איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

QumranLivingQuarters
חורבות מחיצת המגורים בעתיקות קומראן. הגן הלאומי קומראן, ישראל.

מקורות היסטוריים

האיסיים מתוארים בכתבי הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני וההיסטוריונים פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו.

שמם

שמם של האיסיים ידוע רק מהשפה היוונית ("Essenoi" או "Essaioi") והמקום הראשון שמוזכרת המילה "איסיים" בעברית הוא בספר יוסיפון מימי הביניים. בעקבות דבריהם של יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני, ואפיפניוס מסלמיס מאבות הכנסייה, כבר מהמאה ה-19 חוקרים העלו שיש לגזור את מקור השם מהמילה הארמית "איסיי" (מרפא), כלומר מרפאים. אצל יוספוס כתוב בפירוש שהם היו מומחים בצמחי מרפא ושימוש באבנים מיוחדות. מחזיקים בתפיסה זו בין היתר החוקרים גוסטף דלמן, גזה ורמש ובצלאל בר כוכבא.[1][2]

על פי פירוש נוסף בדברי פילון האלכסנדרוני, יש המשערים כי מקור השם הוא בשיבוש יווני של המילה "חסידות" (hosiotes): "הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה."[3]

כמה חוקרים משערים כי המילה "איסיים" היא שיבוש של המילה "עצה".[4]

פילון האלכסנדרוני

פילון קושר את ראשיתם עם משה רבנו: "מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף ... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים."[3]

בתיאורו את אורח חייהם, הוא מדגיש את רוחניותם:

"כי מספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה...והם קובעים את מושבם בכפרים ולא בערים, מהם עובדים את האדמה ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם... האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות רבות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד והם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם רכוש וקניין...אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין...ואשר לפילוסופיה מניחים אותה את תורת ההגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלמות...לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובעניין זה יהיו להם לעיניים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם, אם לא יערה עליו אלוהים רוח ממרום...שלשה הדברים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר ואהבת הרע [חבר]...מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן - שתוף החיים...אין לאיש מהם בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים, אלא הבית עומד פתוח לדור בו בצוותא...אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות...כי את הכסף שבו משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת"

על חירות הצדיק, פרקים י"ב-י"ג

על פי פילון, האיסיים היו קבוצה פציפיסטית שאיננה עוסקת בייצור נשק מכל סוג, ואף איננה עוסקת במקצועות שגורמים להשחתת המידות כמו מסחר ותגרנות, אלא עוסקת בחקלאות, רעית בהמות, גידול דבורים, ואומנויות שונות. האיסיים מעריכים את ערך השוויון והאחוה בין בני האדם, לומדים את התורה באופן פילוסופי ואליגורי, ודואגים לחלשים בחברתם כמו חולים וזקנים. פילון מציין שבין האיסיים אין ילדים, תינוקות או נשים אלא גברים בגיל מבוגר קרובים לזקנה, שהגיעו למידת החירות האמיתית בכובשם את היצר הרע.

"הבחירה [בחירת המועמדים לקבוצה] אינה נעשית אצלם על פי המוצא המשפחתי, שהרי אין המוצא המשפחתי בא בחשבון לגבי מתנדבים, אלא על יסוד המסירות לשלמות המידות והשאיפה לאהבת הבריות.
על כן אין בין האיסיים שום ילד קטן, ואף לא נער או עלם, כיוון שמידותיהם של הללו, שאינן יציבות מחמת חוסר הבגרות של גילם, נוטות לתהפוכות, אלא אנשים בוגרים שהם כבר על סף הזקנה, שאינם שטופים עוד בזרמי הגוף ואינם מונהגים על ידי היפעלויותיו, אלא נהנים מן החירות האמיתית, שרק היא בגדר חירות של ממש."[3]

פילון מסכם במשפט: "אורח חייהם של האיסיים זכה אפוא לשבח ולתהילה כה רבה, עד שלא רק הדיוטות אלא גם מלכים גדולים מתבוננים על אנשים אלה בהערצה ובהשתאות, ובהערכתם והוקרתם אף מוסיפים כבוד ויקר לכבודם."

פליניוס הזקן

להבדיל מפילון ויוספוס היהודים, פליניוס הזקן[5] יוצא דופן בהיותו מקור היסטורי חוץ-יהודי לאורח חייהם של האיסיים: "בצדו המערבי של ים המלח, אך מחוץ לטווח האדים המזיקים, שוכן בדד שבט האיסיים."

פליניוס מדגיש בתיאורו את יחודם התרבותי של האיסיים, בכך שהם חיים בפרישות מן העולם, מנשים ומיצר מיני, ללא כסף, ובכל זאת אוכלוסייתם גדלה באופן תמידי, בלי אף לידה, על ידי הצטרפותם של זרים, שמתוך לאות חייהם נוהרים אל האיסיים ומאמצים את מנהגיהם.

יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו כתב כי חי תקופה מסוימת בקרבם ולמד מהגותם:

הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם...בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד. הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים...ולא נמצאה בהם חרפת העֹני ולא גאות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכלם, כאילו היו אחים מבטן.[6]

יוספוס ציין שהם חיו בכל עיר בישראל ואף סיפר שאחד ממנהיגי המרד הגדול היה איסי ושמו יהודה. הוא אף הרבה שבח על הכנסת האורחים שלהם. האיסיים תוארו על ידי פלביוס כאידיאליסטים - חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה מעל לעולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על חיי המותרות. הם נהגו, כמו כן, להשתתף ברכושם - בדומה לרעיון הקיבוץ המודרני.

דיו כריסוסטום

על פי סינסיוס ‏ (Vita Dionis — Arnim II, p. 317), הבישוף של קירנה, גם הנואם והסופר דיו כריסוסטום (נולד בסביבות 40 לספירה, מת אחרי שנת 112) תיאר את האיסיים: "הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום". נראה כי דיו כריסוסטום לא כתב חיבור מיוחד עליהם, אלא רק הזכיר אותם באחד מנאומיו האבודים. הוא הסופר הפגני היחיד שהתייחס אל האיסיים, מלבד פליניוס ומחברים שהסתמכו עליו, כמו סולינוס. בניגוד לסופרים היהודים בשפה היוונית, פילון ויוספוס, שאינם מזכירים קשר כלשהו בין ים המלח והאיסיים, פליניוס ודיו מדגישים אותו. להבדיל מפליניוס, שאינו רומז שעין גדי הייתה עיר איסיית, דיו מקנה לאיסיים עיר נפרדת. בזמן שפליניוס מדבר על "יהודה", דיו משתמש בשם הבלתי רשמי אז, "פלשתינה", אם כי ייתכן שהיא הוכנסה על ידי סינסיוס. השם "סדום" מכוון כאן להרים הסובבים את ים המלח.[7]

סולינוס

המדקדק הלטיני סולינוס (המאה ה-3 לספירה) מספר גם הוא על האיסיים: "חלקה הפנימי של יהודה הצופה למערב מיושב על ידי האיסיים. אלה...פרשו ממנהגי כל שאר העמים... לא ניתן למצוא אשה ביניהם והם ויתרו על מין לחלוטין. הם מתעלמים מכסף וחיים על דקלים. אף אחד לא נולד ביניהם, אולם מספרם אינו פוחת. המקום מוקדש לצניעות. לשם אנשים רבים נוהרים מכל הארצות... תחת האיסיים שכנה קודם לכן העיירה עין גדי, אולם היא נחרבה עד היסוד".[8]

העדר מקורות נוספים

מלבד המקורות הנזכרים למעלה, האיסיים אינם נזכרים באף מקום אחר. אמנם פילון ויוספוס היו יהודים, אך אין אף מקור בעברית או בארמית משלהי העת העתיקה, היודע על קיומם של אלפי נזירים החיים חיי חסידות שלווים או על מציאותן של קהילות רבות שחיו על בסיס של שיתוף כלכלי, בעולם שנשים נעדרו ממנו ומסחר לא התקיים בו. המשנה, התוספתא והברית החדשה, המתעדות את המציאות בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, אינן מזכירות את האיסיים כלל. מטבע שונותה מדרכי הקהילה היהודית, ומעצם היקפה המונה לדברי ההיסטוריונים אלפי אנשים, הייתה מצופה התייחסות של דיון הלכתי או משפטי לאיסיים בדיני נזירות, ירושה ואימוץ. רבי עזריה מן האדומים סובר כי האיסיים הם ה"בייתוסים",[9] אך רבי צבי הירש חיות חולק עליו וסובר כי מדובר ב"חסידים הראשונים" ו"אנשי המעשה".[10]

מגילות ים המלח

מגילות
המגילות המוצגות בהיכל הספר

לאחר מציאת מגילות ים המלח רבים מהחוקרים זיהו את כת ים המלח שחייתה בקומראן, ונקראה במגילות "עדת היחד", עם האיסיים, למרות שהמגילות מציגות אידיאלים שונים במקצת מאלו שתארו ההיסטוריונים.

בעלי המגילות התבדלו מעם ישראל ויצרו הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: "בני האור" - אנשיהם - ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם - "בני החושך". הם ראו את שאר ישראל (ובעיקר הפרושים והחשמונאים) כחוטאים ורק את עצמם כמקיימי המצוות. כתביהם מציגים את חברי הקבוצה כעוזבים את החברה - לאו דווקא מתוך פציפיזם אלא - כהכנה למלחמת שמד של העולם - מהפכה עולמית שלאחריה יהוו הם את הגרעין ואת העילית של ישראל. אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני או לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים וכל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו. לאנשי הכת בעלי המגילות היה לוח שונה מזה של שאר עם ישראל - לוח שמשי שאינו מתחשב בירח, ולפיו כל שנה היא בת 364 ימים, וכל החגים הם בתאריכים קבועים בשבוע. לפי לוח השנה שלהם הקרבת העומר הייתה לאחר שביעי של פסח בכ"ו לחודש הראשון, ניסן, וממילא חג השבועות שחל לאחר חמישים יום חל בט"ו בסיון ובכך היה דומה לסוכות ולפסח שאף הם בט"ו לחודש.

החוקר פלוסר טוען שלוח זה היה מרכיב משמעותי כדי להעצים את הבידול מהציבור שהונהג על ידי הסנהדרין בירושלים כשם שראשוני הכנסייה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי וכל זאת כדי להעצים את הבידול החברתי [כאמור אין אף עדות על לוח שונה בתיאורי האיסיים אצל ההיסטוריונים]. ניתן בפשטות לומר שזו הייתה אחת הסיבות של המלך ירבעם בן נבט לשנות את תאריך חג הסוכות מהתאריך המוכר בחודש השביעי שאותו חגגו בירושלים. לוח זה מבוסס על הספרים החיצוניים ספר חנוך וספר היובלים. מועדי חגי אנשי הכת היו אפוא שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, וזה היה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם.

ההיסטוריונים סיפרו שהאיסיים התנזרו מנשים, אך בחפירות בקומראן נמצאו עצמות נשים (עם זאת, כבר יוסף בן מתתיהו מציין שיש כת אחרת של איסיים שנוהגת לשאת נשים[11]). במגילות מדבר יהודה בכלל ובמגילת ברית דמשק וברז נהיה בפרט, נמצא דיון רחב בנשים ובמשפחות שאינו עולה בקנה אחד עם ההתנזרות המיוחסת לאיסיים.

עם זאת, מציין פלוסר כי הפציפיזם של האיסיים היה פציפיזם על תנאי ולא כפי שמתארים אותם יוסף בן מתתיהו ופילון. הפציפיזם של האיסיים היה מושתת על שנאה מוסתרת כלפי שאר ישראל וציפייה למלחמה הסופית - "מלחמת בני אור בבני חושך", שבה יושמד הרשע. ייתכן וברבות השנים איבדו חלק מהאיסיים את בסיס השנאה המוסתרת ואכן יצרו את התמונה האידילית המתוארת על ידי יוסף בן מתתיהו ופילון. במגילות מצוי דיון רחב על מאבק בני אור בבני חושך ועל מאבק של כוהן רשע בכוהן צדק, אולם באף אחד מתיאורי האיסיים אין עדות על עוינות, על מאבק או על מלחמה.

הכת והנצרות

לכת הייתה השפעה על ייסוד דת הנצרות. קיים דמיון בין האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה לבין המגילות. כמו כן, גם בקרב כת קומראן רווחו תפישות התבדלות רדיקליות מיתר היהודים והגדרה עצמית כעם ישראל האמיתי היחיד, שנבעו מתוך האמונה שהם נושאיה של "הברית החדשה" החזויה בספר ירמיהו; כותבי מגילת דמשק התייחסו לעצמם כ"באי הברית החדשה בארץ דמשק". דמיון זה הוביל חוקרים מסוימים[12] לטעון כי ישו הנוצרי השתייך לכת תקופה מסוימת והושפע ממנה, אך חוקרים אחרים שוללים טענה זו. השערות אחרות מצאו דמיון בין רעיונותיהם לבין אלו של פאולוס, הנוקב אף הוא במושגים 'בני האור' ו'בני החושך' (הראשונה אל התסלוניקים ה' ה': אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם לֹא בְנֵי־הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחשֶׁךְ), או בין מנהגי הטבילה שלהם למה שמדווח ביחס ליוחנן המטביל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האיסיים, היו גם היו, בצלאל בר־כוכבא, תרביץ – רבעון למדעי היהדות, כרך פ, חוברת ב, תשע"ב, עמ' 275–308
  2. ^ יש המנסים להניח כי אנשי כת ים המלח אינם האיסיים מכך שבכל 930 קטעי מגילות ים המלח אין אף חיבור רפואי אחד
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני.
  4. ^ אלכסנדר רופאמה היה שמם של האיסיים, באתר הארץ, 26 ביולי 2012
  5. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרק 17 (באנגלית).
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק ח', פסקאות ב-ג.
  7. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXXIX. Dio Chrysostom, pp. 538-540
  8. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXVII. Solinus, no. 449, pp. 417-422; Solinus, Collectanea Rerum Memorabilium, 34-35
  9. ^ עזריה די רוסי, ‏מאור עינים, חלק אמרי בינה פרק ג', באתר HebrewBooks
  10. ^ מהר"ץ חיות, ‏דרכי משה, קורות הכתות, באתר HebrewBooks
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק ח', פסקה יג.
  12. ^ למשל, יהושע אפרון, "התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית", ת"א 2006, עמ' 242-238
אורתודוקסיה מודרנית

יהדות אורתודוקסית מודרנית (באנגלית: Modern Orthodox Judaism) היא זרם ביהדות האורתודוקסית הדוגל בשילוב של יהדות על פי ההלכה עם ערכים ואורחות חיים של העולם המודרני החילוני. האורתודוקסיה המודרנית רווחת בקהילות היהודיות בעולם המערבי, בעיקר בקרב יהדות ארצות הברית, וקשורה בקשר הדוק לחלקים נרחבים מן הציונות הדתית הרווחת בישראל וגם לחלק מהחרדים-המודרניים.

האורתודוקסיה המודרנית חולקת מקורות משותפים עם הנאו-אורתודוקסיה שהתפתחה במרכז אירופה בראשית המאה ה-19, ומשלבת אלמנטים מגישותיהם של מבשריה, הרב שמשון רפאל הירש ("תורה עם דרך ארץ") ורבי עזריאל הילדסהיימר. הרבנים הירש והילדסהיימר פעלו, כל אחד בדרכו, לגישור בין המודרניזציה ליהדות האורתודוקסית כתגובת נגד לצמיחת היהדות הרפורמית בגרמניה באותה עת. עם זאת, ממשיכי הנאו-אורתודוקסיה בני-זמננו בוחרים לבדל עצמם מן האורתודוקסיה המודרנית, ולמצב את גישתם כשמרנית יותר ביחסה אל ההלכה.

האורתודוקסיה המודרנית יונקת בעיקר מפילוסופיית "תורה ומדע" בגישתו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הנחשב מנושאי הנס המובהקים של זרם זה ביהדות האורתודוקסית. הזרם המתון של הציונות הדתית בישראל, להוציא את החרד"ל, נחשב במובנים רבים כמהדורתו הישראלית של הזרם האורתודוקסי המודרני. בהגדרה מצומצמת יותר (ההגדרה המקובלת), המבחינה בין הדגש הלאומי הבולט בציונות הדתית לבין הפתיחות האוניברסלית של האורתודוקסיה המודרנית, מיוצגת האורתודוקסיה המודרנית בישראל בידי חלק צר יותר של הציונות הדתית. בין נציגיו הבולטים ניתן לכלול את זרם ישיבת הר עציון, תנועת מימד, תנועת הקיבוץ הדתי, ותנועת נאמני תורה ועבודה.

מוסד החינוך וההשכלה המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית הוא הישיבה יוניברסיטי בניו יורק, מוסד המהווה סמל לגישה זו ביהדות. האוניברסיטה חרתה על סמלה את המוטו "תורה ומדע".

מרבניה של האורתודוקסיה המודרנית: הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב יהודה עמיטל, הרב יובל שרלו, הרב דוד ביגמן, הרב שלמה ריסקין.

בוץ ים המלח

בוץ ים המלח הוא בוץ עשיר במינרלים ונחשב לבעל תכונות רפואיות.

הבוץ של ים המלח נוצר לפני אלפי שנים במהלכן נבנה הבוץ שכבות על גבי שכבות ממשקעי טיט שנוצרו ומסחף שיטפונות לים המלח.

בוץ ים המלח הוא משקע חרסית שנוצר כתוצאה מסחף שיטפונות, ובו ריכוז גבוה ביותר של מינרלים.

אתר ים המלח מהווה אתר מרפא עבור חולים רבים במחלות מפרקים ובמחלות עור שונות.

תעשיית הקוסמטיקה בים המלח מתבססת על המינרלים המצויים בבוץ.

בייתוסים

הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה.

יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

חילונים

חילונים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי הזיקה המועטה ביותר לדת. ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה ברורה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים; היא שרירותית במידה רבה ונובעת בעיקר מתפישה עצמית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במושג "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים כבש המושג "חילוניות" את מקומו בהוויה הישראלית, כאשר במשמעותו מודגש ציון של תופעה של חולין, כתחליף לקודש של הדת בעיני מאמיניה. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

יהדות אתיופיה

יהדות אתיופיה היא שמן של כלל הקהילות היהודיות הפעילות בשטח אתיופיה של היום. היסטורית, שם זה הוא אחד מכינוייה המקובלים של ביתא ישראל. בשטח הפדרציה האתיופית התקיימו ומתקיימות מספר קהילות יהודיות; החשובה והגדולה שבהן היא "ביתא ישראל", או בשמה הנוסף: "יהדות חבש".

ימת הלשון

ימת הלשון (שמות נוספים: אגם הלשון, ימת הירדן) הוא אגם שכיסה בעבר את בקעת הירדן והערבה. האגם השתרע מדרום הכנרת בצפון, ועד לאזור חצבה בדרום (נחל גדרון). אורכו היה כ-230 ק"מ ורוחבו המרבי כ-15 ק"מ. האגם קרוי בכינוי "לשון" על שם רובדי החוואר שהושקעו ב"לשון" ים המלח, המוגדרים כתצורה הגאולוגית - תצורת הלשון.

בתחתיתו של מצוק ההעתקים במדבר יהודה, אפשר לראות את קווי החוף הקדומים של ימת הלשון.

ליטאים (זרם)

ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן.

הליטאים מכונים כך בשל היותם משמרים במידה רבה את המסורת של ישיבות ליטא. הם מכונים לעיתים גם מתנגדים, בשל התנגדותם לחסידות. ראשיתה של התנגדות זו במערכה שניהלו הגאון מווילנה ותומכיו נגד תנועת החסידות המתעוררת בשלהי המאה ה-18. מאוחר יותר הוקמו במרחב הליטאי מוסד הישיבה המודרני ותנועת המוסר, שנעשו גם הם מזוהים עם ה"ליטאים". המאבקים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בינם לחסידים.

מלח סדומית

מלח סדומית הוא כינוי תורני למלח שמקורו בים המלח. מלח זה מופיע בכמה הקשרים בספרות התורנית.

נוסח הספרדים

נוסח הספרדים הוא נוסח התפילה של הסידור המקובל כיום בקרב הקהילות הספרדיות השונות ורוב יוצאי עדות המזרח (חוץ מיהודי תימן).

נחל זוהר

נַחַל זוֹהַר (בערבית: ואדי א-זוּוֶירָה) הוא נחל אכזב בדרום מדבר יהודה. הנחל זורם ממערב למזרח ונשפך לים המלח מדרום ליישוב נווה זוהר.

כביש ערד - ים המלח נסלל במקביל לנחל. כביש 90 עובר מעליו בגשר זוהר. קרוב לשפך הנחל ניצב מצד זוהר. לאחר שיטפון בנחל, מתמלא גב זוהר, גב גדול, סמוך למצד.

נחל חצצון

נַחַל חַצְצוֹן הוא נחל במדבר יהודה שבישראל. הנחל יורד מ"חורבת סחבא", סמוך ליישוב מעלה עמוס, ונשפך לים המלח סמוך לקיבוץ מצפה שלם, מדרום לנחל דרגה ומצפון לנחל קדם.

נחל ערוגות

נַחַל עֲרוּגוֹת הוא נחל איתן המנקז נחלים רבים במרכז מדבר יהודה. אורכו כ-46 ק"מ ויובליו העליונים מתחילים ממזרח לגוש עציון והר חברון ושפכו של הנחל מצפון לעין גדי.

נחל קדם

נַחַל קֶדֶם הוא מהקטנים בנחלי מדבר יהודה, מבחינת אורכו, כ-7 ק"מ, ומבחינת שטח אגן ההיקוות שלו כ-12 קמ"ר.

הנחל מתחיל את דרכו מצפון לרוג'ום א-נאקה, בעמק מדרום לראס א-שוקאף, ונשפך לים המלח כ-6 ק"מ מצפון לעין גדי. עד לבמת השוליים המזרחיים של מדבר יהודה הנחל רדוד והוא מתחתר בקירטון. עם הכניסה לבמת השוליים, הנחל מתחתר לעומק בערוץ גירני, ונוצרה לאורכו שורה של גבים קטנים, ולאחריהם המפל הגדול. גובהו של המפל כ-330 מטר, הוא הגבוה במפלי הארץ. המפל בנוי שתי מדרגות, וביניהן גומחה בקיר. בבסיס המפל מצוי גב גדול, אבל כיום הוא סתום בסחף. המפל יוצר פרסת מצוקים - מעין מפרץ במצוק ההעתקים, ברוחב של יותר מקילומטר. הנחל ממשיך לרדת בסדרה של מפלים נוספים (20, 8, 50 ו-30 מטר) אל חוף ים המלח. ערוצו התחתון של הנחל משופע במספר רב של מאובני אקסוגירה.

בנחל מצויים שני פרטים בוטניים נדירים: אלה אטלנטית באפיק העליון של הנחל, גובהה כ-6 מטרים, והיקפה כמטר אחד. במדבר יהודה ישנם רק שני עצי אלה אטלנטית. מעל המפל הגדול צומח עץ תאנה, היחיד במדבר יהודה, מחוץ לנאות מדבר.

שמו הערבי של נחל קדם הוא 'ואדי א-שוקאף', ומשמעותו 'נחל המצוקים'.

נחל קדרון

נַחַל קִדְרוֹן (בערבית ואדי אַ-נַאר) הוא נחל במדבר יהודה היורד מאזור העיר העתיקה בירושלים ונשפך לים המלח סמוך ליישוב אבנת מדרום לנחל קומראן ומצפון לנחל דרגה. אורכו של הנחל כ-34 ק"מ, ושטח אגן ההיקוות שלו כ-115 קמ"ר.

נחל קידרון כיום הוא אחד הנחלים המזוהמים בישראל. סיבת הזיהום היא שפכים, בעיקר של מזרח ירושלים, המוזרמים אל הנחל ללא טיהור או אחרי טיהור חלקי בלבד.[דרוש מקור]

פרושים

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

צדוקים

הַצַּדּוֹקִים (צְדוֹקִים) היו כיתה יהודית מרכזית בימי בית המקדש השני. עקב מיעוט מקורות ידוע עליהם מעט בוודאות, אך מוסכם כי החזיקו בפרשנות שונה למקרא, דחו את התורה שבעל פה בפרשנותה הפרושית ושללו את האמונה בתחיית המתים. הם היו מזוהים עם האריסטוקרטיה ומעמד הכהונה, ונראה שהיו קרובים מאוד ואולי זהים עם כיתת הביתוסים. הם היו יריביהם העיקריים של הפרושים ובין הכיתות החשובות ביהודה בתקופת בית שני ומיד אחריו, לצד האיסיים, הנוצרים וקבוצות אחרות.

צוואת אברהם

צוואת אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואתו האחרונה של אברהם אבינו, אחד משלושת אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים פרושים או איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד אלא בתרגום יווני וחבשי.

הספר אינו כלול באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

רומניוטים

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית שאינה אשכנזית ואינה ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל, ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה ביהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא "יווניטיקה", ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה. קהילה קדומה הייתה קיימת ברומניה כשהגיעו יהודים רומניוטים לרומניה, לחבל הדנובה לאחר הכיבוש הרומאי והתיישבו שם. הקהילה נטמעה ונשתכחה לאחר השתלטות הספרדים והאשכנזים על יהדות רומניה. "בית כנסת הגדול" בו התפללו בנוסח הרומניוטים קיים בקונסטנצה שבמזרח רומניה[דרוש מקור]. בית הכנסת כיום ריק ממתפללים.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדים והפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.