.

במונחי תוצר מקומי גולמי המדינה ממוקמת בעשרים המדינות בעלות התל"ג הגבוה ביותר בעולם, עם תוצר לאומי בסך של 560,348 מיליון דולרים בשנת 2005, רובו קשור להכנסות מיצוא נפט. אולם בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-98 בעולם.

עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה. המיסוי הכבד הקשה על האוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של יוזמות פרטיות. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה העדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מאסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים מסוימים שנקבעו על ידיהן. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעיתים פיתוח כלכלי, בהגבילו את האפשרויות הפתוחות בפני יזמים מקומיים עצמאיים. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה לעיתים קרובות איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעיתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. תהליכי המודרניזיציה והתיעוש הואצו עם העלייה לשלטון של שושלת פהלווי בשנת 1925. מהפכת 1979 והמלחמה עם עיראק בשנות השמונים פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולקשיים בפיתוח טכנולוגי. הסנקציות הבינלאומיות על איראן בראשית המאה ה-21 הרעו את מצבה של הכלכלה האירנית ושימשו זרז להסכמת איראן לחתימת הסכם עם המעצמות בשנת 2015 להקפאת תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות נגדה.

למרות ההסכם, איראן לא הצליחה להתאושש, ובדצמבר 2017 החלה סדרה של הפגנות מחאה באיראן, על רקע האינפלציה הקשה במדינה ואחוזי האבטלה הגבוהים.

לאחר שב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין ועל חידוש הסנקציות על איראן, החל סבב הפגנות נוסף, כאשר הריאל האיראני הגיע לשפל של כל הזמנים.[6]

היסטוריה

העת העתיקה

איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ונמצאו עדויות לקיום תרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. במערב איראן של היום, בשטח המשתרע מול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם, שהיא אחת הממלכות העתיקות ביותר עליהן יש עדויות היסטוריות (מוזכרת גם בספר בראשית, פרק י"ד).

האימפריה האיראנית הראשונה החלה עם כיבושי כורש הגדול שהקים את ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס). האימפריה השתרעה על חלקים נרחבים מאסיה, ובירתה הייתה העיר פרספוליס. בשיאה של האימפריה הפרסית היא הגיעה עד לחופי הים התיכון. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 330 לפנה"ס, עד שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה לספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא העתיקה.

ימי הביניים והעת החדשה

Naghsh-e-jahan masjed-e-shah esfahan
הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של אספהאן

משנת 226 עד 651 לספירה שרר בשטחי איראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו רבות עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו שטחי המדינה על ידי האימפריה המוסלמית שהגיעה מחצי האי ערב ורוב תושבי המדינה קיבלו עליהם את דת האסלאם בתהליך הדרגתי שנמשך עד המאה העשירית. מלבד השלטון המוסלמי-ערבי התמודדו הפרסים גם מול כוחם העולה של המונגולים ואחר כך של הטורקים.

בשנת 1501 חודשה העצמאות הפוליטית של פרס והיא חזרה בהדרגה להיות אימפריה נרחבת בשטחה. באותה תקופה עברו מרבית תושביה מהאמונה המוסלמית-הסונית לאמונה המוסלמית-שיעית. עבאס שאה הראשון הכריז על אספהאן כבירת ממלכתו ופיאר אותה במבנים מרהיבים. בשנת 1795 הוכרזה טהראן כבירת המדינה. במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה נתונה ללחצי רוסיה ואימפריות מערביות.

איראן המודרנית

Majles1956
המג'לס, הפרלמנט האיראני (1956)

ההיסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.

ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי.

המהפכה האיראנית ואילך

Imam Khomeini in Mehrabad
חומייני נוחת באיראן בשנת 1979 כדי לעמוד בראש המהפכה נגד השאה

בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית (מצד האסלאם השיעי) ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעלייתו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג "הרפובליקה האסלאמית", שהייתה למעשה ממשל אוטוקרטי שמרני ביותר. השלטון החדש הלאים את התעשייה ועיגן את הדת והמסורות האסלאמיות השיעיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, הונהגה צנזורה מקיפה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים היגרו בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מהמעמד הבינוני-עירוני. באיראן עצמה החלו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.

ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.

בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כחצי מיליון איראנים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.

לאחר מותו של האייתוללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי חמינאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות חמינאי.

ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד מהמחנה השמרני. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה כלפי ישראל וכלפי המערב. בין השאר ערך ועידה בנושא "עולם ללא ציונות" והביע ספק בהתרחשות השואה.

ב-2013 נבחר לנשיאות חסן רוחאני. רוחאני נחשב למועמד מתון ונתמך על ידי רפורמיסטים ושניים מנשיאי איראן לשעבר.

פוליטיקה ובחירות

Voter show Stamped Finger- Iranian presidential election, 2013 in Sarakh 2 (2).jpeg
ליד קלפי בבחירות 2013 בהם נבחר חסן רוחאני לנשיא איראן

במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן - משטר תיאוקרטי שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני בשנת 1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי.

איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו " המנהיג העליון", אשר שולט במדינה מכוח סמכותו הדתית. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.

על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים בבחירות כלליות, אך מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני בית המחוקקים. מחמוד אחמדינז'אד נבחר בשנית ביוני 2009 בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. נשיאה הנוכחי של איראן הוא חסן רוחאני שהחל בתפקידו באוגוסט 2013 לאחר שניצח בבחירות שהתקיימו באותה שנה בהפרש גדול מול המתמודדים האחרים.

התנגדות למשטר

Iran election (1)
מפגינים איראנים יוצאים לרחובות לאחר שפורסמו תוצאות הבחירות בשנת 2009

הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והמשיך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט. רוב המפגינים היו צעירים מהערים הגדולות בעלי השקפות ליברליות. על פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבאסיג' ואת משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". נראה היה כי המתנגדים פועלים באופן ספונטני ללא כל ארגון קודם.

ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2011-2010). בעיר אהוואז נהרגו ביום 16 באפריל 2011, כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון הנאמנים למשטר. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.

בין התפוצות האיראניות החיות במערב רווחת התנגדות למשטר הנוכחי באיראן. רבים מהם עזבו את המדינה לאחר המהפכה האיסלמית בשנת 1979. רבים מהאיראנים שנותרו במדינה מנהלים חיים כפולים. בציבור הם מצייתים לחוקי המשטר הדתי, ובבית פנימה מנהלים אורח חיים חילוני וצורכים תרבות מערבית.

בדצמבר 2017 התחדשו המחאות כנגד השלטון. הפגנות התקיימו בעשרות ערים כולל הבירה טהרן על רקע האינפלציה הקשה במדינה, אחוזי האבטלה הגבוהים, השחיתות השלטונית והמעורבות בסכסוכים אזוריים במזרח - התיכון. בהפגנות נהרגו לפחות 30 מפגינים.[7]

ביוני 2018 התחדשו המחאות על רקע הירידה החדה בערך המטבע המקומי והמצב הכלכלי המחריף. הגורם המרכזי להידרדרות הכלכלית היא חידוש העיצומים על איראן מצד ארצות הברית והפסקת הסחר עם חברות גדולות. הסחר בבאזאר הגדול בטהראן הושבת במשך כמה ימים והסוחרים יצאו להפגנות יחד עם אזרחים רבים. הפגנות גדולות נרשמו בבאזאר, בפרלמנט ובערים נוספות כמו משהד ואיספהאן. בהפגנות נהרג מפגין אחד לפחות.

פוליטיקה פנימית

Snah
העיר סננדג' בצפון-מערב המדינה שרוב אוכלוסייתה היא כורדית-איראנית

בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני הבולט באיראן המודרנית.[8] שורשיה של בדלנות כורדית היא בתנועה הלאומית הכורדית שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. מאז תחילת פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק ממשיך. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.

אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן באזור הפקיסטני של בלוצ'יסטן, בסמוך לגבול עם איראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י - סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה.

מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר ערבים (בניגוד לפרסים), הוא מוקד סכסוך נוסף, הן על רקע אתני והן בשל עושרו בנפט והגישה לים (משט אל-ערב). הסכסוך במחוז היה הגורם המניע למתקפה על שגרירות איראן בלונדון ומלחמת איראן-עיראק.

בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור ח'וזסתאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי ח'וזסתאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית באופן ציבורי או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.

יחסי חוץ

Hassan Rouhani and Vladimir Putin (1)
הנשיא האיראני חסן רוחאני נפגש עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. איראן ורוסיה הן בעלות ברית אסטרטגיות.[9][10]

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.

בעשור השני של המאה ה-21, איראן נחשבת לאחת המדינות הדומיננטיות בעולם הערבי מבחינה דיפלומטית, ולמנהיגה של מחנה הכולל מספר מדינות, ומתנהל כנגד מחנה מקביל בהובלת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות[11]. בעשור זה איראן ניצלה סדרת משברים בחלק ממדינות העולם הערבי בכדי להדק את השפעתה על מספר מדינות[12] ביניהן לבנון, סוריה, עיראק ותימן, וכן ברצועת עזה - מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון[11][12].

לפי הערכות אמריקאיות מסוף העשור הראשון של המאה ה-21, איראן צפויה הייתה להיות בין המדינות העתידות לעלות עד לשנת 2025 על אירופה בכוחן הצבאי ולהפוך לגורם אזורי הרבה יותר משמעותי. מספר אנשים חזו את הפיכתה של איראן למעצמה, זאת לאור יכולתה להשפיע על אירועים בינלאומיים. אחרים, כמו רוברט בר, טענו כי איראן כבר מעצמת אנרגיה ונמצאת בדרכה להפוך לאימפריה. פלינט לוורט מכנה את איראן ככוח עולה שעשוי להפוך למעצמה גרעינית בשנים הקרובות, אם ארצות הברית לא תמנע זאת ממנה.

הערכות אלו לצד הצלחותיה הדיפלומטיות במזרח התיכון הובילו למספר עימותים דיפלומטיים בינה לבין המערב, שבעשור השני של המאה ה-21 נסבו בעיקר סביב סבבי הסנקציות על איראן, כנגד פעילות הגרעין שלה, שפגעו בכלכלה שלה וכפועל יוצא מזה פגעו במידה מסוימת ביכולתה לממן יחידות צבאיות במדינות שתחת השפעתה. נכון לשנת 2019 איראן עדיין מצליחה להדק את השפעתה על המדינות שבינה לבין הים התיכון, למרות הסנקציות, והמומחים חלוקים בדעותיהם כמה תוכל איראן להמשיך ולהיות דומיננטית במזרח התיכון תחת לחצים כלכליים כבדים, מבלי לאבד באופן דרמטי את יציבות הממשל שלה עצמה באיראן[13].

בספטמבר 2012 הודיעה ממשלת קנדה בראשותו של מנהיג המפלגה השמרנית סטיבן הרפר על סגירת שגרירותה באיראן וגירוש כל הדיפלומטים האיראנים משטחה, בעקבות תמיכתה של איראן בטרור, התבטאויותיה בנוגע להשמדת ישראל וקידום תוכנית הגרעין האיראנית בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה חתומה איראן. מנהיג המפלגה הליברלית, ג'סטין טרודו, שנבחר לראש ממשלת קנדה בשנת 2015, הודיע בעקבות ההסכם עליו חתמה איראן על הגבלת כוחה הגרעיני עם מעצמות המערב, כי קנדה מתכוונת לחדש את יחסיה עם איראן.

מימון טרור

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור אסלאמי ובטרור פלסטיני. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס והחזבאללה. הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אשר קשורים במידה רבה גם למשטר הסורי של בשאר אל-אסד. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי וטקק"ים ובשנים 20112012 סייעה לאסד לדכא את ההתקוממות נגד משטרו. החל משנת 2004 החלה איראן בסיוע כספי להתקוממות השיעית בתימן והחל מ-2011 סייעה לבשאר אל-אסד במלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2017 נאלצו איראן וסוריה לשלם למשפחה בעלת אזרחות אמריקאית שבתם נרצחה בפיגוע סכום של 178 מיליון דולר.[14]

יחסי איראן-ארצות הברית

"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול".

גיליון האישום שפרשה נגדה איראן נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט.[15]

יחסי איראן-ישראל

אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו עם הזמן בין שתי המדינות יחסים טובים. ציר רשמי של ממשלת איראן ייצג את מדינתו בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות כמו חברת סולל-בונה שבין היתר בנתה את מלון הילטון בטהראן, וישראלים ביקרו ברחבי המדינה. קץ שלטון השאה הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות.

לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי בהוצאתם להורג של יהודים שנחשדו בריגול עבור ישראל. עם זאת הקפיד השלטון לשמור על זכותם של היהודים שנשארו באיראן לקיים את תרבותם, ולנציג יהודי משוריין מקום בפרלמנט.

יחסי שתי המדינות הושפעו מזהות הנשיא. מחנה השמרנים היה קיצוני יותר ביחסו למערב ולישראל. המחנה הרפורמיסטי היה מתון יותר. כך הנשיא השמרני אחמדינז'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 ועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "המשטר שכובש את ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינז'אד אף ניסה להטיל ספק בהתרחשותה של השואה. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

כאשר זכה בבחירות לנשיאות חסן רוחאני ממחנה הרפורמיסטים בשנת 2013 השתנה הטון של השלטון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רוחאני התבטא כי "השואה הייתה פשע נגד האנושות". הממשלה החדשה בראשותו אף הסכימה להקפיא את תוכנית הגרעין לתקופה של 15 שנה תמורת הסרת הסנקציות נגדה.

צבא וביטחון

Zulfiqar Tank - Side View
טנק זולפיקר שפיתחה תעשיית הנשק באיראן ומשמש את צבאה

צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים בשירות חובה. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא 18 חודשים.

נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא בין היתר שמירה על המשטר האיראני. כמו כן כפוף אליו חיל האוויר של משמרות המהפכה שמחזיק בארסנל רחב של טילים בליסטים וחיל הים של משמרות המהפכה.

לאחר המהפכה האיראנית ובעיקר לאחר מלחמת איראן-עיראק שארכה שמונה שנים ובה נהרגו כחצי מיליון איראנים, מצבו של הצבא האיראני היה קשה. בניסיון לשקם את עוצמתה לאחר המלחמה הממושכת ומתוך רצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ למדינה, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.

תוכנית הגרעין

החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשו מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן הייתה מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום אך לא סיפקה מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם השתנה מעת לעת, ולטענת גורמי מודיעין מערביים היו אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר לא דווחו לפקחיה. מומחים לנושא היו חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה.

ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר 2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמצעי לחימה. ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני.[16]

הסנקציות הבינלאומיות הרעו את מצבה הכלכלי של איראן. לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא חל שינוי במדיניות האיראנית. ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה במשך השנים.

ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על ביטול הסכם הגרעין מצידה של ארצו וכן על חידוש הסנקציות.

שלטון מקומי

איראן מחולקת ל-31 מחוזות (ostan-haa, יחיד: ostan):

1. טהראן
2. קום
3. מַרְכַזי
4. קזווין
5. גילאן
6. ארדביל
7. זנג'אן
8. מזרח אזרבאייג'אן
9. מערב אזרבאייג'אן
10. כורדיסטן

11. המדאן
12. כרמאנשאה
13. עילאם
14. לורסטאן
15. חוזיסטאן
16. צ'הארמחאל ובח'תיארי
17. כהגילויה ובויראחמד
18. בושהר
19. פארס
20. הורמוזגאן

21. סיסתאן ובלוצ'סתאן
22. כרמאן
23. יזד
24. אספהאן
25. סמנאן
26. מאזנדראן
27. גולסטאן
28. צפון ח'ורְאסאן
29. ח'ורסאן רזאוי
30. דרום ח'וראסאן
31. אלבורז

IranNumbered

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לספרלמנט).

עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, ח'ורסאן רזאוי ודרום ח'וראסאן.

ביוני 2010 החליט הפרלמנט האיראני לחלק את מחוז טהראן לשני חלקים ובכך יצר את מחוז אלבורז.

מעמד האישה באיראן

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – תנועת זכויות האישה באיראן

בשנת 1963 ניתנה לנשים זכות בחירה ובוטלה חובת חבישת הרעלה. בתקופת השאה ההשכלה בקרב האוכלוסייה החילונית עלתה, גם במקצועות הלא דתיים. כשלאחר המהפכה ההשכלה התפשטה גם לקבוצות האוכלוסייה הכפריות והדתיות, שאפשרה דרך דרישה להפרדה בין נשים לגברים וכיסוי ראשן של הנשים, לימודי דת לצד לימודים חילוניים. כשרוב בתי הספר פועלים במתכונת הבאה: בשעות הבוקר הבנים לומדים ובשעות הצהריים הבנות, או להפך.

עד שנת 2010 נע שיעור הנשים שלמדו באוניברסיטאות בין 65%-60% לעומת 40%-35% של הגברים, כשהנשים מהוות רוב מוחלט בקרב תלמידי המדעים והרפואה, ונרשמות יותר ויותר ללימודי ההנדסה והטכנולוגיה. בנוסף למקצועות המסורתיים כמו חינוך, סיעוד ושירותים חברתיים, הנשים מוצאות את מקומן בשנים האחרונות גם בתחומי הביטוח, פיננסים, רפואה, אדמיניסטרציה ואף באקדמיה. תחום נוסף בו משתלבות הנשים באיראן הוא העיתונות, המכילה גם כן מספר לא מבוטל של נשים במגוון תפקידי תקשורת, קריינות, ועריכה ברמה הארצית ואף ניהול.[17][18] בשנת 2012 החלה רפורמה באיראן לשנות את העניין וליצור מאזן בהשכלה שבין הנשים לגברים, שהתאזן רק בשנת 2010. במקביל, קראה הנהגת איראן לתושביה להגדיל את משפחותיהם ולתרום להגדלת אוכלוסיית איראן, זאת בניגוד למדיניות הרשמית בשנות ה-90 שקראה להגבלת הילודה ולשימוש באמצעי מניעה, מחשש שאיראן לא תוכל לעמוד בגידול אוכלוסין מואץ מבחינה כלכלית.[19]

אלימות במשפחה

קיימת באיראן בעיה ענפה של פשעי אלימות במשפחה המתבצעים על רקע "טוהר המשפחה", כשרוב מקרי רצח הנשים ה"סוררות" מתרחשים בעיקר בקרב הקהילה הכורדית. באיראן גם פועלות נשות משמרות המהפכה האסלאמית למיגור מקרי חוסר צניעותן של נשים, הסתובבות ברחוב ללא רעלות ובחוסר צניעות, שילוב ידיים, הפגנת חיבה או מגע פיזי בין נשים לגברים במקומות ציבוריים (אפילו אחים וקרובי משפחה), סידור גבות ושפם כולל שימוש באיפור לפני החתונה.[18]

יהודי איראן

Ha-Haim
עיתון לחברי הקהילה היהודית בשנות העשרים. כתוב בשפה הפרסית ובשפה הפרסית-יהודית
RITA gy 2015
הזמרת ריטה נולדה בטהראן והגיעה כילדה לישראל. הוציאה בשנים האחרונות שירים בשפה הפרסית

היישוב היהודי באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ועם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים המוסלמים קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. על פי דת האסלאם, "עמי הספר", כלומר היהודים והנוצרים רשאים לשמור על אמונתם תחת שלטון מוסלמי. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, נהרגו יהודים רבים במסגרת מסע ההרס שערכו המונגולים בזמן כיבושיהם.

במלאייר היה את הכמות השנייה בגודלה של יהודים במדינה.

במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים על לא-מוסלמים, וגל מעשי קנאות עבר בחלק מהזמן על קהילות ישראל בפרס. בימי שושלת קג'אר (17961925) היו תקופות של דו קיום ויחסי שלום לצד תקופות של מעשי ביזה ועוינות כלפי יהודים בקהילות תבריז, משהד וטהראן .

משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עליה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה עלו ארצה למעלה מ-70,000 מיהודי איראן. הידועים שבהם הם: שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הנשיא לשעבר משה קצב והזמרת ריטה. יהודים רבים נוספים עברו להתגורר בצפון-אמריקה ובמערב אירופה. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית ונציג יהודי מכהן בפרלמנט. נכון ל-2013 יש באיראן כ-10,100 יהודים.

מבחר תמונות

Eram garden
גני אראם בעיר שיראז
Golestan palace Tehran
ארמון גולסטן בטהראן שימש בעבר את השאה של איראן
תצלום פנורמי של עתיקות העיר פרספוליס בירת האימפריה הפרסית הקדומה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
תצלום פנורמי של עתיקות העיר פרספוליס בירת האימפריה הפרסית הקדומה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
תצלום פנורמי של המרכז ההיסטורי של העיר אספהאן במרכז איראן (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
תצלום פנורמי של המרכז ההיסטורי של העיר אספהאן במרכז איראן (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

ראו גם

ספר: איראן
עיינו גם בפורטל:
פורטל איראן

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  5. ^ מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  6. ^ איראן הוציאה להורג את "סולטן המטבעות", Yent
  7. ^ "מספר הרוגים במחאות ברחבי איראן | ישראל היום". ישראל היום (בעברית). בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2017.
  8. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "הכורדים הם המיעוט האתני הפעיל ביותר מבחינת המאבק המזוין למען השגת זכויות אוטונומיות, ויש להם בסיסים מחוץ לאיראן (בעיראק ובטורקי). המשטר חושש מפני הנטיות הבדלניות שלהם, ולכן מנסה ממשלת איראן להציגם כלפי העולם כמיעוט דתי ולא כמיעוט אתני."[1]
  9. ^ "The limits of the Russian-Iranian strategic alliance: its history andgeopolitics, and the nuclear issue". בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2014.
  10. ^ "The Strategic Partnership of Russia and Iran". בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2014.
  11. ^ 11.0 11.1 "המחנה הסוני המתון": יש דבר כזה?, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
  12. ^ 12.0 12.1 המסדרון הקרקעי של איראן – איום אסטרטגי, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
  13. ^ https://jiss.org.il/he/levi-economic-campaign-against-iran/, המערכה הכלכלית נגד איראן – לאן?
  14. ^ איראן וסוריה ישלמו 178 מיליון דולר להורי תינוקת שנרצחה בפיגוע
  15. ^ (מנשרי, ד.1988,איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
  16. ^ סוכנויות הידיעות, דו"ח סבא"א: איראן פועלת לפיתוח נשק גרעיני, באתר ynet, 8 בנובמבר 2011
  17. ^ Goli M. Rezai-Rashti, "Iranian Women's Increasing Access to Higher Education but Limited Participation in the Job Market". Middle East Critique, 20:1, p.86
  18. ^ 18.0 18.1 מאחורי הרעלה – נשים באיראן
  19. ^ צבי בראל, איראן רוצה את הנשים בבית, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012
אזרבייג'ן

הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אָזֶרְבַּיְיגָ'ן (באזרית: Azərbaycan Respublikası) היא מדינה בקווקז הסמוכה לים הכספי. היא גובלת ברוסיה בצפון, בגאורגיה ובארמניה במערב, ובאיראן בדרום. הרפובליקה האוטונומית של נחיצ'יבאן היא מובלעת המצויה אף היא בשליטת אזרבייג'ן, ולה גבול עם ארמניה מצפון וממזרח, עם איראן מדרום וממערב, ורצועה קצרה של גבול עם טורקיה מצפון-מערב.

לאזרבייג'ן מורשת תרבותית עתיקה. היא שוכנת בחבל ארץ הנחשב למקור של ציוויליזציות עתיקות. היא ידועה כבעלת אחת החברות האסלאמיות המתקדמות והחילוניות ביותר, ונחשבת לאחת המדינות המוסלמיות בעלות הסובלנות הדתית הגבוהה ביותר. בעוד שהחוקה האזרית לא מגדירה דת רשמית במדינה, רוב האוכלוסייה משויכת לזרם השיעה. למרות זאת, הזהות המוסלמית של האזרחים נוטה להיות מבוססת יותר על אתניות ותרבות.

אזרבייג'ן היא המדינה המוסלמית הראשונה (אחרי הרפובליקה העממית של קרים) שהייתה לרפובליקה דמוקרטית וחילונית (הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן). היא נוסדה בשנת 1918, והצטרפה לברית המועצות בשנת 1920. בשנת 1991 עם התפרקות השלטון הסובייטי היא שבה והפכה לעצמאית. זמן קצר לאחר מכן, במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך, כבשה ממנה ארמניה את חבל נגורנו-קרבאך, השטחים המקיפים אותה, ובנוסף מספר מובלעות.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הים הכספי

הים הכספי או ים מזנדראן (בחלק מן השפות המקומיות: הים הכוזרי) הוא אגם מלוח המצוי בין אסיה לאירופה, ברוסיה. הים הכספי הוא האגם הגדול בעולם, ושטחו 371,000 קמ"ר (כמעט כשטחה של יפן).

הים הכספי נמצא בין המדינות: רוסיה, אזרבייג'ן, איראן, טורקמניסטן וקזחסטן, וממערב לו נמצאים הרי הקווקז. אין ממנו יציאה כלשהי למקור מים אחר, ומפלס המים בו נשמר על ידי התאדות בלבד. המליחות בים הכספי היא 1.2% (12 גרם לליטר), בערך כשליש מהמליחות של מי ים.

הים קרוי על שם העם הכספיאני, עם עתיק שחי באזור.

הלוח הפרסי

הלוח הפרסי (בפרסית تقویم هجری شمسی או گاه‌‌شماری هجری خورشيدى ; ידוע בתור הלוח הפרסי או הלוח האיראני) הוא לוח שנה שמשי, המשמש כיום באיראן ובאפגניסטן. לוח השנה מתחיל בכל שנה בנקודת השוויון האביבית, במדויק כפי שהיא נמדדת בתצפיות אסטרונומיות הנערכות בטהראן ובקאבול. עובדה זו הופכת אותו למדויק יותר מהלוח הגרגוריאני, אך גם מקשה לחזות מועד התרחשותם של תאריכים ספציפיים.

מנין השנים מתחיל בהג'רה, כמו בלוח המוסלמי הירחי, אולם מכיוון שהשנה הירחית קצרה בכ-3% לעומת השנה השמשית, נוצר במהלך השנים פער בין שני הלוחות, כך, למשל, שנת 2009 היא 1430/31 על פי הלוח המוסלמי הירחי, אבל 1387/88 על פי הלוח הפרסי.

לוח השנה הג'לאלי הוכנס לשימוש ב-15 במרץ 1079 על ידי הסולטאן הסלג'וקי ג'לאל א-דין מלכשאה הראשון, שהתבסס על המלצותיה של ועדת אסטרונומים, בהם גם עומר ח'יאם, שפעלה במצפה הקיסרי בבירתו איספהן. לוח השנה כלל את החישוב המדויק ביותר של השנה השמשית בזמנו, וחישובי החודשים התבססו על תנועת השמש בגלגל המזלות, מערכת ששילבה מרכיבים ממערכת האסטרולוגיה סוריה סידהנתה, שהייתה נהוגה בהודו במאה הרביעית לספירה. מאוחר יותר שולבו בלוח יסודות מלוח השנה הסיני-אויגורי. הלוח הג'לאלי נותר בשימוש במשך שמונה מאות שנה. בשנת 1925 תוקן הלוח על פי צו של המג'לס האיראני, כך שאורכם של החודשים יהיה אחיד יותר.

המהפכה האיראנית

המהפכה האיראנית (השם בפרסית: انقلاب ۱۳۵۷ ایران, בתרגום לעברית: מהפכת 1357 באיראן - בהתאם ללוח השנה המוסלמי או انقلاب بهمن ۵۷ בתרגום לעברית: מהפכת [חודש] בהמן [שנת] 57) היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים ליברלים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני.

מוחמד רזה פהלווי הועלה לשלטון מאז 1941, אך החל לקחת חלק מרכזי בהנהגת המדינה רק ב-1953, לאחר הפיכת 1953. לאור ההפיכה בסיוע מערבי (בריטניה וארצות הברית) שהחזירה את השאה למלוכה [דרוש מקור], החל העם לראות את השאה כמנהיג בובות של המערב. במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדויות שונות מצד אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל. בני המעמד הבינוני והשמאל ראו את שלטונו של השאה כבזבזני וכלא שוויוני מספיק, התנגדו לחוקי הצנזורה הנוקשים, למאסרם של מאות פעילים פוליטיים קומוניסטים וכורדים ולפעולת הסאוואכ, המשטרה החשאית של השאה שנתפסה כאכזרית. אנשי הדת מצדם, התנגדו לשלטונו לאור המהפכה הלבנה הפרו-חילונית והמערבית שהנהיג. בנוסף, התנגדו אנשי הדת למדיניות קידום מעמד האישה אשר נחווה כאיום הולך וגובר על מעמדם של רבים מהגברים במדינה וכן קידום זכויות המיעוטים, תוך פגיעה בערכי דת האסלאם. המשותף לכלל הצדדים: אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל שאפשר את המהפכה ואת חבירת הגורמים השונים, היה זיהוי השאה כפועל בשירות המערב ואותם הערכים אותם ניסה המערב לקדם, בכל הקשור לשוויון, חופש הפולחן, חירויות הפרט בדגש על נושאי מגדר, כל זאת לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973), ובתקופה בה התנועות האנטי-מערביות, אנטי-ליברליות, אנטי-אמריקאיות והאנטי-קולוניאליסטיות התחזקו בעולם השלישי.

בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את ח'ומייני בהיותו סוכן בריטי ו"משורר הודי מטורף" הפועל בשירות המערב להפיל את משטר השאה. לחציו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנוגע להפרת זכויות האדם מצד המשטר, גרמו לשאה לא להורות על אמצעים אלימים לפיזור ההפגנות ולאפשר את קיומן, למרות עצות יועציו הצבאיים. המחאות הקטנות שהחלו, צברו אט אט תאוצה כשיותר ויותר אזרחים מצטרפים ויצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. נראה כי השאה סמך על ארצות הברית שתגן על שלטונו ולא היה מודע לחומרת המצב, בשל הימצאותו בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה כבר התלהטה להפיל את שלטונו המערבי של השאה תוך קריאה להביא לסופה של המונרכיה. השאה, בעצת שגרירות ארצות הברית, בריטניה וצרפת עזב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, והותיר את המדינה בידי ממשלה זמנית בראשות שאפור בח'תיאר. בח'תיאר ביקש להפעיל את הצבא נגד המפגינים, אך נכשל מאחר שהשאה כבר עזב את איראן ולא היה ניתן להשיגו לקבלת צו ההוראה לצבא לאישור דיכוי המרד. ח'ומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל-איראן. בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן.

המפרץ הפרסי

המפרץ הפרסי (בפרסית: خلیج فارس, ח'ליג' פארס) הוא לשון של מפרץ עומאן המשתרעת בין חצי האי ערב ואיראן.

המפרץ, המשתרע על שטח של 251,000 קמ"ר, מתחבר למפרץ עומאן במזרח דרך מצר הורמוז. בקצהו המערבי קיימת הדלתא הגדולה של נהר שט אל-ערב (شط العرب/اروند رود), אליו מתנקזים מימי נהרות הפרת והחידקל. אורכו של המפרץ הוא 989 ק"מ, ורוחבו בנקודה הצרה ביותר (מצר הורמוז) הוא 56 ק"מ. המים בדרך כלל רדודים מאוד, ועומקם המרבי הוא 90 מטרים בלבד. זרמי המפרץ אטיים מאוד, וטווח הגאות מוגבל אף הוא.

המפרץ הפרסי וחופיו הם המקור הגדול בעולם להפקת נפט גולמי (כ-60% מהעתודות הידועות בעולם מרוכזות בסביבתו), ותעשיות הנפט ומוצריו הן הדומיננטיות באזור. אף שהנפט התגלה כבר ב-1908, רק בשנות השלושים - במקביל לגילוי שדות הנפט הגדולים - שב ועורר המפרץ התעניינות בינלאומית, במקביל להקמת מתקנים מודרניים לקידוח, הפקה וזיקוק.

חזבאללה

חִיזְבְּאַללַּה (בתעתיק מדויק: חזב אללה, בערבית: حزب الله - "אנשי האל" או "מפלגת האל") היא מיליציה שיעית אסלאמיסטית פוליטית בלבנון. המפלגה הפרלמנטרית שהוקמה על ידי חזבאללה נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. פעילותו הצבאית של הארגון באה לידי ביטוי בפעולות גרילה וטרור נגד מטרות ישראליות, פנים-לבנוניות, סוריות, ואף בינלאומיות. אוסטרליה, ארצות הברית, האיחוד האירופי, הממלכה המאוחדת, הולנד, ישראל, מדינות המפרץ, הליגה הערבית, ארגנטינה, פרגוואי וקנדה מגדירות אותו (או את הזרוע הצבאית שלו) כארגון טרור. אנשי הארגון עצמו וגורמים אסלאמיים אחרים נוהגים לכנותו "אל-מוקַאוַמַה" (בערבית: "ההתנגדות").

חזבאללה הוקם כמיליציה ב-1982 (באופן רשמי ב-1984). קיימות עדויות רבות לכך שאיראן בנתה, מימנה וציידה את חזבאללה, ולכך שפעולות הטרור של הארגון נעשות בשיתוף פעולה מלא עם המשטר האיראני ובהוראתו. בנוסף, איראן עזרה לחזבאללה להקים מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית פונדמנטליסטית. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נטל חזבאללה חלק פעיל לצד המשטר הסורי, ואיבד מאות מלוחמיו.

חזבאללה מחזיק בתפיסת הפעלה ייחודית, ורואה עצמו הן כארגון צבאי והן כארגון גרילה, בו-זמנית.

מזכ"ל הארגון משנת 1992 הוא שייח' חסן נסראללה.

טהראן

טֶהְרָאן (בפרסית: تهران, להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: طهران) היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים.

בנוסף לפרסים המהווים את רוב רובם של תושבי העיר מתגוררים בה גם אזרים רבים ומיעוטים אתניים נוספים כמו ארמנים, כורדים ויהודים. 98.3% מתושבי העיר, מרקעים אתניים מגוונים, הם דוברי פרסית.

יחסי איראן–ישראל

יחסי איראן–ישראל נעו על משרעת רחבה ועברו עליות ומורדות. החל מברית פוליטית בין שתי המדינות בתקופת שושלת פהלווי, והמשך בעוינות לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 ועלייתו לשלטון של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, שהלכה והחריפה עם השנים לאור אימוץ גישות של אנטי-גלובליזציה, אנטי-ציונות, אנטי-מערביות, ואנטי אמריקניזם ככלי מרכזי במדיניות החוץ של איראן. בשנים האחרונות החריף הסכסוך האיראני-ישראלי. נכון להיום, בין ישראל ואיראן יש איבה, על רקע הסיוע לסורים.

מחוז

מחוז - תחום טריטוריאלי, המוגדר במסגרת חלוקה מנהלית של מדינה. חלוקת מדינה למחוזות (עם או בלי מידה מסוימת של שלטון עצמי במסגרת השלטון המקומי) נפוצה במדינות רבות. המונח מחוז עשוי לקבל משמעויות שונות ממדינה למדינה. לעיתים קרובות מחולק המחוז ליחידות משנה מוניציפליות כגון נפות ולעיתים כפוף המחוז לסמכות מנהלית גבוהה יותר של יחידה שלטונית שנקראת פרובינציה.

למחוזות גם שמות שונים הנובעים מדרך היווצרות שונה, המתאימה להלך-הרוח באומה ספציפית או בתקופה ספציפית, כגון:

מרוסית; גוברניה, אובלסט וקראי: שטחים שהוקצו לווסל בעל מעמד הולך ופוחת בהתאמה.

מאנגלית; פלך (shire), חלוקה הקשורה לשטחי מרעה (המילה שריף לקוחה, למשל, מהרייף של השייר (shire reif) - מעין שוטר תנועה של כבשים באנגליה) או מחוז (county) שהוא יחידת חלוקה אדמיניסטרטיבית שמקורה בכיבוש הנורמני של אנגליה.

מלחמת איראן–עיראק

מלחמת איראן–עיראק (22 בספטמבר 1980 – 20 באוגוסט 1988) הייתה מלחמה בין הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן בהנהגתו של מנהיגה הרוחני רוחאללה ח'ומייני ורפובליקת בעת' ערבית לאומנית של עיראק בראשות סדאם חוסיין. המלחמה פרצה לאור היריבות הקשה בין המדינות, ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל-ערב ועל רקע המתח הדתי העדתי בין הנהגת איראן השיעית, ברובה ממוצא איראני, ובין הנהגת עיראק הערבית מרקע סוני. במלחמה השתתפו גם מיליציות עדתיות (מוג'אהדין ח'לק האיראנית תמכה בעיראק, ואילו מיליציות כורדיות עיראקיות - המפלגה הדמוקרטית הכורדית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תמכו באיראן), והייתה התערבות מצד מספר מעצמות לרבות אספקת נשק וסיוע לוגיסטי. המלחמה בת שמונה השנים לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כמיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

מצרים

מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַבִיַּה, בערבית: מִצְר להאזנה (מידע • עזרה)) היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. רובם המכריע של המצריים הם מוסלמים, ושפתם הרשמית היא הערבית.

עיראק

רפובליקת עיראק (בערבית: جُمْهُورِيَّة ٱلْعِرَاق – גֻ'מְהוּרִיַּת (א)לְעִרַאק, להאזנה (מידע • עזרה), בכורדית: كۆماری عێراق

- Komarê Iraq) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 31 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי המדינה מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית, בצפון-מערב המדינה ובמערבה שלטו מאמצע 2014 מורדים סונים קיצוניים מארגון המדינה האסלאמית, אך לאחר קרבות ארוכים, הצליח הצבא העיראקי לכבוש את כל השטחים שהיו תחת שליטת המדינה האיסלאמית ובדצמבר 2017 הכריז ראש ממשלת עיראק שצבא עיראק שחרר את כל השטחים שהיו בשליטת המדינה האיסלאמית. לפי כך, הגיעה אל סופה הח'ליפות האיסלאמית שהכריז הארגון שלוש שנים קודם לכן ועיראק שוחררה לחלוטין. השפות הרשמיות בעיראק הן ערבית וכורדית.

ערב הסעודית

הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: أَلْمَمْلَكَة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّعُودِيَّة (מידע • עזרה) - אַלְמַמְלַכַּה (א)לְעַרַבִּיַּה (אל)סֻּעוּדִּיַּה או ٱلسَّعُودِيَّة (אל)סַּעוּדִיַּה), הידועה בעברית גם בשם סעודיה, היא תאוקרטיה אסלאמית והמדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב. היא גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, קטר, איחוד האמירויות הערביות ותימן, במפרץ הפרסי בצפון-מזרחה ובים האדום במערבה. כלכלתה נשענת במידה רבה על מרבצי הנפט המצויים בה, והיא מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. השפה הרשמית בה היא הערבית.

כ-50% מתושבי ערב הסעודית, כ-13.5 מיליון תושבים, מרוכזים בארבע ערים בלבד, ריאד, ג'דה, מכה ואל-מדינה.

פרסים

פרסים הם בני קבוצה אתנית שמרכזה באיראן, בני הקבוצה דוברים פרסית. בין הקבוצות האיראנית נמנים האיראנים, הכורדים, האוסטים, האזרים, ועוד תושבי מדינות ה"סטאן" כמו הטג'יקים והפרסיוונים, הנמצאים באפגניסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, פקיסטן ובמחוז שינג'יאנג במערב סין. השפה הטג'יקית קרובה מאוד לשפה הפרסית, וכך גם השפה דארי המדוברת באפגניסטן.

הארץ המכונה היום איראן, כונתה שנים רבות פרס ויש המשתמשים בשם זה עד היום. השם "פרס" היה מקובל ביוונית עתיקה בהתייחס לאנשי ממלכת פרס וכך נקלט בלשונות אירופה והיה מקובל באופן רשמי עד שנת 1935. זאת למרות שהאיראנים עצמם מעולם לא קראו לעצמם פרסים. בשנת 1935 דרש השאה האיראני רזא ח'אן מכל מדינות המערב לחדול מהשימוש בשם "פרס" ולאמץ את השם "איראן", ארץ הארים. זאת על סמך התואר שהעניק לעצמו דריווש הראשון, בנוסף לכינוי העצמי שהעניקו לעצמם אנשי ממלכת פרס שמופיע כבר בכתבים פרסיים עתיקים כמו האווסטה, שפירושו: גאה ומכובד.

השם "פרס" הגיע אל היוונית בצורה "פרסיס" (Persis בתעתיק לטיני), ומקורו, ככל הנראה, בשפה האשורית (ניב מאוחר של אכדית), או כמינוח לפרספוליס שהייתה עיר מרכזית באימפריה הפרסית. הפרסים מוזכרים בכתובת אשורית משנת 834 לפני הספירה, שבה מופיע הביטוי "פרס ומדי" (Parsua, Muddai בתעתיק בלשני), שתי הממלכות העיקריות שהרכיבו את האימפריה הפרסית. בתנ"ך מופיע הביטוי "מלך פרס", בהתייחס למלכים כורש ודריווש, בספר דניאל (פרק י', פסוק א'), בספר עזרא (פרק ד', פסוק ג'), ובמקומות נוספים. הביטוי "פרס ומדי" מופיע במגילת אסתר (פרק א', פסוק ג').

עד היום שורר בלבול בין המונח "פרסים", שהיוו את המנהיגים של האימפריה הפרסית לבין המונח "איראנים". מקובל להתייחס לדוברי השפה הפרסית ולכל מי שאימץ את השפה הפרסית ואת תרבותה כאל "פרסים", אולם פרסית היא רק שפה אחת מבין קבוצה של שפות קרובות המכונות שפות איראניות, והפרסים הם תת-קבוצה בתוך קבוצת האיראנים. כיוון שהמדינה שבה מרוכזים מרבית הפרסים נקראת "איראן", רוב הפרסים מכונים "איראנים" גם בשל מעמדם המדיני כאזרחי איראן.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

שאה

שאה (בפרסית: شاه) הוא תוארם של מלכי פרס (כיום איראן) והאימפריה הפרסית הקדומה. מקור התואר הוא במילה הפרסית הקדומה "חשטרה" שמשמעה "מלך".

השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי, קרא לעצמו "שאהנשאה" (בפרסית: شاهنشاه), שפירושו "מלך המלכים" בעת הכתרתו. המלוכה שאליה השתייך, שושלת פהלווי, הייתה האחרונה באיראן.

בנוסף, כינו עצמם בתואר פדישאה שליטים מוסלמיים בהודו, סולטאני האימפריה העות'מאנית, והסלג'וקים ושליטי אימפריות אחרות במרחב האיראני והטורקי.

מקור השם של משחק הכס שחמט הוא מפרסית ("שח" + "מט"), שפירושו "מארב למלך" או "מלך מובס". אטימולוגיה עממית מייחסת לשמו של המשחק את הפירוש "מלך מת", אך זו אינה המשמעות האמיתית.

תוכנית הגרעין האיראנית

פיתוחה של תוכנית הגרעין האיראנית החל בשנות ה-60 של המאה ה-20. בתקופת השאה מוחמד רזא פהלווי זכתה איראן לסיוע אמריקני, צרפתי וגרמני בפיתוח תוכנית גרעין אזרחית למטרות שלום (ייצור חשמל).

לאחר המהפכה האיראנית ב-1979, בעקבות עמדתו של מנהיג איראן, רוחאללה ח'ומייני, שדגלה בכך שפיתוח נשק גרעיני לא עולה בקנה אחד עם האסלאם, ומאחר שהופסק הסיוע המערבי לתוכנית, הושעתה התוכנית. היא חודשה לאחר מותו של ח'ומייני. איראן הסתפקה בשותפות עם ארגנטינה, רוסיה וסין, בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).עם הזמן גברה הערכה בעולם שאיראן שואפת בחשאי להשתמש בתוכנית הגרעין שלה גם כדי לקדם את האפשרות לייצור נשק גרעיני בעתיד. באוגוסט 2002 חשפה קבוצת אופוזיציה איראנית מידע על כורים גרעיניים חשאיים בנתנז ובאראק שאיראן לא הכריזה עליהם. למרות שהיה מדובר בהפרת ההסכם הדו-צדדי בין איראן לסבא"א ליישום האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שאיראן חתומה עליה, הסוגיה לא הופנתה למועצת הביטחון של האו"ם כמקובל, עקב התנגדותן של רוסיה וסין, עד פברואר 2006. לאחר חודשים של דיונים, החלטות "סנקציות מרוככות" התקבלו במועצת הביטחון ב-23 בדצמבר 2006 (מספר 1737), ב-24 במרץ 2007 (מספר 1747) וב-4 במרץ 2008 (מספר 1803) לאור סירובה של איראן לחדול מהעשרת אורניום. במקביל גברה ההתנגדות לתוכנית הגרעין האיראנית שלבשה צורות שונות.

בכירי המשטר האיראני טוענים כי מטרת תוכנית הגרעין היא הפקת אנרגיה בלבד; מנהיגי אירופה, ארצות הברית וישראל הביעו ביטחון כי איראן חותרת לפצצה גרעינית. הערכות המודיעין נחלקו (ובינתיים חלקן נתבדו, נכון לאוקטובר 2013) ועדיין נחלקות בנוגע למועד שבו תצליח איראן לייצר מתקן נפץ גרעיני, החל מההערכה הישראלית המחמירה של סוף 2009 וכלה בהערכות אמריקניות הדוחות את השגת הפצצה למועד כלשהו בין 2010 ל-2015.ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופעולות שמטרתם היחידה היא פיתוח נשק גרעיני. עם זאת, באוגוסט 2012 פורסמה הודעה רשמית של דובר הבית הלבן לענייני ביטחון, המסכמת את עמדת גופי המודיעין הצבאיים, ובה נאמר: "הערכתנו לא השתנתה: איראן לא פועלת לפיתוח נשק גרעיני."בדו"ח של סבא"א ממאי 2014 נקבע כי במסגרת משא ומתן של איראן עם המעצמות ניטרלה איראן כ-80% מהאורניום שלה שמועשר ברמה גבוהה, ונותרו ברשותה פחות מ-40 ק"ג, כחמישית מהנחוץ לנשק גרעיני.ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 10–15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות שהוטלו עליה במשך השנים. ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישתה של ארצות הברית מן ההסכם, והשבתן של הסנקציות שהוסרו במסגרתו.

אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 24.23%
גילאי 15 - 24 14.05%
גילאי 25 - 54 48.86%
גילאי 55 - 64 7.39%
גילאי 65 ומעלה 5.48%
מדינות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאיחוד האמירויות הערביותאינדונזיה3 • איראן • אפגניסטןארמניה1בהוטןבחרייןבנגלדשברונייגאורגיה1הודוהמלדיבייםהפיליפיניםהרפובליקה הסינית2הרפובליקה העממית של סיןוייטנאםטג'יקיסטןטורקיה1טורקמניסטןיפןירדןישראלכוויתלאוסלבנוןמונגוליהמזרח טימור3מיאנמרמלזיהנפאלסוריהסינגפורסרי לנקהעומאןעיראקערב הסעודיתפקיסטןקוריאה הדרומיתקוריאה הצפוניתקזחסטן1קטרקירגיזסטןקמבודיהקפריסיןרוסיה1תאילנדתימן

1חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

אסיה
מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות • איראן • בחרייןטורקיהישראלירדןכוויתלבנוןמצריםסוריהעומאןעיראקערב הסעודיתקטרקפריסיןתימן
P middle east.png פורטל
P middle east.png
מדינות המפרץ הפרסי
איראן • איחוד האמירויות הערביותבחרייןכוויתעומאןעיראקערב הסעודיתקטר
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות אפגניסטןאלג'יריהצ'אדמצריםגינאהאינדונזיה • איראן • ירדןכוויתלבנוןלובמלזיהמאלימאוריטניהמרוקוניז'רפקיסטןתימןערב הסעודיתסנגלפלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאןסומליהתוניסיהטורקיהבחרייןעומאןקטראיחוד האמירויות הערביותסיירה לאוןבנגלדשגבוןגמביהגינאה ביסאואוגנדהבורקינה פאסוקמרוןקומורועיראקהמלדיבייםג'יבוטיבניןברונייניגריהאזרבייג'ןאלבניהקירגיזסטןטג'יקיסטןטורקמניסטןמוזמביקקזחסטןאוזבקיסטןסורינאםטוגוגיאנהחוף השנהב OrganizationOfIslamicCooperation
מדינה מושעית סוריה
מדינות משקיפות בוסניה והרצגובינההרפובליקה המרכז-אפריקאיתקפריסין הצפוניתתאילנדרוסיה
ארגונים משקיפים הליגה הערביתהאו"םהמדינות הבלתי-מזדהותארגון אחדות אפריקה
Flag of OPEC.svg ארגון המדינות המייצאות נפט
איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריהאנגולהאקוודורגבוןגינאה המשווניתונצואלהכוויתלובניגריהעיראקערב הסעודיתקטר
OPEC

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.